הגיהינום החדש: האפילקציה שמאפשרת לכולם ללכלך על כולם מבעירה את ישראל - Mako - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האפליקציה שמאפשרת לכולם ללכלך על כולם מבעירה את ישראל

וידויים על אונס לצד אאוטינג או סתם העלאת שם של פיגורה מוכרת כדי שכולם ילכלכו עליה בתגובות. האם זירת השיימינג האולטימטיבית תחסל אותנו?

19תגובות

ביום שלישי האחרון כבר הגיעו השמועות על משתמש שמאיים להתאבד. "חברה טובה שלי שלחה לי הודעה בפייסבוק ושאלה אם ראיתי מה כתבו עליי בסיקרט", מספר א'. הפוסטים שדיווחו השבוע על ניסיון התאבדות בגלל סיקרט, הוא מאמין, התכוונו אליו. "הורדתי את האפליקציה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב זעם ותסכול. כתבו עליי שם שאני הומו בארון, שאני מלא מחלות ושאני בנאדם מתועב. צוין שם שמי שכתב את זה הוא חבר שלי, זאת אומרת שאנחנו חברים בפייסבוק. לא ישנתי כל הלילה בניסיון להבין מי הכותב ולחשוב איך אני חושף את הזהות שלו".

כשעלה הבוקר, א' מצא פתרון: הוא צמצם את רשימת החשודים לשלושה חברים שלו, לפי המידע שסיפרו עליו, ולכל אחד מהם סימס שהוא רוצה למות. "לא באמת רציתי להתאבד, רק לגלות מי מטנף עליי", הוא מבהיר. כל אחד מהחברים שלו קיבל סמס אחר – באחד היה כתוב שהוא רוצה לחתוך ורידים, בשני שהוא יבלע כדורים, בשלישי שהוא יקפוץ מהגג. כשהפרט המוכמן הופיע בפיד, כבר היה לו חשד סביר; הוא התעמת עם החבר החשוד, שלקח אחריות והוריד את הפוסט.

את המלחמה הזו נלחמו השבוע לא מעט אנשים. אחרים פשוט הורידו את הראש וחיכו שהגל הזה יעבור. שבועיים אחרי ש"סיקרט" הושקה בישראל היא הפכה לזירה של השיימינג האולטימטיבי.

קבוצת הסיכון: מי ששוכב/ת עם גברים

התחושה אחרי שמורידים את סיקרט קצת מפגרת, כמו שמרגישים כשיורדים במדרגות אחרי שחותמים על חוזה שכירות בתל אביב. הדיל: את תתני לנו את הטלפון שלך, את המייל שלך ואת הפייסבוק שלך, ובתמורה ניתן לך לספר לנו את כל הסודות שלך. "יש לך 11 חברים", בישר באדישות הסיקרט במוצאי שבת. מישהי שמספרת שבעלה גרוע במיטה. אני לא יכולה לדעת מי היא, רק שהיא חברה שלי בפייסבוק.

ביום ראשון יש לי כבר 24 חברים בסיקרט. ביום שני 49 חברים. בהתחלה זה כיפי יחסית: אחת מפרגנת, עם שם מלא והכל, למישהו שהיא שכבה איתו. החברות בתגובות מסכימות איתה שהיא הגרילה סטוץ מוצלח. אחרת מצהירה שהיא רוצה לשכב עם כתב מגזין m ארי פינס. כשמישהו, חבר שלי בפייסבוק, מתוודה שאנס מישהי, זה כבר פחות מצחיק.

תוך יומיים סיקרט עוברת אבולוציה מהירה, אולי המהירה בהיסטוריה של הרשת, לבמה של לינצ'ים. ביום שלישי יש לי 76 חברים. ברביעי 107. היום 121. עכשיו העיניים שמרפרפות על הפיד מדממות. החברים שלי רוצים מאוד לספר, למשל, למי מהבחורים שהם היו איתם יש זין קטן – שיטת הענשה עתיקה, שעכשיו מקבלת תפוצה מודרנית. מישהו אחר חולק רשימה של נשים נשואות שהוא שכב איתן; המגיבים מסמנים את זו ש"כולם היו איתה".

מישהו מאשים מישהו אחר בנורא מכל, ניצול מיני של ילדים. מישהו מעלה תמונת עירום של מישהי ומזמין את המגיבים לזהות. הם מזהים, וגם מוסיפים את דעתם האישית. תוך יום מתפתח מנהג חדש, "גריל": סוד שכולל רק שם ושם משפחה, בלי שום פרטים נוספים. שובל הטוקבקים שיבואו אחר כך כבר יעשו את העבודה: הם מדרגים את המראה החיצוני, חולקים חוויות ומספרים בתיאורים גרפיים מפורטים מה הם היו עושים לה או לו – כמעט תמיד מדובר באישה סטרייטית או בגבר הומו. קבוצת הסיכון: מי ששוכב/ת עם גברים.

יחד עם מוח גדול יחסית ואגודל, רכילות היא מה שמפריד בני אדם מקופים. היכולת של שני קופי-אדם לספר סיפור על קוף שלישי ורביעי, עם התחלה, אמצע וסוף, היא שמאפשרת לנו לקיים חברה אנושית. רכילות גם מאפשרת לנו להתרחק מאנשים עם מוניטין גרוע ועוזרת לנו ללמוד פרצופים. אבל ברכילות הישנה והטובה יש מאזן אימה: צריך לדעת למי לספר ומתי לספר, לא להפוך לרכלן, לטיפוס מרושע חובב אאוטינג, כזה שאף אחד לא מספר לו כלום או שמשתמשים בו כדי להפיץ שמועות. ועוד הבדל מהותי – רוב הזמן, אתה לא יודע מה אומרים עליך. בסיקרט, כל זה מנוטרל.

סיקרט

"מה שמאפשר לאנשים להתנהג ככה הוא הניתוק בין המעשה לתוצאה", מסביר ד"ר ירדן לוינסקי. לוינסקי מכיר את הנושא גם מהצד של החתן וגם מהצד של הכלה: הוא בלוגר ואיש אינטרנט ותיק, מחלוצי הרשת העברית, וגם פסיכיאטר. "באינטרנט לא רואים את התגובה, לא מתמודדים עם העלבון של מישהו, וכשאין השלכות רגשיות זה מאפשר לאנשים לעשות דברים שהם לא היו עושים. צריך להבין שרכילות הוא דבר הכרחי בהחברה אנושית. אבל יש עליה מנגנונים של בלמים ואיזונים. פה ניתקו את האיזונים והבלמים".

גיליתי שאני שמנה מדי בשבילו

סיקרט הושקה בארה"ב ובקנדה בפברואר האחרון על ידי דיוויד מארק ביתו וכריס ביידר-ווצ'לסר, בכירים בגוגל לשעבר, והרתיחה את הרכילות בסיליקון ואלי. רק עכשיו היא גלשה גם לישראל. ככה זה עובד: סיקרט מראה לכם פיד מינימליסטי של סודות שכתבו החברים שלכם. מי בדיוק? או. חברים. או שהם חברים שלכם בפייסבוק, או שהם החברים של החברים שלכם בפייסבוק, או שהם בקונטקט ליסט של הטלפון שלכם. כמה זה סודי באמת? גם בהנחה שהדאטה שלה לעולם לא ייפרץ, כמה הצלבות פשוטות עם חברים שמשתמשים בסיקרט ובדיקת החברים המשותפים שלכם בפייסבוק, והקייס פוצח.

"עברתי על הפיד בסיקרט כשפתאום ראיתי ש'חבר' שלי שיתף סיקרט וכתב בו שיש לו חברה חדשה, שיש לו רגשות אליה אבל שהיא קצת שמנה מדי בעיניו, והוא מתלבט אם להיפרד ממנה בגלל זה", מספרת הילה, שם בדוי כמובן. "כמו שאפשר לתאר, הדיון מהר מאוד הפך לפוגעני ומעליב כלפי החברה, והרבה אנשים עודדו אותו לזרוק אותה אם הוא לא נמשך אליה. עלתה בראשי האפשרות שאולי מי שחיבר את הפוסט הוא החבר החדש שלי. תקראי לזה תחושת בטן".

סיקרט

הילה עשתה מה שכל בחורה הייתה עושה. "כשנפגשתי איתו באותו ערב, חיכיתי שיילך להתקלח והצצתי לו באייפון. ראיתי שיש לו את האפליקציה ובדקתי אחרי איזה פוסטים הוא עוקב. לקח לי בדיוק שנייה לעלות על זה שזה הוא, אז לקחתי את הדברים שלי והלכתי הביתה בלי להגיד לו שלום".

זה גם מה שהופך את סיקרט למה שהיא: סודות היו ברשת מאז ומתמיד. פוסט סיקרט, למשל ­– פרויקט אמנותי של פראנק וורן, שנוסד ב-2007 כבלוג בו פורסמו גלויות עם סודות שאנשים שלחו בעילום שם. פוסט סיקרט הפך לאימפריה, ומבית היוצר שלו יצאו תערוכות, ספרים וסרטים, וכן קו לסיוע נפשי. לפני שנה, חשבון טוויטר ישראלי שנקרא "סודות" הזמין אנשים לצייץ בלי להזדהות, ועשה גלים גבוהים בביצה לכמה שבועות, עד שדהה. אתר Ask.fm, שאהוב על בני הנוער, מאפשר לשאול ולענות על שאלות באנונימיות (לא, אי אפשר להיכנס ככה להריון). ב-2013 עלתה לאפסטור "וויספר", שחושפת סודות לקהל מהאזור הגאוגרפי שלכם, בלי לערב את פייסבוק. היא התפרסמה במיוחד בפברואר האחרון, כשנחשף שם שגווינית' פאלטרו בוגדת בכריס מרטין עם עו"ד בשם קווין יורן. זמן קצר לאחר מכן, השניים הודיעו שהם מתגרשים.

אבל בפלטפורמות האלה הסודות נחשפו מול האינטרנט כולו, חלל אינסופי שבו אף אחד לא שומע אותך צועק, ולכן היה להן אופי וידויי: סיפורים עצובים על התעללות מינית ותגובות תומכות, פריקה של רגשות אשמה, סיפורי בגידות, מניפסטים של תיעוב לעולם וויצים משעשעים בסגנון "אני מדבר על ספרים שלא קראתי" ו"אני לא רוחץ ידיים אחרי השירותים". הימים היפים האלה חלפו. סיקרט לא דומה לתא וידוי, אלא לספר הרכילות מהסרט "ילדות רעות", שמלכות הכיתה כותבות בו לכלוכים על כל הילדים בשכבה ומפיצות ב – איזה עולם ישן – פלאיירים מצולמים בזירוקס. מקור הכוח שלה הוא קהל היעד המפולח מראש; במעגלים החברתיים הקטנים האלה, של האנשים שגרים איתך באותה עיר ועובדים באותו תחום, שיש לך איתם 80 או 100 או 140 חברים משותפים בפייסבוק, ההדף של הפצצות הוא קטלני.

כמות המשתמשים הישראלים בסיקרט הכפילה את עצמה כמה פעמים ככל הנראה בשבוע האחרון, אבל זו עדיין קבוצה קטנה יחסית של ארלי אדופטרס: משתמשים כבדים בפייסבוק ובטוויטר, אנשי הייטק, פעילי שמאל, אקדמאים, אנשי תקשורת, עיתונאים ובלוגרים. האנשים האלה עסקו בשנה-שנתיים האחרונות באינטנסיביות בלקבוע חוקים חדשים של מה בסדר ומה לא בסדר, מה מותר ומה אסור. הדוגמה האהובה בנושא הזה היא "גברים באוטובוסים", שהעלתה לדיון בעיה יומיומית קטנה אך מציקה, של בחורים שתופסים יותר מדי מרחב באוטובוס.

בזמן שפייסבוק הלכה והתבהמה בערימות של טוקבקים גזעניים ואלימים, בחוגים האלה אנשים חיים תחת פיקוח חברתי הדוק: עליך ליישר קו עם הדעות הנאורות והנכונות ביותר שיצאו היום מהדפוס, או שתיצלה בשרשור של צילום מסך ו-270 טוקבקים. אבל כשאורטל בן דיין, למשל, עושה שיימינג למישהו בפייסבוק כי היא איתרה תגובה גזענית שלו ברחבי הרשת – היא חוטפת מטח יפה של אש וגופרית בעצמה. בסיקרט, כל החומות נפלו.

סיקרט

בתגובה, המשתמשים בפייסבוק וטוויטר משתוללים: הרשתות החברתיות שבהן אנשים בזים אחד לשני בשם המלא, יוצרים חבורות ומחנות ומטנפים ועושים ממים אחד על השני, מפרסמים צילומי מסך ומוציאים מהארון, אלה שהמציאו את השיימינג ואת האאוטינג – יוצאות נגד הרוע המושלם של סיקרט. ובזמן שהסודות המרושעים רצים, אותם אנשים ממש מנסים לנסח כללים להתמודדות איתה. לכתוב מחמאות על חברים שעולים לגריל, למשל, ולברור אותן כך שיהיו אמינות. נכון לעכשיו, הקהילה שאיבדה אמון במין האנושי לפני כמה דקות בגלל הימין המשתולל ברחובות תל אביב ומחפש שמאלנים להרביץ להם, מאבדת אמון במין האנושי שוב, בגלל השמאלנים שמרביצים בסתר אחד לשני.

הכי נכון זה לנתק מגע

בשבועות הקרובים תקראו את הכתבות על הלינצ'ים בסיקרט, ויכול מאוד להיות שתנהרו אליה בהמוניכם כמו סקרנים שהולכים לראות פיגוע. גם פוליטיקאים; גם אנשי מודיעין; גם בני נוער, שהיד על הדק ההתעללות אצלם קלה במיוחד; גם סלבס – אלה כבר בכוננות ספיגה בימים האחרונים, כי על הסודות הגדולים באמת שלהם, כאלה שהורסים חיים, התקשורת שומרת, אבל משתמשי סיקרט לא שומרים. בשבועות האלה, רבים מהם יעברו שוב ושוב את החוויה הזאת: הגלילה האובססיבית של הפיד, הפחד לראות את השם שלך מתנוסס שם בידיעה שזה יכול לקרות כל רגע, האימה כשזה קורה.

כל אחד שהציץ פעם למייל של חבר ומצא רכילות על עצמו, כל מי שנשמה טובה מקרב חבריו דאגה לידע אותו באיזה לכלוך שמספרים עליו, מכיר את ההרגשה הזאת – כשאתה מגלה את מה שלא באמת רצית לדעת: הזמן הארוך והריק בין הקליטה של המלים ועד שהמוח מפענח אותן. גל הקור שעובר בך אחר כך; התחושה שהדם שלך אוזל מהגוף. הניסיון למשוך כתף, והמחשבות המעגליות שחוזרות לזה לפני השינה. נשים יודעות שאחת הטעויות הגדולות שאת יכולה לעשות הוא לתת אמון באדם הלא נכון – הבעיה שלפעמים את מגלה שזה הבן אדם הלא נכון כשכבר מאוחר מדי. מי שעבר אאוטינג או שיימינג מכל סוג שהוא מכיר את הידיעה המציקה שאתה יכול לעשות כל מיני דברים, אבל יש דבר אחד שאתה לא יכול לעשות לעולם – להפסיק להיות אתה. לא במובן הניו אייג'י, של עצות לדייטים, של "תהיה מי שאתה": להפסיק להיות אתה במובן הפשוט ביותר; להפסיק להיות מי שמספרים עליו את הסיפור הזה. 

"מה שעובר על אדם במצב כזה הוא חוויה איומה של חוסר אונים", מסביר לוינסקי. "כיוון שזה באינטרנט האימפקט הוא הרבה יותר רחב, גם השכנים והדודים והאנשים שעברו שם במקרה ועשו לייק יודעים. אין לך שום יכולת להתמודד עם סיטואציה כזאת. הדרך שלנו להתמודד עם דברים כאלה היא להבין מי האדם שאמר עלינו מה שאמר, וכאן קשה לעשות את זה, ולכן מה שהרבה אנשים עושים הוא לסגור את החשבון".

לדבריו, זה באמת הדבר הכי נכון ­לעשות. "גם אם מה שכתבו עליך זה שקר, זה לא מנחם. אתה לא יכול לנצח בקרב טענות אנונימי, ולכן עדיף לא להיכנס אליו. הכי נכון זה לנתק מגע".

אבל כמו כל אפליקציית מסרים מטופשת, שעולה לכותרות לכמה ימים או שבועות ונעלמת קצת אחרי אקזיט מרשים, כנראה שגם סיקרט תיעלם. הבאז סביבה כרגע עצם כל כך, שנראה שהיא תהיה חייבת להתכווץ באותה מהירות. אחת האפשרויות שלוינסקי מסמן הוא שהדימוי שלה ייעשה כה רכלני וחסר אמינות, עד שלדברים שייכתבו שם לא תהיה יותר משמעות.

אבל אם היא תספיק לגדול עוד הרבה לפני שזה יקרה, סביר להניח שבמוקדם או במאוחר המכבש הזה יעבור על כולם: אנשים יידעו מי מהחברים שלהם שונא אותם, בני זוג יגלו זה את הבגידות של זה, בחורים עם זין קטן יפסיקו לפחד שיעלו עליהם, העולם יצטרך לחיות עם הידיעה שכל הנשים כולן שכבו פעם עם מישהו, עיתונאים שעפים על עצמם יעופו על עצמם קצת פחות, כולם יידעו כמה כולם מרוויחים, ובאופן כללי יהיה דקדנס. קווי המצוקה יצטרכו להתמודד עם עומס של פניות; כולנו נצטרך להיות עם החברים שלנו ברגעים האלה. אחר כך זה ייגמר. ואחר כך, אנחנו פשוט נצטרך לחיות עם עצמנו.

הכתבה המקורית פורסמה באתר mako

כתבות נוספות ב-mako

מעורבים בתאונה? המשטרה תחרים לכם את הטלפון

החייל שתמונתו הופצה ברשת מודה: שיקרתי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#