משפט החברים של הכנסת: מעניקים חסינות כי "לא נעים"

שינוי חוק החסינות ב-2005 יצר שינוי תרבותי: 12 כתבי אישום הוגשו מאז נגד חברי כנסת, ואיש מהם לא ביקש חסינות - עד שראש הממשלה ביקש חסינות והשיב את האבסורד שבו חברי הכנסת צריכים לשפוט אחד משלהם, בסוג של "משפט חברים"

מירב ארלוזורוב
הדיון בבקשת החסינות של ח"כ כץצילום: אמיל סלמן

חברי הכנסת שהשתתפו בדיון ועדת הכנסת על הסרת חסינותו של חיים כץ היו נרעשים. במיוחד הסעירו אותם הדברים הכואבים שאמר להם כץ: "אני איש שפיו ולבו שווים. לא זוכר מתי שיקרתי, ובגיל 72 אני לא מתכוון לשקר גם היום. שילמתי מחיר בכל המרדפים הללו. אני לא יודע כמה זמן עוד נותר לי לחיות. כלתי לא עמדה בלחץ והפילה...אני שלם עם חקיקת החוק. ידי נקיות. התהליך, זה העונש שלי על מה שלא עשיתי ואני לא ראוי לקבל אותו. על חוסר שינה בלילות. על שלילת הוויזה שלי לארה"ב".

"דבריך יצאו מהלב ונכנסו אל הלב", ענו לו חברי הכנסת, שמכירים את כץ כחבר ותיק כבר שנים ארוכות, וגם הוסיפו כי "זה דיון שהופך את הבטן כי צריך לקבל החלטה הרת גורל לגבי קולגה". הם צודקים, הם אכן צריכים לקבל החלטת הרת גורל לגבי קולגה, חבר טוב שהם כולם מכירים ומוקירים, ולכן צריך לחדד את השאלה: למה לעזאזל הם מקבלים את ההחלטה הזו?

ב–2005 שונה חוק החסינות לחברי הכנסת. אם עד אותו מועד היתה החסינות ניתנת אוטומטית, והמדינה היתה צריכה לבקש להסיר אותה כדי להגיש כתב אישום נגד חבר כנסת, הרי שב–2005 התהפכו היוצרות: חברי הכנסת צריכים לבקש חסינות כדי למנוע הגשת כתב אישום נגדם.

היפוך היוצרות יצר שינוי תרבותי: על אף שכ–12 כתבי אישום הוגשו במהלך השנים נגד חברי כנסת, איש מהם לא העלה על דעתו לבקש חסינות. פרט לחבר כנסת יחיד (סעיד נפאע, שבקשתו נדחתה), כל שאר חברי הכנסת הבינו שנס ליחה הציבורי והדמוקרטי של החסינות, וכי כנסת ישראל לא נועדה להיות עיר מקלט לעבריינים. זאת, עד שקם השנה אחד, ח"כ בנימין נתניהו שמו, ורומם מחדש את מעמדה של החסינות כ"אבן יסוד של הדמוקרטיה". התוצאה היא בקשת חסינות ראשונה שאושרה, זה 15 שנה, לחיים כץ.

נתניהו טרף את הקלפים — והחזיר את החסינות לאופנה

האומנם חסינות היא "אבן יסוד של הדמוקרטיה"? סקירה בינלאומית שערך ד"ר אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה העלתה שמרבית הפרלמנטים הדמוקרטיים בעולם הולכים ונסוגים מרעיון החסינות. כל הפרלמנטים דוברי האנגלית (בריטניה, אירלנד, ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד) לא העניקו מעולם חסינות.

הפרלמנטים באירופה העניקו חסינות, אבל לרוב בהיקפים מצומצמים, ועם הרבה מאוד הגבלות. איטליה וצרפת, שנחשבו לסמן הימני בתחום החסינות, ביטלו למעשה את החסינות שלהן כבר בשנות ה–90 — וכיום החסינות בהן אינה מונעת העמדה לדין. רק בשש מדינות נמצאה חסינות אוטומטית, שלוש מתוכן רק לעבירות הקשורות לעבודה הפרלמנטרית. וגם באחרות — גרמניה למשל — יש חסינות תיאורטית, ובאופן מעשי החסינות כמעט לעולם אינה מופעלת.

האמתלה לחסינות היא הרצון לאפשר לחברי הפרלמנט לבצע את עבודתם הפרלמנטרית ללא מורא וללא רדיפות. רק שבכל הפרלמנטים המתוקנים מבינים שאין כוונת ההגנה הזו להפוך אותם לערי מקלט לעבריינים. זאת הסיבה שהפרלמנטים דוברי האנגלית מעולם לא נתנו חסינות — כי מדוע שעבריין יקבל הגנה רק מפני שהוא נבחר ציבור?

עד לנתניהו ו"אבן היסוד לדמוקרטיה", ההיגיון הזה הובן היטב גם בכנסת. חוק החסינות נותר בעינו, אבל הוא לא הופעל מעשית. רק שנתניהו, שלא בחל באמצעים בניסיון למנוע את העמדתו לדין, טרף את הקלפים גם בנושא הזה. החסינות חזרה לאופנה, ובגדול.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וח"כ חיים כץ במליאת הכנסתצילום: אמיל סלמן

ועם האופנה הישנה־חדשה הזו, חזרו גם הכשלים שמהם ניסתה הכנסת להתרחק בשינוי החקיקה של 2005: האבסורד שבו חברי הכנסת צריכים לשפוט אחד משלהם, בסוג של "משפט חברים" — שסובל גם מניגודי עניינים, כי השופטים הם חברים של הנאשם, וגם מפוליטיזציה ומחוסר הבנה של תפקידם בתהליך.

קחו, למשל, את הדברים שאמר ח"כ מיכאל ביטון (כחול לבן) בדיון: "אם זה הליך מעין שיפוטי, אז הכל לפתחנו וההליך מזדהם בפוליטיקה. לכן בכוונתי להביא הצעת חוק שתעתיק את סמכותנו לוועדה ציבורית שתחליט על חסינות. נתנו לחתול לשמור על החלב או לסוס לשמור על האורווה — וכל הסוסים ברחו. זה חייב להשתנות. יש לי אמונה שלמה ביועמ"ש, ומצד שני קשה מאוד להוכיח את התועלות הכספיות, ולא אשלח אדם למשפט בלי שאני יודע שהיתה תועלת אישית. כץ כשל כשלים התנהלותיים אתיים, אך לא כאלה שמצדיקים את ההליכה למשפט פלילי".

ביטון, שהיה ראש עיר מצליח ומנוסה (ירוחם) לפני שנבחר כחבר כנסת, מבחין בכשל המבני של לתת לחברי הכנסת לשפוט את עצמם, מתוך ניגודי עניינים ושיקולים פוליטיים. אין ספק שהוא צודק בקיומו של זיהום פוליטי: ההצבעה על החסינות של כץ התפלגה כמעט באופן מלא לפי הקווים של ימין (בעיקר קואליציה, אבל גם ישראל ביתנו) ושמאל (אופוזיציה). אף חבר כנסת מהימין לא הצביע בעד הסרת החסינות של כץ — אף שכץ נחשד בעבירות של קידום חקיקה, מתוך אינטרס כספי שלו ושל מקורב שלו, בתחום ניירות ערך, ולא בגלל פעילות שקשורה לאג'נדה ימנית כלשהי. בנוסף, היו כמה חברי כנסת מהשמאל שבחרו להימנע בהצבעה, רובם על רקע ההיכרות עם כץ וחוסר נעימות כלפיו. כלומר, השיקולים הפוליטיים והחבריים זיהמו בעליל את התהליך.

ואולם גם ביטון, שנמנע בהצבעה על מתן החסינות, כושל בהבנת תפקידו: הוא מתווכח על הצדקת הגשת כתב האישום (היה או לא היה רווח כספי לכץ מקידום החקיקה), בשעה שההחלטה על פרטי כתב האישום היא בסמכות בית המשפט בלבד. רק בית המשפט, אחרי שיראה את כל הראיות וישמע עשרות עדים, יכול להכריע אם האישום מוצדק או שגוי. לחברי הכנסת אין יכולת, זמן או סמכות משפטית לכך.

חוק החסינות גם לא מסמיך אותם לקיים דיון בנוגע לפרטי כתב האישום, אלא רק דיון בשאלה אם יש סיבה להגן על חבר הכנסת משום שיש חשש כי כתב האישום הוא סוג של רדיפה פוליטית. ברור שזה אינו המקרה של לכץ.

דיון חסינות חיים כץ
הדיון בבקשת החסינות של ח"כ כץצילום: אוהד צויגנברג

החשש של הח"כים גבר על ההיגיון

חברי הכנסת חששו כי התקדים של כץ — העמדה לדין בשל עבירה פלילית שנעשתה אגב חקיקה בכנסת — עלול לחול גם עליהם, וכי מדובר בשינוי נורמות העבודה במשכן. ביצירת המצג הזה עשו כץ ועורכת דינו, נווית נגב, עבודה מצוינת.

היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, ניסה לשווא להבהיר כי מדובר במקרה חריג ביותר: "המעשים המפורטים בכתב האישום בעניינו של כץ הם חריגים ביותר ואינם תואמים את דרכי העבודה המקובלות בכנסת. חלק מהחריגות במעשיו של כץ נובע מכך שהם כללו מצגי שווא מרמתיים, בין היתר, כלפי חברי הכנסת האחרים, באופן אשר היה בו כדי להשפיע על יכולתם של חברי הכנסת להפעיל את שיקול דעתם באופן ענייני ועל בסיס מצע עובדתי מלא", אמר מנדלבליט לחברי הכנסת — והתכוון לכך שכץ מואשם שהטעה ואף שיקר גם לוועדת העבודה והרווחה וגם לועדת האתיקה.

הנורא הוא שחברי הכנסת הם הנפגעים הראשונים של המעשים המיוחסים לכץ, וכי במעשיו כץ הפך את הכנסת לפרוצה לשחיתות. רק שהחשש של הח"כים גבר על ההיגיון.

התוצאה הרעה — דווקא זה שניצל לרעה את הכנסת כדי לקדם, על פי האישומים, אינטרסים מושחתים, ובכך פגע במעמד הכנסת ובאמון הציבור בה, מקבל ממנה חסינות מפני העמדה לדין — ממחישה מדוע אסור היה לתת לחסינות לחזור לאופנה. חברי הכנסת אינם שופטים, וכנסת ישראל אינה בית משפט. לא בכדי נקבעה הפרדה בין הרשות המחוקקת והשופטת: כל אחת מהן מתמחה במשהו אחר.

המסקנה: כמו מדינות אחרות בעולם, גם ישראל צריכה לצמצם את החסינות, להעביר את ההחלטה לידי ועדה ציבורית אובייקטיבית, או אפילו טוב יותר: להעביר את ההחלטה לבית המשפט, שבמסגרת משפט נגד חבר כנסת גם יקבע אם מגיעה לו חסינות. אחרת, זאת פארסה מבישה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker