מי בעל הבית: הסיבות שבגללן ראשי ערים יכולים לעשות מה שהם רוצים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי בעל הבית: הסיבות שבגללן ראשי ערים יכולים לעשות מה שהם רוצים

מרחוב על שם המאהבת, דרך ברזים מזהב בספרייה ועד מתנות במיליונים: כשהפיקוח רופף, העיתונות מכורה והתושבים אדישים - יותר מדי ראשי ערים מרגישים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים אצלם בבית ■ שחיתות בעירייה, קווים לדמותה

61תגובות
ראשי ערים שהורשעו בשחיתות
תומר אפלבאום, אמיל סלמן, מוטי מילרוד, רמי שלוש, מוטי קמחי, חגי אהרון | ג'יני, ליאור מזרחי | באובאו

בפרשת השחיתות שנחשפה השבוע נעצרו גם שני ראשי רשויות מקומיות: יעקב פרץ מקרית אתא ושמואל סיסו, יו"ר הוועדה הקרואה בתל מונד, שהיה בעבר ראש העיר קרית ים. לצדם חשודים בפרשה גם חיים אביטן, מנכ"ל הרשות להתחדשות עירונית ולשעבר ראש העיר חדרה, יזמים, מאכערים ובכירים בחברות ממשלתיות.

שוב חוזר הניגון: ראשי ערים ואנשים בסביבתם, אלה שאמורים לתת את השירות היום־יומי לתושבים, הממונים על "החיים עצמם", לא עומדים (לכאורה) בפיתוי הגדול שטמון בתפקיד, ונופלים לתוך מערבולת של שחיתות. העונשים שקיבלו אנשים שסרחו בעבר לא מרתיעים אותם, ובכל פעם נחשפים עוד ועוד מקרים כאלה.

למה זה קורה? האם יש סיכוי שהרשויות המקומיות יתנקו בעתיד משחיתות? ד"ר איתי בארי, מומחה לשלטון המקומי מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, דווקא אופטימי: "הדימוי הציבורי הוא שהשחיתות פושה ברשויות המקומיות, וזאת אף על פי שהיקפיה נמוכים ביחס למספרן, ובוודאי אם משווים אותה לשחיתות בכנסת או בממשלה", הוא אומר. לדבריו, יותר ויותר גורמים מקצועיים נכנסים לרשויות המקומיות והכיוון חיובי, אך יש עוד פערים רבים לצמצם.

דוד יוסף

הצמתים העיקריים שבהם מתרחשת שחיתות ברשויות המקומיות הם נדל"ן, מינויים ומימון בחירות. בינואר 2016 פירסם משרד המשפטים דו"ח שבו שורת המלצות לצמצום השחיתות בשלטון המקומי. ואולם קרוב לארבע שנים מאז פרסום הדו"ח - רוב ההמלצות לא יושמו.

הדו"ח נכתב על ידי ועדה שבה ישבו נציגים ממשרד המשפטים, מהמשטרה, ממשרד הפנים ומהשלטון המקומי. בראשה של הוועדה עמדה המשנה ליועמ"ש, דינה זילבר. ההמלצה העיקרית היתה שינוי הרכב ועדות המכרזים ברשויות כך שלא יכללו נבחרי ציבור, אך כן יכהנו בהן שומרי הסף של הרשות. הדו"ח גם המליץ לחזק את מעמדם של שומרי הסף - מבקר הפנים, הגזבר והיועץ המשפטי. הדו"ח גם המליץ שראשי רשויות, סגניהם וחברי מועצה יצהירו על ניגוד עניינים פוטנציאלי בסמוך למועד הבחירות ושהסדר ניגוד עניינים של ראשי רשויות ייערך על ידי גוף שאינו הרשות המקומית.

ב-2018 נעשה ניסיון בכנסת לחוקק חוק ברוח ההמלצה של הדו"ח לגבי ועדות המכרזים ברשות המקומית, אך יו"ר ועדת הפנים דאז, ח"כ יואב קיש, סיכל אותו, ככל הנראה בעקבות לחצים פוליטיים מצדם של ראשי רשויות.

בני רגב

איך נראית השחיתות המקומית ומה גורם לה? הנה חמישה קווים לדמותה.

1.מנהיגים חלשים עם כוח עצום

רשויות מקומיות נחשבות מבחינה היסטורית לרובד שלטוני חלש יותר ממוסדות ציבור אחרים. הן זוכות לרמת אמון פחותה ביחד למוסדות מדינה אחרים, כמו צה"ל, השב"כ והפרקליטות (לפחות עד לאחרונה), ומושכות אליהן אנשים מקצועיים פחות. חלק מראשי הערים, למשל, נבחרים לתפקיד ללא השכלה או ניסיון ניהולי, ולכן לא מצליחים לעתים לעמוד בלחצים המופעלים עליהם או בפיתויים המונחים לפתחם. לזה צריך להוסיף את העובדה שחברי מועצת עיר לא מקבלים תגמול על עבודתם - לא שכר ואפילו לא השתתפות על ישיבות, דבר המחליש את האופוזיציה בעיר, שאמורה לפעול לטובת הציבור בפיקוח על ראש העיר.

שלומי לחיאני

לראשי הערים ולסגניהם ניתנות סמכויות רבות מהרגע הראשון. לדעת רבים, ראש רשות מקומית חזק יותר משר בכל הנוגע לסמכות ביצועית ולהוצאת מהלכים לפועל. הוא מחזיק בידו תרנגולת שמטילה ביצי זהב כמו מכרזי נדל"ן, קרקעות ומינויים. מחקר שנערך ב-2018 במכון הישראלי לתכנון, בשיתוף התנועה לאיכות השלטון וד"ר דורון נבות מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, גילה כי מתוך 15 ראשי ערים שהורשעו בעבירות שחיתות בעשור האחרון, בתשעה מקרים התבצעה השחיתות בקדנציה הראשונה - כמו במקרה של שלומי לחיאני, שכיהן כראש העיר בת ים והורשע בהפרת אמונים בשל קבלת כסף מאנשי עסקים הפועלים בעיר. הסיבות לכך יכולות להיות חוסר הניסיון שלהם לעומת זה של עסקנים ותיקים ומנוסים מהם, והרצון או החובה לגמול לתומכים ולתורמים שסייעו להם להיבחר.

"בחלק גדול מהמקרים הסיבה לשחיתות היא חוסר ידע מקצועי", אומר ד"ר שוקי אמרני, לשעבר מנהל אגף הפיקוח על הרשויות המקומיות במשרד הפנים ולאחר מכן מנכ"ל המשרד, המרצה כיום על השלטון המקומי במכללה האקדמית תל אביב־יפו ובמרכז הבינתחומי הרצליה. "בזירה המקומית יש אנשים טובים שבאו מההיי־טק או מהצבא, או אנשים צעירים בלי ניסיון בכלל. לפעמים אלה אנשים בלי רקע וידע, שפתאום נהפכים לממונים על מאות ואלפי עובדים ותקציבים של מיליונים, ונדרשים לקבל החלטות דרמטיות בנושאי תכנון ובנייה, בהיקפים של מאות מיליוני שקלים, שההשפעה שלהן היא לדורות.

"דבר מזה אינו מצדיק פעולות לא חוקיות, אבל כשיש ראש רשות חדש שלא מכיר את המותר והאסור, שצריך לגייס כספים כדי להיבחר ונמצא תחת לחץ של תושבים - נוצרת תשתית לשחיתות, שאליה אנשים טובים עלולים ליפול. עם זאת, צריך להדגיש שבמרבית המקרים, ראשי רשויות מקומיות עושים את עבודתם נאמנה".

אורי לופליאנסקי

2.מרוב ערים - אין מי שיפקח

בישראל יש כ-3,000 חברי מועצת רשות מקומית ו-277 ראשי רשויות (כולל מועצות אזוריות), שמקבלים מדי יום עשרות החלטות ומנהלים תקציבים בהיקפים עצומים. היכולת הממשלתית לפקח עליהם מוגבלת בגלל מספרם. גם הפיקוח הפנימי, בתוך הרשות, קטן ממגוון סיבות, בין היתר בגלל הקושי לגייס כוח אדם מקצועי לשדרת ההנהלה או להחליף עובדים מקצועיים פחות. לכל זה צריך להוסיף את העובדה שראש עיר, ככל פוליטיקאי, היה מעדיף שלא יהיה מולו מבקר חזק ודומיננטי. ככל שראש הרשות חזק יותר ועומד בראש עירייה חלשה וקטנה - כך היכולת לבקר אותו מצומצמת.

ההיסטוריה של השלטון המקומי רצופה בדוגמאות של ראשי ערים שעשו מהלכים שנראו לכל הפחות הזויים. ז'קי סבג, שהיה ראש העיר נהריה במשך 30 שנה עד שהפסיד בבחירות אשתקד, בנה מרכז תרבות וספרייה עירונית בעלות אסטרונומית של 130 מיליון שקל, עם ברזים מזהב בשירותים. דוד יוסף, ראש העיר אור יהודה ב-2007–2015, התפרסם כשקרא לאחד מרחובות העיר "באלי", שם החיבה שהעניק למאהבת שלו. יוסף הורשע ב-2017 בשורה של עבירות מין ועבירות מרמה והפרת אמונים הקשורות לתפקידו, ובאוקטובר האחרון השתחרר מהכלא.

יוסי בן דוד

התנהלות מסוג של "כל דאלים גבר" מתרחשת בזמן שבאופן רשמי יש גופי ביקורת רבים. "השלטון המקומי הוא אחד הגופים המבוקרים ביותר - ועדת ביקורת, מבקר המדינה, מבקר העירייה", אומר אמרני, "אבל הביקורת הזאת אינה אפקטיבית מספיק כדי למנוע מעשים של שחיתות על ידי כל אלה שרוצים לעשות אותם. ברור ש-277 רשויות מקומיות זה מספר הזוי לחלוטין. אין לזה הצדקה ארגונית וזה לא יעיל. הדבר נובע מסיבות היסטוריות ומסיבות פוליטיות כאלה ואחרות. זה פוגע ביכולת של השלטון המרכזי לקיים מערכת פיקוח וביקורת".

3. התושבים אדישים,כלבי השמירה מנומנמים

לעתים נדמה שהתושבים ברשויות מקומיות מקבלים באדישות את העובדה שהעומד בראש עלול להיות מושחת. היעדר האמון מתבטא בשיעורי הצבעה נמוכים יחסית לעומת הבחירות הכלליות (60% בבחירות המוניציפליות של 2018, לעומת 68.5% בבחירות הכלליות של אפריל 2019) ובעובדה שלא פעם, גם כשנגד ראש הרשות עומדים כתבי אישום, הוא ממשיך להיבחר. כך אירע במקרים של לחיאני מבת ים, שמעון גספו מנצרת עילית ואיציק רוכברגר מרמת השרון, שלושה ראשי ערים שנבחרו בבחירות 2013 לאחר שהוגש נגדם כתב אישום.

צבי בר

לאדישות תורמת גם העובדה שכלבי השמירה לא ממלאים את תפקידם, ובראשם התקשורת המקומית. העיתונות הארצית כמעט לא עוסקת בעניינים פנים־מוניציפאליים, למעט מעצרים ושחיתויות גדולות, והעיתונות המקומית, מתוך חולשה או אינטרסים, לא מעוניינת לחקור את מה שנעשה ברשויות. בעיתונות הארצית ובעמותות השונות למען שקיפות ושלטון תקין מוכרת האמירה של אזרחים שומרי חוק מיישובים שונים בארץ - "אי אפשר לפרסם במקומון שלנו דבר, כי ראש העיר שולט בו באמצעות הפרסום". בארי אומר כי "ברשויות, בוודאי הקטנות שבהן, אין בעצם עיתונות חוקרת מקומית. אולי למעט בחיפה, ירושלים ותל אביב. ביתר, זו בעיקר עיתונות ממומנת".

נדמה שככל שראש עיר נמצא יותר זמן בתפקיד, כך הוא מתייחס באופן מזלזל יותר לביקורת ציבורית ופיקוח. כך לדוגמה, יעקב פרץ מקרית אתא, שנעצר בפרשה האחרונה, מכהן בתפקיד מאז 1996. בכתבות שפירסם בחודשים האחרונים העיתון המקוון העצמאי "שקוף" נמצא כי ישיבות מועצת העיר של פרץ נמשכו זמן קצר במיוחד - חצי שעה או פחות. באחד המקרים ישיבה הסתיימה בזמן שיא של 45 שניות בלבד, ואחרת ארכה ארבע דקות, ועוד עשר דקות הוקדשו לברכה לחג. גם אצל סבג בנהריה (שבשנה שעברה נחקר בנוגע להפרת אמונים), ישיבות מועצת העיר היו קצרות. סבג היה ידוע ביחס הקשה לאלה שניסו לבקר אותו, כפי שהתפרסם ב-2005 בתחקירים אודותיו בערוץ הראשון. הוא התנכל למבקר העירייה שפירסם דו"חות ביקורת נגדו, סירב לענות לחברי מועצת עיר שהקשו בשאלות, ולפי עדות של בתו של חבר מועצה לשעבר, אמר לאביה "אשכנזי מלוכלך, חבל שהנאצים לא גמרו אתכם".

שמעון גפסו

4.מאחורי דלתיים סגורות

ברבות מהרשויות המקומיות, להבדיל מחברות ציבוריות הנסחרות בציבור אבל גם בשונה מהמצב במשרדי ממשלה, מצב שקיפות המידע בכי רע, בלשון המעטה. כך לדוגמה, במשרדי ממשלה קיים נוהל מ-2015 שלפיו משרדי ממשלה ויחידות ממשלתיות מחויבים לפרסם מידי רבעון תשלומים לספקים. את התשלומים האלה ניתן לראות באתר של משרד המשפטים בטבלאות אקסל מפורטות. ברמה המקומית דבר כזה אינו קיים.

"התקשרויות עם ספקים זה התכ'לס", אומר תומר אביטל, מייסד "שקוף". "האם לבן דוד של ראש העיר יש חברה שלה קשרים עסקיים עם העירייה? האם למקורבים אחרים? גם חברות הבת של העירייה צריכות להציג נתונים כאלה, כדי שהציבור יוכל לראות מה נרכש מכספו, ממי ומדוע. בשנה שעברנו ביקשנו מכל הרשויות המקומיות נתונים לגבי התקשרויות עם הספקים, אבל רק חצי העבירו לנו. ליתר הרשויות עשינו שיימינג ברשתות החברתיות. אפשר לשנות את המצב הזה תוך חודש. משרד הפנים פשוט צריך לפרסם חוזר מנכ"ל".

לדברי אביטל, "צריך לשים לב לעוד דבר מטורף, בוודאי בעידן המידע שבו אנו חיים. דו"ח מבקר העירייה מתפרסם באתר האינטרנט שלה רק אם מועצת העיר מאשרת את זה בהצבעה. פעמים רבות ראשי ערים פשוט לא מעלים את זה להצבעה, וכך הדו"ח נשאר בצורת ספר. אז תושב יכול לבוא לעירייה לקבל עותק פיזי, אבל אתה מדמיין מישהו שיבוא לעשות את זה? לצערי, גם ניגודי עניינים של ראש העיר וחברי מועצת העיר לא מפורסמים. כדי להגיע למידע הזה צריך לבקש בקשות דרך חוק חופש מידע, אבל אלה דברים שנבחרי הציבור ברשויות המקומיות צריכים לחשוף מיוזמתם".

חיים ברביבאי

דוגמה לנזק שגורם היעדר חשיפת ניגודי עניינים אפשר למצוא בפרשה של צבי בר, לשעבר ראש העיר רמת גן. בר נבחר לתפקיד ב-1989 וכעבור כ-20 שנה נפתחה נגדו חקירה פלילית הנוגעת לשוחד שקיבל מקבלנים שאת עניינם קידם בפרויקטים נדל"ניים בעיר. התשלומים הועברו לבר באופן סבוך, לעתים תוך שימוש בקרובי משפחה, והיה קשה לעקוב אילו מאישורי הבנייה של העירייה נוגעים לקבלנים שלהם קשר עם ראש העיר, מעשים שבוצעו כמה שנים לפני שנפתחה החקירה הפלילית נגדו. סביר להניח שחובה על גילוי נאות בנוגע לכל הקשרים העסקיים השונים שלו גם עם גורמים בעיר היו מקשים עליו לבצע את מעשי השחיתות.

5.משלמים לרשות - מקבלים מהמדינה

לשלטון המרכזי יש לא מעט סמכויות בכל הנוגע לרשויות. למעשה, במקרים רבים הרשות אינה אחראית לגורלה. השלטון המרכזי הוא זה שנותן תקציבים לחינוך ולבריאות, מחליט מה יהיה גובה הארנונה ועוד. בניגוד ללא מעט שירותים שמקבל האזרח, ברשויות המקומיות אין הלימה בין המיסוי לשירותים. הארנונה, למשל, אינה משמשת לחינוך חינם או אפילו לקבלת שירותי בריאות. "בתי המשפט כבר קבעו שהארנונה היא לא בגין השירותים שהאזרח מקבל, אלא מס לתפקוד של הרשות המקומית, בין אם הוא מקבל או לא מקבל", אומר אמרני. "צריך להביא בחשבון את הלחצים שבהם פועל ראש העיר. הציבור מודע יותר לזכויותיו, אבל ראש הרשות נמצא בלחץ לפעול ולבצע. יש מקרים של ראשי רשויות שעושים את זה גם אם אין מקורות תקציב, ואז הם מבצעים פעולות מסוימות שעליהן הם צריכים לתת דין וחשבון".

לדברי בארי, במקומות רבים בעולם הבינו שרשות מקומית היא יישות קטנה מדי והמדינה היא יישות גדולה מדי בשביל לבנות תהליכי עומק או להתמודד עם בעיות חברתיות מורכבות, כמו הגירה, אקלים, צפיפות ועיור. "לכן יכול להיות שמודל של ממשל אזורי ייתן כוח", הוא אומר. "יחידה ממשלתית תיהנה מרמה גבוהה יותר של אמון מצד התושבים. היא תהיה מספיק מרוחקת מהאזרח הקטן, ומצד שני מותאמת לצרכי המקום".

בארי מוסיף כי כבר כיום רואים שרשויות גדולות מתאפיינות בניהול רציונלי יותר ובפחות שחיתויות. "כשראש העיר מכיר כל תושב בשמו, כשיש לו קשר למשפחות גדולות בעיר, הוא תלוי בהן יותר, ויש להן כוח. בעיר גדולה לפרט יש פחות כוח, וראש העיר פחות תלוי בו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#