בום, בום, בום, טרכטנברג - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בום, בום, בום, טרכטנברג

טרכטנברג כתב מחדש את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל

53תגובות

ראשי הפירמידות הפיננסיות, המונופולים והאוליגופולים במשק הישראלי לא ישכחו את פתיחת תשע"ב עוד שנים ארוכות. מי מהם שטרח לקרוא בחג את דו"ח ועדת טרכטנברג יכול היה לנחש את הכיוון. אבל לאחר חמש שנים שבהן קומץ קבוצות עסקיות שלט בשיח הציבורי בישראל, במדיניות הכלכלית, ברגולטורים ובפוליטיקאים - קשה לבוא אליהם בטענות על כך שהם היו האחרונים להבין שכללי המשחק משתנים.

וכך כתב פרופ' מנואל טרכטנברג, בעל דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת הרווארד, קפיטליסט ואיש השוק החופשי, בדו"ח שחיבר יחד עם עשרות אנשי כלכלה, רגולציה וחברה:

"המסתכל מן הצד עשוי לסבור שפרק יוקר המחיה והתחרותיות הציג לא יותר מאוסף של מקרים או דוגמאות לכשלים נקודתיים בפעולתה של המדינה בבואה להסדיר את הפעילות הכלכלית בשווקים השונים. אך אין טעות גדולה מזו. הדוגמאות והמקרים שנותחו לעיל אינם אלא חלק מתמונה שלמה וסדורה. חלק ממערכת רגולטיבית שלובה ומכוננת שעוצבה לאורך השנים לשרת אינטרסים צרים שאינם זהים לאלה של כלל הציבור.

בר און דניאל

"שינוי של מערכת כזו, בשים לב להיקפה, לפרישתה ולהשפעתה על הכלכלה הישראלית, הוא תהליך ארוך ויפה לו מידת הזהירות, שכן הוא בוודאי ילווה בהתנגדות רבה מצד אלה שעליהם נועדה אותה מערכת רגולטיבית להגן. אך זהו תהליך חשוב, מרכזי ומכונן להשבת האזרח למרכז הבימה הכלכלית - לא כגורם ייצור, כצרכן או כמועסק, אלא כמי שעבורו פועלת הכלכלה מיסודה. שעבורו ועבור רווחתו צריכה המדינה לפעול בשווקים: להחדיר בהם תחרות ולהפיח בהם חיים, לאפשר לכוחות השוק לפעול את פעולתם הטובה ולמנוע מהם להכות בעוצמה במקומות שבהם השוק החופשי כושל או נכשל. בפשטות, זהו תהליך לשינוי סדר העדיפויות הכלכלי במדינה".

בעוד כמה מיועציה הכלכליים של תנועת המחאה מחפשים בדו"ח פתיחה של תקציב המדינה, מדינת רווחה שתקום יש מאין בוקר אחד ומהפכות אינסטנט, הביא עמו הדו"ח כמה קריאות כיוון חשובות שיהדהדו כאן עוד זמן רב. לא מדובר רק ברטוריקה ובאידאות נשגבות, אלא בתפישות ובאמירות נוקבות שמתורגמות במהירות למעשים. כי לשיח, כפי שחזרנו וכתבנו כאן בשנה האחרונה, תהיה בסופו של דבר השפעה עצומה על מקבלי ההחלטות.

טרכטנברג לא הביא רק כמה שינויים במדיניות המיסוי, השירותים החברתיים והתקציב, אלא כתב מחדש את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל בשנים האחרונות והציג מחדש את התפקוד של המגזר העסקי והציבורי בדרך לא פופולרית ולא מקובלת, שעד היום לא השיגה אחיזה בשיח הציבורי.

פרק ההקדמה לדו"ח טרכטנברג ופרק יוקר המחיה הם כתבי אישום חמורים נגד הרגולציה הכלכלית בישראל. טרכטנברג קובע כי הרגולציה על הגורמים הכלכליים החזקים במשק נכשלה במשך שנים ארוכות, שיש מערכת רגולטיבית שלמה שנועדה להגן על חזקים ועשירים ושהיא מעבירה עושר אדיר מרבים למעטים. לחלק מהרעיונות של טרכטנברג נחשפו קוראי TheMarker וטור זה בשנים האחרונות שוב ושוב: אבל מועדון המונופולים הפרטיים והציבוריים, יחד עם אנשי רגולציה רופסים ורגולטורים לשעבר שעברו לייצג את הקבוצות הגדלות במשק, הדף את הטענות בשיטתיות וחזר וטען שאין ריכוזיות במשק ושיש לנו משק תחרותי עם רגולציה מצוינת.

הנה כמה מהרעיונות של טרכטנברג: העושר והכוח העצום שצברה שכבה צרה של אנשים בשנים האחרונות אינם ביטוי לכלכלת שוק מודרנית אלא לניצול של מונופולים, קרטלים וריכוזיות פיננסית וריאלית. הנזק שגורמים אלה האחרונים אינו מצוי רק ברמת התחרות הנמוכה בענפי משק רבים, אלא בתחושת אי צדק גוברת בציבור. טרכטנברג רואה באלפיון העליון של המונופולים ושל המוסדות הפיננסיים בישראל את אחד משני הגורמים העיקריים לתחושת אי הצדק בישראל.

טרכטנברג קובע בחדות כי הרגולציה והפוליטיקה בישראל מפסידות באופן שיטתי במאבק שלהן במונופולים ובגופים הכלכליים החזקים במשק, בין אם הם פרטיים, כלומר נשלטים על ידי טייקונים; ובין אם הם ציבוריים, כלומר נשלטים על ידי ועדים חזקים ופוליטיקאים. טרכטנברג קובע כי הציבור הרחב הוא המפסיד ברוב הקרבות האלה, והפסד בקרב פירושו העברת עושר מהציבור הרחב לבעלי האינטרסים הצרים.

טרכטנברג קובע שההפרטה בישראל נכשלה במקרים רבים, אבל הגל העולה נגד ההפרטה הוא כישלון בפני עצמו. הפרטה, או מיקור חוץ של פעילות ממשלתית, יכולה להיות הצלחה או כישלון. מה שקובע הוא כיצד היא נעשית, נמדדת, מפוקחת ומנוהלת. לממשלה, מגלה טרכטנברג, אין כיום יכולות להוביל הפרטות מוצלחות, כי אין לה ארגז כלים לניהולן.

המגזר הציבורי בישראל - אומר טרכטנברג את מה שרבים יודעים, אבל איש לא רוצה להגיד כי כולם רוצים להתחנף ולהיות פוליטיקלי קורקט - לא יעיל, לא אפקטיבי ולעתים גם לא מתפקד. הגדלת תקציבים בחלקים גדולים מהמגזר הציבורי, קריאה שעולה מחלק מאנשי המחאה, לא תביא שום תועלת, שכן הכסף יישפך על מערכות לא אפקטיביות ולא מנוהלות.

טרכטנברג לא המציא את הגלגל בראייתו את המשק. מה שקרה הוא שהמחאה הציבורית יצרה לחץ ותנאים שבהם חברי הוועדה שלו יכולים להגיד את מה שרבים יודעים ופחדו להגיד. אבל כשהאמירות האלה באות מוועדה ממשלתית שבה חברים כלכלנים, אנשי ממשל, אנשי חברה ורגולטורים, תהיה להן השפעה עצומה על השיח ועל המדיניות הכלכלית בשנים הקרובות.

גל ההדף הראשון של טרכטנברג הגיע מיד לאחר ראש השנה: בראשון בבוקר מיהרה זהבית כהן להתפטר מתפקידה כיו"ר חברת המזון הגדולה בישראל וכיו"ר בית ההשקעות הגדול בישראל. למעשה, הגל הראשון של טרכטנברג הגיע שבוע קודם לכן, כשרשות ההגבלים העסקיים החליטה לחקור את כהן ואת הנהלת תנובה. החלטתה של הרשות לפעול באגרסיביות ובהחלטיות נגד תנובה בשלב מוקדם של החקירה שיקפה את הלך הרוח החדש שעלה מדיוני ועדת המשנה של טרכטנברג ליוקר המחיה והתחרותיות.

דיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, ואנשיו הבינו מהר מאוד את המפנה בהתייחסותם של הציבור ושל הפקידות הבכירה בירושלים למונופולים הגדולים במשק ולאנשים שמובילים אותו. כששלומי פריזט, הכלכלן הראשי של דיוויד גילה שישב בוועדת טרכטנברג, החליט לכתוב במבוא לדו"ח על כישלון הרגולציה, הוא כבר ידע שמדובר בעצם גם בכתב אישום נגד רשות ההגבלים העסקיים שנכשלה לאורך שנים בהגנה על האינטרסים של הציבור.

ההמלצה של דו"ח טרכטנברג לכפות על כל המונופולים הגדולים במשק לפרסם את הדו"חות הכספיים שלהם - גם אם מדובר בחברות לא בורסאיות - סייעה מאוד לתנובה לקבל את ההחלטה לפרסם את הדו"ח שלה.

מרתקת במיוחד היא ההתבטאות של מנכ"ל תנובה, אריק שור, שלפיה פרסום הדו"חות הכספיים יוכיח ש"הרווחיות של תנובה היא מידתית ולא חמדנית". זאת הפעם הראשונה שבה מנכ"ל של מונופול ישראלי גדול מכיר בקיומו של רעיון הרווחיות החמדנית. עד לפני כמה חודשים, הרעיון שרווחיות של פירמה יכולה להיות חזירית או חמדנית, כלומר לא לגיטימית, נחשב לקומוניסטי או לסתם אנכרוניסטי בקרב רבים מהאנשים שראו עצמם כראשי המגזר העסקי. ברגע שטרכטנברג קבע ללא פחד שחלק גדול מכוכבי המגזר הזה שואבים את הרווחים שלהם לא מכישרון אלא כתוצאה מניצול מעמד מונופוליסטי, התקצרה מאוד הדרך לקבלת הביטוי "רווחיות חזירית".

מהלך המיתוג היקר והמצליח של תנובה והקוטג' בעשור האחרון - כבית שכולנו רוצים לחזור אליו - הפך את המחיר היקר של המוצר הבסיסי והאהוב הזה לסמל שהיכה בחברה בעוצמה הגדולה ביותר הזכורה אי פעם במגזר העסקי. חברה אהובה נהפכה תוך חודשיים לאחת השנואות ביותר בישראל. צרכנים דיווחו בחודש האחרון שהם ספגו מבטים כועסים ונוזפים כשנתפסו שולחים יד למוצרי תנובה במקרר מוצרי החלב בסופר.

אבל העודף המונופוליסטי שגרפה תנובה על חשבון צרכניה הוא רק סמל, הוא לא עודף יוצא דופן. יש שורה ארוכה של חברות ענק וענפים מרכזיים במשק הישראלי, שבהם הגזל המונופוליסטי מהצרכנים גבוה בהרבה, הן במונחים של אחוזי רווחיות והן במספרים אבסולוטיים.

השאלה החשובה ביותר היא אם החרם על תנובה וההתקפלות של הנהלת החברה בפני הרוח הצרכנית החדשה יבשרו על מהפך בכל המשק הישראלי. האם הצרכנים, משלמי המסים והעובדים הישראלים יפתחו מרגע זה והלאה רגישות להתנהגות מונופוליסטית ונצלנית בכל חלקי המשק? או שהם יכולים להזדהות, להחרים ולפעול רק כשמדובר בהפקעת מחירו של מוצר בסיסי?

השאלה אינה רק אם מקרה תנובה ישוחזר עכשיו בענפי הפיננסים, התקשורת, המזון, הבנייה או התחבורה. היא הרבה יותר עמוקה: האם הציבור יתחיל להתמודד עם ענפים נצלניים מורכבים יותר? נצלנות לא רק מול צרכנים, אלא נצלנות מול משלמי מסים, נצלנות מול עובדים וכל נצלנות אחרת שנשענת על שיטה כלכלית שנתנה כוח עצום בידי מעטים.

שהרי תנובה היא מקרה פשוט: העודף המונופוליסטי שהחברה גבתה בשנים האחרונות זרם לקרן השקעות בריטית. קל ונוח לכולם להתחבר למאבק נגד קרן זרה, שבעלי המניות והמנהלים שלה אינם חלק מהמילייה העסקי הישראלי ועדיין לא השלימו את תהליך ההתחברות לפוליטיקה, לעיתונות ולמוקדי הכוח הישראליים - כמו שאר הטייקונים. זהבית כהן אינה שונה משורה ארוכה של ראשי חברות שמינפו את הכוח המונופוליסטי שלהם נגד צרכנים. יתרה מזאת: כהן אינה הגרועה שבהם.

אבל מה יהיה יחס הציבור למונופולים הישראליים הפרטיים והציבוריים, שהעודף שהם גובים מהצרכנים עובר לאלפי עובדים מיותרים עם משכורות כפולות ומשולשות מהשכר התחרותי בשוק החופשי? האם מתקרב הרגע שבו הציבור יבין שהדרך למדינת רווחה לא עוברת רק דרך העלאות מסים, אלא דרך התייעלות ושיפור הניהול והאפקטיביות של המגזר הציבורי?

הציבור הישראלי הוכיח השבוע לכל מקבלי ההחלטות, ובעיקר לעצמו, שיש לו כוח ושהוא יכול להזיז את הגורמים החזקים ביותר במשק, שעד לפני חצי שנה נדמה שנגזר על כולנו להיכנע להם. אין עוררין על כך שזאת מהפכה תודעתית, כלכלית ואולי גם דמוקרטית אדירה - בעיקר על רקע המהירות שבה איימה ישראל בשנים האחרונות ליהפך לפלוטוקרטיה (מדינה הנשלטת על ידי קומץ עשירים).

אבל מהפכה אמיתית יכולה להתרחש רק אם תהיה עליית מדרגה של השיח הכלכלי על "ניצול" והרחבה ניכרת של רוחב הדיון: הורדת מחיר הקוטג' או הגבינה הצהובה לא מסמלת שינוי אמיתי בשיטה הכלכלית הישראלית. שינוי אמיתי בשיטה עובר דרך דיון בשאלה מהו צדק חברתי, מהם הערכים והתרבות שמרכיבים אותו, מהי מדינת רווחה ואיך אפשר לייצר אותה, וכיצד מגדילים את העוגה ולא מחלקים אותה.

בדיון הזה חייבים לקחת חלק כל בעלי העניין במשק הישראלי: צרכנים, משלמי מסים, עניים, עשירים, פקידי ממשל, פוליטיקאים ואקדמאים. מי שעוד חייב לקחת בו חלק הוא המגזר העסקי. אסור שפרשת תנובה והמחאה הציבורית ייצרו אווירה אנטי-עסקית בישראל, משום שעולם העסקים אינו רק טייקונים ומונופולים - אלא חברות קטנות ובינוניות, חברות תעשייתיות, חברות שמתחרות בשווקים. ליזמים ולמנהלים של החברות האלה יש תפקיד קריטי בדיון הציבורי שצריך להתפתח כאן בחודשים ובשנים הקרובות. אסור להם להשאיר את הבמה לקומץ בנקאים, פיננסיירים או טייקונים ממונפים השולטים בפירמידות פיננסיות-ריאליות.

המגזר העסקי התחרותי צריך לצעוד עכשיו קדימה לתוך מרכז השיח ולקחת הובלה על השינויים הנדרשים במשק. דו"ח טרכטנברג והשינויים שאפשר יהיה לבצע במשק הישראלי אינם איום - אלא הזדמנות. מהבום הזה יכולה לצמוח לנו לא רק חברה וכלכלה הוגנות יותר, אלא גם משק תחרותי ומשגשג יותר.

דו"ח טרכטנברג - רק ההתחלה

כמובן שדו"ח טרכטנברג טיפל רק בחלק קטן מהעיוותים המבניים במשק הישראלי, שמונעים ממנו להתקדם לכיוון של מדינת רווחה צודקת יותר. יש לכך שתי סיבות: הראשונה והטריוויאלית היא שבפרק זמן של שבעה שבועות לא בונים מחדש את המדינה. הסיבה השנייה חשובה יותר: האומץ והעומק של הצעדים של טרכטנברג הם תמונת ראי של אומץ ועומק המחאה החברתית.

כדי לבנות מחדש את הכלכלה הישראלית יש להתחיל בשחיטת פרות קדושות ושמנות, כמו החמרה משמעותית של מסקנות ועדת התחרותיות והריכוזיות שטיפלה רק ברבע מהבעיה של שליטת הטייקונים במשק, עודפי העלויות העצומים במערכת הביטחון, הפנסיה התקציבית בחלקים השבעים במגזר הציבורי, מיסוי האלפיון העליון ובעלי הרכוש הגדול - וכמובן מהפכה בניהול ובאפקטיביות של המגזר הציבורי שתביא לפירוק חלק גדול ממאחזי הכוח במדינה.

כדי לטפל בכל אלה צריכה המחאה החברתית להתגבר ולהשתכלל - וגם לקבל אומץ. קל לדרוש הרחבה תקציבית ולקבל הלוואות להעלאת רמת הרווחה והחיים כיום על חשבון הדורות הבאים. קשה הרבה יותר לפרק את מוקדי הכוח הנוכחיים במשק ולהודות בכך שמדינת רווחה וצדק חברתי עוברים דרך פגיעה באוכלוסיות של מאות אלפי אנשים, שנהנות מהסדר הקיים. ככל שהמצוקה במשק תגבר בשנים הקרובות, כך גדל הסיכוי שוועדות טרכטנברג הבאות, יחד עם שינוי השיח הציבורי, יתחילו לטפל בשאר בעיות היסוד של המשק.

טוב עשה טרכטנברג שהתחיל להציף את בעיות המשק האמיתיות ולסמן כיוון - וטוב עושים אנשי המחאה כשהם טוענים שזה לא מספיק. המחאה כאן כדי להישאר, וגם טרכטנברג יודע את זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#