"זה התפוצץ להם בפרצוף": כשמיליוני בני אדם רוצים לקנות - ומבינים שאין להם כסף - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"זה התפוצץ להם בפרצוף": כשמיליוני בני אדם רוצים לקנות - ומבינים שאין להם כסף

ד"ר מאוריסיו דימנט טוען כי הבעיה המשותפת של מדינות היבשת היא כלכלית ■ "לחיות מתחת לקו העוני באמריקה הלטינית זה אומר לא לאכול באופן סדיר כל יום"

16תגובות
ד"ר מאוריסיו דימנט
אמיל סלמן

ד"ר מאוריסיו דימנט, רכז יחידת אמריקה הלטינית במכון טרומן ומרצה בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו־אמריקאיים באוניברסיטה העברית. נשוי + 2

בזמן האחרון נראה כאילו מדינות אמריקה הלטינית על סף פיצוץ.

הבעיה המשותפת של כל המדינות היא כלכלית — האטה בצמיחה, וזה מחייב את הממשלות שלהן לקבל החלטות לא פופולריות.

כלומר, לקצץ סובסידיות ולהעלות מסים?

או לפגוע בתוכניות חברתיות. וזה גורר זעם ציבורי, כי מי יסכים לפגיעה דרסטית בזכויות שלו?

אבל אין להן ברירה?

נכון, כי הן בגירעון בתקציב. ויש בעיה: איך אתה מממן את המלחמה בעוני אם מחירי חומרי הגלם יורדים?

איך?

או שאתה מדפיס כסף ומתמודד עם אינפלציה, או שאתה נוטל הלוואות, או שאתה מקצץ. וזה מה שנשיא אקוודור לנין מורנו ניסה לעשות — וזה התפוצץ לו בפרצוף.

מה הוא עשה ולמה זה התפוצץ?

הוא ניסה להקטין את ההוצאות, כמו שדורשת בדרך כלל קרן המטבע הבינלאומית כשהיא מעניקה סיוע. לכן הוא ביטל את הסבסוד על הדלק שהיה נהוג מאז שנות ה–70, מה שגרם לזינוק במחירים ולמחאה גדולה שהכריחה אותו לחזור בו. כך קרה גם בצ'ילה.

AGUSTIN MARCARIAN/רויטרס

מה היה בצ'ילה?

הנשיא סבסטיאן פיניירה ניסה להעלות את מחירי התחבורה הציבורית, החלטה נכונה כביכול, אבל צריך להבין שיש שם אנשים שאין להם מה לאכול. התמונות מהיבשת קשות. חזרתי עכשיו מארגנטינה, יש שם משפחות בלי בית שמחפשות אוכל בזבל.

איך עוברות ההפגנות בצ'ילה?

פיניירה שלח את הצבא לדכא את ההפגנות. איזו מדינה עושה דבר כזה? בתקופה שבה הנשיאה בארגנטינה היתה כריסטינה פרננדס דה קירשנר, למשטרה היה אסור להשתמש באלימות נגד מפגינים במדינה.

צ'ילה לא מדינה עשירה?

צ'ילה עשירה, אבל מעמד הביניים בורח כי הכל שם מופרט. יש צמיחה אבל אין שוויון. הסטודנטים עוברים את הגבול ולומדים בחינם באוניברסיטאות בארגנטינה במקום לשלם 30 אלף דולר על תואר, כשהמשכורת שלהם היא 400 דולר בחודש בממוצע.

ואלה האנשים שברחובות?

הסטודנטים שמפגינים בצ'ילה הם לא בהכרח עניים, אבל הקיצוצים עלולים להוריד אותם מתחת לקו העוני. יש בדרום אמריקה שני סוגי עוני: עוני מבני, אנשים שגם הסבים וההורים שלהם חיו בזבל, ויש עוני לפי הקשר — נניח שאם סבסוד מתבטל, זה מכניס אנשים מתחת לקו העוני.

עוני זה אומר רעב?

להיות מתחת לקו העוני באמריקה הלטינית זה אומר לא לאכול באופן סדיר כל יום. ויש גם הרבה על הגבול, כאלה שנכנסים למינוסים והלוואות, אנשים במעמד הביניים הנמוך שעלולים להידרדר.

חסר בית בברזיל
בלומברג

בארגנטינה היו בחירות לפני שבוע וחצי.

והשמאל חזר לשלטון. הנשיא היוצא מאוריסיו מאקרי, שלקח הלוואת ענק של 57 מיליארד דולר מקרן המטבע, הפסיד. המנצח, אלברטו פרננדס, רץ יחד עם קירשנר, שתהיה הסגנית שלו. הנסיעה הראשונה של מאקרי תהיה למקסיקו, לפגישה עם הנשיא אנדרס מנואל לופס אוברדור, שהוא גם איש שמאל.

איך הגענו השנה לנקודת הפיצוץ הזאת?

קו פרשת המים הוא כשיותר מ–30% מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני. זה סיפור עם משמעות פוליטית שנהפך לבעיה אסטרטגית. במצב כזה הכל יכול להתמוטט, והבעיה של הממשלות היא שקשה לחשוב ולפעול לטווח ארוך כי זה לא פופולרי.

ולחשוב לטווח קצר זה גם בעייתי.

אבל אם אתה לא משקיע באנשים היום, מה אתה רוצה שיקרה בדור הבא? קשה לבקר אותם. הם אומרים שאין להם ברירה, כי כשאנשים מתים ברחובות אי אפשר לחשוב על נתוני מקרו.

בוא נלך טיפה אחורה בהיסטוריה.

בתקופת הדיקטטורות של שנות ה–70 ובעיקר בתקופת המדיניות הניאו־ליברלית של שנות ה–90 נוצרו שתי תופעות הקשורות זו לזו: הראשונה, חלוקה מחדש של רווחי המדינה לטובת השחקנים החזקים ביותר בחברה; והשנייה, פגיעה ביכולת המימון של המדינה. ניתן לראות את שתי התופעות האלה, לדוגמה, בתהליכי ההפרטה, שבהם השחקנים שכבר היו חזקים התחזקו עוד יותר, ובמקביל המדינה איבדה מקור למימון פעולותיה ונחלשה. המדיניות הניאו־ליברלית ניסתה לגרום למודרניזציה כלכלית, אבל גרמה לעוני גדול. רק כדוגמה, ב–2001 כ–50% מאזרחי ארגנטינה חיו מתחת לקו העוני. לכן עכשיו צריך לקבל החלטות שפוגעות בזכויות הציבור.

אבל יש יותר חופש להפגין.

הפגנה בנוגע למשבר האקלים בארגנטינה
Natacha Pisarenko/אי־פי

נכון. בתקופת הדיקטטורה היה בלתי אפשרי להפגין ככה. בכל אופן, בתחילת העשור הראשון של המאה ה–21 השמאל עלה לשלטון בהרבה מדינות. ממשלות כמו של הוגו צ'אווס בוונצואלה, לולה (לואיז אינסיו דה סילבה) בברזיל, חואן אֶווֹ מוראלס בבוליביה, קירשנר בארגנטינה, חוסה מוחיקה באורוגוואי, רפאל קוראה באקוודור, פרננדו לוגו בפרגוואי ודניאל אורטגה בניקרגואה — היו דוגמאות בולטות ליישום מדיניות סוציו־אקונומית שניסתה לא רק לחזק את מקורות המימון, בין היתר על ידי הלאמת חברות, אלא גם לחלק מחדש את רווחי המדינה, בין היתר על ידי העלאת המסים לחברות פרטיות וליצואנים.

כל זה בהקשר של התפתחויות בינלאומית.

כן, עלייה במחירי חומר גלם, הפיכתה של סין לשותפה לגיטימית ורצויה בצמיחה הכלכלית בעולם, ושינויים במדיניות ארה"ב. בתקופת אובמה, לדוגמה, היו רפורמות יוצאות דופן במערכת הבריאות.

וממשלות השמאל גם נכשלו.

סוף העידן הזה היה הדרגתי, תוך כדי עליית הלגיטימיות של הביקורת שהחלה להגיע מהאופוזיציה, שכבר לא התייחסה רק למדיניות הכלכלית אלא גם לפגיעה בדמוקרטיה ובתפקוד הרפובליקאי של המדינה. למרות השיפור במצב הכלכלי של השכבות החלשות, האופוזיציה החלה להתחזק.

איך זה קרה?

התמיכה באופוזיציה של אלה שנהנו ממדיניות הרווחה מוסברת גם כחלק מהשינוי בציפיות של האוכלוסייה ברגע שרמת החיים השתפרה. למשל, חלק ניכר מהאוכלוסייה שנהפכה למעמד הביניים בברזיל בתקופת לולה הצביעה נגדו. הימין התחיל לעלות לשלטון באמריקה הלטינית בחלק הראשון של העשור השני. הם טענו שממשלות השמאל מפספסות הזדמנות פז לא רק למודרניזציה כלכלית, אלא גם לבניית מבנה כלכלי יציב בגלל שחיתות ומדיניות פופוליסטית.

הם מאשימים את השמאל במצב הקשה?

בימין מתייחסים לגירעון בתקציב שהשאירו ממשלות השמאל כפצצה מתקתקת. מבחינת הימין, הכישלון — שניתן לראות בשיעורי העוני — נובע מחוסר היכולת או הרצון של הממשלות לשים גבולות להוצאות. לדעתם, בכל פעם שהמצב התחיל להשתפר, הממשלות באמריקה הלטינית הנהיגו מדיניות פופוליסטית שביזבזה את החסכונות על תכניות חברתיות וסבסודים שלא שיפרו באופן משמעותי את מצב העוני. ברזיל, ארגנטינה, פרו, פרגוואי, אקוודור, גואטמלה והונדורס היו הדוגמאות הבולטות לשינוי זה בסגנון הממשלות.

לפרננדס יש סיכוי להוציא את ארגנטינה מהמשבר?

מדברים על שני צעדים עיקריים: דחייה בארבע שנים של מועד התשלומים על ההלוואות שקיבלה ארגנטינה, בעיקר מקרן המטבע, ועידוד הצריכה באמצעות הזרמת כספים לשוק. אבל המצב בארגנטינה לא טוב. אנשים לא מאמינים במטבע, ולכן בורחים לדולר. תחשבו על צעיר שיודע מסיפורים במשפחה שהסבים שלו איבדו באחד המשברים את כל מה שהיה להם, ובנוסף הוא זוכר שזה קרה להורים שלו כשהוא היה קטן.

חוסר אמון במערכת הפיננסית שנוצר בגלל משברים שחוזרים על עצמם.

אנשים חוששים שהמטבע יאבד את הערך שלו ברגע. יש לי חבר שמכר את האוטו שלו רגע לפני הבחירות, כשהשער היה 40 פסו לדולר, ומיד אחרי הבחירות הפסו צנח ל–60 פסו לדולר. הוא הפסיד שליש מערך האוטו שלו ביום.

קירשנר הואשמה בעבר בשחיתות. איך זה לא מפריע להם לבחור בה שוב כסגנית נשיאה?

אני גם חושב שהיא מושחתת, אבל אין לזה הוכחות, וגם מערכת המשפט, כמו המערכת הפיננסית, סובלת מחוסר אמון. אנשים יודעים שגם אם השופט פסק שמישהו מושחת — זה לא אומר כלום. גם בתי המשפט מונעים מאינטרסים פוליטיים.

מלחמת כנופיות.

וחוץ מזה, בתקופה של קירשנר, מ–2007 עד 2015, המצב לא היה גרוע כמו היום. אתה הולך ברחובות ורואה ילדים שמתחננים לאוכל, אפילו לא כסף. המצב מחוץ לבואנוס איירס עוד יותר קשה. יש טענה שהדבר היחיד שמנע הפגנות אלימות בארגנטינה זה שידעו שגם ככה הבחירות בקרוב.

מצד שני נשיא ברזיל לשעבר לולה יושב בכלא.

אבל גם כאן, מי שקבע שהוא מושחת התברר כמושחת בעצמו. עכשיו כולם בברזיל מדברים על זה שאם היום היו בחירות, השלטון היה חוזר למרכז, או למרכז־שמאל.

השלטון של ז'איר בולסונרו לא יציב?

לא כל כך. כבר לא שומעים את התמיכה הברורה של אנשי הצבא. המחנה של בולסונרו מאוד מסובך. למשל, האוונגליסטים דחפו להעברת השגרירות הברזילאית בישראל לירושלים, ומצד שני אנשי הצבא התנגדו. לשני המחנות סדר עדיפויות שונה לגמרי. שיעור האבטלה בברזיל גבוה מאוד, 12%, הם מקצצים את הפנסיות, אבל עדיין זה לא הסוף.

אז איך זה שאין שם מחאה?

הם התעייפו.

בבוליביה גם לא שקט. המפגינים טוענים שמוראלס גנב את הבחירות.

מצד שני אומרים שהוא פעל הכי נכון מבחינה כלכלית — צמצום העוני תוך שמירה על תקציב מאוזן. הוא הלאים הרבה חברות, בעיקר גז ונפט. זה הביא למחאה מהימין ולכך שאזורים עשירים במדינה, כמו סנטה קרוס, ניסו להיפרד מבוליביה ולקבל עצמאות.

איך הוא הצליח לעשות גם וגם?

כי הוא היה פופולרי. רק ממשלה פופולרית יכולה לקבל החלטות לא פופולריות. בשמאל הלטינו־אמריקאי יש תפישה שחשוב להבין: אי אפשר לטפל בעוני ברצינות בלי לשנות את הסטטוס־קוו.

כלומר?

לפעמים צריך לפגוע במערכת המשפט או בפרלמנט. חייבים לפגוע באינטרסים מסוימים.

להלאים חברות ונכסים?

בין היתר. הבסיס של בית המשפט הוא שמירה על הזכות לקניין פרטי, ואם אתה רוצה לשנות את המדיניות ולקחת לעשירים, כיום בית המשפט לא יאפשר זאת. מי שבמקום להמשיך את מגמת ההפרטה הלאימו היו נשיא ונצואלה ניקולס מדורו, לולה בברזיל ונשיא אקוודור לשעבר קוראה. הפנסיות בארגנטינה — שהיו פרטיות ונוהלו על ידי חברות ביטוח ובנקים — חזרו עכשיו לניהול מדינה, והן מקור למימון תוכניות חברתיות.

הכסף של הפנסיות יממן את התקציב?

אז מה, עדיף שהן יהיו אצל הבנקים?

למה יש כל כך הרבה שחיתות בדרום אמריקה?

יש שני סוגי שחיתות: שחיתות שהולכת לכיס של המושחת, ושחיתות שהולכת לפעילות פוליטית של המושחת לכאורה. בארגנטינה אומרים שאתה חייב 100 מיליון דולר כדי להתמודד. מאיפה תביא את הכסף? לכן צריך להפריד בין מה שהולך לקמפיין לבין כסף שהולך לכיס. מתייחסים לזה בצורה אחרת. אתה רוצה דמוקרטיה? מישהו צריך לממן אותה.

אבל אם זה מושחת?

יש הרבה מיתוסים על הקשר בין צמיחה כלכלית לשחיתות וגם על כך שצמיחה מקטינה את העוני, אבל מניסיוני זה לא קורה.

אז שחיתות זה לא כזה נורא?

הכוונה היא שהמצב הקשה הוא לא בגלל השחיתות. בתקופה של מאקרי, ארגנטינה היתה ככל הנראה פחות מושחתת מאשר בתקופה של קירשנר, אבל הנתונים הכלכליים של מאקרי גרועים יותר: אצלו הפסו נפל ב–80% והיתה אינפלציה של 50%, ואצלה היתה אינפלציה של 20%. אז תסבירו לי את הקשר בין שחיתות לצמיחה ולשיפור המצב הכלכלי.

שחיתות מחלחלת למטה, משנה את סדרי העדיפויות, מעוותת את שוויון ההזדמנויות ועוד ועוד.

אני מרגיש ששמים יותר מדי דגש על השחיתות.

מי יותר מושחת ביבשת — השמאל או הימין?

אני לא יודע אם הימין מושחת יותר, אבל מה שבטוח הוא שלשמאל יש יותר בעיה להיות מואשם בשחיתות. כי אם אתה אומר שאתה פועל למען חברה צודקת יותר ולמען העניים, איך אתה יכול לגנוב מהם? לכן האשמה בשחיתות רגישה וכואבת יותר. לכן משתמשים בקלף הזה כדי לפגוע פוליטית בשמאל.

וצמיחה שמקטינה את העוני היא גם מיתוס שלא עובד?

כן, למשל בפרו ובבוליביה היתה צמיחה יוצאת דופן, אבל לא הצליחו לצמצם את העוני. הניאו־ליברליזם עובד אולי בישראל ובארה"ב, אבל זה לא מתאים לאקו־סיסטם באמריקה הלטינית. ואם אתה רוצה לשנות את הכללים ולא ללכת לפי המדיניות הניאו־ליברלית, אומרים שאתה פופוליסט. אם אתה מיישם מדיניות ניאו־ליברלית לפי הספר, אתה מגיע למצב של צ'ילה — שכל העושר מרוכז אצל האחוזון העליון, ויש קיטוב.

גם בפרו יש משבר פוליטי חריף.

כן, הציבור חושב שהפרלמנט והאופוזיציה לא מאפשרים לנשיא מרטין ויסקרה להתקדם, ועכשיו הוא פיזר את הקונגרס. השחיתות שם מטורפת, אבל כל עוד לאנשים טוב — לא אכפת להם. אם מסתכלים 20 שנה אחורה, כל נשיאי פרו נכנסו לכלא, חוץ מאחד.

מה קרה עם הצדיק הזה?

הוא התאבד. לפני שהכניסו אותו לכלא.

עצוב, אבל גם מצחיק.

ועדיין — השחיתות שם לא פגעה בצמיחה הכלכלית.

לא יכול להיות.

עובדה, תסתכלו על המספרים, יש בפרו צמיחה גבוהה ב–20 השנים האחרונות.

מה קורה מחוץ ליבשת, בהאיטי?

בהאיטי הייאוש מוחלט. לא נתקלתי בייאוש כזה, אי אפשר אפילו למדוד את העוני שם. הנרטיב שלהם הוא שהם היו המדינה הראשונה של עבדים מאפריקה שקיבלו עצמאות, והעולם לא סלח להם על כך. הטענה היא שהמצוקה הכלכלית שלהם נובעת מכך שהצרפתים ששלטו בעבר בהאיטי דרשו פיצוי כשהמדינה שוחררה, ולכן לא נשאר כסף לבנות תשתיות נורמליות. כיום המצב שם מטלטל גם את השכנה, הרפובליקה הדומיניקנית, שתלך גם היא לבחירות בקרוב.

איך זה משפיע על הרפובליקה הדומיניקנית?

חוששים שם שהמשבר ההומניטרי של האיטי ייפול עליהם. שתי המדינות חולקות את האי, וקו הגבול ביניהן נקבע באופן שרירותי, בלי שום היגיון. יש להן היסטוריה שונה, שפה שונה ודתות שונות. אחרי רעידת האדמה הקשה ב–2010 בהאיטי, המקומיים חצו את הגבול לרפובליקה הדומיניקנית כדי לקבל מענה לצרכים בסיסיים, וגם כדי ללדת שם, וכך היו שקיבלו אזרחות מקומית.

איך מה שקורה בספרד וההפגנות של הקטלאנים בברצלונה קשורים לאמריקה הלטינית?

זה סיפור אחר לגמרי. אבל ספרד דומה לצ'ילה במובן זה שלשתי המדינות לקח הרבה זמן להתמודד עם התוצאות של הדיקטטורים ששלטו בהן, אוגוסטו פינושה בצ'ילה ופרנסיסקו פרנקו בספרד. זאת היתה טראומה חברתית, לא רק לאומית. הכניסו להם לראש שהקומוניסטים הם כמו מחבלים, ולכן כדי להיאבק בהם מותר להפר זכויות אדם.

ואז הם הבינו שזה לא כך.

בשלב מסוים אנשים הבינו שזה לא אויב, אלא רק אופוזיציה מבית, ומאז הם צריכים להתמודד עם העובדה שהם הסכימו בשתיקה לרדיפה של בני עמם. אנשים התחתנו, למדו, בנו קריירה וחיו את חייהם בזמן שחבריהם נרדפו, ועד היום יש להם רגשות אשם על כך. אלה לא רק סיפורים היסטוריים, אלא משפחתיים, הניסיון להתמודד עם תקופת הדיקטטורה לא פשוט.

עד כמה המצב הפוליטי בארה"ב ושלטונו של דונלד טראמפ משפיעים על אמריקה הלטינית?

משפיעים מאוד. טראמפ משנה את הטון של המנהיגות. אפשר לראות את השינוי בהתנהלות הנשיאים שכיהנו גם בתקופת אובמה, כמו פיניירה בצ'ילה ומוראלס בבוליביה. רובם מושפעים לרעה. בולסונרו, למשל, אומר דברים שהוא לא היה אומר בלי הגיבוי של טראמפ, וגם מאקרי. אבל לטראמפ אין תמיכה באמריקה הלטינית. אפילו הימין לא תומך בו.

למה?

הם הרגישו יותר בנוח עם הילרי קלינטון, ומאקרי אפילו אמר ב–2016 שהוא מצפה שהיא תיבחר. טראמפ לא נוח לאמריקה הלטינית, זה לא שפוי, זה כבר לשנות יותר מדי את כללי המשחק, אבל זה מה שיש, קיבלו אותו וניסו להסתדר אתו.

טראמפ תומך בהדחת נשיא ונצואלה מדורו ובהכתרת מנהיג האופזיציה חואן גוואידו.

הוא הקים קבוצה של מנהיגים שמתנגדים למדורו, וכמעט כולם באמריקה הלטינית הצטרפו אליו והכירו בגוואידו.

מה המצב בוונצואלה כרגע?

קשה, אבל מעמדו של מדורו עדיין יציב. אבל אסור להתיייחס לוונצואלה כמדינה מתוקנת שנהרסה על ידי צ'אווס. היא היתה לא נורמלית גם לפני זה. עד שנות ה–90, 40% מאזרחי ונצואלה חיו כמו מיליונרים על חשבון כל השאר. למנהל סניף דואר היה נהג ועוזרת בית שהתגוררה אתו בבית. בתקופת הדיקטטורות של אמריקה הלטינית, המקום הכי טוב לגלות אליו היה ונצואלה, אנשים קיבלו שם שכר ותנאים לא הגיוניים.

הפגנה בארגנטינה
AGUSTIN MARCARIAN/רויטרס

איך זה קרה?

נפט. לאליטה היה נכנס כסף מהנפט, וזה חילחל לשכבה שלמה שחיה סביבם. לסוכנות היהודית שניסתה להעלות יהודים מאמריקה הלטינית אפילו לא היתה תוכנית לוונצואלה, כי הם ידעו שאף אחד לא יחלום לוותר על מה שיש לו. הבעיה שהיו גם 40% עניים מרודים, וכל הרפורמות פגעו בהם עוד יותר.

ומה קרה כשצ'אווס עלה?

הוא שינה את סדר העדיפויות ושם את העניים במרכז. זה היה סוציאליזם של המאה ה–21. אני נגד הצ'אוויזם, אבל צריך להבין מאיפה הוא הגיע.

בהתחלה הוא הצליח.

כי הוא מימן את התוכניות החברתיות כשמחירי חומרי הגלם עלו.

אז מה השתנה והסתבך חוץ ממותו של צ'אווס ועלייתו של מדורו, שהיכולת שלו לא דומה?

שני נושאים עיקריים. הראשון הוא שההקשר הבינלאומי השתנה באופן שפגע בהכנסות של ונצואלה, שהכלכלה שלה תלויה בנפט. זה, לצד החרם של ארה"ב, פגעו בהכנסות באופן משמעותי. הדבר השני הוא שהמדיניות של מדורו בטיפול במשבר גרמה לאינפלציה מטורפת. הדפיסו כסף ולקחו הלוואות בעייתיות — מסין, בין היתר — מכיוון שלא היו יכולים לקצץ בתוכניות החברתיות. למדורו אין את הכוח הפוליטי ואת הלגיטימיות לקצץ או לשנות את המדיניות שצ'אווס קבע לפני מותו. כמובן שאי אפשר להתעלם מהמדיניות הכושלת שלו, כולל שחיתות ובעיות אחרות — אך גם אי אפשר לקבוע שהוא האחראי הבלעדי להידרדות.

לסיכום, לאן הולכת היבשת?

יש תנועת מטוטלת משמאל לימין, ומימין לשמאל, אבל אני חושב שהיבשת לומדת שקיצוניות משני הצדדים אינה מועילה. הדגש בעשור הבא יהיה על מודרניזציה כלכלית: לנסות להגיע למצב שבו ההכנסות לא יגיעו רק ממכירת חומרי גלם אלא גם מהיי־טק. כיום אנשים שלא היה להם כרטיס אשראי יכולים לשלם עם הטלפון פתאום. עד כה ניסו דברים שלא עבדו. הם יהיו חייבים להיות יותר יעילים מבחינת השימוש במשאבים ולפתח דברים חדשים. יש על זה קונסנזוס.

אתה לא ממש אופטימי.

לא, אבל אני לא אופטימי באופן כללי.

עכשיו אביב שם. בטח ההפגנות יסתיימו כשמזג האוויר יהיה פחות טוב.

לא, דווקא בחגים — בחג המולד ובסילבסטר, יש יותר מתחים, כי אנשים רוצים לקנות ומבינים שאין להם כסף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#