עדי הגין

שני בלונים בצבעי כחול-לבן, שנתלו על שער הכניסה למתחם, הבהירו לנו שלאחר הליכה ממושכת ומפרכת הגענו למחוז חפצנו: "מסיבת חוף תל-אביבית". זה היה יכול להיות מאורע שגרתי ולא ראוי לציון, אלמלא התקיים ביום ראשון סגרירי ואפור תחת שמי ברלין, תוך שממטרים אקראיים מזכירים לנוכחים שהם לא נמצאים באקלים הלבנטיני.

על גדות נהר השפרה, שמתפתל ברחבי העיר, הוצבו כיסאות נוח על מצע של חול נעים ורך, והחוגגים הוזמנו לבחור בין חומוס לבין אבטיח מרענן. להקת יחצן-בחצן הישראלית ניגנה מוסיקה שבישראל לא היתה עוברת גם כנעימת מעליות, אבל בברלין זוכה משום מה להצלחה רבה. גם הגשם הקל לא הפריע לנוכחים לחוש כאילו היו בעיצומה של חגיגה ים-תיכונית, והעברית השגורה בפי רבים מהם העצימה את התחושה. רק המאבטחים הלבנונים שבאו לשמור על המסיבה הישראלית הבהירו היטב היכן אנחנו נמצאים: בעיר צבעונית ורב-לאומית שקיבצה אליה מהגרים מכל העולם.

צילום: בכר דודו

כ-200 איש הגיעו לחגוג את האירוע שערך "הבית" - פרויקט עצמאי שמטרתו להציג לקהל הרחב תרבות ישראלית עדכנית, על מכלול גווניה, בברלין. נירית ביאלר, ישראלית שחיה בברלין חמש שנים וחצי, החליטה לייסד את "הבית" כדי לענות על הצורך הישראלי להכיר ישראלים, ומתוך הרצון הגרמני להכיר את התרבות הישראלית - דרך הישראלים ולא דרך ההסברה הרשמית של משרד החוץ. ואכן, כחצי מהמשתתפים במסיבה היו גרמנים שצמאים למעט ישראליות מתפרצת, המשתקפת מעיניו של כל ישראלי שחי בעיר. "רציתי להקים בית שבו גרמנים יוכלו ללמוד עברית וערבית, לקיים ערבים פוליטיים ולהכיר את ישראל קצת אחרת - דרך ישראלים שחיים כאן ומכירים גרמנים", אומרת ביאלר.

ומדובר במספר לא מבוטל: על פי הערכות השגרירות הישראלית, בברלין חיים כ-10,000 ישראלים, אך בפורומים השונים של ישראלים החיים בה נעות ההערכות בין 8,000 ל-15 אלף. יש הטוענים, בהגזמה, שלא פחות מ-25 אלף ישראלים גודשים את רחובות ברלין על כל רובעיה ושכונותיה.

אחת הסיבות לנהירה ההמונית של ישראלים לעיר שאך לפני שני עשורים חוברה לה יחדיו היא התנאים הנוחים שהיא מציעה לאמנים. ציירים, פסלים, קולנוענים ומוסיקאים ישראלים גילו לפני כמה שנים את האפשרויות שמציעה להם העיר - החל בוויזות אמן שניתנות בקלות יחסית, דרך מענקים ומלגות וכלה באפשרות להתפרנס מאמנות ולחיות בכבוד מבלי להזדקק לעבודה בתחומים אחרים, שתביא פרנסה. רוב הישראלים שעמם בדקנו מה הביא אותם להעתיק את ביתם לברלין עסקו באמנות, ועזבו בעיקר בשל תחושה שהם לא מצליחים לעשות את מה שהם אוהבים לעשות - וגם לא מוערכים על פועלם.

אין ברירה אלא לעזוב

אחד המאפיינים הייחודיים של העיר, מעבר לקסם האירופי שמאפיין ערים רבות ביבשת וטומן בחובו מאות שנים של תרבות ואמנות שניבטות מכל פינה, הוא תחושה של התחדשות ובנייה. העיר שנהרסה ברובה במלחמת העולם השנייה, ואחר כך, במשך שנים, היתה מחולקת בין שלטון קומוניסטי לשלטון מערבי, עדיין מגבשת אופי, והוא שונה מזה של שאר בירות מערב אירופה. רבים מהאמנים שהיגרו אליה נמשכים לאווירה הדינמית של העיר, שמאפשרת להתנסות ביצירה לא שגרתית.

צילום: יעל שינקר

במסיבת החוף התל-אביבית, למשל, ניצבו דוכנים של אמנים ברלינאים, ברובם ישראלים, שמכרו את יצירותיהם השונות. אחד מהם היה גבי בן משה, שחי בברלין שלוש שנים וכותב ומאייר ספרי קומיקס בגרמנית, המתארים את חייהם של בני הנוער בישראל שנמצאים על קו התפר בין הנעורים והבגרויות לגיוס לצה"ל. "בישראל קשה לחיות כאמן. לא תופשים אמנות כמשהו הכרחי לקיום, אלא כמותרות. אני לא יכול ליצור בשקט כי אני צריך להתפרנס. כאן אני יכול, וגם מצאתי מוציא לאור שמדפיס את ספריי, מה שבישראל לא היה קורה".

"כואב שאמנים לא יכולים להתקיים בישראל ושאין מספיק הערכה לתרבות ולאמנות", אמר אחד הישראלים שהשתתף במסיבה. "כשישראל היתה סוציאליסטית יותר זו היתה בושה לרדת מהארץ. אבל כיום, כשהמדינה לא דואגת לאזרחים, אין להם ברירה אלא לעזוב. העובדה שכל כך הרבה אמנים עוזבים צריכה להיות שעון מעורר למדינה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר רבות על בריחת המוחות: אנשי אקדמיה שעוזבים לארה"ב ולאירופה לטובת עבודה מכניסה יותר או משרת הוראה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות. אבל איש לא התייחס עדיין לבריחת הרוח לאירופה ולארה"ב - ובעיקר לברלין. לדברי נתי אורנן, 36, שחקן, כותב ופרפורמר, שעבר לברלין בנובמבר 2010, "כיום יש כאן יותר אמנים ישראלים מאשר בישראל. זה מבחינתי חורבן בית שלישי - חורבן הרוח היהודית. הרוח הזו נחרבה בהדרגה, עד למהפכה הנוכחית שהחלה להרים אותה".

אורנן חי בברלין על ויזת אמן, לומד גרמנית, עוסק בפרויקטים שונים הקשורים למשחק וגם הספיק להשתתף בסרט סטודנטים. "תמיד היה לי קשר נפשי לברלין. היא נמצאה בכתיבה שלי. היא היתה עבורי כמו סוד שמחכה שאפגוש אותו. כמובן שהיה קטע בעייתי במשפחה עם ברלין - אני קרוי על שם אח של סבא שלי, נתן, שנרצח בטרבלינקה. נסעתי רק אחרי שסבא שלי נפטר, על אף שאמא שלי אמרה שאם סבא שלי היה רואה את החיים שלי בישראל ואת המצב שלי, הוא היה מאשר לי לנסוע".

התחושות הקשות כלפי החיים בישראל ליוו אותו כמה שנים. "לא היה לי מה לעשות בישראל ורציתי להמשיך ולהתפתח כאמן וכבן אדם ולהצליח לנשום - לא רק באספקט הכלכלי אלא גם ברמת ההתנהלות היום-יומית. סירבתי להיות קורבן של מה שקורה בישראל, של הטרור שההנהגה משליטה על האזרחים. האספקט הכלכלי הוא אמצעי לדכא את האוכלוסיה.

"כשיש הידרדרות במצב, אנשים יכולים להיכנע, או להתקומם נגד המשטר - שזה מה שקורה עכשיו, לשמחתי. אבל יש מצב ביניים, שבו חלק גדול מהאוכלוסיה המדוכאת משתף פעולה עם אותם ערכים שנמצאים בראש הפירמידה. ההבנה שאנשים שאמורים להשתייך למחנה שלי משתפים פעולה אף הם, היתה מדכאת. הבנתי שאם אני נשאר בישראל, עלי לאמץ מערכת ערכים שאינה תואמת את תפישת עולמי.

ערן, תושב ברליןצילום: בכר דודו

"יש איזה ספר חוקים מסוים שמצפים שאזרח ישראלי יתנהל לפיו, וכשאני מנתח את המסלול שלי, אני מבין שגם אני התנהלתי לפיו שנים רבות: הייתי חייל מצטיין, עבדתי כפועל בניין עברי, הופעתי בהצגות ילדים וגם עבדתי בחברת כבלים במשך שנה וחצי. המחאה הזו היא לא עניין פוליטי, אלא עניין של חזירים שיכולים ומרשים לעצמם להיטפל לחלשים. העניין העיקרי הוא עזות המצח והרוע שהשתלטו על המדינה. גלעד שליט, למשל, הועלה לעולה במסגרת סולם הערכים המעוות שהשתרש בישראל".

אורנן חש כי הגיע לפרשת דרכים וכי עליו לבחור. "או שאתה נשאר במקום הזה ואומר 'נתתי 35 שנה למדינה, אתן עוד 35', או שאתה אומר 'אני מעדיף לא להיות הקורבן, ואם המדינה הזאת מתנהגת ככל המדינות, אז למה לא לחיות בתוך עם אחר שאולי ההיסטוריה שלו איומה, אבל ההווה שלו לא איום'".

ההחלטה לעזוב היתה תהליך ממושך. "הלהקה שלי, 'גוטל בוטל', התפרקה, והקמתי להקה חדשה שנקראה 'נתי אורנן והמיעוטים'. עמדנו להקליט ופתאום הבנתי שאם אמשיך את זה אחזור על עשר השנים האחרונות, ודבר לא ישתנה. העדפתי לא להישאר קורבן ולעבור למקום שמוכן לקבל אותי ושייתן לי להתפתח אישית. נרשמתי ללימודי גרמנית והתחלתי לבקר בברלין כדי לגשש. הנסיעה הנוכחית היתה אמורה להימשך רק שלושה חודשים. היתה לי חברה בישראל שלא רצתה ולא היתה יכולה לבוא, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל ללכת יותר ברחוב. הייתי כמו משותק. היא אמרה שאם אני נוסע, זה נגמר בינינו. אז אחרי שלושה חודשים הבנתי שאין לי לאן לחזור".

בברלין, הוא טוען, יש משהו שמאפשר לנשום, גם ברמה הפיסית. "הגרמנים היו צריכים לחטוף את המכה כדי להבין שהאדם עומד במרכז. אני לא מרגיש שהמקום שייך לי, אז אני לא לוקח אותו באופן אישי. אני לא מחפש כאן אכפתיות, אך אני מקבל אותה פה יותר מבישראל. ברלין היא לא אוטופיה, אבל יש בה רגישות לאחר בגלל השואה. בישראל לא היתה קטסטרופה ברמה כזו כדי לגרום לאנשים להבין שלחיי הפרט יש ערך רב.

"כשאני רץ ברחוב, אנשים בני 90 פלוס, כאלה שאני יכול רק לנחש איפה הם היו בשואה, מוחאים לי כפיים. בישראל, לעומת זאת, אני רואה איך מתייחסים לניצולי שואה. ההשוואה הזו ביניהם גורמת לי להבין שהם ניצחו - הם קיבלו את מה שרצו. מכבדים פה אנשים, זקנים וחלשים. מתייחסים אליהם כראוי. לחברה אכפת מהם".

אורנן טוען שמבחינה כלכלית, החיים בברלין לאו דווקא נוחים יותר לאמן. "אני עובד פה לא פחות קשה. לא באתי לכאן כי נוח יותר. מבחינתי זה היה להיות או לחדול. ההבדל העיקרי הוא איפה הכסף נמצא ברמה ערכית - האם אנחנו מתפללים לעגל הזהב או שאנחנו מקדשים חיי אדם?

"כאן אני מרגיש שאני מקבל פידבק מהסביבה ברגע שאני יוצר. זה הזרז המרכזי בברלין. מבחינת עשייה זה לא קל יותר, אבל מבחינה נפשית זה בריא יותר. הופעתי עכשיו בבר עם שיר שתירגמתי לגרמנית וזכיתי לכבוד, להקשבה ולהערכה. יש פה מערכת שמאפשרת לי לתת מהטוב שלי. בישראל כבר לא הייתי יכול להשפיע. שם רואים אותך כחסר ערך אם הגעת לגיל מסוים ואתה לא מכניס סכום כסף מסוים. אני לא רואה את עצמי כחסר ערך ולא רציתי להיכנע. פה אני מרגיש בעל ערך".

רותי צונץצילום: בכר דודו

אורנן, שנפגש אתנו בפארק קטן וירוק במרכז העיר בצהרי יום שמשי, ונסע לביקור מולדת כמה ימים לאחר מכן, מתרגש מהמחאה ששטפה את רחובות ישראל. "אני עוקב אחרי המחאה ואומר לעצמי 'וואלה, הם מסתדרים יפה בלעדיי'. זה נפלא. אני חושב שמארגני המחאה הם גיבורים. אני רק מקווה שהפושעים שמנהלים את המדינה לא יצליחו לפרק את הדבר הזה. בסופו של דבר אני רוצה לחיות במקום שבו גדלתי. אני מחובר לאדמה ואפילו נטעתי עצים בבית של סבא שלי בגבעתיים, שבו גרתי בארבע השנים האחרונות. אני מקווה לשוב הביתה".

"האמן יכול לחיות כאמן"

לעומת אורנן, יש אמנים ישראלים שהגיעו לברלין במקרה, בנו לעצמם חיים שלמים וכשביקשו לחזור לישראל, הבינו שהם לא יכולים להרשות זאת לעצמם. רותי צונץ הגיעה לברלין לפני 20 שנה בעקבות האהבה - שנגמרה די מהר. "התחלתי ללמוד, ובשלב מסוים הבנתי שאני אוהבת את ברלין ונשארתי. פרקתי את המזוודות ולפני 12 שנים הקמתי חברה לצילום ולמיצגים אינטראקטיביים. אני מצלמת ברחבי העולם, עורכת את הצילומים לסרטים ומציגה בחללים גדולים. באירופה יש הרבה תקציבים ומלגות לאמנות ולתרבות. האמן יכול לחיות כאמן".

לאחר שילדה את בתה רומי לפני שלוש שנים, החליטה צונץ לחזור לישראל כדי לחיות ליד הוריה. "אני מאוד אוהבת את ישראל, ולא עזבתי במטרה לרדת ממנה. גדלתי בבית פטריוטי, וכשילדתי את רומי היה לי ברור שאני רוצה לגדל אותה בישראל. כשהיא היתה בת חמישה חודשים הגעתי ארצה במטרה לחזור והתחלתי תהליך של תושב חוזר. רציתי שהבת שלי תחיה עם המשפחה".

צונץ ציפתה לנחיתה קלה למדי בתחום המקצועי. "לפני כמה שנים עשיתי בישראל פרויקט שמומן על ידי האיחוד האירופי והקרנתי אותו על גדר ההפרדה משני הצדדים, בשיתוף עם אמן פלסטיני. צילמנו את המשותף והדומה לישראלים ולפלסטינים. פסטיבל ירושלים נתן חסות. במהלך העבודה הזו יצרתי קשרים והנחתי שזה יקל עלי לחזור. יצרתי קשר גם עם בית הספר שנקר במטרה ללמד שם צילום.

"השאלה 'ממה תתפרנסי בישראל?', שכולם חזרו עליה ללא הרף, הלחיצה אותי. פה לא שואלים אותי כאמנית וכצלמת 'אז ממה תחיי?', והפחיד אותי שאולי אהיה חייבת לשנות את חיי ולהפסיק לעסוק בתרבות. פה אני מצליחה להתפרנס מבלי לעסוק בצילומים לפרסומות או בהפקות אופנה טריוויאליות, והבנתי שבישראל זה לא יהיה המצב.

נתי אורנןצילום: בכר דודו

"בכל מקרה, המשכתי את התהליך והתכוונתי לחזור לברלין כדי לארוז. הגעתי והתאהבתי שנית בעיר ובקלות שבה. כאן אני מכניסה את רומי לגן עם 15 ילדים וארבע גננות בעלות של 80 יורו בחודש. הכל מסובסד, גם הגנים הפרטיים. אני אוכלת אוכל אורגני וגם הוא מסובסד. רמת החיים פה גבוהה מאוד. הבנתי שאוכל לחזור לישראל רק אם אהיה מאוד מבוססת.

"חשבתי שאוכל לפתוח סניף של העסק ולהסתדר עם הקשרים שלי, אבל הבנתי שכאם חד-הורית זה קשה עד בלתי אפשרי. בישראל יש איזו תמיכה באמנים, אבל היא מגוחכת. היה לי ברור שאצטרך לשנות הרבה, ומבחינה פיננסית הפחידו אותי שלא אצליח ושיהיה לי קשה מאוד להתקיים. אפילו אבא שלי אמר שאני צריכה לחזור לאירופה כי יהיה לי קל יותר להתקיים כאמנית".

בינתיים ויתרה צונץ על החלום לשוב למולדת, אך היא בטוחה שבעתיד הוא יתממש. "היה לי קשה לוותר על ישראל שוב, אבל ברור לי שרומי תחזיר אותי יום אחד ארצה כי היא מאוד אוהבת אותה. אשמח לחזור כשאיהפך למעצמה כלכלית. לפני כן אמצא את עצמי במלחמת קיום כאמנית, או שאחליט לעזוב את התחום לחלוטין. כאן יש רוגע נפשי תעשייתי שקשה להסביר".

מחאת יוקר המחיה הצליחה להעניק לה ניצוץ של תקווה שמשהו ישתנה ויאפשר את חזרתה. "אני חושבת שזה נפלא שדור צעיר קם ולא רק מדבר, אלא עושה. ההנהגה בישראל כיום היא מכה. בישראל החשיבה היא לטווח קצר, משתנה כל הזמן, ואין חשיבה אסטרטגית על בניית המדינה. אין ספק שבכל יום שעובר הנזק גדול יותר, ואני מקווה שדברים ישתנו ושלצעירים יהיה כוח להמשיך. אם הייתי שם, אין לי ספק שהייתי לוקחת חלק. אשמח לחזור למקום פחות מושחת ועם ראייה לעתיד. אני מוסרת מברלין איחולי הצלחה לדור הצעיר ולמדינה".

באולפן של תחנת הרדיו הקהילתי אלכס אנחנו פוגשים את אביב רוס, 34, שחי בברלין זה שש שנים, ומשדר פעם בשבוע את קול ברלין - תוכנית בעברית ובגרמנית לישראלים ולגרמנים שמתעניינים בישראל. הוא מארח את יפית ראובני, מוסיקאית ואמנית סאונד מירושלים, שהגיעה לעיר לארבעה שבועות כדי להקליט פרויקט עם מפיק גרמני. ראובני, שהקימה יחד עם חבריה ממוסררה את גלריית הסאונד בירושלים - שמחפשת בית קבע ולא מוצאת חללים מספיק טובים - מלאה התפעלות מגלריית הסאונד בברלין שבה עבדה, שנמצאת במאגרי מים ישנים של כנסייה.

רוס שואל אם היא הספיקה לגלות את הקסם של ברלין ואת הסיבה לכך שאמנים מכל העולם נוהרים אליה בהמוניהם כדי ליצור בה. ראובני משיבה בחיוב: "ברלין מאפשרת יצירה נוחה, היא מלאה בהשראה והיופי שלה מהפנט. בכל מקום שאליו הולכים מגלים מקור להשראה - מהגרפיטי ועד למבנים. מלבד זאת, בברלין יש שפע של חללים שאפשר לשכור במחירים מצחיקים, נוח לחיות בה, אפשר להוציא ויזת אמן בקלות, ולפעמים היא נותנת שקט נפשי ביחס לישראל. לא צריך הרבה כסף כדי להתקיים כאן. האמנות בעיר לא ממוסדת, אלא צומחת מלמטה. ברלין נתנה לי השראה גדולה".

אביב רוסצילום: בכר דודו

למרות ההתלהבות, ראובני מצפה לחזור לירושלים. "סצנת האמנות בירושלים מאוד מפותחת", היא מסבירה לרוס, "וגם היא ענייה. אולי זה הדמיון בינה לבין ברלין. גם בירושלים אין אמנות ממומנת מדי והסצנה צומחת מלמטה. דווקא המורכבות הירושלמית מאפשר לאמנות לצמוח. השובע התל-אביבי לא קורץ לכולם".

רוס משדר בברלין מ-2006. כשחי בתל אביב הוא עבד ב-88FM, ולכן כשעלה הרעיון לשדר תוכנית רדיו לישראלים היה זה אך טבעי שהוא ייקח את המושכות. להערכתו, לתוכנית מאזינים כ-1,000-1,200 איש. "השינוי המשמעותי הראשון התרחש ב-2008, כשהגיע גל גדול של ישראלים. השינוי השני התרחש כשהתחלנו לשלב גרמנית: גרמנים רבים, שחשים קשר הדוק לישראל, מאזינים לתוכנית כדי להכיר את התרבות הישראלית. כשעברתי לפה יצרו אתי קשר מקומיים רבים שרצו ישראלי מחמד. זה בא מסקרנות לראות מה זה ישראלי. בסוף מתחילים לסנן, להבין מי מתעניין בך כבן אדם ומי מתעניין בך כי אתה מייצג משהו".

לדברי מיכה לוין, ראש המחלקה לאמנות רב-תחומית בשנקר, "אין פלא שקיימת נהירה לברלין: יש בה הרבה צעירים, יש דיאלוג פורה בתחום האמנות, החיים בה זולים יחסית, יש מלגות אמנים וסטודיות מסובסדים. העיר והמדינה מסייעים לאנשים מוכשרים להתבסס באמצעות מלגות, מקומות יצירה או חממות. ברלין היא גם יותר קוסמופוליטית ויש בה פתיחות לזרים".

"בישראל חיים אמנים מוכשרים שיש בהם עניין עולמי, אבל אנחנו לא עושים כלום כדי לקדם אותם: אין סדנאות, אין תמיכת קיום והמוזיאונים כמעט לא קונים יצירות אמנות - תקציב הקנייה שלהם לא מגיע ל-1% מהתקציב השוטף, והם קונים בו רק יצירות של אמנים ידועים ובעלי שם. אין מספיק סדנאות ויש רק מגזין אמנות אחד. הסצינה לא מקבלת עידוד עירוני, ממלכתי או תמיכה של גופים עסקיים שחשים שזו עזרה לקהילה. גם אספני אמנות כמעט ואין, ומשרד התרבות לא מעניק מלגות אמנות.

"בגרמניה יש גם פתיחות גדולה לישראלים שנובעת מההיסטוריה שלנו. לאמן ישראלי יש יתרון בשל הרצון הטוב של הגרמנים לכפר על העבר ולבנות קשרים. כתוצאה מכך אמנים שלא היו מצליחים בישראל יכולים לקבל הזדמנות שם. יש נכונות, רצון ופתיחות לעזור ולתת הזדמנות".

לדברי לוין, הפלא הגדול הוא לא העזיבה לברלין שבה קל יותר ליצור, להציג ולמכור אמנות - אלא העובדה שיש אמנים שבוחרים להישאר בישראל. "למרות הכל, דווקא בימים אלה סצנת האמנות נמצאת במיטבה, והיא פורחת ומשגשגת. אמנים פורחים מתוך כישרון ואמביציה ומתקיימים מהוראה במקרה הטוב, וממקצועות פחות קשורים במקרה הפחות טוב. בישראל מצפים מהם לעבוד, ובשעותיהם הפנויות ליצור. כאן זה כמעט מובן מאליו, בעוד שבאירופה ברור שאמן מתפרנס מאמנות".

הנחמה היחידה, הוא אומר, היא שאמנות היא בינלאומית. "אנחנו לא צריכים להתאבל על אלה שאינם, אלא לתת להם לחוש שייכים ולהגיע לביקורים בישראל - שיהיה להם דיאלוג עם הסצנה המקומית. כך הם ייצגו את ישראל בעולם. אנחנו צריכים לגרום לאנשים להישאר, וגם לאפשר לאלה שעברו לחוש שייכים לישראל".

כששואלים את זאב אנגלמאיר, אמן, מאייר ומרצה בבצלאל ובמנשר לאמנות, עד כמה קשה לאמן ישראלי להתקיים מאמנות, הוא נאנח ומחייך: "קשה כאן, אבל כל אחד שופט אחרת את הקושי". אנחנו פוגשים אותו בהכנות אחרונות לתערוכת מחאה, שהוקמה בחופזה באוהל שהועמד בשדרות רוטשילד בואכה כיכר הבימה, ובה הוא מציג את יצירותיו האחרונות מתקופת המחאה, ביניהן קולאז'ים המתייחסים ספציפית למחאת האמנים ולאובדן התרבות בישראל. "אני מכיר רבים שעזבו לחו"ל מחוסר ברירה. אישית מעולם לא חשבתי על כך, כי האמנות שלי היא מאוד ישראלית וניזונה ממה שקורה כאן, כמו התסיסה הזו שעוררה אותי ליצור. למזלי הגדול גם השפה שהתגבשה אצלי היא זולה: אני צריך רק גזרי עיתונים ומכונת צילום בשביל ליצור".

אנגלמאיר סבור שהקושי העיקרי של האמנים בישראל נובע מהתנהלות הממסד. "האמנות בישראל מתוקצבת בכ-16% מסך התקצוב שהיא זוכה לו במדינות אירופיות. גם מבחינת הרשויות המקומיות, אין עזרה במתן סטודיו. עיריית תל אביב, למשל, מקצה לכך מקלטים בדרך כלל, אבל ברגע שיש התרעות אנחנו נדרשים לפנות את המקלט".

ממשרד התרבות נמסר בתגובה: "אף שתקציב התרבות השנה הוא הגדול שהוקצה אי פעם, מדובר בתקציב נמוך באופן משמעותי ביחס למדינות ה-OECD. יחד עם זאת, יש היום פריחה תרבותית שמשתקפת, בין היתר, בהכרה ובהצלחה בינלאומית, לה זוכים אמנים ישראלים בתחומי התרבות השונים. יצירותיהם מבוקשות ומוצגות ברחבי העולם.

"משרד התרבות תומך השנה במוזיאונים, בגלריות ציבוריות ובפרויקטים אמנותיים בסכום של כ-50 מיליון שקל. המשרד גם הגדיל את התמיכה הישירה באמנים באמצעות חלוקת פרסים בסכום של כ-4 מיליון שקל מדי שנה, שבחלקם מיועדים לאמנים ויוצרים צעירים בתחילת דרכם. בנוסף לכך, מעניק המשרד מענקים בשווי של כ-1.25 מיליון שקל לאמנים בתחום האמנות הפלסטית הפועלים בבתי ספר ובמרכזים קהילתיים וכן מלגות בשווי מאות אלפי שקלים לתלמידים בבתי ספר לאמנות בפריפריה".

ענייה, אבל סקסית

מלבד ייחודה ויופיה של ברלין, ניכר היטב שהיא זולה לאין שיעור מערים רבות בישראל ובעולם. רק לשם המחשה, ביקור במספרה באחד מרובעיה היוקרתיים שכלל תספורת ופן עלה 17 יורו בלבד (85 שקל), וארוחה לארבעה במסעדה קוריאנית, שכללה מנות ראשונות, עיקריות ושני בקבוקי יין, עלתה 76 יורו (380 שקל). לא בכדי העניק לה ראש העירייה את הסיסמה "ענייה, אבל סקסית".

ישראלים רבים מגיעים אליה מפני שהם מתקשים לשאת את נטל התשלומים הרבים ולחיות באופן מכובד, וגם אלה שנקלעים אליה מסיבות אחרות לגמרי מוצאים שקשה לחזור לישראל אחרי שהתרגלו למחירים הנמוכים ולתנאים סוציאליים שאין דומה להם בארץ הקודש, כמו חופשת לידה של שנה ודמי אבטלה נדיבים. מיכה (שם בדוי), 39, חי בברלין כבר כמעט עשר שנים - וכבר כשהגיע אליה שם לב לפער ביוקר המחיה. "סיימתי ללמוד אדריכלות, הגעתי לכאן בחילופי סטודנטים ונדהמתי לראות סטודנטים ובעלי מקצועות צעירים מצליחים להסתדר ולחיות. אם יש עבודה - מה טוב, אם לא - אפשר לקחת כמה חודשי הפסקה והמדינה תסייע. בישראל הרגשתי שאני במרוץ אחרי הכסף, ובשנים האחרונות זה החמיר. כשעברתי לכאן היה לי קשה להתברג כי אני זר, וגם פיגועי ה-11 בספטמבר היו איזשהו משבר, אך מצד שני, סייעו לי כאן בתקופות שבהן נקלעתי לקשיים".

כיום מיכה חי בגרמניה עם אישור שהייה "כמו אזרח רגיל עם מגבלות", והוא נשוי לגרמנייה. "חצי מהאנשים פה חיו עד לפני 20 שנה תחת משטר קומוניסטי, ואף על פי שהמצב טוב יותר הם רגילים שהמדינה דואגת להם. זו כלכלה יצרנית ויציבה מאוד עם מנטליות סוציאליסטית. בישראל רצינו לקחת דוגמה מהאח הגדול, ניסינו להידמות לארה"ב ונדפקנו. אני שמח שסוף סוף מתעוררים בישראל. שמעתי מחברים מה קורה בארץ וחשבתי שצריך לצאת ולהילחם. שיגידו 'חלאס, תמצאו לנו פתרונות. אנחנו לא רוצים ולא חייבים לחיות כך'. בעשורים האחרונים יותר אנשים חיים מחוץ לישראל ורואים שאפשר גם אחרת".

עבור רוס, המעבר לברלין היה קל במיוחד בזכות דרכון אירופי, "שהופך את החיים למאוד פשוטים כאן". בקיץ 2005 הוא החליט לארוז את פקלאותיו ולעזוב את ישראל. "התחשק לי לצאת מהארץ ולשאוף אוויר. קשה לי להסביר למה דווקא ברלין. יש תחושה מיוחדת כאן, מעבר לענייני השואה עבור יהודים, מכיוון שזה מקום שעדיין מתפתח מאז נפילת החומה. בישראל לא עסקו בשינויים האלה יותר מדי, אבל כשמישהו מגיע לפה הוא מגלה עולם ומלואו.

"זה מתחיל מכך שמגיעים מישראל עם פחדים קיומיים, ועם מתח מתמיד עם הזהות היהודית. אנחנו חושבים שאנחנו מרכז העולם, ואז אנחנו יוצאים מישראל ומגלים שלא. כאן יותר קל לי להתמודד עם הזהות היהודית שלי ועם השואה. לא דופקים לך את הזיכרון שלה עם פטיש של 5 ק"ג על הראש. אתה מגלה שהיתה גרמניה אחרת לפני 1939 וזיכרון השואה ניכר פה באופן יום-יומי.

"ברלין זולה, במיוחד אחרי שחיים בתל אביב וצריכים עזרה מההורים, אף על פי שעובדים במשרה מלאה. אין כל סיבה הגיונית לכך שאי אפשר יהיה לגור בעיר שרוצים לחיות בה. כאן נדרשת לי מחצית מכמות הכסף כדי למלא את המקרר. אמנם המחיה בברלין התייקרה בעקבות היורו, אבל עדיין יש הבדל עצום.

"ברלין סיימה את שלב ההתחדשות שלה: שכונות שהיו מוזנחות ואפורות בצד המזרחי נהפכו לשכונות שרק אמידים יכולים לגור בהן. אבל מפני שזו עיר כל כך גדולה, אפשר לעבור לשכונה אחרת, זולה יותר - ואיכות החיים לא תיפגם. התחבורה הציבורית כאן מעולה ואפשר להסתדר מצוין גם אם נאלצים לקחת רכבת או שתיים לעבודה.

"כשהגעתי לברלין, למדתי גרמנית וחייתי מכסף שחסכתי בישראל. כשהתחלתי לדבר, מצאתי עבודות תרגום. בין לבין עבדתי גם בדבלין בהוצאת ספרים קתולית, שם המחיה יקרה יותר אבל גם מרוויחים יותר כסף. עשיתי גם פרויקט משותף עם הבר נוער בתל אביב לחילופי נוער גאה. כאן, אם אתה מובטל ועבדת לפני כן שנה, אתה זכאי לדמי אבטלה במשך שנה. אם אתה לא מצליח למצוא עבודה לאחר מכן, אתה זכאי להבטחת הכנסה - 600-700 יורו בחודש.

"אפשר להתקיים בברלין עם 400 יורו בחודש, אחרי תשלום שכר דירה. יש רשתות מזון זולות שאפשר לקנות בהן חלב ב-50 סנט ופסטה ב-40 סנט. הגרמנים משלמים מסים גבוהים, אך מקבלים בעבור זה תנאים סוציאליים שבישראל לא היינו חולמים עליהם. שכר הלימוד באוניברסיטאות, למשל, הוא 300 יורו לסמסטר, כולל כרטיס חופשי חודשי לתחבורה הציבורית, גם לזרים".

ואולם גם ברחובות ברלין המסועפים נתקלים במהרה בישראלי המכוער: לא מעט ישראלים בעלי דרכון אירופי, שהתלוננו בישראל על כך שהחרדים מוצצים את דמם, מגיעים לברלין, מקבלים דמי אבטלה בסך 800 יורו בחודש. מבחינתם אין עם כך שום בעיה: זה הכסף של הגרמנים. מגיע לנו לקבל אותו, הם טוענים.

געגועים לחומוס

ברלין המאוחדת ספגה לקרבה את הסגפנות והחסכנות של הצד המזרחי, ותושביה חיים בצניעות יחסית. נראה שגם הישראלים שחיים בה למדו לחיות בצניעות, בוודאי ביחס לאורח החיים הפזרני שרבים מאתנו מנהלים בישראל בכלל ובתל אביב בפרט.

"לא הכל פה סובב סביב כסף", אומרת ישראלית שחיה בעיר זה שלוש שנים ולמדה להתנהל בחסכנות. "אנשים עובדים בממוצע 38 שעות בשבוע. לא תראי אנשים עם מותגים. הם מתלבשים בסטייל אבל מעדיפים יד שנייה. אנשים לא משתמשים כמעט בכרטיסי אשראי, ויש בתי עסק שכלל לא מקבלים אותם. אני משתמשת בכרטיס שנחשב למזומן, והכסף יורד מיד מהחשבון. בישראל אוכלים ארוחת צהריים ב-40-50 שקל, ופה אוכלים ב-5 יורו גג. מכל ביקור בישראל לוקח לי חודשיים להשתקם כלכלית, ואני אפילו לא מבינה על מה הוצאתי כל כך הרבה כסף".

אבל בחומוס השכונתי במרכז העיר הצלחנו למצוא ישראלי שמחזיק דעה שונה על החיים הנוחים, כביכול, בברלין. ערן, בן 30, הבעלים של "חומוס זולה" שחי בברלין עם בת זוג גרמנייה ותינוקת, מנפץ בנחרצות את המיתוס על החיים הזולים בברלין. "החיים פה לא קלים יותר. כדי לחיות טוב אני צריך להוציא 2,500-3,000 יורו בחודש, אם אני רוצה לגור בדירה נורמלית ולנסוע לחו"ל פעם-פעמיים בשנה. אני משלם 1,500 יורו על דירה בגודל 100 מ"ר ומכונית בליסינג עולה לי 400 יורו בחודש".

הוא גם מבטל את הטענות שקניות בסופר זולות יותר. "הסופר הרגיל יקר מאוד. הישראלים קונים ברשתות המוזלות, שמוכרות עגבניות רקובות וסחורה לא טובה. גם הדתיים בישראל יודעים לחיות טוב מכלום. גם פה יש הטבות כאלה. נכון שהתנאים הסוציאליים טובים יותר, אבל אנשים חיים פה בזול כי הם מתכלבים. אם הם היו מתכלבים כך גם בתל אביב, הם היו משלמים פחות. רוב הישראלים שחיים פה באים בגישה של 'גר בברלין וחי בתל אביב'. אם הם חיים פה בנויקלן בין הערבים, שילכו לגור בכפר קאסם. זה בדיוק אותו דבר. לא אתפלא אם מנויקלן יתחילו לירות קסאמים על רובע המיטה".

קירותיה של החומוסייה הברלינאית מכוסים במזכרות מישראל, כולל תמונות מסיני בשירותים ותמונה גדולה של הכותל המערבי שצולמה בידי דניאל יוזפסון, אמן יהודי שחי בברלין. יושבי המקום הם גרמנים וישראלים, וזו אולי החומוסייה היחידה בעולם שבה מגישים גם קפה הפוך לצד מנות החומוס.

לדברי ערן, החומוס שלו פועל בשכונה הכי יקרה בעיר. "ההבדל היחיד מבחינתי בברלין הוא העסק. באים כאן לקראתך. כשאתה פותח עסק, לא באים לבדוק אותך כל שבוע. נותנים לך שנתיים של חסד עד שאתה מתמקם. לא בודקים אם המטבח שלך נקי כל הזמן. הם בעיקר שמחים שאתה מספק עבודה ומוציא עוד אנשים ממעגל האבטלה. יש לי גם עסק בתל אביב, כך שאני מכיר היטב את ההבדלים. אני בכלל נגד מחאת האוהלים שמתחוללת בישראל עכשיו. למשפחה שלי יש נדל"ן. זה פוגע בנו".

ערן שוכח להזכיר שהדירה שלו נמצאת כמה רחובות מהחומוסייה שנמצאת, כזכור, בשכונה הכי יקרה בברלין, וששכר הדירה כולל כמעט את כל ההוצאות. הוא גם לא טורח לספר לנו שהמכונית שעליה הוא משלם כל כך הרבה היא ב.מ.וו חדשה וגדולה עם מנוע טורבו דיזל בנפח 3.5 ליטרים.

יחיאל ונאווה סקורניק, זוג נשוי עם שני ילדים שעוסקים בנדל"ן, יושבים בחומוסייה ולא מסכימים עם ערן בכלל. "שכר הדירה נמוך יותר - אנחנו משלמים 1,000 יורו בחודש על דירת 100 מ"ר וזה כולל ארנונה, מסים, פינוי אשפה והסקה, אפילו כבלים, הכל חוץ מחשמל וטלפון", מספר יחיאל. "גם לגדל ילדים זול יותר. חינוך פרטי זול יותר משכר מטפלת בישראל. חוץ מפירות ומירקות, הכל זול יותר בסופר".

נאווה מתערבת בשיחה ונותנת דוגמאות משלה. "חופשת לידה נמשכת שנה שבה את מקבלת 75% מהשכר שלך - גם אם את עצמאית כמוני - עד 3,000 יורו בחודש. את יכולה לקחת חופשה של עד שלוש שנים - בשנתיים הראשונות שומרים לך את אותו התפקיד ובשנה השלישית נשמר לך תפקיד כלשהו באותה חברה. מי שלא עבדה ונשארת עם הילד מקבלת 300 יורו בחודש שמוגדרים דמי חינוך ו-168 יורו בחודש קצבת ילדים. הוצאות רפואיות, כולל טיפולי שיניים ומשקפיים, מסובסדות במלואן לילדים".

"ברלין היא המקום האולטימטיבי לגדל בו משפחה", טוען יחיאל. "גם אם מחר לא תהיה עבודה, אני לא דואג. המדינה תדאג לי. אני מרוויח פה בסדר ומצליח להסתדר. אני מרוויח כמעט כמו ישראלי אבל חי טוב ורגוע. אני לא רץ לשום מקום. אין כאן את סיר הלחץ. זו הסיבה שבגללה עזבתי את ישראל: הייתי חייל משוחרר והרגשתי שאין לי מה לעשות. אנחנו רוצים לחזור ארצה, אבל המחירים עלו בטירוף. אני נכנס לסופר ויוצא עם חשבון של 200 שקל על שקית מסכנה. בברלין אצא עם שקית ענקית וגדושה באותו הסכום.

"אנחנו עוקבים אחר המחאה בישראל ותומכים בה. אם היא תיצור משהו חיובי, היא תחזיר אותנו לישראל. בסך הכל אין כמו הים ומזג האוויר בישראל, אבל אי אפשר לחיות בה. איך היינו מצליחים לגדל את ילדינו באותה רמת חיים ובאותם מחירים בישראל?"

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker