אזעקת אמת: השקף שהסביר למה הכסף שלנו נזרק לפח

מצפון ת"א ועד למגדל פיזה: המחיר האמיתי של משבר המנהיגות בישראל

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים67
מגדל פיזה
מגזל פיזה באיטליהצילום: Alessandro Russotto / iStockphot

זה היה אחד מאותם רגעים שבהם היינו רוצים להיות זבוב על הקיר. בחדר הישיבות במשרד האוצר נכחו כמה מפקידיו. ייתכן שגם נציגים מטעם משרד התחבורה. אפשר לדמיין כיצד אלה הביטו נרגשים במצגת שהוכנה עבורם בתום מחקר פורץ דרך שארך חודשים ארוכים. כיצד שתיקתם הפגינה השתאות. אלא שאז, בבת אחת, פניהם הרצינו ולבשו ארשת משולבת של "אופס, טעינו" - ו-"אלוהים אדירים, כמה זה עלה עד היום למדינה". חלקם ודאי נשתלו בכסאותיהם.

נחזור רגע לאחור. בערך שנה לפני הישיבה הזאת, הזמינו באוצר מחקר שיתחקה אחר הסיבה שבגינה עובדים ישראלים מעדיפים להגיע למקום העבודה שלהם ברכב פרטי. על המחקר הופקדה חברת "קיימא" של פרופ' דן אריאלי. החוקרים מיפו 25 מרכזי תעסוקה ברחבי ישראל — מאזור התעשייה תפן בצפון (5,000 עובדים), דרך מת"מ שבמבואות חיפה (11 אלף), הרצליה פיתוח (31.5 אלף) וקרית אריה (28.8 אלף) — ועד אזור התעשייה באשדוד (20.5 אלף). לבסוף בחרו ברמת החייל שבצפון־מזרח תל אביב כאתר ניסוי.

רמת החייל וקרית עתידים ידועות לשמצה מבחינה תחבורתית. מדובר במתחם מבודד, מסוגר, שמארח מדי יום 20.4 אלף עובדים. אלה מתנקזים פנימה דרך אותו הכביש מדי בוקר, באותן שעות — ורובם גם עוזבים באותה השעה אחר הצהריים. בקיצור, מיקרוקוסמוס של החורבן התכנוני בישראל.

פקקים בגוש דן. מדיניות תמחור הנסיעות כיום היא בושה ליעילות וחרפה לשוויוניות
פקקים בגוש דןצילום: מגד גוזני

המחקר התחקה במשך חודשים אחרי תנועת כלי הרכב במתחם ומסביב לו באמצעות מעקב אחר המכשירים הסלולריים של כמה מהעובדים — בליווי רחפנים. התיעוד הוצלב עם מידע שהושג דרך אפליקציות ייעודיות למחקר והציג מסקנות חד־משמעיות, גם אם לא מפתיעות במיוחד.

84% מהעובדים בעתידים הגיעו מדי יום ברכבם הפרטי — הגם ש–60% מהם התגוררו במרחק של עד 10 ק"מ בלבד מהמתחם. רק 2% מהעובדים הגיעו לעבודה בתחבורה הציבורית, אף שלא פחות מ–2,000 עובדים (10%) גרים בשכונות הסמוכות ממש, ועדיין בחרו ברכב. 70% מהעובדים אישרו כי מעסיקיהם מתגמלים אותם בהטבת חניה חינם — מה שהביא לתפוסה יומית ממוצעת של 86% בשלל החניונים שפזורים במתחם.

עד כאן מדכא, אך צפוי. ובכל זאת, שקף אחד במצגת לכד את העין ועורר יותר מהרמת גבה. לפי השקף הזה, ל–20% מבאי קרית עתידים יש שירות מצוין של תחבורה ציבורית בקרבת מקום מגוריהם, ובכל זאת הם בחרו לעשות שימוש ברכבם הפרטי כדי להגיע לעבודה.

זאת דרך אחת לקרוא את הנתון הזה. דרך שנייה היא לציין של–80% מהעובדים ברמת החייל אין תחבורה ציבורית טובה ממקום מגוריהם למקום עבודתם.

נדגיש שוב: לפי המחקר, 80% מ–20 אלף העובדים במתחם סובלים מנגישות חלקית או גרועה לאוטובוסים ולרכבות בין מקום מגוריהם לעבודה. זאת, יש לציין, בלב גוש דן, באזור המרושת ביותר בישראל בקווי אוטובוסים ורכבות, באזור שבו משולמת עיקר סובסידיית המיליארדים לתחבורה הציבורית, ובאזור שבו הושקעו לפני כמה שנים מאות מיליוני שקלים ביישום רפורמת קווים ותעריפים. אכן, "אופס" גדול.

שכונת רמת החייל
שכונת רמת החיילצילום: עופר וקנין

האם ייתכן שבמשך שנים שפכנו מיליארדים על קווי אוטובוס לא נחוצים או שאינם משתלמים? האם ייתכן שכך, ממש במקרה, נחשפה הסיבה לכך ששיעור השימוש בתחבורה הציבורית בישראל עדיין מדשדש (13% מהנסיעות במטרופולינים) — חרף העובדה שהסובסידיה הממשלתית לענף יותר מהכפילה את עצמה ב–2010–2018 ואף שב–2016 עקפה ההשקעה בפיתוח תחבורה ציבורית את ההשקעה בפיתוח הכבישים?

האם ייתכן שפרישת קווי האוטובוסים פשוט לקויה, או שתוכננה בצורה עיוורת לצורכי קהל היעד? האם הביג דאטה חשף בלוף בממדים מקרו-כלכליים — וסייע לפענח מדוע אין קורלציה בין רפורמות השירות, ההשקעות וההנגשה לבין שיעור המשתמשים שנותר נמוך?

שפוך כסף, זה בטח יעזור

הסיבה שנזכרנו השבוע בממצא התחבורתי המרתק הזה נעוצה בפרסום תוצאות מבחן פיז"ה של OECD. גם בתחום החינוך התחוור השבוע כי ההון העצום שהסיטה הממשלה בעשור האחרון לטובת מערכת החינוך פשוט לא סיפק את הסחורה.

בלתי מספיק בחינוך

כך, אף שתקציב החינוך זינק מאז 2012 ב–48%, ורק בשלוש השנים האחרונות תפח בעוד 10 מיליארד שקל — התוצאות בשטח התבררו כקטסטרופליות. לפי תוצאות המבחן הבינלאומי ההשוואתי, תלמידי ישראל רשמו ירידה בציוניהם בכל שלושת המבחנים – מתמטיקה, מדעים ושפה; שיעור הנכשלים בשלושת המבחנים רשם שיא של 22% (לא כולל תלמידים חרדים, שכלל לא נבחנו); שיעור הנכשלים במתמטיקה טיפס ל–34%; הדירוג היחסי של ישראל במדעים הידרדר לשפל; וגם הפערים בין תלמידי ישראל עצמם התרחבו.

כמו באוטובוסים — כך בחינוך, הסתבר שהמדינה שפכה כסף "כי זה חשוב", ורק בדיעבד הבינה שהבעיה לא טמונה בתקציב, אלא בדרך הניהול שלו.

אם 85% מתקציב החינוך (60 מיליארד שקל) מופנים לתשלום שכר מורים — כיצד יש עדיין מחסור במורים; כיצד רף הקבלה של סטודנטים למקצוע יורד והולך (ממוצע בגרות 80, כולל בונוסים); כיצד רוב הסטודנטים להוראה מתקבלים ללימודים ללא פסיכומטרי; וכיצד הציון הפסיכומטרי הממוצע של סטודנטים להוראה במכללות ירד ל–488?

מה הטעם בהרעפת עשרות מיליארדים אם תקצוב מערכת החינוך ממשיך להיעשות לפי תשומות ולא לפי תפוקות, ונקבע לפי שעת הוראה — ללא קשר לאיכותה? מה הטעם בפיזור כספים אם אין אפשרות לעשות בהם שימוש דיפרנציאלי, ואם לדרגי השטח אין גמישות לעשות בהם שימוש לפי צרכים נקודתיים? ומה הטעם בהגדלת שכר המורים אם דווקא אלה הוותיקים והשחוקים זוכים לתוספת שכר של 50% (בשש שנים) — ואילו המורים החדשים מקבלים נתח של 8%–16% בלבד?

תקציב החינוך

החשיבה הלינארית כאן מדהימה. לא נוסעים באוטובוסים? נגדיל את הסובסידיה — ואין זה משנה בכלל שהוזלת הנסיעה נעשית בקו שלא עובר היכן שצריך. יש בעיה בחינוך? נממן למורים עוד שעות לימוד — גם אם התוכן כבר לא רלוונטי ומדובר בבור ללא תחתית. כאילו מנסים להגביה את מגדל פיזה על ידי הוספת עוד ועוד קומות, במקום לתקן קודם את נטייתו.

לעבור קדנציה בשלום

שר החינוך לשעבר נפתלי בנט נוטה להתהדר בקריירה המוצלחת שרשם בעולם ההיי־טק כדי לשוות לעצמו בקיאות בעולם העסקים ובתחום הכלכלי בכלל. בנט יודע היטב מה דינו של מנהל בהיי־טק שהופקד על פרויקט תלת־שנתי בתקציב של מיליארדים — ולא סיפק את הסחורה, בלשון המעטה. אלא בעוד שבהיי־טק הוא היה נזרק הביתה בהודעת מייל, בישראל הוא נבעט למעלה כדי לנהל את תקציב הענק של הביטחון.

בנט חתום על הכישלון בקידום מערכת החינוך היות שבחר בגימיקים קליטים, במקום להשקיע את הכסף היכן שצריך. מערכת החינוך בחברה הערבית, למשל, במצב כה גרוע — כך שכל השקעה לא גבוהה במיוחד בשיפור התשתית שם היתה מקפיצה את התוצאה הלאומית בפיז"ה גם ללא מאמץ מיוחד. אלא שגם את זה בנט לא עשה.

נפתלי בנט, שר הביטחון
נפתלי בנט. יודע היטב מה דינו של מנהל בהיי־טק שהופקד על פרויקט בתקציב של מיליארדים — ולא סיפק את הסחורהצילום: יונתן זינדל / פלאש

ובכל זאת, לא יהיה זה הוגן להטיל את מלוא האשמה על בנט, או על קודמיו, היות שהבעיה לא טמונה רק בהם. הכשלים הרי ידועים לכולם והפתרונות ברורים. הבעיה היא שהתוכניות שוכבות במגירה מטעמים פוליטיים.

כל שר חינוך יודע שרפורמה אמיתית כרוכה במעבר לתקצוב מבוסס תוצאות, בהפרשת מורים ותיקים, בביטול מקצועות ובשינוי שעות הלימוד, בביטול חטיבות הביניים, בקיצוץ מסיבי במטה המשרד ובמחוזות — ולבסוף, בהקמת רשות פדגוגית עצמאית. באותה נשימה, כל שר חינוך יודע שיציאה במהלך כזה משמעותה הכרזת מלחמה על שני ארגוני המורים, בגיבוי ההסתדרות ונציגיה בכנסת. איזה שר יביא להשבתת מערכת החינוך לשלושה חודשים, רק כדי לראות את ראש הממשלה מתערב, מקפל, גוזר קופון פוליטי — ומותיר אותו להתאבד מקצועית ופוליטית?

כשחוזרים ומתריעים מפני העדר מנהיגות ושיתוק רגולטורי – אלה לא מסרים פוליטיים צקצקניים, כי אם אזעקות אמת שמתריעות מפני תוצאות הרסניות וארוכות טווח כמו אלה שהפגין דור העתיד שלנו במבחני פיז"ה. כל עוד משבר ההנהגה בישראל נמשך, המערכת כולה תהיה עסוקה בהוספת קומות למגדל עקום, ותחזיק אצבעות לכך שהקריסה תגיע במשמרת של נושא המשרה הבא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker