הילדים מפסיקים להיות אלימים בזכות התינוקות - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
צפו בווידאו

הילדים מפסיקים להיות אלימים בזכות התינוקות

שיטת חינוך מהפכנית לטיפול באלימות נעזרת בתינוקות כדי לעודד ילדים להתמודד עם כעסים ולפתח אמפתיה; מרי גורדון יוזמת התוכנית: "הם מוצאים את ההומניות בתינוק - ואז בעצמם"

תגובות

הילדים רוחצים היטב את ידיהם, ואז מסתדרים במעגל. אם צעירה ותינוק בן כמה חודשים נכנסים לכיתה, ומתקבלים בשיר "שלום תינוק אינדיגו, מה שלומך?". האם מציגה את בנה התינוק ועוברת מילד לילד. הילדים מחייכים, והיצור הזעיר בוהה בהם בסקרנות, מחייך ומושיט את ידיו. בהמשך השיעור הוא מושכב בעדינות על מזרון במרכז המעגל, והילדים מתבקשים לפרש את התנהגותו. מדוע הוא בוכה? אל מי הוא מושיט ידיים וממי הוא נרתע? מה אומרת שפת הגוף שלו?

התיאור הזה אינו פתיח של סרט הדרכה להורים צעירים, אלא תיעוד של שיעור בקנדה, במסגרת תוכנית למאבק באלימות בקרב בני 5-13. התוכנית, שפועלת זה עשר שנים, היא פרי יוזמתו של הארגון הקנדי "שורשים של תקווה", והיא זוכה לעניין רב מצד אנשי חינוך, מדענים וקובעי מדיניות.

סלמן אמיל

בלב התוכנית יש 27 שיעורים שבועיים, שאורכם 45 דקות, בהנחיית מדריך מקצועי, שבתשעה מהם משתתף המורה הקטנטן. במהלך השיעורים בוחן המדריך עם התלמידים את מערכת היחסים בין ההורה לתינוק ובין התינוק לסביבתו. הילדים זוכים לעקוב מקרוב אחר התפתחותו של התינוק והקשר המיוחד שיש לו עם אמו או עם אביו.

הילדים לא מודעים לכך, אבל התהליך האינטימי משמש מראה המסייעת להם להבין כיצד הם עצמם מרגישים, מפתח את השפה הרגשית שלהם ומלמד אותם להציב גבולות בחייהם הפרטיים: "הם מוצאים את ההומניות בתינוק, ולאחר מכן בעצמם", אומרת מייסדת "שורשים של תקווה", מרי גורדון, אשת חינוך קנדית, סופרת ומומחית בינלאומית בתחום ההורות לגיל הרך, יועצת ומרצה בפני ממשלות, בוועדות האו"ם, ב-OECD ובבנק העולמי. "אנחנו מסבירים לילדים שגוף התינוק, שלא מסוגל עדיין לדבר, הוא כמו תיאטרון שמביע את רצונו בשפת הגוף. מאחר שהוא לא יכול לדבר, אנחנו מדברים על התחושות שלו. אם התינוק בוכה כי אמו הלכה, אנחנו שואלים את הילדים מתי הם הרגישו כמו שהתינוק מרגיש, מתי הם בכו. אנחנו מלמדים אותם לתת שם לכל התחושות שלהם".

סלמן אמיל

מורים שיישמו את השיעור דיווחו כי הכיתה נהפכת לסביבה נעימה ומוגנת יותר, וכי הנטייה לבריונות ולאלימות פחתה במידה רבה. במקרים רבים ילדים שלקחו חלק בשיעור התוודו בפני מוריהם על ניצול שהם חווים בבתיהם והחלו לקבל סיוע. בעקבות החוויה הכרוכה בכניסת תינוק לכיתה, המערכת כולה משתנה.

גורדון, החברה במסדר קנדה, עיטור הכבוד הגבוה ביותר הניתן בקנדה, ביקרה באחרונה בישראל במסגרת השקת השלוחה הישראלית של ארגון אשוקה העולמי (ראו מסגרת), ונפגשה עם אנשי חינוך.

השיטה של גורדון פונה לפוטנציאל הקיים בכל אדם להשתקם מטראומת ילדות, ומבקשת לצמצם התנהגות אנטי חברתית: "כשילד פונה להוריו כדי לקבל הדרכה ומענה לצרכיו, ונענה בהתעלמות, סופג אלימות או חווה ניצול, הוא סובל בהמשך חייו מחוסר יכולת להגיב לא רק לרגשותיהם של אחרים - אלא גם להתמודד עם רגשותיו שלו. התוכנית מתמודדת עם ההיבטים הפיסיים והרגשיים - ואף הנוירולוגיים - של אלימות הורית והזנחה".

בלי צעצועים עם בטריות

גורדון, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בחינוך, הקימה את "שורשים של תקווה" ב-1996, בעקבות ניסיונה כגננת ובהמשך כחברה במועצת החינוך של טורונטו ואחראית על מרכזי הורות בעיר. היא פגשה בעבודתה משפחות לא מתפקדות ולמדה עם אילו אתגרים חינוכיים הן מתמודדות.

לדבריה, אחת הבעיות בחינוך ילדים ממשפחות עניות היא שהם מקבלים בבית בעיקר הוראות - ולא מספיק מידע שיכול לסייע להתפתחותם. "ההורים חוזרים מיום עבודה קשה, לפעמים בעבודה פיסית, ואין להם כוח לשבת עם הילדים. לאנשי אקדמיה, לעומת זאת, יש זמן ובעיקר כוח, והם מכירים בחשיבות החינוך.

"ילדים אוהבים את הדמויות שמקיפות אותם והם מייחסים חשיבות לכל מה שההורים שלהם מתעניינים בו. כדי לעודד קריאה, למשל, חשוב להעניק להם את התחושה שהקריאה חשובה, ולא רק ללמד אותם לזהות אותיות. איך עושים זאת? בהקראת סיפורים".

כדי להעביר את המסר להורים נעזרה גורדון בבתי ספר ובכיתות לימוד בקהילות, והזמינה הורים צעירים, בדרך כלל ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, לבלות זמן איכות עם ילדיהם. "הוצאנו מהכיתה את השולחנות, פיזרנו חול, משאיות צעצוע, קופסאות לסוגיהן וכלים, והשמענו מוסיקה. הצבנו כיסאות נדנדה לאמהות המניקות, וכל השאר ישבו ביחד על הרצפה.

"ההורים נהנו מזמן חופשי עם הילדים, ותוך כדי כך לימדנו אותם להיות קשובים. אנחנו נמנעים מהרצאות ומהטפות ומקפידים על גישה לא שיפוטית. אין דרך אחת נכונה להיות הורה. הכלל הראשון שלנו הוא לכבד אותם, לעבוד אתם כחלק מהמשפחה, להכיר את התרבות המקומית - אחרת ההורים לא יעבדו אתנו. המלצתי לאנשי הצוות שלי להגיע לפגישות לבושים בג'ינס, ללא סמלי סטטוס, ולשכוח את ההשכלה הגבוהה שלהם. הצעתי להם 'ללבוש תינוק', כלומר להחזיק תינוק בידיים או במנשא. כולם מדברים עם אנשים שיש עליהם תינוק. אין לכם תינוק? תלווו תינוק של חבר".

המסר שגורדון מעבירה להורים ולמדריכים הוא שכדי שהמוח יתפתח באופן תקין, יש צורך באהבה - שהיא הכלי הטוב ביותר שמסייע לילדים ללמוד. "הדרך הטובה ביותר עבור הורים לעזור לילדיהם להתפתח ולהגיע ללימודים אקדמיים בהמשך היא לגלות מעורבות מוקדם ככל האפשר", היא אומרת. "שורשים של תקווה" הוא חלק מתנועה עולמית הקוראת לתמיכה בהתפתחות אופטימלית בילדים מלידתם עד גיל 3. "זו ההשקעה הטובה ביותר", אומרת גורדון.

לקראת סוף שנות ה-90 זיהתה גורדון כי למרות המאמצים לסייע להורים צעירים, ילדים רבים גדלים בבתים קשים ונטולי אהבה שיוצרים פגיעה ארוכת טווח. הנזק גדול במיוחד: מדענים הוכיחו כי פגיעה בילדים רכים בשנותיהם המעצבות פוגמת ביכולתם ללמוד, ומשפיעה על התנהגותם ועל בריאותם. "חוקרים הוכיחו שמבנה המוח של ילד פגוע משתנה", היא מסבירה. "גם ארגון הבריאות העולמי הכריז כי לא מספיק לתת לילדים לשרוד, למשל באמצעות חיסונים ואספקת מים נקיים, אלא גם להבטיח התפתחות שכלית תקינה. מחקרים הראו כי אם מלמדים את הילדים להיות רגישים ואכפתיים ולהתמודד עם הרגשות שלהם בגיל צעיר, אפשר למתן את השפעות האלימות שחוו".

כל הורה רוצה את הטוב ביותר לילדיו, אומרת גורדון, אם לשניים וסבתא לנכד. "אי אפשר לחוקק חוק שמחייב לאהוב. העובדה שאתה מבוגר לא אומרת שאתה מלא באמפתיה, וכך הפגיעה עוברת במהלך הדורות כמו תקליט שמנגן את עצמו שוב ושוב. איש מעולם לא העריך או אהב את ההורים האלה, ולכן הם מעולם לא הבינו איך אדם אחר מרגיש. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא לאהוב אותם".

כדי לעצור את הניגון החוזר של התקליט - כלומר לשבור את דפוסי האלימות - מבקשת גורדון לעבוד על דפוסי היקשרות בגילים המוקדמים. ב-1996 היא החלה לפתח את תוכנית "ילדי האינדיגו" ולהכשיר את הצוותים, וב-2001 השיקה אותה ברחבי קנדה. עד כה השתתפו בה 380 אלף ילדים בשבע מדינות: בכל המחוזות של קנדה, במקומות רבים בארה"ב, בסקוטלנד ועוד. הלן קלארק, ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר, הזמינה את גורדון לשתות עמה תה כדי לשמוע על יישום התוכנית: "היא הבינה שהבעיה היא התמודדות עם אלימות מבוגרים, ושהתוכנית יכולה לשנות את התנהגותה של אוכלוסיה שלמה".

ההתחלה לא היתה קלה: גורדון מספרת כי רבים לא הבינו מה היא עושה, וקראו לה "משוגעת שמביאה תינוק לבתי ספר". השאלה המסקרנת היא כיצד מאתרים את ההורים הצעירים - בעיקר אמהות, מה הקריטריונים להשתתפות וכיצד משכנעים אותן לחשוף את התינוקות לילדים בכיתה. "האמהות מגיעות מהקהילה, והן עונות להגדרה 'אמהות טובות מספיק'. אנחנו מגייסים אותן באמצעות פנייה אישית: אני אומרת למנהלי בתי הספר שהחל במאי יחפשו את האמהות עם הבטן ההריונית, כי הן מאגר האמהות שיבואו לכיתות שלהם. אחרי שהן מצטרפות לתוכנית הן נהפכות לגיבורות הקהילה, ומרגישות מצוין עם התרומה שלהן. אנחנו מציגים בפניהן סרט וידאו ומסבירים על התהליך. הילדים רוחצים את הידיים לפני השיעור, התינוק מונח על שמיכה, וקובעים כלל שהילדים לא נכנסים לשטח הזה".

יתרונה העיקרי של התוכנית הוא מחירה הנמוך. יתרון נוסף הוא שהתוכנית מצמצמת אלימות בקרב ילדים בדרך נעימה, ולא מתמקדת בילדים האלימים אלא בכולם. "בעולם פועלות תוכניות שממוקדות בילדים בריונים, למשל מוציאות אותם מהכיתה כדי לעבוד עמם באופן אישי. הבעיה היא שכך מבודדים אותם וגורמים להם להרגיש רע. התוכנית שלנו, לעומת זאת, מיועדת לכולם. זאת לא תרופה, זה ויטמין. יתרון נוסף הוא שהתוכנית לא שמה דגש על מה שהילד יודע, אלא על מה שהוא מרגיש. זה מאוד משחרר עבורם". גורדון מעידה כי התוכנית מחזקת את הקשר בין התלמידים למורים, ולעתים גורמת לילדים לספר על התעללות שחוו. "לצורך כך נבנה מנגנון דיווח מסודר של הילד למורה, שנעשה באופן אישי. התהליך שובר מעגלים, והילדים שיגדלו כבר לא יעשו את זה. אנחנו נותנים להם קול".

"זה לא הוקוס פוקוס"

בישראל נפגשה גורדון עם אנשי חינוך שהתעניינו בשיטתה. בשנים האחרונות הורגשה עלייה בהיקף האלימות במערכת החינוך הישראלית. בסקר ארצי שנערך ב-2006 דיווחו 80% מתלמידי בתי הספר על אלימות מילולית-רגשית כלפיהם. 58% מהם דיווחו על אלימות מתונה (דחיפות ואיומים), ו-20% דיווחו על אלימות קשה הכוללת מכות קשות, ופציעה והטרדה מינית. בשנתיים האחרונות נבנתה במשרד החינוך תוכנית להתמודדות עם הבעיה והוקצו כ-10 מיליון שקל לצורך הפעלת תוכניות התערבות ב-1,200 בתי ספר.

התוכניות כוללות, בין היתר, הדרכות צמודות לבתי הספר וטיפול בתלמידים עם בעיות התנהגות. כמו כן נפתחו מרכזים טיפוליים בשירותים הפסיכולוגיים שנועדו לתת מענה לתלמידים עם בעיות התנהגות קשות.

במשרד החינוך טוענים כי הודות לתוכניות חלה ירידה ברורה בכל מדדי האלימות בבתי הספר שבהם הופעלו. שיעור האלימות הפיסית ירד ב-20%, ושיעור האלימות המינית הפיסית ירד ב-27%. המורים באותם בתי הספר חוו עלייה של 10% במסוגלות שלהם לטפל במקרי האלימות.

גם פרויקט "עיר ללא אלימות" של המשרד לביטחון פנים מנסה לטפל בבעיית האלימות בבתי הספר ומפעיל תוכנית מוגנות ב-200 בתי ספר בישראל. לדברי ימית אלפסי, מנהלת אזור הדרום בפרויקט, ההתערבות המשמעותית כוללת הכנסת "מדריכי מוגנות" למתחם בית הספר. "מדובר במדריך נוער במשרה מלאה שמסתובב ומנטר אירועי אלימות. גם הנוכחות שלו בשטח כמבוגר אחראי מפחיתה אירועים כאלה. הוא מעניק לנו תמונת מצב של בית הספר, וכך הוא יודע גם להצביע על תלמידים בעייתיים שיש לטפל בהם באופן פרטני באמצעות יועצים ופסיכולוגים של בית הספר. בעזרת המדריכים אנחנו רואים מה קורה בזמן הלימודים וגם לאחריהם".

לדבריה, בבתי הספר שמשתתפים בתוכנית הורגשה ירידה יפה בפרמטרים של ונדליזם, גניבות ואלימות. כך למשל, בסקר שנערך בשמונה חטיבות ביניים שמשתתפות בתוכנית הורגשה ירידה של 56% בדיווחי תלמידים על אלימות פיסית כלפיהם. 68% מהמורים בבתי ספר שמשתתפים בפרויקט דיווחו כי הם מרגישים בטוחים יותר עם מדריכי המוגנות.

אחד החסרונות של התוכניות האלה הוא שהן אינן תוקפות את הבעיה בגיל צעיר, אלא רק בגיל בית הספר. התוכנית של גורדון, לעומת זאת, מטפלת בילדים צעירים יותר ומבקשת לדכא את יצר האלימות לפני שהוא מתפתח.

ד"ר מיכל גולן, מנכ"לית מכון מופ"ת של משרד החינוך, המכשיר אנשי הוראה בכירים להכשרת מורים וחוקר את תחום ההוראה בישראל ובעולם, פגשה את גורדון בביקורה בישראל, והתרשמה מהגישה ההוליסטית שהיא מיישמת. "מטרתה של גורדון היא להעניק לילדים, שחלקם מעולם לא קיבלו זאת בבית, תחושה של ערך עצמי, שהם שווים שיתייחסו אליהם בכבוד. האמירה שלה 'בואו נלמד את הילדים, אבל נעשה זאת כמשימה משותפת להורים, למורים ולילדים' הרשימה אותי במיוחד. גם ההורים מרוויחים מזה, וגם המורים בכיתה שהקשר שלהם עם הילדים מתחזק מאוד. מחקרים עדכניים מראים כי מערכת היחסים בין המורה לילד קריטית כדי להגיע להישגים לימודיים".

לדעתה של גולן, השיטה של גורדון יכולה להתאים לישראל כל עוד לא תיושם כפרויקט מוגבל, אלא כגישה שונה המחייבת הסתכלות אחרת, שלמה, על התהליך שמתרחש בכיתה ועל הקשר של מורים עם תלמידיהם. "השיטה מחייבת הכשרת מנחים מקצועיים, שכן צריך לדעת איך לבצע את התהליך ומתי לעצור. חובה להכין את התשתית לכך שילדים יתוודעו פתאום לחסך הנוראי שלהם ויגלו בגיל 10 את מה שלא קיבלו בבית כשהיו קטנים. צריך לדעת לנווט את זה. זה לא הוקוס פוקוס או מהפכה, אלא תהליך שמערב גם הורים ומורים.

"הבעיה היא שהמערכת בישראל מפחדת מההורים, ואם היא תאמץ את הגישה הזאת - היא תצטרך ללמוד איך להפוך אותם לשותפים. גם לגבי המורים יש צורך בהדרכה: כבר כיום, כשנותנים למורים שעות פרטניות עם תלמידים כחלק מרפורמת אופק חדש, הם אומרים 'אני לא יודע מה לעשות', מכיוון שהם לא הוכשרו לכך".

דני בר גיורא, ראש מינהל החינוך של ירושלים, חזר נפעם מהפגישה עם גורדון, שאותה הוא מכנה "אשה מעוררת השראה". לדבריו, הפעילות המשלבת ילדים, הורים ומורים היא רעיון אקולוגי, כלומר מקיף את כלל חברי הקהילה, וחכם, שכן אסטרטגיית מניעה היא נכונה יותר. "תוכנית מניעתית תמיד חכמה יותר מאשר תוכנית טיפולית. טוב להגיב לפני שהתסכול והאלימות פורצים החוצה", הוא אומר. בימים אלה הוא בודק אם אפשר להפעיל את שיטתה של גורדון בירושלים. עם זאת, הוא מסייג: "נצטרך ללמוד את ההשלכות של הפעילות לעומק, שכן היא מעלה שאלות מורכבות סביב המפגש של הילדים עם האמא והתינוק. איזה מערך סיוע עומד מאחורי זה? מה העלויות? לא בטוח שהתוכנית תהיה זולה בהשוואה לתוכניות אחרות".

במהלך השנים בדקו כמה מחקרים את השפעתה של התוכנית. פרופ' קימברלי שונרט-ריצ'יל מאוניברסיטת בריטיש קולומביה מצאה כי הילדים שנטלו בה חלק היו אמפתים ומתחשבים יותר, ופחות אלימים זה לזה. כך, למשל, חל גידול של 78% במספר הילדים שסייעו לילדים אחרים וגידול של 65% במספר הילדים שהפגינו התנהגות חברתית טובה יותר. ביטויי האלימות צומצמו ב-39%. חוקרים אחרים ניסו למצוא הסברים לכך: סו קרטר, נוירו-ביולוגית מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, טוענת כי ההורמון אוקסיטוצין המשוחרר בגוף בעת פעילות טיפולית הופך את הילדים לחברותיים יותר.

מחקרים נוספים צפויים להתמודד עם אחת מנקודות החולשה של התוכנית - היעדר תיקוף מדעי ומחסור בידע על השפעתה בטווח הארוך. לצורך כך תתחיל השנה סקירה מקיפה של ההישגים, ואוכלוסיית המחקר תהיה הקבוצה הראשונה של צעירים שנחשפו לתוכנית, כיום בני 19. "נבדוק אם יש להם בעיות נפשיות, אם הם לומדים במוסדות להשכלה גבוהה, אם הם מעורבים בתקריות אלימות ואם הם מאושרים", אומרת גורדון. "כרגע התוכנית מתבססת במידה מסוימת על תחושות הבטן שלי, אבל העובדה שהמורים רוצים להפעיל את התוכנית בכיתות שלהן מלמדת גם היא משהו".

ב-2002 הצטרפה גורדון לאשוקה, ארגון בינלאומי המטפח את היזמים החברתיים המובילים ברחבי העולם, גברים ונשים שמחזיקים בפתרונות מהפכניים ומשני תפישה לבעיות החברתיות הבוערות ביותר. מאז 1981 נבחרו יותר מ-3,000 יזמים חברתיים מובילים לעמיתי אשוקה: הם מקבלים הכרה, מלגת קיום במידת הצורך, תמיכה מקצועית וחיבור לרשת בינלאומית של יזמים ב-72 מדינות. במקביל עובד הארגון עם צעירים, אנשי עסקים, מוסדות אקדמיים, קובעי מדיניות וארגונים אחרים, כדי ליצור עולם שבו מעגלים רחבים ככל האפשר מעורבים בשינוי חברתי ומחויבים לו. ב-2009 הצטרפה גורדון למועצת המנהלים של הארגון.

עבור היזמת הבלתי נלאה, היתה זו זריקת מרץ אדירה: "הארגון הפך אותי בן לילה לחברת משפחה ולגלובלית. קיבלתי נגישות לאנשים שחשבו כמוני, נגד הזרם, ועסקו במציאת פתרונות לנושאים שסביבם. אחרי הכל, יזמות היא עבודה בודדה, ובזכות הרשת, יכולתי למצוא אנשים שיעופו אתי. זה שינה את חיי. בעלי הבין סוף סוף מי זאת האשה שלצדו, ששייכת לקבוצת אנשים שעושה שינוי, שרושמת רעיונות באמצע הלילה, שלא גומרת כוס קפה כי מפריעים לה באמצע".

לדברי גורדון, היתרון הגדול של אשוקה הוא היעדר אגו: "אחד הקשיים בפתרון מצוקות חברתיות הוא שמנהיגים פועלים ממקום של אגו וכוח. באשוקה הם לא רודפי פרסום, כוח או כסף. אתה נותן כדי לקבל".

הישראלים של אשוקה

ארגון אשוקה החל את פעילותו בישראל ב-2009. את השלוחה הישראלית הקים ד"ר ניר צוק, שעבד באשוקה לפני שהגיע לישראל. לתוכנית העמיתים הישראלית צורפו עד כה שלושה ישראלים: שי רשף, מייסד תוכנית אוניברסיטה לעם; עבאס עבאס, מייסד עמותת אלמנארה; ועדינה בר שלום, מייסדת המכללה החרדית.

במקביל בונה הארגון את רשת התמיכה והסיוע לעמיתים בקרב אנשי עסקים ובעלי עניין בישראל ובחו"ל. הארגון מפעיל את אשוקה סטארט, תוכנית יזמות לבני נוער ולצעירים, המאפשרת למאות יהודים וערבים לחוות פעילות יזמית, ואת כיכר אשוקה, תוכנית המפגישה יזמים חברתיים עם הקהל הרחב באמצעות תחרות מכוונת.

מרי גורדון

מצב משפחתי: נשואה + 2 | מגורים: טורונטו | השכלה: תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בחינוך

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם