האם שוקולד משפר את יכולת קבלת ההחלטות ואיך זה קשור לעוני? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם שוקולד משפר את יכולת קבלת ההחלטות ואיך זה קשור לעוני?

בכל יום אנחנו מקבלים עשרות החלטות, קטנות וגדולות, עד שבשלב מסוים אין לנו יותר כוח להחליט - ואז אנחנו מתחילים לעשות שטויות ■ עייפת החלטות - מדוע אנחנו כועסים על קרובים, זורקים כסף על דברים ראוותניים ולא יכולים להגיד לא לסוכן מכירות

9תגובות

שלושה אסירים ישראלים הופיעו בפני ועדת שחרורים, שבה ישבו שופט, קרימינולוג ועובד סוציאלי. שלושת האסירים השלימו לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליהם, אך ועדת השחרורים הורתה על שחרור מוקדם רק לאחד מהם. נחשו למי:

מקרה 1 (נשמע ב-8:50): ערבי-ישראלי שמרצה 30 חודשי מאסר בגין הונאה.

מקרה 2 (נשמע ב-15:10): יהודי שמרצה 16 חודשים בגין תקיפה.

מקרה 3 (נשמע ב-16:25): ערבי-ישראלי שמרצה 30 חודשים בגין הונאה.

רויטרס

האסיר שהופיע ב-8:50 זכה בשחרור. לעומת זאת, האסיר השלישי - שריצה את אותה תקופת מאסר בגין אותו פשע - היה פחות בר מזל, וכך גם האסיר היהודי - שגזר דינו היה קצר משמעותית מזה של הגבר ששוחרר - שהופיע ב-15:10. הם פשוט ביקשו שחרור בשעות הלא נכונות של היום.

לאחר שבחנו יותר מ-1,100 החלטות שהתקבלו במהלך שנה, גילו ג'ונתן לבב מסנטפורד ושי דנציגר מאוניברסיטת בן גוריון שהכל עניין של תזמון. השופטים, ששומעים את פניית האסירים ואז מתייעצים עם שאר חברי הוועדה, אישרו שחרור מוקדם בכשליש מהמקרים, אך הסבירות לקבלת השחרור משתנה בחדות במהלך היום. אסירים שהופיעו בפני הוועדה בשעות הבוקר המוקדמות שוחררו ב-70% מהמקרים, לעומת אלה שהופיעו לקראת סוף היום, שרק 10% מהם זכו בקיצור עונשם.

אין כל דבר זדוני או אפילו חריג בהתנהגות השופטים. השיפוט התזזיתי של השופטים נבע מהסכנה המקצועית הטמונה, כפי שהגדיר זאת ג'ורג' וו. בוש, בלהיות "מחליטן". ללא קשר ליכולותיהם, העבודה המנטלית של פסיקה במקרה אחר מקרה שחקה אותם. עייפת החלטות מסוג זה יכולה לגרום לקוורטרבקים לקבל החלטות שגויות לקראת סוף המשחק ולמנכ"לים ליפול לפרשיות הרסניות בערבים. היא פוגמת בהחלטות של כולנו, ורק עכשיו מתחילים החוקרים להבין מדוע היא מתרחשת וכיצד לאזן אותה.

עייפת החלטות מסייעת להסביר מדוע אנשים מן השורה מתנהגים בזעם כלפי עמיתיהם ובני משפחותיהם, מבזבזים כסף בראוותנות על בגדים, קונים מזון מהיר במרכול ואינם יכולים להתנגד להצעת איש המכירות לתוספת ציפוי נגד חלודה למכונית החדשה שלהם. ככל שאנו מנסים להיות הגיוניים ומיושבים בדעתנו, איננו יכולים לקבל החלטה אחר החלטה מבלי לשלם מחיר ביולוגי כבד.

זה שונה מעייפות פיסית רגילה - איננו מודעים לעייפות, אך רמת האנרגיה המנטלית שלנו נמוכה. ככל שאנו מקבלים החלטות רבות יותר במשך היום, נהפכת כל החלטה לקשה יותר מקודמתה, ובסופו של דבר אנחנו מחפשים קיצורים, בדרך כלל באחת משתי דרכים שונות.

קיצור הדרך הראשון הוא להתנהג באופן פזיז: לפעול באימפולסיביות במקום לשקלל מראש את כל האפשרויות. קיצור הדרך השני הוא חוסך האנרגיה האולטימטיבי: לא לעשות דבר. במקום לייסר את עצמנו בהחלטות, אנחנו מעדיפים להימנע מכל בחירה. התחמקות מהחלטה יוצרת לעתים קרובות בעיות גדולות יותר בטווח הארוך, אך לעת עתה, היא מקלה על הלחץ המנטלי. אנחנו מתחילים להתנגד לכל שינוי ולכל צעד שעשוי להיות מסוכן - כמו שחרור אסיר שעלול לבצע פשע. כך, שופט עייף בוועדת שחרורים בוחר בדרך המוצא הקלה, והאסיר נשאר בכלא.

נר או חולצת טריקו?

עייפת החלטות היא התגלית האחרונה ששייכת למודל בשם התרוקנות האגו, מונח שטבע הפסיכולוג החברתי רוי באומייסטר במחווה להיפותיזה הפרוידיאנית. פרויד שיער כי העצמי, או האגו, תלוי בפעילויות המנטליות הכרוכות בהעברת אנרגיה. פרויד לא תיאר את התופעה במדויק, וגם שגה בחלק מהפרטים (כמו הרעיון שאמנים עושים בעבודתם סובלימציה לאנרגיה המינית שלהם, מה שהיה אמור לכאורה להוריד את שיעור הניאוף בקרב אמנים כמעט לאפס). מודל האנרגיה של העצמי של פרויד זכה להתעלמות עד סוף המאה, אז החל באומייסטר לחקור משמעת מנטלית בסדרה של ניסויים, ראשית בקייס ווסטרן ומאוחר יותר באוניברסיטת פלורידה סטייט.

ניסויים אלה הראו כי יש מאגר מוגבל של אנרגיה מנטלית להפעלת שליטה עצמית. אנשים שהצליחו לוותר על סוכריית M&M או על עוגיית שוקולד טרייה, התקשו מאוחר יותר לעמוד בפיתויים אחרים. כשנאלצו לרסן את עצמם מלבכות בסרט סוחט דמעות, ויתרו לאחר מכן במהירות רבה יותר על מטלות שדרשו משמעת עצמית, כמו עבודה על פאזל גיאומטרי או אימונים בקפיץ יד.

נראה כי כוח הרצון הוא יותר ממושג שגור או מטאפורה: זהו באמת סוג של אנרגיה מנטלית שאפשר לכלותה. הניסויים אישרו את התפישה ששררה במאה ה-19, שלפיה כוח רצון דומה לשריר שמתעייף עם השימוש, ואפשר לשמר את כוחו על ידי הימנעות מפיתויים. כדי לחקור את תופעת התרוקנות האגו, התרכזו החוקרים תחילה בפעולות שדורשות כוח רצון - כמו הימנעות מאכילת קערת גלידה. החוקרים לא בדקו את קבלת ההחלטות השגרתית, כמו הבחירה בין שוקולד לווניל, תהליך מנטלי שלהנחתם היה ישיר למדי ותובעני פחות. אינטואיטיבית, נדמה כי בחירת השוקולד-וניל אינה דורשת כוח רצון.

פוסט דוקטורנטית עמיתה, ג'ין טוונג', החלה לעבוד במעבדות באומייסטר זמן קצר לאחר תכנון חתונתה. כשטוונג' בחנה את תוצאות ניסויי התרוקנות האגו, היא נזכרה כמה מותשים היו היא וארוסה לאחר בחירת המתנות לאורחים. האם הם רוצים חרסינה פשוטה או משהו מודפס? איזה מותג סכינים? כמה מפיות? איזה סוג בד? עם שוונצים או בלי שוונצים? "בסוף כבר קיבלתי כל מה שאמרו לי ללא הבחנה", אמרה טוונג' לעמיתיה החדשים.

התסמינים נשמעו מוכרים גם להם, ורעיון צץ במוחם. בחנות כלבו סמוכה נערכה מכירת חיסול, אז החוקרים מהמעבדה הסמוכה העמיסו על מכוניותיהם מתנות קטנות - לא בדיוק באיכות של מתנות חתונה, אך כאלה שסטודנטים ימצאו בהן עניין. כשהגיעו למעבדה, נאמר לסטודנטים כי יקבלו אחד מהחפצים בסוף הניסוי, אך כי קודם עליהם לקבל סדרה של החלטות. האם יעדיפו עט או נר? נר בניחוח וניל או בניחוח שקד? נר או חולצת טריקו? חולצת טריקו אדומה או שחורה? קבוצת בקרה, שאפשר לכנותה "הלא מחליטים", בילתה פרק זמן זהה בבחינת המוצרים מבלי לקבל החלטות לגביהם. הם התבקשו רק לחוות את דעתם על כל מוצר ולדווח על התדירות שבה השתמשו במוצר זה בששת החודשים האחרונים.

לאחר מכן עברו כל המשתתפים אחד ממבדקי השליטה העצמית הקלאסיים: להחזיק את ידם במי קרח זמן רב ככל שיוכלו. הדחף הוא להוציא את היד, כך שהחזקת היד מתחת למים דורשת משמעת עצמית. ה"מחליטים" ויתרו במהירות רבה בהרבה; הם החזיקו מעמד 28 שניות, פחות מחצי לעומת ממוצע של 67 שניות בקרב הלא מחליטים. נראה כי קבלת ההחלטות מיצתה את כוח הרצון שלהם.

לחצות את הרוביקון כל יום

כדי לבחון את התיאוריה שלהם בעולם האמיתי, עברו חוקרי המעבדה לזירה האדירה של קבלת ההחלטות המודרנית: הקניון הפרוורי. הם ריאיינו קונים באשר לחוויותיהם בחנות באותו יום וביקשו מהם לפתור כמה שאלות מתמטיות פשוטות. החוקרים ביקשו מהם בנימוס לענות על שאלות רבות ככל שיוכלו, אך אמרו כי יוכלו לפרוש בכל עת. ואכן, הקונים שכבר קיבלו את מרבית החלטות הקנייה שלהם לאותו יום ויתרו במהירות רבה יותר על בעיות המתמטיקה. כשאתם קונים עד אובדן חושים, גם כוח הרצון אובד.

כל החלטה, בין אם לרכוש מכנסיים או לצאת למלחמה, אפשר לנתח לפי מה שמכנים הפסיכולוגים "מודל רוביקון של שלבי פעולה", לזכר הנהר שהפריד בין איטליה לפרובינציה הרומית של גאליה. כשיוליוס קיסר הגיע אליו ב-49 לפנה"ס, בדרכו הביתה לאחר כיבוש גאליה, הוא ידע שגנרל שחוזר לרומא אינו מורשה לחצות עם צבאו את הנהר, משום שהדבר מתפרש כפלישה לרומא. כשהמתין בצד הגאלי של הנהר, הוא נמצא בשלב ה"קדם החלטתי" בעודו מהרהר בסיכונים וביתרונות של פתיחה במלחמת אזרחים. לאחר מכן הפסיק לחשב וחצה את הרוביקון, והגיע לשלב ה"פוסט החלטתי", שאותו הגדיר באופן קולע יותר: "הפור הוטל".

התהליך כולו מקיז כוח רצון, אך איזה שלב בתהליך קבלת ההחלטות הוא המעייף ביותר? כדי לגלות, ערכה קתלין ווהס, עמיתה של באומייסטר לשעבר וכיום חוקרת באוניברסיטת מינסוטה, ניסוי תוך שימוש באתר השירות העצמי של דל קומפיוטרס באינטרנט. קבוצה אחת בניסוי בחנה בקפדנות את היתרונות והחסרונות של מאפיינים שונים של מחשבים - סוג המסך, גודל הדיסק הקשיח וכן הלאה - מבלי לקבל את ההחלטה הסופית לגבי בחירת המחשב. קבוצה שנייה קיבלה רשימה של מאפיינים מוגדרים מראש והתבקשה לעבור את התהליך המפרך של מציאת כל רכיב ורכיב והקלקה על המתאימים. הקבוצה השלישית התבקשה לזהות את המאפיינים הרצויים למחשב שלהם ואז לעבור את תהליך הבחירה בהם; הם לא רק בחנו אפשרויות (כמו הקבוצה הראשונה) או יישמו החלטות של אחרים (כמו הקבוצה השנייה). הם התבקשו להטיל את הפור, ומתברר כי זאת המטלה המפרכת מכל. כשנבדקה השליטה העצמית, הם היו המרוקנים ביותר, בהפרש ניכר.

המבדקים הראו כי חציית הרוביקון מתישה יותר מכל מה שקרה בכל אחת מהגדות - מעייפת יותר מנטלית מאשר ישיבה בצד הגאלי והרהור באפשרויות, או מההתקדמות לעבר רומא לאחר חציית הנהר. כתוצאה מכך, אדם בעל כוח רצון פחות משל קיסר עשוי לקפוא במקומו. לשופט המותש, סירוב לשחרור מוקדם נראה כבחירה הקלה יותר לא רק משום שהיא משמרת את הסטטוס קוו ומבטלת את הסיכון שהאסיר המשוחרר יבלה את זמנו בפשיעה, אלא גם מפני שהיא מותירה יותר אפשרויות פתוחות: השופט שומר על האפשרות של מתן שחרור מוקדם לאסיר במועד עתידי מבלי לאבד את האפשרות של שמירתו בין כותלי בית הסוהר. חלק מההתנגדות לקבלת החלטות נובע מהפחד לוותר על אפשרויות. פחד זה מתגבר בעתות של עייפת החלטות.

בלומברג

בעת ההתרוקנות המנטלית, אנו נוטים לסרב להתפשרות, הכרוכה בסוג מתקדם ותובעני במיוחד של קבלת החלטות. בשאר ממלכת החי, אין הרבה שיג ושיח בין הטורפים לטרפם. פשרה היא יכולת אנושית מורכבת, ולפיכך אחת הראשונות לדעוך כשכוח הרצון מרוקן. האדם נהפך למה שהחוקרים מכנים בשם "קוגניטיבי קמצן", האוגר את האנרגיה שלו. כשאנו עורכים קניות, אנו נוטים להסתכל על ממד אחד בלבד, כמו המחיר: אנחנו מחפשים את הזול ביותר; או שאנחנו מתענגים על חיפוש האיכות: אנחנו רוצים את הטוב ביותר. עייפת החלטות מותירה אותנו בעמדת נחיתות מול אנשי שיווק שיודעים איך לתזמן את המכירות שלהם.

עניים אוכלים ממתקים

קניות יכולות להיות מעייפות במיוחד עבור עניים, שנאלצים להתפשר ללא הרף. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד באזורי הכפר של מדינות הודו, שם הציע דין ספירס, כלכלן בפרינסטון, לאנשים ב-20 כפרים במחוז רג'סטן הזדמנות לרכוש חפיסות סבון מאיכות טובה במחיר המקביל לפחות מ-20 סנט. היתה זו הנחה גדולה בהשוואה למחיר הרגיל, אך גם סכום זה התגלה כמכשול עבור אנשים מעשרת הכפרים העניים ביותר.

בין אם קנו את הסבון ובין אם לאו, קבלת ההחלטה הותירה אותם מרוקני כוח רצון, כפי שנמדד לאחר מכן במבדק שבו נמדד כמה זמן יוכלו ללחוץ קפיץ יד. בכפרים עשירים מעט יותר, כוח הרצון של אנשים לא הושפע במידה ניכרת כתוצאה מההחלטה. מאחר שברשותם כסף רב יותר, הם הקדישו פחות מאמץ לשקילת היתרונות של סבון מול, נאמר, מזון או תרופות.

ספירס וחוקרים אחרים טענו כי עייפות החלטות מסוג זה היא גורם משמעותי - שהיה חבוי עד כה - בלכידת אנשים במעגל העוני. מצבם הפיננסי של העניים מאלץ אותם לקבל פשרות רבות, נותר להם כוח רצון מועט יותר ללימודים, לעבודה ולפעילויות אחרות שעשויות לקדם אותם למעמד הבינוני.

קשה לדעת מהי בדיוק חשיבותו של גורם זה, אבל אין ספק שכוח רצון הוא בעיה בקרב עניים. מחקרים על גבי מחקרים הראו כי רמות שליטה עצמית מותאמות להכנסה נמוכה כמו גם למגוון בעיות אחרות, כולל הישגים נמוכים בבית הספר, גירושים, פשיעה, אלכוהוליזם וליקויים בריאותיים.

במחקר אחר גילה ספירס כי כשעניים ועשירים יוצאים למסע קניות, הסבירות שעניים יאכלו משהו במהלכו גדולה יותר. הדבר עשוי להתפרש כאישור לאופיים החלש - אחרי הכל, הם יוכלו לחסוך כסף ולשפר את תזונתם אם יאכלו ארוחה ביתית ולא חטיפים משמינים, שתורמים לשיעור גבוה יותר של השמנת יתר באוכלוסיות עניות. אך אם המסע למרכול גורם לעני עייפת החלטות רבה יותר מלעשיר - משום שכל רכישה כרוכה בהתפשרות מנטלית רבה יותר - כשהוא כבר מגיע לקופות, כוח הרצון שלו להתנגד לחטיפי המארס והסקיטלס נמוך יותר. לא בכדי נכללים פריטים אלה תחת סעיף הרכישות האימפולסיביות.

זאת לא הסיבה היחידה לכך שהחטיפים המתוקים נמצאים ליד הקופות, בדיוק כשהקונים מרוקנים לאחר שקיבלו את כל החלטות בין המעברים. עם היחלשות כוח הרצון, הם נוטים להתפתות לכל גירוי, אך רגישים במיוחד לממתקים ולמשקאות מוגזים ולכל דבר אחר שמציע מנה מיידית של סוכר. המרכולים אמנם הבינו זאת כבר מזמן, אך רק באחרונה גילו החוקרים מדוע זה כך.

יח"צ

התגלית היתה טעות שנבעה מניסוי שנכשל במעבדת באומייסטר. החוקרים ביקשו לחקור דבר המכונה "תיאוריית מרדי גרא" - הרעיון שאפשר לבנות כוח רצון באמצעות התענגות מוחלטת על הנאות קודם כל, באותו אופן שבו מבלים חוגגי המרדי גרא לפני צום הלנט. במקום הארוחה המפסקת המשמינה, הכינו השפים במעבדת פלורידה סטייט מילקשייקים סמיכים לקבוצה של נבדקים שנחו בין שני ניסויי מעבדה שבהם נדרש כוח רצון. ואמנם, נראה כי המשקאות הערבים לחך חיזקו את כוח הרצון וסייעו לאנשים לרשום תוצאות טובות יותר במטלה הבאה שלהם. עד כאן, הכל טוב. אך הניסוי גם כלל קבוצת ביקורת של אנשים שהוזנו בדייסת חלב דל שומן חסרת טעם. היא לא סיפקה להם הנאה, אך סיפקה שיפור דומה בשליטתם העצמי.

תיאוריית מרדי גרא נראתה שגויה. מלבד ביטול התירוץ לפזז ברחובות ניו אורלינס, התוצאות הביכו את החוקרים. באומייסטר ניסה להיות אופטימי: אולי המחקר לא היה כישלון. משהו קרה, אחרי הכל. גם הדייסה חסרת הטעם עשתה את העבודה, אבל איך? אם לא היתה זאת ההנאה, הייתכן שהיו אלה הקלוריות? בתחילה הרעיון נראה מגוחך. במשך עשרות שנים חקרו פסיכולוגים ביצועים במטלות מנטליות מבלי לבדוק יותר מדי אם התוצאות הושפעו מצריכת מוצרי חלב. הם התייחסו לתודעה האנושית כאל מחשב, והתמקדו באופן שבו הוא מעבד מידע. מתוך הלהיטות לשרטט את המקבילות האנושיות לשבבים ולמעגלי מחשב, זנחו מרבית הפסיכולוגים רכיב ארצי אך חיוני ביותר של המכונה: היצע האנרגיה שלה.

כמו שאר הגוף, המוח שואב אנרגיה מגלוקוז, הסוכר הפשוט ביותר שמיוצר מכל סוגי המזון. כדי להמחיש סיבה ותוצאה, החוקרים במעבדתו של באומייסטר ניסו לתדלק את המוח בסדרה של ניסויים, בליווי לימונדה שחלקה הומתקה בסוכר וחלקה בממתיק מלאכותי. הלימונדה המסוכרת סיפקה פרץ של גלוקוז, שאת השפעתו אפשר היה למדוד במעבדה ללא קושי. שוב ושוב, הסוכר שיקם את כוח הרצון, אך לממתיק המלאכותי לא היתה השפעה. הגלוקוז פיצה על התרוקנות האגו ולעתים גם מעבר לכך. כוח הרצון המשוקם שיפר את השליטה העצמית של הנבדקים כמו גם את איכות ההחלטות שלהם: הם התנגדו להטיות קוגנטיביות בלתי רציונליות בעת קבלת החלטות, וכשהתבקשו לקבל החלטות פיננסיות, עלו הסיכויים כי יבחרו באסטרטגיה ארוכת הטווח הטובה יותר מאשר באפשרות של תגמול מיידי.

למרות סדרת הממצאים הזאת, חוקרי המוח נותרו חלוקים באשר לקשר בין החלטות לגלוקוז. הספקנים הצביעו על העובדה שרמת השימוש באנרגיה של המוח נותרת פחות או יותר זהה בלי קשר למה שהאדם עושה, מה שלא בדיוק מסתדר עם הרעיון של ירידת מתח אנרגטית שמשפיעה על כוח הרצון.

בין הספקנים נמצא אז טוד התרטון, שעבד עם באומייסטר בתחילת דרכו ובסופו של דבר הגיע לדרטמות', שם נהפך לחלוץ במה שמכונה נוירו-סוציולוגיה: חקר הקשרים בין תהליכים במוח להתנהגות חברתית. הוא האמין בהתרוקנות האגו, אך לא הבין איך תהליך עצבי זה מתרחש רק כתוצאה של שינויים ברמות הגלוקוז.

כדי לבחון את התהליך - ולבדוק אם אפשר להפכו בעזרת גלוקוז - גייסו הוא ועמיתיו 45 נשים בדיאטה ותיעדו את תמונת המוח שלהן בתגובה לתמונה של אוכל. לאחר מכן צפו המרזות בסרטון קומי והתבקשו לדכא את צחוקן - דרך סטנדרטית להקיז אנרגיה מנטלית ולזרז התרוקנות אגו. לאחר מכן הציגו בפניהן שוב תמונה של אוכל, וסבב נוסף של סריקות מוח חשף את השפעות התרוקנות האגו: פעילות רבה יותר בגרעין האקומבנס, מרכז מערכת החיזוק של המוח, וירידה בפעילות האמיגדלה, המסייעת לשליטה בדחפים. התשוקה למזון התגברה בזמן שהשליטה בדחפים נחלשה - לא שילוב טוב למי שנמצא בדיאטה.

אך מה יקרה אם אנשים במצב מרוקן אגו זה יקבלו מנה מהירה של גלוקוז? מה יעלו אז סריקות המוח?

תוצאות ניסוי זה פורסמו בינואר, במהלך נאום הקבלה של של התרטון להנהגת החברה לפסיכולוגיה אישית וחברתית, הקבוצה הגדולה בעולם של פסיכולוגים חברתיים. בנאום שנשא בכנס השנתי בסן אנטוניו דיווח התרטון כי מתן הגלוקוז הפך לחלוטין את השינויים במוח שנגרמו על ידי ההתרוקנות - ממצא שלדבריו שהפתיע אותו לגמרי.

תוצאותיו של התרטון עשו הרבה יותר מלספק אישור נוסף לכך שהגלוקוז הוא רכיב חיוני של כוח הרצון; הן סייעו לפתור את החידה לגבי יכולת הגלוקוז לפעול מבלי להראות שינוי ברמת האנרגיה הכוללת של המוח. המוח אינו מפסיק לעבוד כשהגלוקוז נמוך. הוא מפסיק לעשות דברים מסוימים ומתחיל לעשות דברים אחרים. הוא מגיב באופן חזק יותר לתגמול מיידי ומקדיש פחות תשומת לב לאפשרויות רחוקות טווח.

מלכוד 22 של המרזים

התגליות על גלוקוז סייעו להסביר מדוע דיאטה היא מבחן קשה במיוחד לשליטה העצמית - ומדוע אפילו אנשים בעלי כוח רצון יוצא דופן בשאר חייהם מתקשים מאוד להוריד משקל. הם מתחילים את היום עם כוונות טובות, מתנגדים לקרואסון בארוחת הבוקר ולקינוח בארוחת הצהריים, אך כל התנגדות מחלישה את כוח הרצון שלהם. כשכוח הרצון שלהם נחלש בסוף היום, הם צריכים לפצות על כך. אך כדי לחדש את היצע האנרגיה, הם צריכים לתת לגוף גלוקוז. הם לכודים במלכוד 22 של המרזים: 1. כדי לא לאכול, המרזה צריך כוח רצון. 2. כדי להשיג כוח רצון, המרזה צריך לאכול.

כשהגוף מרוקן את מאגר הגלוקוז, הוא מחפש דרך מהירה להשלים את המחסור, מה שמוביל להשתוקקות לסוכר. לאחר ביצוע מטלה במעבדה שדורשת שליטה עצמית, אנשים נוטים לאכול יותר ממתקים אבל לא סוגים אחרים של חטיפים, כמו חטיפי תפוח אדמה מלוחים ושמנים. עצם הציפייה לצורך להשתמש בשליטה עצמית גורמת לאנשים חשק לממתקים.

תופעה דומה מסייעת להסביר מדוע נשים רבות משתוקקות לשוקולד ולממתקים מסוכרים אחרים בדיוק לפני המחזור: גופן מחפש פיצוי לשינויים ברמות הגלוקוז. חטיף או משקה עמוסי סוכר מספקים שיפור מהיר בשליטה עצמית (זאת הסיבה לכך שנוח להשתמש בו בניסויים), אך זהו רק פתרון זמני. הבעיה היא שמה שאנחנו מזהים כסוכר לא מסייע במהלך היום לספק רמות יציבות של גלוקוז כמו חלבונים או מזונות מזינים יותר.

יתרונות הגלוקוז ניכרו גם במחקר על ועדת השחרורים בישראל. הוועדה נהגה לצאת להפסקה בסביבות 10:30 בבוקר, והשופטים קיבלו כריך ופרי. לאסירים שהופיעו בפני הוועדה בדיוק לפני ההפסקה היה סיכוי של כ-20% בלבד לזכות בקיצור מאסרם, אך לאלה שהופיעו מיד אחריה היה סיכוי של כ-65%. הסיכויים ירדו שוב בהמשך הבוקר, ואף אסיר לא היה רוצה להופיע מיד לפני ארוחת הצהריים: הסיכוי להשיג שחרור בשעות אלה עמד על 10% בלבד. לאחר ארוחת הצהריים הוא זינק ל-60%, אך רק לזמן קצר.

זוכרים את האסיר היהודי שהופיע ב-15:10 ובקשתו לשחרור נדחתה? לרוע מזלו, הוא היה המקרה השישי שבחנה הוועדה באותו יום. אך אסיר יהודי אחר שריצה תקופת מאסר זהה והופיע בפני הוועדה ב-13:27, הדיון הראשון לאחר ארוחת הצהריים, זכה בקיצור מאסרו. נראה כי לא רק הצדק והאמת הנחו את השופטים, אלא גם - ואולי בעיקר - רמות הגלוקוז בדמם.

"קבלת החלטות טובה היא לא תכונת אישיות, במובן זה שהיא תמיד נמצאת שם", אומר באומייסטר. "זהו מצב תנודתי". מחקריו הראו שבעלי השליטה העצמית הגבוהה ביותר הם אלה שבונים את חייהם באופן שמשמר כוח רצון. הם לא קובעים רצפים אינסופיים של ישיבות, הם נמנעים מפיתויים כמו בופה פתוח, ומפתחים הרגלים שמפחיתים את המאמץ המנטלי של קבלת החלטות. במקום להחליט מדי בוקר אם לאלץ את עצמם להתעמל, הם קובעים אימון עם חבר. במקום להסתמך על כוח הרצון שיישאר עמם במהלך היום כולו, הם שומרים אותו כך שיהיה זמין למקרי חירום ולהחלטות חשובות.

"גם החכמים שבאנשים לא מקבלים החלטות טובות כשהם עייפים ורמות הגלוקוז שלהם נמוכות", אומר באומייסטר. "הם יודעים לא לקבל החלטות חשובות בשעות הערב, והם יודעים לא לעשות זאת על בטן ריקה. מקבלי ההחלטות הטובים ביותר הם אלה שיודעים מתי לא לסמוך על עצמם".

אכלו ממתק לפני שתחליטו

ממצאי המחקרים

ככל שאנחנו מקבלים החלטות רבות יותר במשך היום, כל החלטה נהפכת לקשה יותר מקודמתה

יש לנו מאגר מוגבל של אנרגיה מנטלית להפעלת שליטה עצמית. אנשים שהצליחו לוותר על עוגיית שוקולד טרייה, התקשו מאוחר יותר לעמוד בפיתויים אחרים

עייפת החלטות מותירה אותנו בעמדת נחיתות מול אנשי שיווק שיודעים איך לתזמן את המכירות

מצבם הפיננסי של העניים מאלץ אותם לקבל פשרות רבות. נותר להם כוח רצון מועט יותר ללימודים, לעבודה ולפעילויות אחרות שעשויות לקדם אותם למעמד הבינוני

כשעניים ועשירים יוצאים למסע קניות, הסבירות שעניים יאכלו משהו במהלכו גדולה יותר. הסיבה לכך היא שכל רכישה כרוכה בהתפשרות מנטלית רבה יותר בשביל העני - כך שכשהוא מגיע לקופות, כוח הרצון שלו להתנגד לחטיפים קטן יותר

כשחוקרים הורו לנסיינים לבצע מטלה שדורשת שליטה עצמית, הם נטו לאכול יותר ממתקים - אבל לא סוגים אחרים של חטיפים. הסיבה לכך היא שחטיף או משקה עמוסי סוכר מספקים שיפור מהיר בשליטה עצמית

בעלי השליטה העצמית הגבוהה ביותר הם אלה שבונים את חייהם באופן שמשמר כוח רצון. הם לא קובעים רצפים אינסופיים של ישיבות, נמנעים מפיתויים כמו בופה פתוח, ומפתחים הרגלים שמפחיתים את המאמץ המנטלי של קבלת החלטות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#