קהל שבוי: במקום להחליף, הבוחר הישראלי מצביע לאותה מפלגה 40 שנה

הממשלה ה–35, על עשרות שריה, היא הוכחה ניצחת לכך שהמפלגות — בעיקר מפלגת השלטון, הליכוד — לא סופרות את הבוחרים יותר ■ זאת תוצאה של חוסר תחרות פוליטית — או של שליטה מונופוליסטית מתמשכת של מפלגה שכל כך בטוחה בהמשך שלטונה

מירב ארלוזורוב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
השר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם )מימין(, רה"מ בנימין נתניהו ויו"ר הקואליציה מיקי זוהר. ממשלה שמנה ומסואבת
השר המקשר בין הממשלה לכנסת דודי אמסלם )מימין(, רה"מ בנימין נתניהו ויו"ר הקואליציה מיקי זוהר. ממשלה שמנה ומסואבתצילום: אמיל סלמן

"לפתוח עוד 100 אלף סוכנויות ביטוח בישראל זו הצעה מטורפת, כי חברות האשראי יכולות להגיע לכל אחד ולמכור פוליסה. חברות הביטוח הישיר לא הצליחו להוריד אפילו שקל אחד במחיר של הפוליסה... כשאתה רוצה לתת לחברות אשראי לנהל אירוע כזה בעוצמות הכלכליות שלהם, הן ישתלטו מהר מאוד על השוק והמחירים לאזרח יעלו. אתה מחסל את סוכני הביטוח. זו תחרות לא פרופורציונלית. בגופי אמנע את הדבר הזה".

אין ספק, ח"כ מיקי זוהר אכן מתכוון למנוע בגופו את הגברת התחרות בתחום הביטוח. במלים קשות אלה תקף זוהר לפני שבועיים את ראש רשות שוק ההון, משה ברקת, במהלך דיון בוועדת הכספים על ההצעה של ברקת להגביר את התחרות בענף הביטוח באמצעות מתן אישור לחברות כרטיסי האשראי לשווק ביטוח בעצמן, שלא באמצעות סוכני ביטוח. בדרך, כשהוא מקריב את גופו למען המאבק הצודק, זוהר כמובן לא בחל בעיוות העובדות.

חברות הביטוח הישיר, שהן כיום התחרות העיקרית לסוכני הביטוח, דווקא הצליחו מאוד להוריד את המחירים בעולם הביטוח, ועשו זאת תוך מתן שירות מצוין. במדדי השירות שמפרסמת רשות שוק ההון מדי שנה, חברות הביטוח הישיר מככבות עם הציונים הגבוהים ביותר בכל ענפי הביטוח שבהם הן פועלות.

מי שעוסקים בקידום התחרות וטובת הצרכן בישראל, טוענים כי הדיון בוועדת הכספים הזכיר נשכחות. אלה הם הקולות שהיינו רגילים לשמוע מחברי הכנסת לפני 2011 — שנת מחאת יוקר המחיה, שבעקבותיה הכנסת שינתה את טעמה והחלה לקדם את האינטרס הציבורי — ולא האינטרס הלוביסטי של קבוצות לחץ שונות.

צעדת המיליון במהלך המחאה החברתית ב-2011
צעדת המיליון במהלך המחאה החברתית ב-2011צילום: ניר כפרי

לא עוד. הלוביסטים, שהודרו מהכנסת בתשע השנים האחרונות, חוזרים למשול, ודוחקים את הציבור לאחור. במקרה זה מדובר בלוביסטים אפקטיביים במיוחד — קבוצת הלחץ האדירה של סוכני הביטוח, עם נוכחות מסיבית במרכז הליכוד, שהדבר האחרון שהיא רוצה הוא להרחיב עוד את התחרות האפקטיבית וההגונה שחברות הביטוח הישיר ייצרו לה.

בכסות הקורונה, ותוך שימוש בעצמאים קטנים שנפגעו, סוכני הביטוח משתמשים בכוחם במרכז הליכוד כדי לחסום תחרות. בדיוק כמו נהגי המוניות, שחסמו את כניסתה של אובר באמצעות השפעה על שר התחבורה (כיום שר האוצר) ישראל כ"ץ, כך סוכני הביטוח מושכים בחוטים של חברי הכנסת, ועושים זאת בהצלחה מרובה.

הכנסת לא סופרת את הבוחרים

כל הסימנים מעידים שאנו נכנסים לתקופה של החלשות מעמד הצרכן הישראלי באמצעות קידום התחרות, והגברה מחודשת של מעמד קבוצות הלחץ ושל האינטרסים הזרים.

זה ניבט מכל עבר. סוכני הביטוח מדברים מגרונם של חברי הכנסת באופן ישיר וגלוי. שר הכלכלה הנכנס, עמיר פרץ, עוד לא הספיק להתיישב בכיסאו לפני שהתבטא בגנות היבוא החופשי ובעד תעשייה כחול לבן, ואפשר כבר לסמן את הנזק התחרותי העצום שהוא עומד להשית על הציבור: הטלת היטל היצף על היבוא של מלט לישראל.

בפועל, פרץ עומד לעשות לציבור הישראלי מתווה גז מספר 2 — מחירי המלט בעולם צונחים, אבל במקום שהמשק הישראלי ייהנה מכך, הממשלה עומדת לסגור את יבוא המלט כדי להגן על מונופול המלט הדורסני נשר, כמובן בכסות של הגנה על תעשייה אסטרטגית ועל מקום עבודה של אלפי עובדים. בעל בית חזק ועשיר מסתתר מאחורי כמה אלפי עובדים, ובשמם הציבור הישראלי כולו יספוג עלייה במחירי הדירות, היקרות גם כך.

גם החקלאים מצחצחים חרבות, וזועקים את זעקת ביטחון המזון בעידן הקורונה, כאמתלה לאיסור על יבוא מזון לישראל. בפעם המי יודע כמה, צריך להזכיר שביטחון מזון היא סיסמה ריקה מתוכן: ישראל מייבאת את כל האורז, הקפה, התה, השמן, הסוכר והקקאו שלה, וגם את הרוב המוחלט של החיטה, הבשר, הדגים והמספוא לבעלי חיים. לישראל אין יכולת לגדל את כל הגידולים הללו, וגם אין כל רצון או צורך — איך בדיוק נגדל אורז במדינה מדברית למחצה?

חקלאים בעוטף עזה
חקלאים בעוטף עזהצילום: אליהו הרשקוביץ

לישראל אין ביטחון מזון כשם שאין לה ביטחון תרופות — הרי כמעט כל התרופות מיובאות ממילא. הביטחון היחיד שיש לה הוא שהדרך היחידה להוריד את יוקר המחיה, וגם לקדם את התעשיות המקומיות המפגרות למחצה, היא באמצעות חשיפה לתחרות.

המקרה של סוכני הביטוח הוא כמובן ההמחשה המוחצת לכך — במשך שנים סוכני הביטוח פועלים מתוך ניגודי עניינים, כאשר הם משכנעים מבוטחים לרכוש מוצרי ביטוח שאינם נחוצים להם, או מוצרי ביטוח יקרים דווקא. העובדה שסוכני הביטוח לא מרגישים מאוימים בידי תחרות איכותית מהם, מאפשרת להם להמשיך ולשכנע את הציבור להשקיע, למשל, בביטוח מנהלים — מוצר יקר פי כמה מהאלטרנטיבה, שהיא קרן פנסיה.

הכניסה של חברות הביטוח הישיר הורידה את מחירי הביטוח, במיוחד בגלל חיסכון עמלת סוכני הביטוח, וגם שיפרה לאין ערוך את השירות שחברות הביטוח נותנות לציבור. עם זאת, עדיין לא נפתרה הבעיה של חוסר התחרות האיכותית בעולם הביטוח — ההעדפה לדחוף לציבור יותר מוצרי ביטוח מכפי שהוא צריך, ודווקא את המוצרים היקרים שפחות כדאיים לו. אם צריך לבצע שינוי בעולם הביטוח, הרי הוא דווקא זה של הגברה ניכרת של התחרות לסוכני הביטוח, כדי לפתור את בעיות האיכות הללו, ולא צמצום שלהן.

רק שחברי הכנסת נמצאים כיום בכיס של סוכני הביטוח. גרוע מכך, חברי הכנסת לא סופרים יותר את ציבור הבוחרים — חלפו מספיק שנים כדי שגלי ההלם של המחאה החברתית ידעכו, והציבור לא השכיל להשתמש בכוחו כדי להמשיך ולהרעיד את חברי הכנסת. להפך, ציבור הבוחרים עשה טעות אסטרטגית: הוא נהפך לקהל שמגלה נאמנות מוחלטת למפלגה שהוא מצביע לה, לא משנה עד כמה היא מזלזלת בו ובצרכיו.

המונופול הפוליטי פוגע בצרכן

הממשלה ה–35, על עשרות שריה ו–34 המשרדים שבה, היא כמובן הוכחה ניצחת לכך שהמפלגות — בעיקר מפלגת השלטון, הליכוד — לא סופרות את הבוחרים יותר. באמצעה של מגפה והמיתון הכלכלי הקשה בהיסטוריה, מוקמת ממשלה שמנה ומסואבת, עם משרדים מומצאים לצרכים אישיים של פוליטיקאים שונים — ובניגוד מוחלט לצורך בממשלה רזה, יעילה ואפקטיבית שתחלץ אותנו מן המשבר.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העדיף להמציא את משרד ההתיישבות עבור ציפי חוטובלי, ושני משרדים (השכלה גבוהה ומשאבי מים) עבור זאב אלקין, כדי לבצר את המשך שליטתו הפוליטית — ולעזאזל מה זה מעולל למדינה, לאזרח ולצרכן.

זאת, כמובן, תוצאה בלתי נמנעת של חוסר תחרות פוליטית — או של שליטה מונופוליסטית מתמשכת של מפלגת השלטון, שבשלב כלשהו נהיית כל כך בטוחה בהמשך שלטונה, שהיא מפסיקה לספור את קהל לקוחותיה, הבוחרים. זה נכון לגבי מונופול פוליטי, כשם שזה נכון לגבי מונופול עסקי.

עובדה, מפא"י ההיסטורית שלטה במשך קרוב ל-30 שנה עד שהסתאבה והביאה על ישראל את מלחמת יום הכיפורים, התעלמות ממצוקות חברתיות ומתנועות כמו הפנתרים השחורים, ופרשיות שחיתות כמו זו של אשר ידלין. כיום זאת הליכוד, שנמצאת יותר מ–40 שנה בשלטון, וממליכה על ישראל ממשלה בלתי מתפקדת של 34–36 שרים באמצעו של המשבר הקשה מעולם.

גולדה מאיר בכנס של מפא"י. שלטה קרוב ל-40 שנה והתעלמה ממצוקות חברתיות
גולדה מאיר בכנס של מפא"י. שלטה קרוב ל-40 שנה והתעלמה ממצוקות חברתיותצילום: פריץ כהן / לעמ

בשני המקרים הבוחר הישראלי עשה את אותה טעות: שמר על נאמנות עיוורת למפלגה שלו, וכך הפסיק את הלחץ התחרותי עליה. זאת טעות אסטרטגית. הגיע הזמן שהבוחר הישראלי ידאג לקדם את התחרות, גם העסקית וגם הפוליטית. פעם בעשור חייבים לבעוט את מפלגת השלטון החוצה, לאופוזיציה, כי זאת הדרך היחידה להבטיח שהמפלגות יפחדו מזרוע הבוחר, וימשיכו לשרת אותו. אחרת, הן משמינות, מסתאבות — ועוברות לשרת את עצמן במקום את הבוחר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker