סמי פרץ

הם לא עובדים ולא משרתים בצבא, הם עניים, עושים הרבה ילדים ונסמכים על תמיכות וצדקות למיניהן — אבל הם מאושרים, בריאים ותוחלת החיים שלהם ארוכה. האם ייתכן שהחברה החרדית פיצחה את המתכון לאושר ולאריכות ימים? בשנים האחרונות פורסמו נתונים ומחקרים שמצביעים על תופעה ייחודית בחברה החרדית: למרות מצבם הסוציו־אקונומי הירוד, תוחלת החיים שלהם ארוכה ושביעות הרצון שלהם גבוהה. זה מנוגד למגמה הכללית בישראל, המצביעה על קשר חזק בין מצב כלכלי לתוחלת חיים.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו השבוע על הפרופיל החברתי־בריאותי של היישובים בישראל מאששים את הממצאים האלה. עולה מהם כי בחמישה יישובים שבהם יש ריכוזי חרדים ושיעורי עוני גבוהים — תוחלת החיים גבוהה. החרדים בבני ברק, בית שמש, ביתר עילית, מודיעין עילית וירושלים פשוט מנצחים את הסטטיסטיקה ואת הציפיות מהם למות מוקדם יותר — בהתחשב בעוניים.

ההסבר המוכר הוא הון חברתי גבוה בחברה החרדית: התארגנות כקהילה עם מערכות תמיכה וקשרים קרובות ושיתוף פעולה ואמון גבוהים בין מרכיבי הקהילה. כשההון החברתי גבוה, יש פחות בדידות, יותר סיוע ותמיכה בעת צרה, וקיימת רשת ביטחון חברתי שבה היחיד אינו מופקר. מי שהסתובב בבני ברק נתקל בקופות הצדקה הפזורות בפינות הרחובות, עדות למרכיב משמעותי בחיי החברה החרדית. למרות עוניים שמזמין צריכת מזון זול ומזיק, שיעורי ההשמנה בקרב ילדים ביישובים חרדים כמו מודיעין עילית, ביתר עילית ובני ברק הם מהנמוכים בישראל.

סקר שנערך על ידי הלמ"ס ב–2015 מלמד שרוב מכריע של החרדים (73.6%) דיווח על בריאות טובה מאוד לעומת שיעורים נמוכים במגזרים רבים אחרים. חוקרי מכון טאוב פרופ' דב צ'רניחובסקי וחן שרוני מצאו כי תוחלת החיים של הגברים החרדים גבוהה בשלוש שנים מהתוחלת הצפויה על פי מצבם הסוציו־אקונומי, ואצל הנשים החרדיות היא גבוהה בשנה וחצי. החוקרים נימקו את התופעות הללו כך: "בקרב חרדים יש הון חברתי גבוה יחסית, הבא לידי ביטוי בריבוי קשרי חברות, בשביעות רצון גבוהה מהיחסים עם המשפחה, במערכת חברתית תומכת ובפעילות התנדבותית בקהילה". החוקרים גם התייחסו לכך שהגברים החרדים מאריכים ימים אף יותר מהנשים החרדיות והעריכו כי הדבר נובע מההבדלים בין המינים ברמת הקשרים החברתיים ובאורח החיים — למשל, הביקורים התכופים של גברים בבית הכנסת. חלק נכבד ממערך התמיכות והצדקה ממוקד בזמינות של טיפולים רפואיים, אבחונים מוקדמים, וסיוע נלווה באמצעות מוסדות כמו יד שרה, איחוד הצלה והרב פירר.

תוחלת חיים ממוצעת לפי יישובים ב-2017-2013

ב-2065 החברה החרדית תמנה 32% מכלל האוכלוסייה

אחרי שהתפעלנו מפיצוח הנוסחה לחיים ארוכים ומאושרים, ניתן להבין מדוע החברה החרדית נאחזת באורח החיים הזה ולא ממהרת לאמץ המלצות שהחברה החילונית מציעה לה — ללמוד לימודי ליבה, לשרת בצבא ולעבוד יותר. היינו מציעים לשאר הישראלים לאמץ אורח חיים חרדי ולזכות בחיים טובים, אך זה מעורר כמה בעיות קטנות, כמו מי בדיוק ישרת בצבא, מי יעבוד וישלם מסים, ומי יממן את ההשקעות הנדרשות בבתי ספר, בתי חולים, כבישים ורכבות.

זה לא יקרה, אבל מה שכן קורה זה שחלקה של החברה החרדית הולך וגדל בשל הריבוי הטבעי הגבוה. על פי הלמ"ס, החברה החרדית מהווה כיום 11% מתושבי ישראל, ב–2040 היא תמנה 20% מכלל האוכלוסייה וב–2065 — 32% מכלל האוכלוסייה. 20 מיליון אנשים יגורו בישראל ב–2065 ומהם 6.4 מיליון חרדים. הדבר יגביר את כוחה הפוליטי של החברה החרדית ואת נקודות החיכוך שלה עם שאר החברה הישראלית. חלק מזה נראה לעין בשנה האחרונה, כשהמערכת הפוליטית לא מצליחה להגיע להסכמות על הקמת ממשלה חדשה, וכשמתברר שצה"ל דיווח במשך שנים על נתונים שקריים מופרזים של גיוסי חרדים.

ההון החברתי הגבוה בחברה החרדית הוא הישג מרשים לחרדים, אבל הוא מושג במחיר של הון חברתי נמוך בכלל החברה הישראלית. כשקהילה אחת גדולה וצומחת מקיימת מערכת נפרדת של חובות וזכויות, זה מקטין את רמת הסולידריות כלפיה בשאר החברה הישראלית. זה נכון גם לחברה הערבית. מדובר בשתי האוכלוסיות העניות ביותר, וזה קשור כמובן לייצור משאבים ולהקצאתם. נטל המס בישראל היה ב–2018 31.1% מהתמ״ג, לעומת 34.3% מהתמ״ג בממוצע במדינות OECD — וגם ההוצאה על שירותים חברתיים היא נמוכה. ישראל קמצנית בשיעורי הוצאותיה הציבורית על חינוך, בריאות ורווחה, בשעה שההוצאה הפרטית על בריאות וחינוך גדלה. ניתן לראות זאת ברמת החינוך הירודה בחברה הערבית (בולט במבחני פיזה שפורסמו השבוע) ובתשתיות הרעועות ביישובים הערבים. כדי לחזק את היישובים הערביים והחרדיים נדרשת הקצאת משאבים גדולה יותר, ולמעשה הסטת משאבים מהחברה החזקה יותר לחברה החלשה יותר.

 ברק
בני ברק. אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבהצילום: אייל טואג

אלא שבמדינה עם הון חברתי נמוך, חשדנות ואי־ אמון בין קהילות וכלל האזרחים למערכת הפוליטית, קשה למצוא את הנוסחה שתגרום לישראלים להרגיש נוח עם תשלומי מסים גבוהים יותר עבור שירותים חברתיים מפותחים יותר. תמיד יעלה החשש שמא העלאת מסים תנותב למימון קבוצות אחרות שאינן פועלות בהתאם למערך החובות והזכויות של הזרם המרכזי. מדי פעם יש איזו פריצת דרך והממשלה מקדמת מהלכים שמשרתים את האוכלוסיות העניות במיוחד — טיפולי שיניים חינם לילדים, מס הכנסה שלילי למי שעובד והכנסתו נמוכה — אבל זה לא מהפכני. זה עוזר, זה מקל קצת, אבל זה לא מחלץ מספיק אנשים מעוני, ובטח לא מכניס את ישראל לרשימת מדינות הרווחה.

למעשה, ישראל לא תיהפך למדינת רווחה במודל הצפון־אירופי ללא השתלבות מסיבית של גברים חרדים ונשים ערביות בשוק העבודה, ולא רק בשל מחסור במשאבים, אלא גם בשל אי־יכולת לייצר סולידריות חברתית כשאין שוויון זכויות וחובות. זו ביצה ותרנגולת — החרדים לא לומדים ליבה, לא משרתים בצבא ומשתלבים מעט מדי בשוק העבודה? החילונים לא רוצים לממן את אורח החיים הזה ומעדיפים לשלם פחות מסים ולצרוך יותר שירותים חברתיים באופן פרטי. הערבים לא משרתים בצבא? שיסתדרו בלעדינו וייתקעו עם עוניים, מערכת החינוך הגרועה שלהם והפשע הגואה ביישוביהם.

רפורמת המס שהוביל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעשור וחצי האחרונים פעלה לחיזוק המודל של נטל מס נמוך והוצאה חברתית נמוכה כדי לעודד אנשים לעבוד ולדאוג לעצמם. זה הצליח מאוד אם בוחנים את שיעור האבטלה הנמוך. אבל זה נכשל אם מודדים את רמת הסולידריות וההון החברתי בישראל, ובעיקר אם מוסיפים לכך מרכיבים כמו הברית של נתניהו עם החרדים, והמיתוג של החברה הערבית כסכנה לאומית. נתניהו פעל לפי מתכון של פרופ' מילטון פרידמן, שקבע בביקור כאן בשנות ה–70 שישראל אינה יכולה להיות מדינת רווחה, משום שהקבוצות השונות בה שונאות זו את זו — ולכן רק מודל השוק החופשי יעבוד.

נ.ב

כל טירון שמתגייס לצה"ל נחשף מיד למושג "דו"ח מצבה" — ספירה של חיילי המחלקה וידיעה ברורה היכן כל אחד מהם נמצא בכל נקודת זמן. חיילים שמפשלים ומכינים דו"ח מצבה רשלני נענשים. זה מעורר את השאלה מהו העונש של אנשי אכ"א שפישלו במשך שנים ומסרו לכנסת ולממשלה נתונים שגויים על מספר החיילים החרדים המתגייסים לצה"ל. הרמטכ"ל אביב כוכבי מינה את האלוף במיל' רוני נומה לבדוק את הנתונים המטרידים שחשפה כתבת רשת ב' כרמלה מנשה, אודות הנתונים המופרכים שסיפק צה"ל על גיוס חרדים.

הטעות הקשה הזאת מעוררת את השאלה אם הגיעה העת להרים ידיים במאבק לגיוס החרדים לצה"ל. שהרי הם לא רוצים להתגייס, הצבא לא באמת זקוק להם, וזה כאב ראש גדול מבחינתו לגייס חרדים ולעמוד בכל הדרישות המיוחדות והיקרות הדרושות לקליטתם בצבא. זו גם אחריות משונה להטיל על צה"ל לברר את מידת חרדיותם של מיועדים לשירות ביטחון. צה"ל ממילא עובר בזחילה מדורגת אך בטוחה ממודל צבא העם למודל של צבא מקצועי. קל להגיע למסקנה הזו ולשחרר את החרדים מגיוס לצבא, אבל זה לא פותר את הבעיה המרכזית של החברה החרדית — שילוב משמעותי ומסיבי בשוק העבודה. בשביל זה נדרשת מערכת חינוך טובה שמכינה אותם לשוק העבודה העתידי. המאבק על שוויון בנטל צריך לעבור לשם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker