פה קבור הכסף: אור פירון-זומר תפיק לכם אירוע פרידה מהחיים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פה קבור הכסף: אור פירון-זומר תפיק לכם אירוע פרידה מהחיים

אור פירון-זומר - בעלים ומנכ"לית של סופיה, חברה לשירותי אבל - מספרת על העיסוק הרגיש ■ "אני צוחקת בלי סוף, אחרת הייתי משתגעת. הייתי פעם אדם מלנכולי, זה הוציא ממני את האושר. אני מפיקת ההלוויות השמחה"

28תגובות
אור פירון
אייל טואג

בעלים ומנכ"לית של סופיה, חברה לשירותי אבל. לשעבר ראש מטה מנכ"ל המשרד לאזרחים ותיקים. בת 31, נשואה + 3, גרה באורנית

אור פירון־זומר, מצאת לך עיסוק, לארגן הלוויות.

זאת שליחות.

וביזנס?

תן לי לספר לעצמי סיפור הירואי, אחרת לא אשרוד. בלי שליחות אי אפשר לעשות את זה, להגיע כל יום לבית עלמין. עובדים מחזיקים אצלנו חצי שנה.

אור פירון - דלג

כשבא עובד חדש, את מזהירה אותו שזה יהיה קצר?

אני מזהירה, והוא אומר: אני אופטימי, אני חזק, אני אצליח. ואז אני רואה את הדעיכה שלו. זה מטורף להגיע כל יום למקום שאף אחד לא רוצה להגיע אליו אף פעם. אז אם אין שליחות ואין מניע חזק מאוד להצליח — זה לא עובד. השבוע, למשל, היה חסר לנו עובד, והבן של אחת העובדות הגיע לעזור. בסוף ההלוויה הוא שאל: "אמא, את עדיין בוכה בהלוויות?"

לבכות זה משחרר.

כן, אבל אצלנו זה נובע מהזדהות. אנחנו בוכים עם אנשים שלא הכרנו עד לפני שעתיים. לפעמים אנשים רואים אותי בלי קשר לכלום ובוכים.

כי קברת את יקיריהם?

הפקנו את ההלוויה של הקונדיטורית רביבה אפל מ"רביבה וסיליה". לא מזמן באתי לקפה שלה וישבה שם הכלה של רביבה, והגיבה בהתרגשות. אמרתי לה: הכל בסדר, לא באתי לקבור אף אחד. מגיבים אלי נורא מצחיק. לא מזמן עשיתי הרצאה לקהילה של ההורים שלי ולמחרת היתה בר מצווה, ומישהו אומר לי: אני לא יכול לראות אותך כאן. מוזר להם שאני חיה גם מעבר לבתי אבלים ובתי עלמין.

בית עלמין או בית קברות?

אותו הדבר תכל'ס. אני אומרת בית עלמין.

ספרי איך זה התחיל.

לפני חמש שנים הייתי בהלוויה גרועה, בלי שום דבר אישי. וכשהנכד בן התשע ספד לסבא פתאום הטלפון צילצל. אצלנו תמיד לפני שמתחילים אומרים להשתיק טלפונים. ומי שענה היה האיש מחברה קדישא, והוא צעק: "תוך כמה דקות הם כבר לא פה".

פרחים שאזרחים הניחו בסמוך לזירת הטבח בכרייסטצ'רץ', אתמול
AFP

מחריד.

וזה היה בירושלים במוצאי שבת, רק שעתיים קודם סיפרו לנכדים שסבא מת. הייתי שם עם השותפה שלי, הילה ותקין, והבנו שמשהו לא בסדר. ואז אחרי חצי שנה, כשעבדנו במשרד לאזרחים ותיקים...

קומבינה כלשהי?

שאלה מורכבת.

בואי נברר. מה עשית במשרד לאזרחים ותיקים?

אני עבדתי בלשכת המנכ"ל, הילה בלשכת השר. היא מצביעה קלאסית של הבית היהודי, אני הייתי מרגלת שתולה של מפלגה אחרת.

איזו?

בוא נסגור את זה פעם אחת ולתמיד: כשביקשתי לעשות שינוי קריירה לא חשבתי על התחום הממשלתי, בטח לא כשאבא שלי שם.

מי זה אבא שלך?

שי פירון.

שר החינוך לשעבר. מה שלומו?

נהדר, בלי שום רצון לחזור לפוליטיקה, הוא אדם רגיש מדי. בקיצור, איך הגעתי לשם? אורי אורבך, שהיה השר, התייעץ עם אבא על תקן כלשהו, ואבא אמר לו — אם אתה רוצה, דבר עם הבת שלי.

אז זאת כן קומבינה!

כן. אני לא רציתי ללכת לראיון. אני שונאת דברים שמגיעים ממנו. עשיתי את זה רק בשביל אבא שלי. אבל אז הגעתי למשרד והתאהבתי. זה נושא מדהים.

החבר'ה במשרד ידעו שאת הבת של שר החינוך?

יום אחרי שהגעתי ראיתי במסדרון קבוצה של אנשים מתגודדים סביב מחשב שבו רואים את אבא שלי נקרע מצחוק על דוכן הכנסת, וגם הם נקרעו.

שי פירון נקרע מצחוק בכנסת - דלג

אני זוכר את הקטע הזה. באמת קורע.

אחרי יומיים הם הבינו שאני הבת שלו והיה מצעד סליחות לחדר שלי.

מה היה התפקיד שלך במשרד?

הייתי אחראית להגשים בשטח את החלומות של אורי. כשעזבתי כולם אמרו שבעצם הייתי המנכ"ל בפועל. זה היה דוקטורט באיך מסתדרים עם ביורוקרטיה ממשלתית. אבל אז אורי מת והיינו חלק מהארגון של ההלוויה. יצאתי משם ואמרתי שלא הגיוני שרק שר זוכה לכזאת הלוויה מרגשת ומכובדת. ופתאום אני מקבלת הודעה מאבא שלי עם הוראות להלוויה שלו.

ב–SMS?

כן. שלחתי אותה לעצמי במייל כדי שיהיה לי גיבוי.

עד 120, מה הוא ביקש?

מי ידבר, אילו שירים ישמיעו, מה יהיה על המצבה.

תפרטי.

לא מפרטת. הוא מעדכן מדי פעם שירים ודוברים.

את האמת, את מי הוא הוריד מרשימת הדוברים?

אני מנועה.

יאיר לפיד!?

אנחנו עדיין מאוד אוהבים את לפיד. באמת. הם חברים טובים, אנחנו עדיין מצביעים כחול לבן ואוהבים את בני גנץ, את גבי אשכנזי, את חילי טרופר ואת ליהיא.

אז מה היה אחרי ההודעה המשתקת של אבא?

זהו, שזה לא היה משתק. התחושה היתה שזה נורא מוזר אבל שאני מצליחה להכיל את זה, והבנתי שהיכולת שלי שונה משל רוב האנשים, שדיבור על מוות גורם להם לעשות טפו־טפו־טפו ולדפוק על עץ. בדיוק חיפשתי אז משהו חדש, אבל לא רציתי יותר לעסוק בביורוקרטיה ממשלתית. רציתי עצמאות, לא להיות תלויה בוועדת מכרזים, חשב ויועץ משפטי. וסופיה היתה התשובה לכל זה.

סופיה היא החברה שהקמת להפקת הלוויות.

אפשר להשטיח את זה למפיקת הלוויות, אבל שירותי דת הם תחום לא פשוט, והיכולת שלי להיות שם ולחבר אנשים היא השליחות. שירותי דת נעימים וחיבור אנשים למסורת ממקום נעים ולא קשה.

כי אנשים שנתקלים בזה סובלים.

בעיקר אנשים בלי קהילה שאף אחד לא עוטף אותם, שנתקלים בחברה קדישא, ולימדו אותם לפחד ממנה כי הם חרדים עם זקן שגונבים אותם. אנחנו מורידים מהמשפחה משימות ומייצרים תהליך בריא ונכון ומסודר, ולא גונבים אותם והכל לפי הבחירה שלהם, ומה שמגיע להם. זה רגע מהיר ואנשים מגיעים אליו עם אפס הכנה.

כי איך אפשר להתכונן למוות פתאומי?

זה לא נכון, רק 7% מאירועי המוות הם פתאומיים.

למה את מסתכלת בטלפון כל הזמן? לראות מי מת?

לא, בדיוק שלחו לי רשימה של ציוד להלוויה.

תקריאי.

80 פרחים פלוס כד לפרחים, שלושה פחים, חלוקי נחל, כיפות, חבילות טישו, 100 בקבוקי מים, שני שולחנות בר לבנים, וגם כתוב כמה לקחנו על זה.

כמה?

3,000 שקל.

לא רע, מתעשרים מזה?

הלוואי. לא כרגע.

מה אומרים כשמתקשרים אליך — אבא שלי הולך למות?

זאת הבעיה. אנשים לא אוהבים לדבר על זה. כשמתקשרים אלי מבית חולים, וזה קורה כל יום כמה פעמים, הולכים ממש מסביב.

למשל?

תראי, כל המשפחה תשנא אותי אם הם יידעו שאני מדבר אתך, וגם אני אומר לך שהוא לא ימות, אפילו שהרופאים אמרו לנו שיש לו עוד כמה שעות, אני אומר לך שהכל יהיה בסדר.

את בטח מבינה את זה.

אני יודעת שאנשים לא מסוגלים להתמודד עם זה, ושפה יוצרת מציאות, ואם לא אומרים זה לא קורה. אני מכריחה אותם לדבר על מוות.

כי אין ברירה?

כי אז קורה המצב ההזוי הבא: הוא מת ולהם יש עשרות משימות, ושעה להחליט. הרגילו אותנו תמיד לבדוק אלטרנטיבות, לערוך סקר שוק, לבחור את הדבר הנכון. אבל כאן אנשים במצב הכי קיצוני ובצער הכי גדול צריכים לקבל החלטות עם משמעות כספית ובלחץ ועוד מול גורמים שקשה להתנהל מולם.

אז מה את אומרת להם?

נתחיל בלעשות סדר. להלן העובדות: האיש מת, צריך לקבור אותו. עוד נתון מעניין: ב–75% מהמקרים המת נקבר במקום ספציפי שהוא משויך אליו.

כלומר?

מת מכפר סבא נקבר בכפר סבא, מתה מרחובות נקברת ברחובות.

זה די טבעי.

כן, ואני פשוט נותנת את הטלפון של חברה קדישא ואומרת — בואו נדבר איתם. אלה המקרים הקלים. אבל יש מקרים קשים. בירושלים יש 14 חברות קדישא שונות. למעשה, חברה קדישא היא לא חברה אחת, יש יותר מ–600 חברות קדישא.

משרדי חברה קדישא בתל אביב
אלון רון

למה?

ככה זה, יש חברות פרטיות, יש של מועצות דתיות ויש עמותות. בקיצור בלגן.

מן הסתם יש גם גנבים וחאפרים.

כמה שזה לא סקסי להגיד, דווקא חברה קדישא הם הכי בסדר. הם עושים שינויים מטורפים ומשפרים את עצמם גם ביכולות ההכלה שלהם ובשירות. רוב הסיכויים שחברה קדישא לא יסחטו אותך.

מי כן?

אמבולנסים, בוני מצבות, מוכרי מודעות. עד לא מזמן בשבתות וחגים ובלילות חברה קדישא לא פינתה מתים, והיו מגיעים לבתי נפטרים אמבולנסים שסחטו אלפי שקלים. הציבור לא יודע שמגיע לו פינוי בחינם. בהלוויה של סבא שלי, שהיתה לא מזמן, ניגש אלי בחור עם כיפה שחורה ואמר לי שהוא אחראי על הזיהוי של המת. הוא שאל אותי איך אני קשורה ועל פניו זה היה נשמע כאילו הוא מחברה קדישא. אמרתי לו: "סגרתי הכל עם חיים". הוא אמר "מי זה חיים", ואמרתי לו — "סימן שאתה לא מחברה קדישא". הוא נעלם תוך שנייה.

חיים זה דווקא שם לא רע למישהו שמטפל במתים.

כן, גם השמות של בתי העלמין, "עץ החיים" וכאלה. הפחד הכי גדול שלי הוא שתהיה תחיית המתים ויבואו לקוחות לא מרוצים. אני קונה כרטיס למקסיקו.

זאת עבודה עם צחוקים?

אני צוחקת בלי סוף, אחרת הייתי משתגעת. הייתי פעם אדם מלנכולי, זה הוציא ממני את האושר. אני מפיקת ההלוויות השמחה. אבל יש לי יכולת להיות רצינית. לפעמים אני מחייכת כשאומרים לי תודה, מה כבר אני יכולה לענות?

בקרוב אצלכם? נפגש בשמחות?

יש נפטרים שהיו אנשים טובים, וזה נורא להגיד שהיה לי משמח לעשות להם את ההלוויה, אבל יש משהו משמעותי בלהיות חלק מטקס הפרידה מהם.

אפשר להבין את זה.

ומצד שני היו נפטרים שלמשפחה עצמה לא היה שום דבר טוב להגיד עליהם. היתה הלוויה שהבת אמרה לי ברצינות: אין כאן אף אחד שיגיד עליו משהו טוב.

עצוב. מה אומרים ברגע כזה? איך עושים הלוויה?

אני מאוד משתדלת להוציא משהו בכל זאת.

מעבר לארגון, על איזה צורך אתם עונים?

כדי שמשפחה תתעסק בנפטר, אנחנו משלימים אותם בעיסוק באנשים החיים, במשפחה, באלה שמגיעים להלוויה ולשבעה. בדרך כלל רגילים לחשוב על הלוויות כאירוע מהיר, גרוטסקי, לא מכובד. בבתי העלמין אין כיסאות, אין הגברה נורמלית ובסוף כשצריך לשים אבן מתחילים לחפש ואז לוקחים ממצבה קרובה. אצלנו יש בקבוקי מים לאנשים שמגיעים באמצע יום עבודה ויש טישו ומטריות כשיש גשם, וצל כשיש שמש וכיסאות למבוגרים. הרבה פעמים אני מנחה את תחילת הטקס ואני קוראת שיר או טקסט משמעותי למשפחה ואפשר להשמיע מוזיקה, ופתאום יש המון דברים שגם מכבדים את מי שהגיע וגם את המת.

בקיבוצים ובכלל בהלוויות אזרחיות עושים את זה.

נכון, אנחנו מראים שגם בהלוויה יהודית אפשר להראות ככה. אנחנו מפרידים בין ההלכה למנהגים.

ליאור דנציג

גם בענף החתונות זה ככה.

בדיוק. קוראים לנו הרבה פעמים "צוהר של האבלים".

את עושה גם חתונות?

לא, אבל מאחר שזה רגע קריטי, עם מרבית המשפחות נוצר קשר ואז אנחנו מוזמנים לאירועים שמחים. יש בני משפחה שכותבים לי שאני הנסיכה של המשפחה, ומזמינים אותי לכל אירוע שלהם. הפקנו את ההלוויה של דפנה מאיר שנרצחה בפיגוע, וכשהבת שלה התארסה היא ביקשה שאני אעשה לה את החתונה.

ארבע חתונות ולוויה אחת

ואיך העניין האזרחי מסתדר עם זה שאת דתייה?

אני דתייה, אני מאמינה בריבונו של עולם ואני גם מסורתית. גדלתי בזה ותרבותית וקהילתית זה נוח לי. הבנתי שבגלל היחס שאנשים קיבלו הם עברו להלוויות אזרחיות, ולא באמת מתוך רצון שזה לא יהיה קשור לדת. הדבר המפתיע הוא שאין באמת הבדל גדול בין קבורה אזרחית לדתית, ואין קונפליקטים שאנחנו לא יודעים ליישב. גם בהתמודדות עם העולם החדש.

תני דוגמה ל"קונפליקטים של העולם החדש".

בני זוג חד־מיניים שרוצים להיקבר יחד, טרנסג'נדרים, יחס לקבורת מתאבדים, משפחה שלא רוצה להגיד קדיש, נשים שרוצות להגיד קדיש, משפחה שלא רוצה לעשות קריעה. אנשים רוצים לקבור בארון ולכן הם רוצים הלוויה אזרחית, אבל היום כבר אפשר לעשות דברים כאלה גם בהלוויות יהודיות. הרבה פעמים אומרים לי — איך את נותנת יד לטקסים שנוגדים את ההלכה? קבורה בארון לא נוגדת את ההלכה.

איך סוגרים מחיר?

לפי כמות האנשים ולפי השירות. הלוויה בלי הפקת ענק זה בערך 3,500–6,000 שקל, תלוי במספר האנשים, כי אם מתוכננים להגיע 600 איש יש לזה משמעות — בכמות הצל, בכמות המים, בכמות הטישו.

מוטי מילרוד

כמה טישו כבר צריך? מתווכחים אתך על מחיר?

בטח. משפחה יכולה לשלם 25 אלף שקל על מודעות בעיתונים ואז לריב אתי על ה–5,000 שקל של ההלוויה.

יש אקסטרות?

יש בקשות מיוחדות. פעם התקשר צרפתי שרצה הלוויה מכובדת לאחיו: מטח כבוד ושטיח אדום עד לחלקה ושהיורים יעמדו משני צדי השטיח ויירו תוך כדי המסע.

נשמע באמת די מכובד.

לקח זמן להסביר לו שזאת קצת בעיה.

ודברים יותר טריוויאליים?

אדם שהיתה לו חנות פסנתרים, אז הבאנו פסנתר ושלמה גרוניך ניגן. היה מישהו שעשינו לו יום הולדת עם בלונים ושירים כי בן הזוג הבטיח שהוא יחגוג לו את יום ההולדת הבא בכל מקרה. יש הלוויות שמסתיימות בסעודה לכולם, יש הלוויות עם הרמת כוסית.

לחיים!

אנשים רוצים לחגוג את החיים שהמת זכה להם. זאת הסתכלות אחרת: מהמקום העצוב לאיזה יופי ותודה על מה שהיה.

יש הלוויות שמחות?

היו לי הלוויות מצחיקות. צריך משפחה מגניבה. רוב המשפחות לא מצליחות להכיל את זה אף על פי שהן רוצות.

אבל בזמן השבעה הרוב כבר כן מגיעים לצחוקים.

אנחנו מפיקות הרבה שבעות, ואלכוהול הוא רכיב חשוב מאוד. יש כאלה שלא מפסיקים לשתות.

כי זה כבר יותר קליל?

שבעה היא סיטואציה שמחה נורא, היא מוציאה מאנשים זוויות טובות. יש הקלה על כך שהנפטר כבר נקבר ויש מקום להרבה זיכרונות מצחיקים והווי משפחתי נוח וכיפי. אם מישהו סיפר משהו מרגש אז מזילים דמעה, אבל זאת כבר לא סיטואציה של הלוויה.

שבעה

מה אתם עושים בשבעה?

יש שבעות שבהן אנחנו דואגים לציוד והולכים, ואחרות שמגישים כיבוד, מנקים ועוזרים, כולל בייביסיטר לנכדים. זה שבוע שהמשפחה מארחת בו המוני אנשים, וזה מתחיל שנייה אחרי שסיימו לארגן את ההלוויה. רק דקה לפני זה היית בבית חולים ופתאום הבית נהיה כמו תחנת רכבת. אנשים חוזרים מההלוויה רעבים. הם מגיעים הביתה ויש מה לאכול.

לא נכחיש, יש הרבה מתחים בסיטואציה הזאת.

המון. לעתים קרובות מתחים שגם ככה היו — צפים. למשל, מתווכחים אם לקבור בקיר או באדמה, ותמיד יש את ההוא שיגיד "אני דאגתי לו כל השנים, מה אתה בא עכשיו". לפעמים הנוכחות שלנו מרגיעה. היו מקרים שבהם ידענו שצריך להביא משטרה להלוויה כדי לוודא שהכל יהיה בסדר ואף אחד לא יתקוף אף אחד. יש משפחות מפורקות, יש ירושה, פתאום כולם רוצים להגיע.

כמה הלוויות הפקת עד היום?

מאות. אנחנו עושים שלוש־שש הלוויות בשבוע. אני אוהבת להיות ברגע הזה שכולם אומרים: "וואי, לא ראיתי דבר כזה". חברות עסקיות עדיין לא יודעות להתמודד עם הלוויות, ובעיקר עם עובדים שיושבים שבעה. למדנו שצריך לדבר עם מנהלים, להסביר את הסיטואציה של מי שחוזר משבעה, אדם צריך את המעסיק שלו הרבה יותר ברגעים הקשים.

חתונות זה בקיץ, מתי אצלכם העונה הבוערת?

בחגים עמוס, ינואר זה חודש קשה. אני לא יודעת להסביר למה. בתקופת החגים מתים יותר, אולי בגלל בדידות, וגם יש פחות ימים לקיים בהם הלוויות.

איך חוזרים הביתה מעבודה כזאת?

זה משתנה. יש הלוויות שאני מצליחה להשאיר מחוץ לבית, אני אומרת לעצמי — זה לא שלי. ככה אני שומרת על עצמי. אבל יש מקרים שהולכים אתי הביתה.

למשל?

מההלוויה של אמיר פרישר־גוטמן לא הצלחתי להתאושש חודש, לא יכולתי להגיד "זה לא שלי". כיום אני יודעת להכין את העובדים, איפה יהיה להם יותר קשה. למשל, הלוויה של ילדים. זה חודר יותר כשזה קשור לחיים שלך. למשל, לי קשה אם זו אמא לשלושה ילדים, או אם השם דומה לשם של מישהו מהמשפחה שלי.

הבנות שלך מכירות את הביזנס?

בהתחלה אמרנו להן שהעבודה של אמא היא "לעזור לאנשים", אבל הבנתי שאני לא מצליחה לשמור על זה. אני משתדלת להעיף מודעות אבל מהאוטו לפני שהן נכנסות, ואם אני מקבלת שיחת טלפון בנסיעה אני עוצרת ויוצאת החוצה. לא מזמן היינו בחו"ל, ופתאום הילדה בת ה–6 אומרת, "וואו, איזה בית עלמין יפה".

בחו"ל יש בתי עלמין יפים.

הילדה יודעת להעריך בתי עלמין.

עד כמה אנשים מתכננים בעצמם את המוות שלהם?

יש שני סוגים של אנשים שרוצים לסגור מראש: אלה ששלטו בכל דבר בחיים שלהם ורוצים לשלוט גם באיך נראה הסוף; ואלה שדואגים לקרובים להם, שלא ייתקעו עם מטלות ורוצים להקל — כספית ורגשית. יש אנשים שמאוד חשוב להם לדעת מה יגידו עליהם, שרוצים שיחד נבחר שירים, שתהיה אמירה אישית שלהם בהלוויה. יש כאלה שפשוט רוצים לדבר על זה, אבל הילדים או בני הזוג לא מוכנים. במצב הזה אנחנו בעיקר משמשים אוזן קשבת. הרבה פעמים הילדים באים אלינו ורוצים פשוט לדעת שהכל יהיה בסדר, ואז אנחנו משחררים אותם לחזור לאבא החולה.

תני דוגמה.

היה לי מישהו שהיה לו חשוב לעשות את כל ההליכה מאזור הטקס עד לחלקה שלו, והוא הכתיב לי בדיוק מה להגיד, איך לבקש לכבות טלפונים, איזו תמונה שלו לשים, כי הוא רוצה שיזכרו אותו בריא. הוא ביקש שלא נסמוך על המשפחה שלו. זאת סיטואציה הזויה, כי את יודעת שבפעם הבאה שניפגש הוא יהיה בארון.

כשנפרדים במצב כזה לא אומרים "להתראות".

זה לא הכי אמין. הגיעה אלי אישה שבעלה שכב בבית חולים, על ערש דווי, וקבענו להיפגש אצלה בבית למחרת. באתי עם השותפה שלי והיא פותחת את הדלת ופתאום אני רואה אותו מולי.

את מי? את המת?

את הבעל. הוא חזר מהאשפוז, הוא לא מת.

תפנית בעלילה.

הוא שאל מי אלה, והאישה ענתה בלי להתבלבל: אלה חברות שלי מבר־אילן. עלינו למעלה, ובזמן שהוא ישב בסלון תיכננו את ההלוויה שלו.

קצת מוזר.

הוא היה אמור למות. הכל היה מוכן, מודעת אבל, פרחים, כיפות. במשך שנה היתה לי תמונה גדולה במשרד של האיש שאמור למות. לפני כל חג היא היתה מתקשרת ואומרת "חג שמח, סליחה, הוא עדיין חי". מבחינתי זה סבבה, שיחיה.

תודה רבה באמת.

בתחילת הדרך הייתי אמורה להפיק הלוויה של גבר שהרופאים אמרו שהוא בשעותיו האחרונות. עבר שבוע, האישה לא חזרה אלי ועשיתי טעות של מתחילים: התקשרתי לשמוע מה קורה. זה היה כמו מלאך המוות שמתקשר. היא אמרה "אני נורא מצטערת, אבל אנחנו בבית".

אז מה למדנו? שמוות זה חלק מהחיים?

לחלוטין. הדבר היחיד שמשותף בין כל קבוצת אנשים שנמצאת יחד הוא שכרגע כולם חיים וכולם ימותו בסוף. חוץ מהלוויה, שבה יש מישהו אחד שכבר מת.

נסיים בברכה — שלא נמות.

שכולם יחיו, יש מספיק מתים גם ככה, אבל אם כבר מתים — שיהיה בסדר. אנחנו תמיד אומרים שכיף חיים בסופיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#