מכורים לחיים הטובים ובוכים על המחיר: מי עוד אשם ביוקר המחיה?

מפגינים בגלל הקוטג' - אבל מוציאים 150 שקל על פילה, מתעקשים על המטבח הכי חדיש וחייבים לטוס פעם בשנה לטיול משפחתי בחו"ל ■ סל הקניות של הישראלי הממוצע לא משאיר מקום לספק: התמכרנו לחיים הטובים

חגי עמית
חגי עמית
חגי עמית
חגי עמית

הישראלים מוציאים כסף כי זו מדינה קשה. הם פותחים את הבוקר עם אסונות, וקנייה מטבעה היא פיצוי. חוסר היציבות בישראל מתאפיין בהוצאת כסף. באירופה אנשים מתכוננים שלוש שנים קדימה - הצרפתים, למשל, מתכננים את חופשת הקיץ שלהם שנה מראש - איזה ישראלי יעשה דבר כזה? חוץ מזה, בישראל גונבים ממך ומרמים אותך מכל כיוון - בחיסכון לפנסיה, בדיור. אז אם זה ככה ממילא, אנשים אומרים לעצמם 'נבזבז את מה שיש ולפחות נחיה'".

את האבחנה הזו מציגה בפנינו מ', שבשעת צהריים של אמצע השבוע נמצאת בקניון רמת אביב ההומה אדם - גברים ונשים שמסתובבים לבושים במיטב האופנה - והחנויות בו מציעות שפע מותגים יוקרתיים.

חודש לאחר הפגנת הענק שסגרה קיץ של מחאה וקריאה לצדק חברתי - החיים בישראל טובים מתמיד. הנתונים על הגידול במינוס הממוצע ועל הזינוק בעלויות המחיה לא פוגעים בטירוף הקניות לקראת החגים.

מ', יוצאת בריה"מ לשעבר, שעובדת בחנות של שאנל בחנות הקוסמטיקה בקומה העליונה, מספרת על בחורות שמרוויחות 7,000 שקל בחודש - אבל לא מתבלבלות וקונות קרם פנים ב-5,000 שקל. "אנחנו פשוט לוקחים אותן מהר לקופה, לפני שהן מספיקות לחשוב. האווירה כאן היא כמו בחו"ל, וכמו בחו"ל הלקוחות לא אמורים לחשוב הרבה על הכסף. קוסמטיקה היא עולם האשליות".

צילום: יעל שינקר

כמה עולים הקרמים האלה, למשל?

"2,800 שקל".

ואנשים קונים אותם?

"בטח. קונים אחד ואז וקונים עוד אחד שיהיה ספייר".

את במינוס?

"לא, אבל הוא כן", היא אומרת ומצביעה על הבחור שעומד לצדה - יגל אלקיים, 21, שעובד כמאפר ראשי בשאנל. אלקיים, שנולד בצרפת להורים אמידים, ממהר להבהיר כי אם יש אדם לדבר עמו על המינוס הישראלי - הרי זה הוא. "אני במינוס של 22 אלף שקל", הוא מדווח מיד. "כשאני נמצא במצב רוח רע - אני מעביר אותו בקניות. אם אני מרגיש רע - אני נוסע לחו"ל. באחרונה הייתי בניו יורק, והוצאתי 7,000 דולר בשבועיים".

וכרטיס האשראי המשיך לעבוד?

"כן, טפו טפו טפו. רק שימשיך. זה כרטיס מפתח דיסקונט סטודנט. אתה יכול לגהץ אתו בחו"ל עד 5,000 דולר בשבוע".

אתה עושה משהו כדי להקטין את המינוס?

"אני מצמצם קצת. לפני שנכנסתי למינוס קניתי כל חודש ארבעה זוגות נעליים, כל אחד ב-700 שקל, ועכשיו אני קונה פחות. אני גם חוסך 300 שקל בחודש".

למה אתה במינוס?

"אני מקבל משכורת גבוהה, והבנקים משחררים אשראי בלי בעיה. הנה, היום התקשרה אלי הפקידה מהבנק ואמרה לי 'מה העניינים, אתה במינוס של 22 אלף שקל. חרגת מהמסגרת'. אז אמרתי לה 'טוב, תגדילי אותה', היא אמרה 'טוב כפרה'. וזהו".

אבל האשראי הזה עולה לך כסף.

"אני לא מבין בריביות. המצב הקיים נוח לי כלכלית, רגשית ופסיכולוגית. הייתי כבר במינוס של 100 אלף שקל".

על מה 100 אלף שקל?

"המשכורת שלי נעה בין 8,000 ל-11 אלף שקל. אין לי מכונית או משכנתא. אני מוציא כסף על בגדים, מסיבות, פעמיים בשנה ניו יורק, פעמיים בשנה פאריס. כל עוד כרטיס האשראי עובר, אני מוציא. בתקופה האחרונה יורדים לי כל חודש 8,000 שקל באשראי".

ואיך נסגר המינוס הזה?

"לקחתי כסף מאמא".

איפה אתה גר? אתה יכול לגור בעלות נמוכה יותר?

"אני לא משלם שכר דירה גבוה. אני שוכר דירה במגדלי סנטרל פארק בתל אביב עם שני שותפים. כל אחד מאתנו משלם 2,700 שקל בחודש ואנחנו מקבלים דירה בשטח של 150 מ"ר, עם חדר כושר, בריכה ושומר בכניסה".

מאבק מוכרע מראש

מ' גם מייצגת את השיעור הגדול של הישראלים שעומדים מאחורי העובדה ששיעור החיסכון הפרטי הנקי של הישראלים הגיע ב-2009 ל-15.7% מההכנסה הפרטית הפנויה, בהשוואה ל-12.3% ב-2008 ול-13.6% ב-2007. שיעור גבוה משמעותית מבארה"ב ומברבות ממדינות אירופה.

צילום: מרינה זלוצ'ין

יש פער גדול בין מ', שמקפידה לא להוציא יותר משהיא מכניסה, לבין אלקיים ששואף לחיות את החיים הטובים - ללא קשר לרמת ההכנסה שלו. ייתכן שהפער הזה נעוץ בהבדל הגילים, במקום שבו גדל כל אחד מהם, בגב הכלכלי או באופי. אבל מעבר להבדלים האלה ניצבים המספרים החותכים של הממוצע הלאומי, שמעידים שבסך הכל, כאומה - בין 30% ל-40% מאיתנו נמצאים במינוס.

על פי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההכנסה החודשית הממוצעת למשק בית ב-2010 - בניכוי תשלומי חובה כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות - היתה 12,020 שקל נטו. באותה תקופה נאמדה ההוצאה המשפחתית הממוצעת ב-13,496 שקל בחודש. כ-30% ממשקי הבית הישראליים נמצאים במינוס בחשבון העו"ש שלהם, ובקרב ארבעת העשירונים התחתונים ההוצאות עולות על ההכנסות.

החשוד המיידי במינוס הלאומי הוא יוקר המחיה, אך האם הוא האחראי הבלעדי? אחרי הכל, אנחנו מחתנים את הילדים באירועים שעולים מאות אלפי שקלים, רוכשים בגדים ממותגים, לא מוותרים על מסעדות ובתי קפה, מסתובבים עם אייפונים חדישים, נוהגים בג'יפים יקרים ודורשים שהדירות שלנו יהיו הרבה מעל הסטנדרט של הקבלן.

מה צריך לקרות כדי שניחלץ מהבוץ? האם הרפורמות שייצאו לדרך בעקבות קיץ 2011 אכן יביאו בדרך נס לירידה של 15% ביוקר המחיה הישראלי ומכאן לצמצום המינוס? או שמא גם הרגליו הרעים של הצרכן הישראלי צריכים להשתנות? ניסינו לברר את התשובה במפגשים עם משפחות ישראליות ממוצעות, שחלקן נהנות מהכנסות נאות ובכל זאת סובלות ממינוס, ובשיחות עם מומחים. לא הופתענו לגלות ששני הצדדים מחזיקים בעמדות שונות לגמרי.

דוד ומיכל, בני 30 פלוס, הם זוג ישראלי ממוצע, שלמד לחיות עם המינוס בשלום. הם מתגוררים עם שני ילדים בדירת 4.5 חדרים בראשון לציון, שניהם עובדים במשרות מלאות, מרוויחים יחד 15-16 אלף שקל נטו בחודש ולכל אחד מהם יש רכב חברה. והם לא גומרים את החודש.

עבור דוד, המינוס הוא מצב מוכר מילדות. "כילד הייתי מתעניין בזה: מתגנב לחדר של ההורים, לוקח את תלוש השכר, מציץ בו, ושואל את עצמי 'בוא נראה למה לא נסעתי לחו"ל עם המשפחה כמו כולם'".

ממתי אתה במינוס?

"רוב החיים, אבל רק מאז שהילדים נולדו אני ממש נעזר בהורים. עד אז הייתי במקום שפוי של מינוס, כזה שאם צריך לדפוק הרבה שעות נוספות בעבודה כדי לסגור אותו - זאת לא בעיה".

למה אתם במינוס?

צילום: TheMarker

מיכל: "כי אנחנו בזבזנים וחיים בלי משמעת. אתן לך דוגמה: אנחנו במינוס של 5,000 שקל, ודוד רכש קופונים של 400 שקל למשקפי שמש. זו גישה של 'יהיה בסדר'. אנחנו לא פוחדים שלא יהיה לנו מה לאכול מחר. ככה מגיעים למצב שההוצאות הבסיסיות שלנו, כולל בגדים, גדולות יותר מההכנסות.

"כמובן שזה קשור ליוקר המחיה. אם פעם היינו סוגרים קנייה שבועית בסופר ב-400 שקל, כיום זה עולה לפחות 800. אין ספק שהמחירים של מוצרי המזון עלו בשיעור גבוה יותר ביחס למשכורת בשנים האחרונות".

ואין מקומות להצטמצם בהם כדי לסגור את המינוס? מה הייתם עושים אם לא היה לכם את הגב של ההורים?

דוד: אני מרגיש שבאיזשהו מקום זה מאבק מוכרע מראש. מדכא אותי להתעסק בזה".

מיכל: "תמיד יש מאיפה להוריד. הייתי קונה פחות בגדים, היינו עוברים לדירה קטנה יותר בעיר אחרת, הייתי עובדת עוד בערב. אבל ככה זה. אני לא מכירה מישהו שחי בצניעות. מי שלא חייב להצטמצם בשביל האוכל של הילדים שלו - לא חי צנוע".

הורדת יוקר המחיה היתה עוזרת לכם או שהייתם נשארים במינוס בכל מקרה?

מיכל: "מינוס הוא אופי. אבל גם אם היינו נשארים במינוס, יש הבדל בין מינוס של 400 שקל למינוס של 2,000 שקל בחודש".

גם רותם, פסיכולוג הנשוי לאדריכלית, לא מוצא כוח לפתור את בעיית המינוס. הוא ואשתו עובדים ומשלמים משכנתא. יש להם שני ילדים והם מחכים לשלישי. "אני קונה חופשי, לא רואה ממטר", אומר רותם. "אבל בעיקרון אני לא במינוס, חוץ ממקרים מיוחדים. בפסח נסענו לצרפת, לטיול שהכניס אותנו למינוס. בחצי השנה האחרונה אנחנו מתגברים עליו. אבל אני לא במינוס ממש".

אז אתה בשליטה על ההוצאות שלך?

"אני עצמאי, כך שאני לא יודע בדיוק כמה אני מרוויח. אני לא שם לב למחירים. אני לא יודע אם הקוטג' עלה לי שקל יותר או פחות. החיים כל כך קצרים, ורק לעשות את החשבונות האלה לוקח חמש שעות בשבוע. אז אני מעדיף לעבוד בחמש השעות האלה ולהרוויח את מה שהייתי חוסך. אם יש לוקסוס שאני מרשה לעצמי - זה לא להשוות מחירים.

"יש לי חברים שכבר חצי שנה מחפשים ביד 2 עגלה משומשת לילד שלהם. הם מצאו מציאה באיזה מושב בבקעה, והם מחכים להזדמנות להגיע לשם בדרך לטיול. בינתיים הילד שלהם כבר גדול והם לא צריכים עגלה. מצד שני, בקליניקה עובדות אתי מטפלות שמרוויחות שכר מינימום, גרות בדירת שני חדרים בחיפה, אבל מגיעות לעבודה בג'יפים וקונות בגדים לעתים קרובות. אנשים משקיעים בדברים שרואים, וחוסכים באוכל ובחינוך. אם אני צריך לבחור בין להיות החסכן שקונה ביד 2 לבין זה שקונה ג'יפ - אני מעדיף להיות ההוא עם הג'יפ".

תמיד היה פה מינוס

בין החסכנות המוגזמת לבזבזנות חסרת הגבולות שעליהן מדבר רותם יש דרך חיים נבונה ושקולה יותר. אך המומחים שעמם שוחחנו משוכנעים שעבור הישראלים מדובר במטלה לא פשוטה. "גם אם המחירים יירדו, אנשים ימשיכו להוציא יותר ממה שיש להם", אומר ד"ר טל שביט, ראש המחלקה למימון במכללה למינהל ומומחה לפסיכולוגיה של השקעות. "הירידה ביוקר המחיה תגרום להם להוציא יותר: הם יקנו יותר, הם יעברו מסיגריות סוג ג' לסיגריות סוג א'. אם אתה רוצה לטפל בבעיה, אתה זקוק לטיפול שורש. הורדת המחירים היא רק פלסטר לבעיה".

מה יכול לשנות את המצב?

"צריך לתת לאנשים חינוך פיננסי, לא בגיל 30 אלא בגיל 6. יש מחקרים שמראים שילדים שמקבלים דמי כיס באופן קבוע גדלים להיות מבוגרים שקולים יותר. אנחנו חברת שפע, שבה אנשים מבזבזים הרבה כסף סתם. אם תיזכר בשרשרת ההפגנות של הקיץ, בשבוע האחרון של אוגוסט הגיע מספר קטן יחסית של משתתפים להפגנה. למה? כי רוב הישראלים היו בחו"ל או בנופש באילת. הבעיה היא שגם הממשלה וגם המוחים לא מוכנים לעשות השינוי האמיתי".

אבל יוקר המחיה משפיע על המצב. המינוס הישראלי הוא בעיה שקיימת בשנים האחרונות.

"לא נכון. תמיד היה פה מינוס בבנק, כי זו התרבות הישראלית. ב-20 השנים האחרונות הרצון להיות כאחד העמים גורם לאנשים להוציא יותר. אבל אם תעצור חלק גדול מהאנשים שמסתובבים בג'יפים, הם יגידו לך שיש להם מינוס של 30 אלף שקל, חובות ומשכנתאות. גם עלינו מוטלת חלק מהאשמה, בגלל האופן שבו אנחנו רוצים לחיות.

"גם הנדל"ן הוא סיפור ישראלי: אנשים רצים לקנות דירה עם הצ'קים של החתונה. זו חשיבה אמוציונלית. עדיף להם לחכות קצת, אבל הם רצים לקנות בית ב-1.5 מיליון שקל, ובסוף מתברר שהתשלומים על הבית הגיעו ל-3 מיליון שקל".

צילום: TheMarker

אתה במינוס?

"מעולם לא הייתי במינוס - ולא קניתי דירה".

גם נחמן לידור, מומחה לכלכלת המשפחה המעביר סדנאות בתחום, מאמין כי האשמה טמונה בנו. "בשורה התחתונה המשפחה הישראלית תהיה באותה בעיה, גם אם יורידו את יוקר המחיה", אומר לידור. "לדרישה לצדק חברתי יש מקום, היא טובה ונכונה וכבר יש לה הישגים. זו צרכנות נבונה יותר. אני בעד המחאה, אבל מהיכרותי עם המשפחה הישראלית, גם אם המחאה תצליח ומחירי גני הילדים יירדו, אני לא רואה את הכסף מופנה להשקעה אלא לצריכה. אם המדינה היתה אומרת מחר 'כל מי שיש לו משכנתא - עלי', המשפחה היתה מפנה את הכסף לבילויים".

למה זה כך?

"בשביל להבין את זה צריך להבין למה משפחות צורכות יותר. אנחנו חיים בעידן הצרכנות המודרנית. אנחנו חברה קפיטליסטית שאחד ממאפייניה הוא צריכה. אנחנו טסים, רואים עולם ויש לנו למה לשאוף. ברמה התרבותית 'אני רוצה' נהפך ל'אני חייב'. פעם כשרצית משהו, היית קונה אותו רק אם היה לך כסף.

"במקביל היכולת להשיג מוצרים גדלה, ומחירי המוצרים אינם חסם. כיום אפשר לייצר כל מוצר בסין או בהודו בעלויות אפסיות. בנוסף, אנחנו חשופים למאות פרסומות ביום, וענף הפרסום פונה ליותר ויותר פלחי שוק, החל בגילים צעירים. הפנייה הזו נשענת גם על מבנה המשפחה: המשפחה הישראלית הפסיקה להיות משפחה פטריארכלית ונהפכה למשפחה 'מרובת מנכ"לים', שבה לכל אחד יש כוח שווה. פעם אדם אחד בראש המשפחה החליט מה קונים, וכיום במשפחה יש חמישה מנכ"לים שכל אחד מחליט מה קונים.

"זה קשור גם לכך שהתעסקות בכסף נהפכה למיומנות שמפעילים מגיל צעיר. ילדים בני 10 שמסתובבים בקניון עם כרטיס אשראי לא נראים יוצאי דופן. אלא שבמקביל לא מלמדים אותנו איך לנהל כסף. ההתעסקות עם כסף אינטואיטיבית, ולא נובעת ממקום של למידה.

"בעיה אחרת שיוצרת את המינוס היא צריכת אשראי מוגברת, שנגזרת מכך שכלכלת המשפחה וירטואלית כבר כמה עשורים. ההכנסה שלנו היא לא מוחשית: בסוף החודש אני מקבל תלוש עם כל מיני מספרים שרוב הציבור לא יודע לקרוא. המשכורת היא מספר שזורם מהמחשב של החברה לחשבון הבנק שלי.

"גם ההוצאה לא מוחשית: למשפחה ממוצעת יש 30-50 סעיפי הוצאה שוטפים, וכמעט אף אחד מהם לא משולם ממש בכסף אלא בכל מיני פילטרים. הפרט לא יודע באיזה שלב בחודש המשכורת שלו נגמרת. זה מקשה על השליטה בכסף".

"משיכת היתר הישראלית נובעת משני דברים", מנתח ד"ר ירון תימור מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, שעוסק בתקשורת שיווקית ובמדיניות שירותים. "קודם כל, אנחנו רואים נטייה לחיות את ההווה. המגמה הזאת מדאיגה את קובעי המדיניות, ובגללה קבעו את פנסיית החובה. הגישה הרווחת היא 'בוא נחיה היום טוב עד כמה שאנחנו יכולים, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר'. זה נובע מאי הוודאות בישראל ומכך שאנשים מסתכלים על ההיסטוריה ורואים שנים של אינפלציה ושינויים במשק".

אבל במישור הזה השתפרנו. בשנות ה-60 הכל היה שביר יותר, ובכל זאת אנשים חסכו כסף.

"בשנות ה-60 חיו כאן יוצאי שואה עם חרדה קיומית גבוהה, והם דאגו לקיום הבסיסי. עם השנים רמת החיים עלתה, הצריכה עלתה, והתפתחה גישה של 'למה שלי לא יהיה כמו לשכן שלי', בלי לחשוב על המחיר. בנוסף, האינפלציה יצרה גישה של 'אקנה היום כי מחר זה יהיה יקר יותר, ומה שיש לי אולי יהיה שווה פחות'.

"אי הוודאות הזו התגברה במשבר הפיננסי של 2008, שאמנם לא כולנו הרגשנו ברמה הפיסית, אבל התחושה הכללית היתה של חוסר ודאות וחוסר יציבות, שגרמו לנו לקנות יותר".

לדברי תימור, גם למחירי הנדל"ן יש חלק במצב, אך הוא מנתח אותם מכיוון אחר: "אנשים חושבים 'אם המחירים כה גבוהים ודירה עולה כל כך הרבה - בלאו הכי לא אגיע לזה בחיים'. בשנות ה-50 וה-60, לעומת זאת, אדם במעמד הביניים עבד ולא הרוויח מי יודע מה, אבל ידע שעם משכנתא הוא יכול לרכוש דירה. כיום הדיור בלתי אפשרי מבחינת חלק ממעמד הביניים, ולכן אין טעם לחסוך עבורו. אנחנו רואים השפעה של החברה האמריקאית, שבה נהוג לחיות ברמת חיים גבוהה בשכירות".

"כשאני בפלוס, אני לא מתקשר לבנק"

למרות ההבדלים הבין-דוריים שעליהם מדברים המומחים, הנתונים מעידים שהמינוס תמיד היה כאן: בחישוב שלו כשיעור מההכנסה הוא אף היה גבוה יותר. לכן התחנה הבאה שלנו בבדיקת המינוס הלאומי היתה בני ה-50-60, שמכירים זמנים אחרים.

אלישע גבישצילום: טואג אייל

"מבחינת המינוס אני גרוע יותר מהוריי, וילדיי גרועים ממני", אומר אלישע גביש, 59, סוכן נסיעות ואב לשלושה. "אף אחד מילדיי אינו פרזיט, אבל לילדים שלי אין מערכת מושגים ברורה לגבי כסף. אני זוכר שהוריי היו מקבלים משכורת, ומחלקים אותה בין ארבע מעטפות, מעטפה אחת לכל שבוע. אם לא נשאר - לא מוציאים יותר. גדלתי בצנע, ועד היום יש לי בבית פנקס תלושים על שמי. אני אפילו יודע מה זה להיות רעב".

אז למה אתה במינוס?

"הרגילו אותנו מינקות שמינוס הוא לא מלה גסה. כשאני בפלוס אני לא מצלצל לבנק כל יום, וכשאני במינוס הבנק לא מצלצל אלי כל יום. ואם כן - זה בעיקר כדי להציע לי הלוואה. במינוס אין בושה. אנשים מניחים שבעזרת השם זה ייפתר, שהם יזכו בלוטו, יקבלו ירושה. אדם רציונלי לא ייכנס להרפתקאות שיגרמו לו להיות חייב יותר כסף משהוא יכול לשאת. אני אמנם במינוס, אבל לא בסכומים שאני לא יכול לכסות באמצעים שלי. אם לא אהיה במינוס, אולי אבזבז יותר. המינוס מטריד אותי נקודתית, אבל לא בגדול".

אתה פוגש אנשים שיוצאים לנופש על אף שהם לא יכולים להרשות את זה לעצמם?

"יש כאלה. אנשים שאומרים 'אם כל החברים שלי יוצאים לחופש - לא אצא? גם אני צריך לחיות איכשהו'".

הורדת יוקר המחיה תסייע לנו?

"חלק ייצאו ממינוס, לא יכול להיות אחרת. לא כולם עובדים עקום".

את המגמה הזאת, של אחריות הפיננסית הפוחתת מדור לדור, אפשר להסביר בכך שהישראלים רוצים הרבה יותר ממה שרצו לפני דור או שניים. הכל צריך להיות גדול יותר: הבית, המכונית, החופשה. לפי פרסומי הלשכה המרכזית לססטיסטיקה, 1.2 מיליון ישראלים מצאו בין הפגנה להפגנה זמן לנסוע לחו"ל ביולי-אוגוסט - עלייה של 6% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. 70% ממשקי הבית מחזיקים כיום שני טלפונים ניידים ויותר - ולא רואים בכך מותרות. 200 אלף כלי רכב חדשים עולים על כבישי ישראל מדי שנה. 35% מהישראלים משלמים על מים מינרליים, אף שמי הברז הישראלים ראויים לשתייה. ב-2009 נמכרו כאן 300 אלף מסכי פלזמה או LCD עם מסך שטוח.

"הישראלים מרשים לעצמם סטנדרט גבוה הרבה יותר מזה של האירופאים", מעידה ניצן (שם בדוי), אדריכלית שנוסעת לעתים קרובות לאירופה בגלל עבודתה. "אם אני רק מזכירה ללקוחות שלי שיש אפשרות לקנות מטבח זול באיקאה, הם כמעט קוברים אותי. קח לדוגמה את השיש הישראלי, שהוא פריט מאוד קונוונציונלי בכל בית. מעטים מודעים לכך שבארה"ב שיש במטבח נחשב ליוקרתי מאוד. יש פורמייקה".

למה הם מוציאים כל כך הרבה?

"אם כבר קנית בית בכל כך הרבה כסף, מה תעשה? תשים זבל בפנים? הכרתי אנשים שגרו בשוודיה, והם הסבירו לי שמי שקונה שם מכונית חדשה או עגלה חדשה לתינוק מתבייש לצאת לרחוב. זו מנטליות אחרת, שבה אדם 'נחשב' הוא אדם שיודע להשתמש במה שיש. בישראל זה בדיוק להפך. בנוסף, בישראל אפשר להיכנס למינוס".

גם אנה, מארגנת חתונות, יכולה לספר על מקום נוסף שבו הישראלים מוציאים מעל ליכולתם: "אנשים חורגים כל הזמן מהתקציב של האירוע. יש אנשים שחייבים לעשות את ה'וואו' - כי אין כזה דבר שבחתונה שלהם לא יהיה זמר אורח. החיים כאן כל כך קשים עד שמי שעומד בתקציב - אני אומרת לו שאפו. אנשים מנסים לפנק עצמם".

7 מיליארד שקל מאשראי

יש מי שמרוויח מהמינוס הישראלי ומהנטייה שלנו לצרוך אשראי כדי להוציא יותר כסף מאשר מה שהאמצעים מאפשרים לנו. מגזר הפעילות המוגדר "אשראי למשקי הבית" היה המגזר הרווחי ביותר של הבנקים ב-2010: הכנסות המימון ממנו הניבו לחמשת הבנקים הגדולים קרוב ל-7 מיליארד שקל. לפי נתוני יפעת בקרת פרסום, חברות כרטיסי האשראי מוציאות מדי שנה 1.5-2 מיליון דולר כדי לשווק לנו את הלוואותיהן. בכל מקום מציעים לנו הלוואות: ברדיו, בשיחות טלפון מנציגי שיווק ובקליק אחד באינטרנט.

הסופרת אורלי קראוס-ויינר, אם חד הורית, אומרת כי אף על פי שהיא מרוויחה יפה היא לא מצליחה לצאת מהמינוס - וברור לה מי אשם בכך. "הבעיה היא הזמינות והקלות שבהן הבנקים מאשרים את נטילת האשראי. אנחנו לא תמיד מודעים לכך שהם מרוויחים מזה, ושבסוף ניקבר בבור ללא תחתית. הם משתפים פעולה עם יוקר המחיה ועם העלות הגבוהה של המסים. התוצאה היא שגם אנשים שנחשבים לחלק מהעשירון העליון ומהעשירון התשיעי נמצאים במינוס. זו פיקציה, עבודה בעיניים. המערכת גורמת לנו להרגיש שאנחנו חיים בסוג של רווחה, ברמה סבירה, שיש לנו גג מעל הראש ושמספקים את צורכינו הבסיסיים. אבל בינתיים הבנק גובה מאתנו ריביות עתק".

אם היינו רוצים מאוד, היינו יכולים לחסוך?

"אני לא רואה מקומות שבהם הייתי יכולה לחסוך. אני לא קניינית גדולה. עם שיעור אבטלה של 5%, אפשר לומר שכולנו עובדים קשה וממלאים כל חובותינו כלפי המדינה. לרוב הישראלים אין סבלנות לערוך סקר שווקים. זה מייגע. גם ככה אתה עובד קשה כדי לחיות כמו בן אדם. אתה בא הביתה הרוג מיום עבודה וצריך להתעסק עם השוואת מחירים ומאיזה בנק תיקח הלוואה. אגב, מה הבעיה בקנייה של שטויות? מה רע בכך שההנאה הגדולה של מישהי היא שמלה יפה לחג?"

איך נכנסת למינוס?

אורלי קראוס-ויינרצילום: טואג אייל

"אחרי השחרור עבדתי כמלצרית ולא היה לי חשבון בנק. הייתי מבסוטית. לא הייתי חייבת כלום לאף אחד. החזקתי דירה שכורה ולמדתי באוניברסיטה, שילמתי הכל במזומן. בשנה השנייה של האוניברסיטה רציתי לעבוד פחות כדי להתפנות ללימודים, והייתי זקוקה להלוואה מהבנק כדי לממן אותם. ככה הכרתי את הכרטיסים ואת מסגרות האשראי, ואתם התחילו הבעיות. היו תקופות שבהן הרווחתי מצוין, אבל הכל עף. אני מרוויחה באמת יפה, אבל עדיין יש לי הסכם עם הבנק לגבי הלוואה שלקחתי פעם.

"גם הממשלה עובדת אצל הבנקים, והכל מכוון לכך שהם ירוויחו. עד פרוץ המחאה החברתית הרגשתי בזבזנית, אבל המחאה הבהירה לי שהתחושה שלי - שעושקים את מעמד הביניים באופן שערורייתי - היתה נכונה. כל הממשלות האחרונות היו ממשלות של בעלי ההון. זה חשוב למדינה. למדינה לא יועיל ש-80% מהעם הם קשי יום ממורמרים. בשורה התחתונה הבן אדם רוצה לחיות, כך שהאטימות הממשלתית לא תעבוד לאורך זמן".

תמיד יש איפה לחסוך: לעבור לגור בסביבה פחות טובה, בדירה קטנה יותר, לנסוע בתחבורה ציבורית.

"היו זמנים שחשבתי לגור בשכונת עג'מי ביפו, אבל אני רוצה לגור במקום שבו הילדים יוכלו להסתובב. אדם ממוצע רוצה מכונית נורמלית ונסיעה לחו"ל פעם בשנה. התחושה שהחיים קצרים נכונה. לא אחסוך מעכשיו עד גיל 60, כמו שההורים שלי עשו. הם לא הצליחו לחיות לפני שהם סיימו לשלם את המשכנתא. בעשור האחרון המדינה ויתרה על המעמד הנמוך והרסה את כל שירותי הרווחה".

אם יוקר המחיה היה יורד ב-15% - הבעיות שלך היו נפתרות?

"15% זה מעט מדי".

אז 20%?

"אולי, אבל גם זה מעט מדי. אם יחד עם זה יורידו את רמות המיסוי, ידאגו לדיור הוגן וישפרו את הרווחה, אז כן. הממשלה צריכה להתחיל לדאוג לחזרה למדיניות נורמלית. אסור לאשר לבנקים לתת לנו דברים שלכאורה עוזרים לנו לחיות ברמה גבוהה - אבל בפועל קוברים אותנו. לאנשים צריכה להיות אפשרות לחיות ברמה שכל אדם בעולם המערבי זכאי לה אם הוא מתפרנס בכבוד. לדעתי, צריך להגביל את משרדי הפרסום, כי כולם נותנים לך תחושה של כסף קל".

גם המומחים מאמינים שחלק מהאשמה על עודף ההוצאות על ההכנסות שייכת למערכת הפיננסית. "המינוס הוא תופעה שכיחה בישראל יותר מאשר בארה"ב, מהסיבה הפשוטה שזה אפשרי. המערכת הבנקאית בישראל מעודדת את זה", אומר תימור. "בלא מעט מדינות זה פשוט לא אפשרי. בארה"ב, לדוגמה, פותחים הרבה כרטיסי אשראי ומשלמים עם אחד את האובר של השני - אבל זה בסכום מוגבל. במערכת הכלכלית שלנו מאפשרים לאזרחים לקחת אשראי גדול, הבנקים וחברות האשראי פונים לצרכנים באופן יזום ומציעים הלוואות בריביות ובפריסת תשלומים נוחה. כל הרשתות מעודדות אותנו לרכוש בתשלומים".

"בישראל קל מאוד להשיג אשראי", מצטרף לידור. "קשה להחזיר אותו אחר כך - אבל מי חושב על זה? אתה יכול לקחת הלוואות ממקום העבודה, מהבנק, באשראי חוץ בנקאי, על חשבון המשכנתא".

"בתורת ההתנהגות יש תופעה בשם אפקט המזוודה", אומר שביט. "אם אתה נוסע לחו"ל וייתנו לך מזוודה גדולה - תמלא את כולה, אבל לא תשתמש בחצי מהדברים שתיקח. אם ייתנו לך מזוודה קטנה, תסתדר אתה. אנשים מוציאים יותר ממה שיש להם, כי יש להם אפשרות.

"אחד מתפקידיו של הרגולטור הוא להגן על האזרחים מעצמם. קח לדוגמה את החובה לחסוך לפנסיה שהוציאו השנה: זה מהלך של הרגולטור שנבע מכך שהאנשים לא דואגים לעצמם. זאת הבעיה האמיתית שלנו, זה טיפול השורש שצריך, רק שאף פוליטיקאי לא יעשה את זה. אף אחד לא יתחיל להזיז שינוי שאת תוצאותיו נראה רק בעוד 10 שנים.

"בארה"ב כל משפחה צריכה להגיש בסוף השנה דו"ח למס הכנסה, כי חלק מההוצאות המשפחתיות מוכרות לצורכי מס. התוצאה היא שהאמריקאים מתנהלים נכון יותר מבחינה כלכלית. הרגולטור מחייב אותם לזה. פה זה לא כך".

רק ירושה תציל

המומחים הישראלים מרימים גבה נוכח חוסר האחריות הפיננסית של בני מעמד הביניים בישראל. מעמד הביניים, מצדו, עומד משתאה מול יוקר המחיה, שלטעמו לא מאפשר לו לחיות ברמת השפע שלה הוא מצפה ממדינה מערבית מתקדמת. שני הצדדים תוהים מדוע הרגולטור אינו מגביל את יכולתם של הבנקים לפתות אותנו לצרוך יותר.

אבל אחרי כל זה, אסור לשכוח את אלה שאין להם ברירה: האזרחים הישראלים שעושים את כל שביכולתם כדי לקצץ בהוצאות, חיים בהתאם ליכולתם הכלכלית - ובכל זאת לא מצליחים להשאיר את הראש מעל המים.

שמרית ואסף (שמות בדויים), המתגוררים ביבנה, חיים בחריגה מתמדת. על אף שמשכורתם המשותפת עולה ב-1,000 שקל על שכר המינימום שהגדירה הממשלה - שאמור לאפשר לאזרח הישראלי לחיות בכבוד - הם מתקשים לשרוד.

"בשלוש-ארבע השנים האחרונות הכל התייקר מאוד", אומרת שמרית. "בעלי אזרח עובד צה"ל ומרוויח 5,000 שקל בחודש, ואני עובדת בחצי משרה ומרוויחה 4,500-5,000 שקל. אנחנו מכניסים 9,000-10,000 שקל בחודש.

"יש לי רישומים של כל ההוצאות - אני מאוד מושפעת מתוכנית הטלוויזיה של אלון גל - אבל מה זה עוזר? אני משלמת שכר דירה של 2,500 שקל, על חשמל אני מוציאה 700-1,000 שקל בחודשיים, על מים 150-200 שקל בחודשיים. על טלפון סלולרי 300 שקל, על טלפון ואינטרנט 250 שקל, על כבלים 250 שקל, על בריאות 200-250 שקל, על דלק 500 שקל, על סיגריות 800 שקל, על מזון 1,200-1,400 שקל. בנוסף, אנחנו מחזירים כל חודש 1,000 שקל על הלוואה שלקחנו.

"אין בתי קפה, אין בילויים אבל יש לי הוצאות לא צפויות של עוד 500-1,000 שקל בחודש. אם היו לנו ילדים המצב היה בלתי אפשרי. עברו שש שנים מאז ירח הדבש, ולא יצאתי לנופש. אני לא נוסעת לבקר את ההורים של בעלי כי אני חושבת על הדלק ועל זה שהוויזה לא תעבור. בעשירי בחודש נגמרת המשכורת שלנו, ואנחנו מתחילים לחיות על המשכורת של החודש הבא".

מה אלון גל היה אומר לך?

"הוא היה אומר לי 'תפסיקי לעשן ותורידי את הכבלים'. אבל זה מה שיש לי. רק ירושה או זכייה בלוטו יצילו אותי".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ