החוק שסידר לכל משק בית בישראל 8.25 שקלים בחודש

חוק המזון אולי לא אומר הרבה לציבור הישראלי, אך הוא תוצאה ישירה של המחאה בקיץ 2011, ובמיוחד של חרם הקוטג' ■ במקום לטפל ביוקר המחיה שחש הצרכן, החוק הזה טיפל במערכת היחסים בין ספקים למשווקים — מבלי שהדבר ישפיע על הצרכנים

סמי פרץ
פעילות של המחאה החברתית ב– 2011 . הצרכנים כמעט לא הושפעו
פעילות של המחאה החברתית ב– 2011 . הצרכנים כמעט לא הושפעו

ברכות לתושבי ישראל לרגל זכייתם ב–8.25 שקלים למשק הבית. מה אתם מתכוונים לעשות עם הכסף? איך תבזבזו אותו? צריכה שוטפת? השקעה בנדל"ן? חיסכון לילדים? קחו את הזמן, אין מה להילחץ. בחודש הבא הסכום יגדל ב–8.25 שקלים נוספים — ואולי ייפתחו אפשרויות השקעה נוספות. בכל זאת, יש יתרון לגודל.

הסכומים האלה צצו בארנקיהם של הצרכנים בישראל בזכות חוק המזון. החוק הזה אולי לא אומר הרבה לציבור הישראלי, אך הוא תוצאה ישירה של המחאה בקיץ 2011, ובמיוחד של חרם הקוטג'. אחת המסקנות הראשונות של הממשלה כדי להרגיע את התסיסה הציבורית היתה להקים ועדות שיבחנו את הדרישה ל"צדק חברתי", וכמובן להורדת יוקר המחיה.

שרון קדמי, שהיה אז מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר, מונה לעמוד בראש ועדת המזון, וזו מצאה שמחירי המזון עלו בשיעור כפול מזה של מדד המחירים לצרכן ב–2006–2011. זה קרה כתוצאה ממיזוגים רבים בשוק המזון, שבהם יצרנים גדולים בלעו יצרנים קטנים, וכן מהסדרים שונים שנוצרו בין ספקים גדולים לרשתות השיווק על חשבונם של ספקים קטנים, שהיו אמורים לחולל תחרות.

למשל, ספקים גדולים היו משלמים לרשתות השיווק בונוסים גדולים על פתיחת סניפים, מכירות מעל היקף מסוים, בונוסים לסוף שנה ועוד, ובכך יצרו אינטרס מובהק לרשתות השיווק למכור את מוצריהם. היו גם מקרים שבהם ספקים צ'יפרו או שיחדו מנהלי סניפים בנסיעות לחו"ל. לכאורה, נסיעות מקצועיות כדי לצפות מקרוב בקווי ייצור ומפעלים; בפועל, שוחד קטן.

זקוקים לעוד מחאה

עליית מחירי המזון בשנים שלפני המחאה חייבה את הממשלה לבחון את מקטעי הייצור, השיווק והתיווך השונים בענף המזון, כדי להבין מהן הסיבות ליוקר המחיה הגבוה. בשוק הזה פועלים יצרנים מקומיים ויבואנים, חקלאים ומועצות ייצור חקלאיות (שעוסקות בתכנון הענף ומהוות סוג של קרטל), ספקים קטנים וגדולים, וקמעונאים גדולים וקטנים. כשפרצה המחאה גילינו דבר מעניין שקורה בדרך כלל כשיש לחץ ציבורי: כל צד בשרשרת הערך של מחיר המזון מגלגל את האשמה ביוקר המחיה על אחרים. הרפתנים מאשימים את המחלבות, המחלבות את רשתות השיווק, רשתות השיווק את בעלי הקניונים, ובעלי הקניונים את הרשויות המקומיות והמדינה שחולבים מהם מסים גבוהים ודרישות רגולטוריות מכבידות ויקרות, כולל רבנות ראשית וכשרות.

איך יוצאים מהפלונטר הזה? את מי בודקים? על מי מטילים את האחריות לעליית המחירים? אולי היא בכלל מוצדקת? לכאורה, ועדת המזון היתה אמורה לספק תשובות לכל השאלות האלה, אך היא התמקדה בעיקר במערכת היחסים שבין הספקים לרשתות, משום שהיו הרבה אינדיקציות בשוק על ספקים קטנים שנדחקים מהשוק על ידי הגדולים, הסכמי בלעדיות לספקים חזקים שתופסים את המדפים האטרקטיביים, הנחות ומענקים שספקים גדולים נותנים לרשת השיווק כדי שימכרו את מוצריהם ועוד. 

הוועדה המליצה, וזה גם נכנס לחוק שחוקק ב–2014, על שורה של צעדים שהיו אמורים לשפר את מצב הספקים הקטנים. החוק אוסר, למשל, על ספקים גדולים לסדר מצרכים במדפי המרכולים, להתערב במחיר לצרכן ובשטח המכירה, לבצע תמחור טורפני (מחיר נמוך במיוחד שתכליתו סילוק מחרה) ולהתנות בין רכישה של מוצרים. כמו כן, החוק הטיל מגבלות גיאוגרפיות על פריסת הסניפים של רשתות השיווק הגדולות כדי למנוע השתלטות על טריטוריות שיביאו להפחת התחרות בהן. מגבלה אחרת קובעת שקמעונאי לא יכתיב לספק את המחיר שקמעונאי מתחרה יגבה מלקוחותיו. נשמע מוזר? ובכן, היו דברים מעולם בתחום הזה, שבו ספקים וקמעונאים ניצלו את הכוח שיש להם זה על זה — כדי לדפוק את הצרכנים.

מה היו התוצאות של חוק המזון? כיצד הוא השפיע על המחירים שאנחנו משלמים? רשות התחרות (לשעבר רשות הגבלים עסקיים) פירסמה השבוע מחקר שבוחן את השלכות סעיף 8ד לחוק האוסר תשלומים מספקים לקמעונאים, כדי שאלה ידחפו במיוחד את מוצריהם. המחקר כולל נתונים לגבי 2012 עד אמצע 2018. התוצאה המרכזית מתייחסת ל–2014–2015. נחסוך מכם את המתודולוגיה והניתוחים האקונומטריים הרבים שמופיעים במחקר, ונצלול מיד לשורה התחתונה: הדו"ח קובע כי חוק המזון הביא לירידה של 1.1% במחיר שבו מוכרים הספקים לקמעונאים את המוצרים, ולירידה של 0.3% במחיר לצרכן. ההפרש נשאר אצל רשתות השיווק, שהגדילו את רווחיהן על חשבון היצרנים.

ירידה של 1.1% נראית כמו תוצאה מינורית מאוד של חוק המזון, וניתן היה לצפות שעבודה של ועדה ציבורית וחוק שנולד ממנה יניב תוצאות מרשימות יותר. ואולם מה שמטריד יותר הוא שגם כאשר יש הפחתה דלה של יוקר המחיה, רק פירור קטן ממנו מגיע לצרכנים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משק בית ממוצע הוציא ב–2017 סך של 2,750 שקל בחודש על מוצרי מזון. 0.3% מזה הם 8.25 שקלים בדיוק.  

סופרמרקט שופרסל
עליית מחירי המזון בשנים שלפני המחאה חייבה את הממשלה לפעול. למצולמים איןצילום: אייל טואג

הרווח הגדול יותר פשוט עבר מהספקים לרשתות השיווק. הצרכנים לא היו חלק מהדיל הזה. במקום לטפל ביוקר המחיה שחש הצרכן, החוק הזה טיפל במערכת היחסים בין ספקים למשווקים — מבלי שהדבר ישפיע על הצרכנים. זה כמו שרברב שמשחרר סתימה בצינור וממשיך לדרכו, אבל משאיר אותנו עם סתימה נוספת שנמצאת במקום אחר בצינור. רק שכאן מדובר בעבודה מעמיקה של ועדה ציבורית, בחוק שחוקק במיוחד כדי להביא להורדת יוקר המחיה, ובמחקר שלם שהשורה התחתונה שלו היא: נכשלנו.

נ.ב

רשות התחרות בדקה מקטע אחד בעניין — את הממשק בין הספקים לרשתות השיווק. אלא שבשנים האחרונות נעשו עוד כמה פעולות כדי להוריד את יוקר המחיה: הורדו מכסים, נפתחו מכסות יבוא, מחיר המטרה של החלב ירד ועלה, ונעשתה רפורמה במכון התקנים ורפורמת הקורנפלקס. המהלך הביא לירידת מחירים מסוימת, אך היה אמור להניב תוצאה טובה הרבה יותר. משהו לא עובד בכל התהליכים האלה, כי הם נתקעים כשזה מגיע למחיר לצרכן.

ישראל עדיין נמצאת הרבה מעל רמת המחירים במדינות OECD — לפחות 19% יותר במחירי המזון, לפי הדו"ח האחרון שפורסם ב–2018. זה אומר שעבודת הוועדות הציבוריות, החוקים, התקנות והפעולות של רשות התחרות — לא מניבים תוצאות מהפכניות. הם לכל היותר ריסנו תהליך את עליית המחירים המואצת שהיתה כאן עד המחאה הציבורית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker