"תפסיקו להציג את ניצולי השואה כרעבים. הם שיחקו אותה בענק, מצליחנים בקנה מידה היסטורי" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"תפסיקו להציג את ניצולי השואה כרעבים. הם שיחקו אותה בענק, מצליחנים בקנה מידה היסטורי"

חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה מסבירה מה התקשורת מפספסת לגבי הניצולים, למה המסעות לפולין נותנים תמונה מעוותת של השואה, ולאיזה חלקים בישראליות של פעם היא מתגעגעת ■ "הישראלים מבועתים יותר מיהודי העולם. אנחנו חברה ששרויה באימה קיומית"

287תגובות
חנה יבלונקה
אייל טואג

פרופ' חנה יבלונקה היא חוקרת שואה ובעיקר ״היום שאחרי״ והחברה הישראלית והשואה. אלמנה (בזוגיות) + 3, מתגוררת בגבעתיים.

פרופ' יבלונקה, התקשורת ממציאה סיפורים על המקרר הריק של ניצולי השואה?

כן. ניצולי השואה לא רעבים והמקרר שלהם לא ריק. אני זוכרת שבאחד הדיונים שנערכו בכנסת בעקבות עוד כתבה שבה כיכב המקרר אמרה ניצולת שואה: תפסיקו להסתכל עלינו כמסכנים, אנחנו לא צריכים את הכסף שלכם. היא דיברה בשם רבים. מה זה המקררים האלה? תגוונו קצת את החשיבה.

אז מה הסיפור האמיתי?

קודם כל צריך לברר על מי מדברים. אחת הבעיות היא שהחברה הישראלית לא הגדירה למה היא מתכוונת במלה שואה ומיהם בעצם ניצולי שואה. האם מה שקרה בגרמניה ב–1933–1938 זו שואה? האם מי שעלו מגרמניה לפני 1939 הם ניצולים? האם מה שקרה במרוקו הוא שואה? רבים מגיעים מבריה"מ לשעבר בגיל מבוגר, והקליטה שלהם קשה, אבל הם לא ניצולים.

יבלונקה - דלג

אז מהם?

הם עולים וקשישים וצריך לסייע להם כמו שצריך לסייע לקשישים בעיירות הפיתוח, כי חברה נמדדת ביחסה אל הקשיש. אבל לניצולי השואה בפרק הישראלי של חייהם יש את אחד הסיפורים המדהימים ביותר בתולדות ההגירה בעולם. זאת קבוצת מהגרים שנהפכה לחוט השדרה התרבותי, הכלכלי והזהותי של החברה הישראלית. אף אחד לא מדבר על הסיפור העצום הזה ועל חותמם של ניצולי השואה על החיים בישראל.

לכן ההרצאה שלך קרויה "השואה כחוויה מעצימה"?

הכותרת מבקשת להדגיש שזה הפוך מחוויה קורבנית. זאת קבוצה של אנשים שלא התעסקה בכלל בהתפלשות בנקמה, אלא הקדישה את כל חייה לבנייה — אישית ולאומית. זה תהליך מרטיט ומעצים. הם שיחקו אותה בגדול. הם מצליחנים בסדר גודל שקשה לתאר.

תני דוגמאות.

יש בלי סוף. יהודית ארנון שהקימה את להקת המחול הקיבוצית; מאמן הכדורסל רלף קליין; אגנס קלטי שהיתה אלופה אולימפית בהתעמלות; אויגן קולב שניהל את מוזיאון תל אביב; הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוש) שעיצב את שרוליק.

איור של קריאל גרדוש (דוש) עם דמותו של שרוליק
אלי סגל קדם מכירות פומביות

שרוליק, דמות הישראלי האולטימטיבי.

אפרים קישון; אריקה לנדאו, האמא של טיפוח המחוננים בישראל; שמוליק כץ שאייר את כל ספרי חסמבה ואת "דירה להשכיר" של לאה גולדברג; פאול קור שהיה מעצב מרכזי של כרזות בשנות ה–50; דן רייזינגר, אבי הגרפיקה הישראלית, מעצב הלוגו של "ידיעות אחרונות" והבימה; משה זנבר, שהיה נגיד בנק ישראל. שני־שלישים מהכוח הלוחם בצה"ל במלחמת העצמאות היו ניצולי שואה, ארבעה מתוך 12 הצל"שים במלחמה ההיא ניתנו לניצולי שואה. כבר בכנסת הראשונה היו ניצולי שואה, שלא לדבר על התרומה הכלכלית שלהם והקמת מפעלים רבים ומצליחים.

כל זה במקביל לאובדן העצום.

היה פה שילוב מעניין. בתוך הבתים היה שכול כבד. לפעמים אני מתפלאת כמה שמחת חיים הייתה להוריי — אבי, עובד כפייה שאיבד את הוריו ואחיותיו עם משפחותיהן, אמא שלי שהיתה באושוויץ ואיבדה את בעלה הראשון, את הוריה, את הורי בעלה הראשון ואת אחותה.

נורא.

אבל בפרהסיה היה סוג של אושר על המדינה. הם לא היו מטומטמים, הם ראו את הפגמים, אבל היתה גלומה בזה כל כך הרבה תקווה, ובעיקר תקווה שקופלה בילדים. שאנחנו דור ראשון שנולד פה בארץ, והם קיוו שבחיים לא נדע מהי אנטישמיות, שאנחנו חלק מחברת הרוב, שהקיום שלנו מובטח, שיש לנו צבא משלנו.

שלט "העבודה משחררת" בכניסה למחנה הריכוז אושוויץ שבפולין
KACPER PEMPEL/רויטרס

ובמערכת החינוך עוסקים בעיקר במה שהיה שם.

מתוך ארבעת הפרקים שצריך ללמד על השואה, מבחינה חינוכית הכי פחות חשוב הוא הפרק של הרצח ומה עשו לנו. יש בפרק הזה גם אלמנטים צהובים ובעיקר האמירה החינוכית שלו כבר קופלה בעשרת הדיברות — לא תרצח, ולכן צריך לתת לו הדגשה פחותה.

זה הדגש גם במסעות לפולין.

המסעות האלה נותנים תמונה מעוותת של השואה. הם מציירים את הפולנים בתור הרע האולטימטיבי, כאילו שכולם היו משתפי פעולה עם הנאצים, אף על פי שיש כמעט 9,000 חסידי אומות עולם פולנים. את השואה חוללו הגרמנים, החברים הכי טובים שלנו כיום. 10,000 ישראלים צעירים יושבים בברלין. בתוך מחנות ההשמדה עושים עם התלמידים דברים מזעזעים.

למשל?

מדריך במיידנק שאומר, "עכשיו ניכנס לתאי הגזים, נסו לחוש את התחושה". מה הם אמורים לעשות עם זה? להרגיש שאנחנו עם מוכה גורל שלנצח ירדפו? הם רק לומדים שם שכל העולם נגדנו. אני לא רוצה שילדיי יגדלו ככה. אני לא רוצה שיחיו מתוך פחד וחשדנות. הגורל שלהם נקבע על ידיהם כי זו תמצית הציונות. אני גם שונאת את ההתרסה עם ההתעטפות בדגל.

תלמידות ישראליות במסע לפולין
Alik Keplicz / AP

הילדים שלך נסעו?

בני הבכור נסע כי היה חשוב לסבא ולסבתא שלו שהנכד הבכור ייסע, ולא היה מנוס. זה היה כאב אישי, משפחתי. שני ילדיי האחרים לא נסעו, מבחירה. נסענו אחר כך עם אחי ואמי לטיול בעקבות תחנות חייה, ולקחתי אותם גם למקומות "הטובים".

בשורה התחתונה - להוציא או לא?

המסע לפולין צריך לבדוק את עצמו, לאור המטרות שהוא מגדיר.

שהן?

האמת שאני לא מבינה אותן. יש רק אוסף של קלישאות. אני בעד המסעות אם ההכנה תתחיל מגיל צעיר. שילמדו את שיריו של המשורר יצחק קצנלסון, שכתב בין היתר את "מה יפים הלילות בכנען" ו"חמש שנים על מיכאל". שילמדו את התרבות היהודית הגדולה שהלכה לאיבוד. שיידעו מי היו היהודים בעודם בחיים, ומתוך זה יבינו את האובדן, ולא מתאי הגזים. פולחן של המוות והאין והריק בלי ללמוד על המלא — לא שווה.

מה למשל אפשר ללמד?

אני מתחילה את הלימוד עם קריאה בש"י עגנון שכותב על עירו בוצאץ', והוא מספר איך נודע לו שבוצאץ' היהודית לא קיימת יותר. עגנון מספר שהוא חוזר הביתה לסעודת שבועות, ומספר למשפחתו את הסיפורים שזכר ממנה, מקים לחיים את הגבאי והרב והמלמד והשוחט, ואת בעלי החנויות והליצן העירוני — והוא לא אומר מלה אחת על השואה.

ש"י עגנון
AGNON HOUSE

ואת זה לא מלמדים בסיורים במחנות.

כל טעות חינוכית שיש בספר נעשית שם. לוקחים את התלמידים שכל חייהם פה כדי שיבינו למה חשובה שתהיה מדינת ישראל — אבל על דרך השלילה. וזו שגיאה. אתה צריך להיות פה כי זו תבנית נוף מולדתך, אתה אוהב את השפה, את מזג האוויר, את הפירות והירקות. אתה לא פה על תקן של אלטרנטיבה לקטסטרופה של השואה. וזה גם לא עובד.

איך את יודעת?

כי כל אמא שאני מדברת אתה עושה הכל כדי שהילד שלה לא ילך לקרבי, והיום החלום זה אמריקה. גם מפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר אשל, שאמר במטס מעל אושוויץ "אנו שקמנו מעפר הקורבנות", טעה. לא קמנו. העם היהודי לא התאושש מהשואה. נמחקה ציוויליזציה שלא השכלנו לעורר לחיים. גם פיזית, היו אז בעולם יותר יהודים ממה שיש כיום. וישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה.

מה זה אומר?

המדינות הצביעו על תוכנית החלוקה בגלל אינטרסים, לא מפני שרצו לתת לנו מתנה. האמת הפנימית שלי היא שאם בשביל להקים את המדינה היו צריכים למות 6 מיליון, שחלקם בני משפחתי הישירה שיש לי תמונות שלהם ושל ילדיהם הקטנים — זה לא היה שווה. היתה פה מדינה שבדרך שבתוך הוואקום שיצרו הבריטים ברגע האמת היתה יכולה להיווצר, מה שלא קרה לערביי ישראל שלא נערכו מבעוד יום. אחרת לא היינו עומדים במלחמת העצמאות, הקשה במלחמות ישראל.

מחנה שבויים ברמלה במלחמת השחרור
דוד אלדן / לע"מ

דיברנו על החיים של לפני השואה ועל תקופת הרצח. מהם הפרקים הנוספים בשואה שחשוב ללמד?

חובה ללמוד איך קורסת דמוקרטיה. חצי קורס שאני מלמדת באוניברסיטה מוקדש לחורבן הדמוקרטיה הגרמנית, שהיתה לה אחת החוקות הכי נאורות שראיתי. אני מתנגדת לאמירה שהיטלר עלה לשלטון בינואר 1933. הוא עלה לשלטון בכל רגע נתון מ-1918, כשקמו אויבים לדמוקרטיה ואיש לא עצר אותם. דמוקרטיה מתכרסמת לאטה, וכשאין מי שיגן עליה אז יום אחד תקום חברה טוטליטארית.

והפרק האחרון?

מה שמאוד חשוב גם מבחינה מוסרית ללמד הוא הפרק של "היום שאחרי", כי זה העולם שבו אנחנו חיים. זה פרק שלא מלמדים בכלל במערכת החינוך. סיום המלחמה בעולם היהודי הוא נקודת האפס, וזה היום הכי קשה בחיים של הניצולים. אמא שלי אמרה שבחודשים הראשונים שאחרי המלחמה היא כל הזמן אמרה שהיא זו שלא היה לה מזל. "למה אלוהים השאיר אותי בחיים". אחרי השואה נולד המושג רצח עם ונוצרה הקטגוריה של פשעים נגד האנושות ונגד האנושיות, שבתקופת משפטי נירנברג עוד לא ידעו איך עוסקים בהם.

כלומר, צריך ללמד שהשואה היא לא ייחודית?

אצלנו מתקשים ללמד על רצח עם אחר כי זאת פגיעה בייחודיות השואה, אבל השואה היא לא ייחודית. נכון, היא חסרת תקדים, העולם קלט שקרה פה משהו משנה תודעה, ומדף הספרים שנכתבו על השואה כבר גדול יותר ממה שנכתב על מלחמת העולם השנייה. אבל המושג רצח עם קיים בעולם, וצריך להכיר אותו.

ילדים מתבוננים על זנב של פצצת מרגמה במחנה עקורים בצפון דרפור, סודאן
רויטרס

שני הורייך היו רופאים. איך התגלגלת לחקר ההיסטוריה?

אף פעם לא הייתה לי משיכה לרפואה וגם הוריי לא דחפו אותי לזה. לקח לי הרבה זמן למצוא את עצמי. אני לא היסטוריונית במובן הרגיל. למדתי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדעי ההתנהגות, ואז התחלתי תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית והלכתי עם אמא שלי לאחד מטקסי יום השואה בבאר שבע. היתה הרצאה של מישהו שלא הכרתי את שמו — פרופ' יהודה באואר.

המומחה לשואה.

הקשבתי לו ואמרתי — זהו. מצאתי מה אני רוצה לעשות. הלכתי אל מאחורי הקלעים ושאלתי אותו איפה הוא מלמד, וכבר למחרת הייתי בדרך לירושלים.

עזבת הכל?

אצלנו, בבית שיש בו מרכיבים יקיים, אין דבר כזה להתחיל משהו ולא לגמור, אז אמא אמרה — את יכולה לעשות מה שאת רוצה, אבל קודם תגמרי את התואר בפסיכולוגיה. מהרגע שהגעתי לבאואר הרגשתי שהתשוקה שלי שם, כי השואה נהפכה מרכיב כל כך מרכזי בשיח הישראלי — ויש בי המון סקרנות לגבי הישראליות, למרות גסיסתה.

חנה יבלונקה
אייל טואג

הישראליות גוססת?

רוב הישראלים יגדירו את עצמם קודם כל יהודים. בנימין נתניהו מגדיר את עצמו ראש ממשלת העם היהודי — אמירה מופרכת מבסיסה.

זאת מדינה יהודית.

המדינה הזאת הוקמה כמדינה יהודית והיא יהודית מתוקף זה שרוב האוכלוסייה יהודית, אבל בגדול זו מדינת ישראל ונתניהו הוא ראש ממשלת מדינת ישראל. אחת השאיפות של הציונות היתה להיות מדינה נורמלית, עם ככל העמים. למדינה נורמלית יש קודם כל גבולות גיאוגרפיים ודמוגרפיים. היום הילדים לא יודעים לצייר את ישראל. נתניהו הוא יותר ראש הממשלה של 21% מהמדינה הזאת שהם לא יהודים מאשר של העם היהודי שבחו"ל, שגם עמם יש לו קרע עמוק. חלק גדול מיהודי ארה"ב לא חושב שהוא מייצג אותו. עצוב, אבל בקמפוסים האמריקאיים המובילים של תנועת ההתנגדות לישראל הם צעירים יהודים.

גרפיטי הקורא לחרם על ישראל
אי־אף־פי

אחת התופעות המעניינות היא שהישראלים שמרנים, ימנים ומסורתיים יותר מאשר היהודים בעולם.

ואם מותר לי להוסיף: גם מבועתים יותר. אנחנו חברה באימה קיומית. יש פה 1.2 מיליון יהודים עם דרכונים זרים, וראיתם את ההתנפלות הגדולה שהיתה ברגע שהתברר שאפשר להשיג דרכון פורטוגלי. זה מדד גדול לחוסר ביטחון קיומי. אנחנו גם מדינה מוקפת חומות.

אבל יש טרור. מה אפשר לעשות?

אבל אנחנו לא מטפלים בבעיה של הסכסוך והכיבוש, אנחנו מסתגרים וסוגרים את עצמנו בכל מקום. זה קצת מתחיל להזכיר...

גטו?

במובן הרוחני זה בטוח גטו — מערכת החינוך לא טורחת לפתוח את האופקים, אנחנו גדלים במרחב תרבותי מצומצם, הילדים שלנו לא מכירים את הנצרות והאסלאם. חלק גדול מהיהודים חי בעבר בחברות נוצריות ומוסלמיות — איך אפשר להכיר את התרבות שלך בלי להכיר את אושיות התרבות שבה גדלו הוריך? גם יבשתית יש פה מקום מאוד סגור.

אבל בסך הכל ישראל גלובלית: אנשים טסים, יש השפעות בלי סוף, למשל תרבות האוכל.

אבל זאת לא הכרה עמוקה של המרחב. אלה בעיקר השפעות של הדוניזם, שגם הוא בעיני ביטוי של אכול ושתה. אחד הדברים שמקשים עלי הוא שהדור הצעיר לא יודע את השפה האחת שהוא אמור לדעת על בוריה. העברית נהייתה שפה דלה.

ומה לגבי סצנת ההיי־טק? זה מלמד על גלובליות.

שיעשו מחקר ויפלחו מי זו שכבת ההיי־טק. היות והילדים שלי שם ואני מכירה את חבריהם ואנשים שעובדים אתם, זו שכבה דקה. אנחנו חברה סגורה. מספרים שאנחנו חלק אינטגרלי מהמערב, ואני לא בטוחה, וגם הדמוקרטיה כבר חלקית בלבד.

הדמוקרטיה תחת מתקפה בכל מקום.

זאת לא נחמה מבחינתי. אנחנו בזים לחברות אחרות, אבל יש בישראל כמעט 300 אלף איש עם תעודות זהות כחולות וללא זכות הצבעה. בשום מקום בעולם המערבי אין שתי רמות של אזרחות. יש לנו ראש ממשלה שמכריז שישראל אינה מדינת כל אזרחיה. הוא מעז להלין ביום הבחירות על אזרחים שהולכים להצביע? מה היה קורה אם דונלד טראמפ היה אומר שהיהודים נוהרים לקלפיות באוטובוסים של המפלגה הדמוקרטית?

את לא קצת מזכירה את נאום "התהליכים" של סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן?

זאת החמצה אדירה שהאיש הזה לא רמטכ"ל, וגם דבריו הוחמצו כי איש לא דיבר על המהות. יש אצלנו תופעות מדאיגות: השחיתות השלטונית, השיפוט ברשתות החברתיות, האלימות לדעות שאינן עולות בתלם אחד עם איזשהו טון כללי מקובל. נשמת אפה של הדמוקרטיה היא חופש הדיבור וחיוניות הוויכוח.

יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר
גפן רזניק / דובר צ

ובכל זאת, אנשים לא יוצאים לרחובות.

אין פה מחאה. מחאת 2011 היתה הבלחה חד־פעמית. במצרים יוצאים יותר אנשים לרחוב מאשר אצלנו.

אולי פשוט טוב לאנשים כאן.

כלכלית, יש פה שכבה שמאוד טוב לה, כולל אותי.

מה היית מצפה שאנשים יעשו?

צעירים צריכים למרוד. רע מאוד שצעירים הם קונפורמים. מרד הוא לעולם אקט של אדם חושב. היה פה נער שנערים יהודים שרפו חי. היה פה תינוק שנשרף חי. היו פה שלושה חבר'ה ערבים שהלכו לרחוץ בים וכמעט הרגו אותם במכות — והגה לא נשמע.

היה גם הרבה טרור.

מה זה קשור? אלה אזרחי ישראל נאמנים. איפה נשמע דבר כזה שראש הממשלה לא מתבטא? מלה הוא לא אמר על ההתקפה של שלושת הרוחצים בים. נתניהו יושב בראיון בערוץ 12 שלושה ימים לפני הבחירות ואומר שהמפלגות הערביות תומכות בטרור ואף אחד לא עוצר אותו ולא שואל דבר. עוברים הלאה כי הערבים הם לא אישיו פה. יש לי את כל הנאומים של נתניהו מטקסי השואה, הוא אומר תמיד שהלקח שלו הוא — בצר כוחך. אין אצלו אמירה אחרת.

בית משפחת דוואבשה בכפר דומא שהוצת על ידי יהודים, ב-2015
מוטי מילרוד

והלקח שלך?

הלקח שלי והלקח של ניצולי השואה הוא: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך.

עם הלקח הזה אולי לא היתה קמה מדינת ישראל.

היתה פה אוכלוסייה שהקימה את ישראל ושמרה על צלם אנוש. כמי שהוריו היו קורבן של האסון הכי גדול בהיסטוריה, זה מה שאומרים לנו הניצולים. וזה קודם כל מחייב אותי כקורבן, ברגע שאני הרוב. לכן אני רגישה לרדיפתו של המיעוט. הייתי מצפה שבימים שבהם קרה מה שקרה למשפחה שלי יהיה אחד שיקום ויאמר: הלב שלי יוצא אליכם. ולא קם. כל ערב אני שואלת את עצמי אם עמדתי במבחן השואה. למדתי ממורי ורבי באואר שברוע יש רצף, ועל הרצף הזה אנחנו צריכים למקם את עצמנו בעין פקוחה. 53 שנה אנחנו מקיימים שלטון צבאי על אוכלוסייה של מיליונים. אחד משוברי השתיקה היה אמיל זולא בפרשת דרייפוס. איך אנחנו מתייחסים לשוברי השתיקה אצלנו?

הפגנה נגד שוברים שתיקה באוניברסיטת בן גוריון
אליהו הרשקוביץ

פחות מתחברים.

דוד בן גוריון הגיב בחומרה על ביזה. עיתון הילדים "הארץ שלנו" הגיב על הטבח בכפר קאסם בגיליון יום העצמאות וכתב שאנחנו לא יכולים להתחיל לשמוח בלי להבין איפה טעינו ביחסנו למיעוט הערבי. מי יכתוב דבר כזה היום? היו שנים שבהן היינו חברת מופת, ושחיתות שלטונית היתה בושה.

נשמע שאת מתגעגעת.

אני מתגעגעת לעברית שדיברנו ולפירות וירקות שהיו בעונתם והיו טעימים. אני לא מתגעגעת לתקופה ההיא, אבל יש כמה דברים שחבל שלא המשיכו — בראש ובראשונה הממלכתיות. זה זמן אני חשה שהאפיזודה הזאת, שבה לימור לבנת שואלת במרכז הליכוד "אני נבחרתי כדי לתת לכם ג'ובים?" ועונים לה "כן", נהפכה למוטיב השלטוני. לא השכלנו להעביר חוק שהיה צריך להיות בסיסי, שכהונת ראשי עיר וראשי ממשלה מוגבלת לשתי קדנציות, זה א'־ב' של מדינה דמוקרטית. אחד הכותבים האהובים עלי, עלי מוהר, כתב את "שיר מולדת".

"אז בבית הספר על הקיר תמונה, והאיכר חורש בה את האדמה".

ולזה אני כן מתגעגעת. שישראל תהיה חברת מופת, אור לגויים ואור ליהודים ולא רק אלטרנטיבה לקטסטרופה. היתה פה ישראליות שמעוגנת במקום, בנופים, באתרים, כולנו ידענו איפה זה עמק האלה, כולנו ידענו מה יותר צפוני — חדרה או גדרה, דור שלם צמח על השפה ורבדיה, למדנו פתגם כל יום, למדנו קטעים מהתנ"ך בעל פה, הכרנו עברית עשירה עם מלים נרדפות כמעט לכל מלה, למדנו לכתוב חיבור. גדל פה דור שמבחינתו הספרות העברית מתחילה עם אתגר קרת.

חקלאות בקיבוץ אילון
דוד אלדן / לע"מ

אולי את רוצה ישראליות של פעם, של אשכנזים?

ממש לא של אשכנזים. בתיכון מקיף א' בבאר שבע נחשפנו למיטב ספרות העולם, צ'כוב, שייקספיר, דילן תומס. היה לנו מורה למוסיקה שלימד אותנו מוסיקה קלאסית — מזרחים ואשכנזים ישבו בכיתה הזאת. גם בתל אביב חצי כיתה היו מזרחים, אף אחד לא היה פריווילגי. ההורים שלנו עבדו כמו חמורים. כשעברתי לבאר שבע לא היה לי שום משבר, ולא הרגשנו פריפריה, לא הכרנו את המלה. חשבנו שאנחנו במרכז העולם — יש גלידת באר שבע וגלידה מונטנה, והשדה היכן שעומדת כעת האוניברסיטה שרואים בו את עונות השנה, והיה קו 7 שחיבר את העיר העתיקה עם שכונה ד' והמורות היו עולות או חיילות, והמחנך היה עירקי. והיה קולנוע קרן, ובית העם שהיינו הולכים לראות בו סרט מהקולנוע הקלאסי והתרגום היה בצד בכתב יד.

אז מה את אומרת בזה?

שפריפריה זה במידה רבה בראש, כי כשתושבי באר שבע החליטו שהם רוצים תיאטרון — הם הקימו תיאטרון. אמא שלי היתה נוסעת אחרי העבודה באוטובוס לקיבוצים באזור למכור להם מינויים כדי שתהיה תזמורת בבאר שבע. זה אחד הדברים שהלכו לנו לאיבוד עם אובדן הישראליות: הישראליות שמעוגנת במקום, בזמן, בשפה בגבול, במזג האוויר, בחקלאות, שכיום גוססת יחד עם הישראליות.

אז מה, פעם הכל היה טוב?

בבית של ההורים שלי לא תמיד היה טוב, אבל גדלנו על האמירה שאנחנו לא ישראלים על תנאי. מה זה הדרייב הזה של דרכון זר? מה זאת ההתפעמות מנתניהו שמדבר אנגלית מעולה? אני מעדיפה שידבר עברית טובה וידבר אלינו בעברית טובה. בישראל יש את בריחת המוחות הכי גדולה בקרב מדינות ה–OECD. למה הם הולכים מפה? מדברים הרבה על התנועה הקיבוצית — בערך 500 קצינים נפלו ביום הכיפורים, יותר מ–30% מהם היו בני קיבוצים. האליטות הישנות, שכולם נוחרים בבוז כלפיהן, היו אליטות משרתות, שראו באליטיסטיות שלהן מחויבות ולא פריווילגיה. אני מחפשת מנהיג שרואה קודם כל את אזרחיו לנגד עיניו. אני מודה שאני ממש לא מעריצה גדולה של אריאל שרון, אבל כשהוא נבחר לראש ממשלה ראית שמה שמעניין אותו זה האזרחים. שהוא רואה אותם ממטר. זו תחושה כל כך קשה להיות מופקר על ידי הממשלה שלך.

לקראת סיום תרצי לשתף בעוד סיפור?

אולי אזכיר את חווקה פולמן רבן, שהיתה בת 16 בשואה. היא ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות. היא באמת אדם שלא היה לו תחליף במוזיאון של הקיבוץ שאני ההיסטוריונית הראשית שלו כבר 20 שנה. חווקה היתה מדברת ומי ששמע אותה היה בוכה מרוב התרגשות. היא לא מרחה ולא היתה מסכנה ולא דיברה מחולשה. היא היתה מדברת עם כולם, יהודים וערבים בגובה העיניים. בין היתר היא היתה אומרת: הכל היה אסור לנו באושוויץ, חוץ משני דברים שאי־אפשר היה לאסור — לקוות ולהתגעגע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#