הסטארטאפיסטית החרדית לשעבר שניגשה לברמן במסיבה בניו יורק, שאלה איפה המרפסת - וקפצה אל מותה - Mako - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסטארטאפיסטית החרדית לשעבר שניגשה לברמן במסיבה בניו יורק, שאלה איפה המרפסת - וקפצה אל מותה

בשבוע האחרון מתנהלת מלחמת האשמות על הסיבה להתאבדותה של פייגי מאייר

30תגובות

ב-20 ביולי, בשעת ערב מוקדמת, פייגי מאייר בת ה-29 בילתה בבר טרנדי על גג מגדל במנהטן, שמשקיף מהקומה ה-20 על אורות העיר. זה היה אחד מאותם מקומות שאנשים כמו פייגי - יזמת צעירה בתחום ההייטק שהקימה סטארט-אפ משלה לפיתוח אפליקציות – הגיעו אליו כדי להתחכך עם אנשים כמותם.

במהלך השעה שהיא היתה שם, פייגי הספיקה להעלות לפייסבוק אלבום תמונות משפחתיות ישנות, ולציין ש"המשפחה שלי מסרבת לתת לי את התמונות שלי כתינוקת כך שלמצוא את התמונות האלה היה מגניב!". לקראת סוף הערב, היא ניגשה לברמן ושאלה אותו "איפה האגף (deck) המזרחי?". פייגי הלכה בהתאם להוראות שלו, הגיעה למעקה, העבירה רגל ועוד רגל, וקפצה למטה. היא מתה במקום. העיתונים דיווחו שהמסיבה בבר המשיכה כרגיל.

מתוך לינקדאין

הסיפור הטראגי של מאייר העסיק מאוד את יהודי ניו יורק בשבוע האחרון, בעיקר סביב שאלה אחת – למה היא קפצה? חברי הקהילה התעקשו שמצבה הנפשי הרעוע של מאייר והמשבר האמוני שחוותה הם שדחפו אותה מעבר לקצה, ומצד שני חבריה הקרובים הפנו את האצבע המאשימה אל עבר המשפחה שניתקה איתה קשר והקהילה שהתנערה ממנה והותירה אותה לבדה מול עולם זר שלא הכירה.

"חזרה בשאלה לא גורמת לך להתאבד, לאבד את המשפחה שלך בגלל שחזרת בשאלה כן גורם לכך", כתב בפייסבוק אחד החברים של פייגי, חיים לוין, גם הוא חוזר בשאלה. "העובדה שאיבדנו שלושה אנשים בשלוש שנים לא משליכה על חוסר האמונה שלהם, אלא על המשפחות שמוכנות להתכחש לילדים שלהן בגלל שהם חושבים אחרת".

הכעס כלפי המשפחה רק התעצם למחרת, כשהם ניסו להרחיק את חבריה של פייגי - רובם חרדים לשעבר - מטקס האשכבה שלה. "אנחנו כבר רגילים למשחקי ההלוויות האלה", מספר ארי מנדל, אחד מעשרות החברים שהגיעו לטקס. "כשמישהו או מישהי מתאבדת, המשפחה בדרך כלל מבוישת שיש להם ילדה כזאת, ואז החברים שלה מגיעים והם לא לבושים כמוהם וזה אפילו עוד יותר מביך, הם לא רוצים שהשכנים שלהם יראו את זה. אז הם ניסו להטעות אותנו ולהגיד שהטקס מתקיים בצהריים, וכשהגענו בכל זאת בבוקר לא נתנו לנו להיכנס בטענה שהמשפחה ביקשה טקס פרטי. אמרנו להם שאנחנו לא רוצים לעשות סצינה, אנחנו רק רוצים להיפרד מחברה שלנו. בסוף נתנו לנו להיכנס".

"אם היו מאפשרים לאנשים לחשוב, הם לא היו דתיים"

פייגי לא השאירה מכתב התאבדות, אבל מייל ששלחה לכמה מחבריה פחות משבוע לפני מותה, עשוי לשפוך אור על הנסיבות. "אני מרגישה כאילו יהדות חסידית לא צריכה בכלל להתקיים", היא כתבה. "שלושת האחיינים שלי גדלים בסביבה מאוד אדוקה וזה לא הוגן שהם צריכים לחיות ככה את החיים שלהם. סגנון החיים המחמיר של האנשים בקהילה שלי כולל נישואים בשידוך, הפרדה מוחלטת בין המינים, נשים שמגלחות את הראש ועושות סקס עם חזייה בחושך מוחלט (חור בסדין, מישהו?) אבל עדיין מצליחות להביא 13 ילדים".

את המכתב הזה, כתב אישום חריף נגד הקהילה האורתודוכסית הסגורה שבה גדלה, פייגי סיכמה במילים: "אם היו מאפשרים לאנשים לחשוב, הם לא היו דתיים". בצירוף עם העובדה שהיא קפצה לכיוון מזרח, הכיוון של ירושלים שאליו יהודי ארה"ב מתפללים, אי אפשר להתעלם מהמסר האנטי-דתי. או כמו שאחד מחבריה הגדיר את זה השבוע – "מוות על חילול השם".

רויטרס

במכתב התייחסה פייגי באריכות למשפחה שלה ולקהילה של חסידות בעלז בברוקלין, וניכר שלא היו לה יותר מדי דברים טובים להגיד. "בכיתה ג' אמא שלי ואני הכנו רשימה של כל התלמידות בבית הספר החסידי לבנות בלבד שבו למדתי, במטרה למצוא לי חברה", היא כתבה. "בסופו של דבר כלום לא הושג, ועד שעזבתי את היהדות החסידית בגיל 24, לא היו לי חברים".

היא סיפרה שהחינוך שלה היה מורכב משני חלקים – יידיש ואנגלית. זאת בניגוד לבנים מסביבה, שלמדו רק יידיש ולא ידעו אפילו חשבון פשוט. פייגי סיפרה שהיא נכשלה בכוונה בלימודי היידיש שלה והתמקדה רק באנגלית. "אני זוכרת שחשבתי מה יקרה אם יהיה לי ילד והוא יהיה נתון לעינוי של לימודי יידיש כל היום", כתבה.

והיה חלק נוסף במכתב - רגיש, ונפיץ ומסובך אף יותר - הפעם הראשונה שאובחנה כחולת נפש. "בגיל 16 אמי חסרת ההשכלה אבחנה אותי כחולת תסמונת דו-קוטבית", היא כתבה. שנתיים אחר כך היא כבר אושפזה במרפאה, ולא בפעם האחרונה. חבריה מספרים שהם כבר התרגלו למצב הזה: "לפייגי היו שני צדדים", אומר ארי מנדל. "מבחוץ היא תמיד נראתה שמחה וידידותית, בנאדם כיפי. אבל כולנו ידענו שהיא סובלת מדיכאון, או ממחלת נפש כלשהי. זה היה גנטי, זה עובר במשפחה שלה. מדי פעם היא היתה שולחת מייל שהיא מאושפזת אם מישהו רוצה לבקר. היא היתה מאוד פתוחה בקשר לזה".

באחת הפעמים שהיא אושפזה פייגי פגשה את חיים לוין, והשניים התקרבו. "היא השתדלה להיות אופטימית. למרות שהיא סבלה מדיכאון ומבעיות שקשורות לפוסט-טראומה, היא תמיד עשתה את המיטב כדי להסתיר את זה". לוין, שגורש מהקהילה שבה גדל לאחר שיצא מהארון, מספר שגם לו היו מחשבות אובדניות בעבר. "התקופות שבהן המצב היה הכי גרוע עם המשפחה שלי היו התקופות שבהן הייתי הכי אובדני", הוא מספר.

"בפעם הראשונה שנכנסתי לסטארבאקס, פשוט לא ידעתי מה לעשות"

פייגי הצליחה להתקבל לקולג' עם ההשכלה הבסיסית שהיתה לה, אבל רק בגיל 23 הבינה שהאופציה של חזרה בשאלה בכלל פתוחה בפניה, בזכות קרובת משפחה שהפגישה אותה עם העולם החילוני. לא עבר הרבה זמן עד שההורים הודיעו לה שהגיע הזמן שתעזוב את הבית. "הם לא אהבו את איך שהיא התלבשה, את זה שלא הקפידה לאכול כשר ושלא רצתה שישדכו לה חתן, אז הם העיפו אותה", מספרת הני קופפרשטיין, חוזרת בשאלה שלמדה עם פייגי בבית הספר, ושחזרה להיות בקשר איתה בשנים האחרונות.

כמו רוב מי שחוזר בשאלה (בניו יורק קוראים לזה OTD – Off the Derech), פייגי מצאה את עצמה מנודה מהקהילה שלה. כמעט כל מי שהכירה במהלך חייה הפנה לה פתאום עורף. היא נאלצה להתמודד לראשונה עם מציאות שאת החוקים שלה היא לא ידעה, בלי הכלים הדרושים כדי להתנהל בה ומבלי שתהיה לה כל תמיכה, כלכלית או נפשית. וכמו רבים אחרים, גם היא מצאה מענה אצל ארגון ניו יורקי שנקרא Footsteps, שנועד לעזור לאנשים שעזבו את הקהילה האורתודוכסית למצוא את מקומם בעולם המנוכר שבחוץ.

"אתה עובר מבועה סגורה לחברה הפתוחה וזה מלחיץ מאוד", אומר ארי מנדל, אחד מהחברים שפייגי רכשה ב-Footsteps. "תוסיף לזה את הלחצים שהקהילה מפעילה עליך, כי הם לא רוצים שאנשים יעזבו אז הם יהפכו את זה להכי כואב שאפשר ויעשו כל מה שהם יכולים כדי לגרום לך להצטער ולרצות לחזור. יש כל מיני דברים שאפשר לעשות כדי לאמלל מישהו".

שרולי שטיין, חבר נוסף שהיא פגשה שם, מספר גם הוא על התלאות שחווים אנשים שעוזבים את הקהילה: "אין לנו כישורי הישרדות בעולם. נשים לפחות מקבלות קצת חינוך, לגברים אין בכלל", הוא אומר. "מלמדים אותנו רק יידיש, אנחנו בקושי יודעים איך לכתוב את השם שלנו באנגלית. אין לך מושג איך משתמשים באינטרנט או איך לגשת לאנשים, מה להגיד להם. אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לסניף של סטארבאקס ופשוט לא ידעתי מה לעשות. אני עדיין לא מבין רפרנסים לשירי פופ בסיסיים".

המפגש המסובך עם המציאות שמחוץ לקהילה המסוגרת כבר גבה לא מעט קורבנות בעבר, אבל המודעות לתופעה עדיין נמוכה. "אני מכיר באופן אישי ארבעה חברים ומכרים שהתאבדו מאז 2008", מספר שולם דין, חבר הנהלת Footsteps שכתב ספר על מה שחווה לאחר שעזב את חסידות סקווירה. "יש עוד כמה במעגל המורחב ועוד המון מקרים של אשפוזים בעקבות דיכאון חמור ונסיונות התאבדות".

אבל פייגי לא ויתרה בקלות, ובשנים האחרונות לחייה היא השקיעה את עצמה בתשוקה החדשה שלה -  פיתוח אפליקציות. היא אפילו הקימה חברה פרטית בשם אפטון, שהיא שימשה כמנכ"לית וכמפתחת ה-iOS שלה. "היא היתה מרותקת על ידי טכנולוגיה", מספר חיים לוין. "היא תמיד הלכה לכנסים של האקרים. העולם הזה ריתק אותה ואני חושב שחלק ממנה רצה להוכיח שאפילו נערה דתייה מקהילה חסידית יכולה להפוך למפתחת מדהימה".

העסק לא ממש התרומם, ובחצי השנה האחרונה לחייה פייגי התמקדה בכלל באפליקציה שלא נועדה למטרות רווח, אלא כדי לעזור לחוזרים בשאלה להתמצא בניו יורק. "בפעם האחרונה שנפגשנו היא דיברה איתי על זה בהתלהבות", מספר ארי מנדל. "היא מעולם לא סיימה את האפליקציה הזאת, אבל כשהיא נפטרה החברים שלה החליטו להמשיך איפה שהיא עצרה".

"אני לא בטוחה שאני ממליצה על זה לכולם"

בעמוד הפייסבוק של פייגי, שנשאר ברשת לאחר מותה כאנדרטה, לא היה אפשר למצוא רמז לבאות. בתחילת יולי היא העלתה סרטון שמתעד ריקוד מצווה (ביידיש: כשר טאנץ) וכתבה "האנשים שלי כאלה מצחיקים! להחזיק כלה עם רצועה ולכסות את הפנים שלה כאילו היא השטן". כמה ימים לפני כן היא העלתה תמונה של עצמה מחזיקה מברשת צבע, עם חיוך ממזרי על פניה, כשמאחוריה קיר לבנים שעליו כתוב בוורוד באותיות קידוש לבנה: "החיים יפים" ("Life is Beautiful"). אחד מחבריה הגיב לאחר שהתאבדה: "הלוואי והיית מאמינה בזה, ילדה".

ב-26 במרץ היא העלתה פוסט חגיגי לרגל 5 שנים מאז שהיא חזרה בשאלה: "במרץ 2010 להורים שלי ולי היתה שיחה", היא כתבה שם. "כנראה שדרך מרגלים ב-Footsteps, הם שמעו שהחלטתי לעזוב את האמונה. הם שאלו אותי אם אני הולכת לצ'ולנט, מקום שבו יהודים עישנו וויד. לא הלכתי לשם. אמא שלי שאלה אותי אם אכלתי חזיר. לא ניסיתי את זה אז, אבל הם הבינו שאני עוזבת את הדת. זאת היתה תחילת המסע שלי הרחק מהחיים שהכרתי. חמש השנים הבאות היו קשות מאוד אבל גם מתגמלות מאוד. איבדתי את כל המשפחה שלי אבל רכשתי חברים מדהימים. אני מלאת תודה לחיים שיש לי. אני מקווה להיות מקור השראה לאחרים שיעזבו, למרות שאם לוקחים בחשבון את הסיפור שלי, אני לא בטוחה אם אני ממליצה על זה לכולם".

למרות התדמית החיובית שהקרינה, החברים שלה מספרים שבחודשים האחרונים לחייה הקשיים נערמו. בין היתר היא הסתבכה משפטית עם בעל הדירה שלה, שרצה לפנות אותה ולטענתה לא נתן לה התראה מספיק זמן מראש. כתוצאה מכך פייגי פנתה לחברים בבקשה לעזרה והחלה לנדוד בין ספות. אחד מהם, ישראלי לשעבר בשם נדב גוטמן, מספר שהוא ידע על כוונותיה הסופניות: "היא חיפשה גג במשך חודש שלם לפחות", הוא אומר. "זאת לא היתה החלטה של הרגע. החזקתי אותה חזק כל החודש הזה, נפגשנו ודיברנו כל יום, עשיתי כל מה שיכולתי. היא היתה משוחררת ושמחה מאוד בימים האחרונים שלה. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל היא השלימה עם הסוף שלה ופשוט נהנתה".

כמו בכל פעם שפייגי נקלעה לצרות, כך גם לקראת סוף חייה היא פנתה למשפחתה, שטרקה בפניה את הדלת. "היא סיפרה לי שהיא הלכה אליהם כדי לקחת את שעון האפל החדש שהיא הזמינה", אומר פיני גולד. "בדרך לשם, על הרכבת, היא לבשה חצאית מעל המכנסיים, ואחר כך היא סיפרה לי בכאב שאמא שלה לא מרשה לה להיכנס לבית גם אם היא מתלבשת בצניעות". לא הרבה לאחר מכן, באפריל, פייגי אושפזה בפעם האחרונה.

רבים מחבריה של פייגי לא סלחו למשפחה שלה על היחס שקיבלה, אבל לאחת מהן, חברת הילדות הני קופפרשטיין, יש האשמות הרבה יותר חמורות. בסטטוס שפרסמה בפייסבוק, היא טענה שפייגי לקחה במשך שנים כדורים אנטי-פסיכוטיים שהוריה דאגו להשיג לה כשנודע להם שהיא מתכוונת לעזוב. "ההורים שלה אמרו לה שהיא חייבת ללכת, אבל בגלל שאין לך כישורים ואת לא עצמאית אנחנו נעזור לך, נעשה איתך חסד", היא סיפרה בשיחה שערכנו איתה. "אז נכניס אותך לבית החולים לכמה שבועות, ואחר כך הם ישחררו אותך לדיור מוגן לפגועי נפש וככה יהיה לך איפה לגור ואת תקבלי קצבה מהמדינה שתוכלי לחיות ממנה. הבעיה היתה שהתכנית שלהם חזרה כמו בומרנג, כי בדיור המוגן שמו אותה עם אסיר לשעבר והיא גרה שם 18 חודשים ונורא פחדה ממנו".

לפי קופפרשטיין, המצב הזה חזר על עצמו לאורך שנותיה האחרונות של פייגי. "הם אמרו לה שהיא משיגנע, שהיא לא יכולה לעבוד ושהיא נכה, אבל פייגי לא הקשיבה להם וניסתה בכל זאת. כל כמה חודשים, כשהיא נקלעה לבעיות כספיות, היא חזרה הביתה והם שלחו אותה בחזרה לבית החולים, וחוזר חלילה". לטענת קופפרשטיין, מדובר בתופעה נפוצה בקהילה, ועם זאת אף אחד לא מדבר עליה: "כשמישהי רוצה לעזוב, הדרך הכי קלה להתמודד עם זה היא להתקשר לרופא ולהגיד 'הבת שלי השתגעה'. זה קורה כבר הרבה שנים בקהילה, הם יודעים שהרופאים יהיו בצד שלהם ולמדו את אוצר המילים שהם צריכים להשתמש בו".

קופפרשטיין מספרת שהיא חוותה את הדבר הזה על בשרה: "כשרציתי להתגרש מבעלי, הם לא הסכימו לתת לי גט לפני שאלך ליועץ נישואים ספציפי שהפנו אותי אליו", היא אומרת. "בדיעבד התברר לי שהאדם הזה הוא פסיכיאטר, ושהם השתמשו בעובדה שהלכתי אליו כדי לטעון בבית משפט שאני משוגעת ולקחת ממני את המשמורת על הילדים שלי. לא ראיתי אותם כבר 5 שנים, ואני לא היחידה. חוץ מפייגי דיברתי עם עוד למעלה מ-20 נשים שדבר כזה קרה להן".

גורמים מקהילת החוזרים בשאלה שדיברנו איתם השבוע אישרו את קיומה של התופעה, אבל גם אמרו שבמקרה של פייגי המצב היה מורכב יותר, משום שהיא באמת נזקקה לטיפול תרופתי. אחת מהן, פינט לרמן-רוסק, טוענת שדווקא קופפרשטיין היא זו שדחפה את פייגי אל מותה: "מה שמרתיח אותי הוא שאני יודעת שפייגי היתה בטיפול מקצועי עם דיאגנוזות פסיכיאטריות מבוססות, והגברת קופפרשטיין, לכאורה אשת הסוד שלה שעל קיומה בקושי שמעתי עד עכשיו, עודדה את פייגי להפסיק לקחת את התרופות שלה, ולטענתה הצליחה בכך! אם היא באמת לא היתה צריכה את התרופות האלה, את לא חושבת שמצבה היה משתפר?". קופפרשטיין טוענת בתגובה שהיא ייעצה לפייגי להפסיק רק עם התרופות האנטי-פסיכוטיות ולא עם האנטי-דכאוניות, שעד כמה שידוע לה היא המשיכה לקחת.

אלא שיש עוד אפשרות אחת,שיכולה להסביר את הנסיבות המוזרות שבהן פייגי התאבדה. לפי אחד מחבריה שהיה בקשר צמוד איתה בחודשיה האחרונים לחייה, פייגי סיפרה לו שהיא סובלת ממחלה שמשפיעה על תפקוד המוח ועל הזיכרון שלה, ושהרופאים אמרו לה שמדובר במצב בלתי הפיך שצפוי רק להחמיר. אפשרות זו תואמת את עדויותיהם של כמה מחבריה של פייגי, שסיפרו שבחודשים לפני מותה היא הפגינה שינויים פתאומיים בדפוסי ההתנהגות שלה.

כך או כך, הרב יששכר כץ חושב שהסיפור של פייגי הוא קריאת השכמה בשביל הקהילה האורתודוכסית, שצריכה לעשות חשבון נפש רציני. כץ, שגדל בחסידות סאטמר וכיום משתייך לזרם האורתודכסיה המודרנית שתופס תאוצה בניו יורק, הקים ארגון שנועד לעזור לצעירים שמתלבטים אם לעזוב את הקהילה. "אני חושב שהקהילה מתקשה להתמודד עם מציאות שאי אפשר להתעלם ממנה", הוא אומר. "אחוז הנשירה בקהילה החרדית גדל, והקהילה עוד לא השלימה עם זה. בינתיים הם חושבים שאם הם ימשיכו לדחות את האחוז הקטן שנושר, פחות ילדים יעזבו. זו לא המציאות. המציאות היא שכיום עם האינטרנט וכל האפשרויות האחרות שקיימות אנשים ימשיכו לחזור בשאלה, ובמקום לדחות את הילדים האלה הקהילה צריכה ללמוד לקבל אותם. זאת המציאות במאה ה-21, אין יותר גטו וצריך לייצר מסגרת בתוך הקהילה גם לכאלה שדחו את הערכים שלה".

בינתיים חבריה של פייגי ממשיכים להתאבל עליה, ומקווים שהמוות שלה ישמש כתמרור אזהרה כדי למנוע מקרי התאבדות נוספים. "זאת תופעה מאוד מצערת שחוזרת על עצמה שוב ושוב, וכל פעם שזה קורה אני מאבד עוד תקווה", נאנח פיני גולד.

לכתבה המלאה במגזין מאקו

לעוד כתבות במאקו

כך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את שרה

"אני מעדיפה לשדר סקס לנשים ולא לגברים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#