"אני בטוחה שאם היית שואלת את הנשים מסביבך – כולן היו אומרות שהן רוצות ללכת לצבא"

מיעוט הנשים ביחידות המפתח בצה"ל משתקף מאוחר יותר בשוק העבודה. בצבא ובארגוני הנשים סבורים שהפתרון הוא בשירות קרבי משותף, אך אולי המפתח לשוויון מגדרי בישראל הוא דווקא אימוץ מודל הצבא המקצועי?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

"אוריאל אהרוני, סגן במיל' אלכסנדרוני, לא ויתר על נוכחותו במילואים, וכך, תוך כדי מילואים, נקרא לחדר לידה עם הולדת בתו. למילואים חזר מיד אחרי הלידה, מתוך תחושת מסירות. מצדיע לו, ולא פחות חשוב, לאפרת אשתו. גאווה למילואימניקים". כך צייץ בטוויטר בחודש שעבר ח"כ יועז הנדל (כחול לבן). בישראל, שבה הגיוס הוא לא רק חובה, אלא שליחות ומפתח להפיכה לאזרח טוב ומועיל יותר, אמירה כזו אינה נדירה. היא רק משקפת מציאות.

בישראל קיים זיהוי חזק, וכמעט מובהק, של הצבא עם המדינה ועם מרכיב האזרחות. "בחברה מיליטריסטית כפי שקיימת בישראל, האזרחות בנויה לפי השירות הצבאי", אומרת פרופ' אורנה ששון לוי, חוקרת צבא וחברה מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן. "ככל ששירותך הצבאי היה ארוך יותר, כך אתה אזרח טוב יותר. ככל שהיית קרבי יותר, קיבלת יותר צל"שים, הגעת לתפקיד הרמטכ"ל – כך תקבל יותר כוח פוליטי".

בישראל קיים זיהוי חזק, וכמעט מובהק, של הצבא עם המדינה ועם מרכיב האזרחות
בישראל קיים זיהוי חזק, וכמעט מובהק, של הצבא עם המדינה ועם מרכיב האזרחותצילום: דודו בכר

ששון לוי טוענת שהיעדרות של נשים מתפקידים בכירים בצבא מדירה אותן גם מהכוח הפוליטי באזרחות. במילים אחרות, השוליות של הנשים בצבא מובילה את נחיתותן בחיים האזרחיים, ובמדינה שבה הצבא הוא בעל משקל רב כל כך בבניין החברה, ההשלכות על נשים הן מרחיקות לכת.

די להסתכל על המפה הפוליטית הנוכחית כדי לראות ששירות צבאי יוקרתי משמש קרש קפיצה מהיר לפוליטיקה בישראל. כחול לבן, מפלגה שקמה לפני פחות משנה, הגיעה למעמד של מפלגה מובילה בין השאר הודות לשלושת הרמטכ"לים שמעטרים את רשימתה, שכולם הגיעו מיחידות צבאיות שעדיין סגורות בפני נשים. האישה היחידה שהצליחה להגיע לדרגת אלוף בצה"ל, אורנה ברביבאי, ממוקמת במקום ה־10 באותה רשימה.

יורדות בדרגות

הענקת דרגת האלוף לברביבאי היתה סימן דרך לעוד כמה נקודות ציון היסטוריות עבור נשים בצה"ל. ב־2014, במהלך מבצע צוק איתן, הקצינה אשרת בכר, אז מפקדת בחיל האיסוף הקרבי, מונתה למג"דית הקרבית הראשונה. עם מינוייה היא הועלתה לדרגת סא"ל. לאחר שנתיים בתפקיד, עברה בכר לתפקיד סגניתה של תא"ל יפעת תומר ירושלמי, יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם), תפקיד שבו היא מכהנת עד היום. "היתה לי אפשרות להמשיך בתפקידים מבצעיים וגם התמודדתי על תפקידים אחרים", אומרת בכר, "אבל בסופו של דבר רצו אותי ביוהל"ם כי אני מביאה גם את הניסיון כקרבית מהשטח".

למלא חובות כדי לקבל זכויות

אורנה ששון לוי
צילום: דוברות אוניברסיטת בר אילן

פרופ' אורנה ששון לוי: "אם נעבור למודל צבא מקצועי ייתכן שנשמע הרבה את הטיעון 'אין לך זכות להגיד מה את חושבת על לבנון ועזה – כי בכלל לא התגייסת'. זה יכול להחזיר נשים לתפקיד המסורתי של אימהות"

הפמיניזם הליברלי מדגיש השתתפות מלאה ושווה של נשים בתחום הציבורי כדרך להשגת שוויון מגדרי בחברה, וזאת במידה רבה הגישה שמובילה גם יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. הגישה הזו בולטת גם בקרב ארגוני הנשים בישראל, בהם שדולת הנשים, שזוכה לביקורת מצד ארגונים דתיים המתנגדים לשיתוף הפעולה שלה עם יוהל"ם.

על פי גישה זו, שמאפיינת את כל הגורמים הפועלים לקידום השילוב של נשים בצבא – נשים ישיגו זכויות שוות באזרחות רק באמצעות מילוי חובות באופן שווה, כולל חובת השירות הצבאי וההקרבה העצמית למען המדינה. כל עוד קיים מודל גיוס החובה ו"צבא העם" בישראל, נראה כי זאת הדרך להשגת שוויון מלא בין גברים ונשים.

ואולם, יש גם כאלה הקוראים לדון בשאלה אם עדיף להפוך את צה"ל לצבא קטן ומקצועי, שהמשרתים והמשרתות בו יקבלו כסף עבור שירותם ויראו בו מסלול לקריירה אפשרית. צבא כזה יתקיים במקביל לשוק העבודה האזרחי, יפרק את מבנה האי־שוויון הקיים ויתרום יותר לשוויון המגדרי בשוק העבודה ובמגזר הציבורי בישראל.

ההצדקות למעבר ממודל גיוס חובה למודל צבא מקצועי הן רבות, ואינן נוגעות לנשים באופן ישיר. הטיעונים נעים בין בזבוז כסף ומשאבים אדירים שמיועדים לממן ולאפשר שירות של מיליוני אזרחים, ועד להעלאת חששות ממשיים בנוגע לפגיעה במאמץ המלחמתי וביכולתם המקצועית של המשרתים בצבא. "מחירו של גיוס החובה בישראל הוא יקר, עם עלות אלטרנטיבית מוערכת של 51 מיליארד שקל כאובדן כספי למשק – בגלל אנשים שהיו צריכים להיות בשוק העבודה, ונמצאים בצבא", אומר דרור לביא, מייסד תנועת חזית, לוחמים למען צבא מקצועי. "לצבא מקצועי יש יתרונות כלכליים וצבאיים מוחשיים".

צבא צרפת מלחמת העולם ה-1
צבא צרפת במהלך קרב סום במלחמת העולם ה-1. ישנן טענות שלפיהן העלות הנמוכה של גיוס החובה היא שהובילה למלחמות העקובות מדם במחצית הראשונה של המאה ה־20צילום: ASSOCIATED PRESS

מודל צבא החובה החל לצבור תאוצה בתור הזהב של מדינות הלאום – במאות ה־19־18, ואפיין את רוב מדינות העולם עד סוף המאה ה־20. טענה רווחת היא שהזמינות האינסופית של כוח האדם והעלות הנמוכה של הגיוס עבור המדינה הן אלה שהובילו למלחמות העקובות מדם במחצית הראשונה של המאה ה־20. ב־1973, בעקבות המחאות נגד מלחמת ויטנאם, זנחה ארצות הברית את מודל צבא החובה, ואליה הצטרפו מדינות נוספות במערב.

הנטישה ההמונית של רעיון צבא החובה התרחשה בעיקר לאחר תום המלחמה הקרה, בשנות ה־90. עם היחלשות המלחמות הגדולות בין המעצמות, ועלייתו של האיום העל־מדינתי – הטרור – גבר הצורך בצבא קטן, יעיל ומקצועי, שיידע להתאים את עצמו לשינויים תכופים.

לביא טוען כי גיוס החובה יוצר כפייה על הפרט, וזו כפולה ומכופלת כשאלו נשים. "במדינות שבהן קיים צבא מקצועי, נשים ממעטות לבחור בקריירה צבאית. הצבא הוא ארגון גברי מאוד, ונראה שרוב הנשים לא מוצאות טעם בחיי צבא", הוא מוסיף.

ב־2015 הודיע שר ההגנה האמריקאי אז, אשטון קרטר, כי ארצות הברית תפתח בפני נשים את כל תפקידי הלוחמה בצבא. לדברי לביא, גם לאחר פרסום נרחב של המהלך ומאמצי גיוס רבים של הממשל האמריקאי, רק 6%־2% מהלוחמים בארצות הברית הם נשים. "עולה מכך שצבא הוא מקום שנשים לא בוחרות להיות בו, אזי הכפייה עליהן להתגייס ולשרת היא חזקה יותר מאשר על גברים", הוא אומר.

סא"ל בכר, שבחרה להתנדב לשירות קרבי ולבנות קריירה בצבא, שוללת את הטענה הזאת. "אי אפשר להשוות את הצבא בישראל לצבא בריטניה או לצבא קנדה", אומרת בכר. "בישראל, כל מי שמגיע לגיל 18 הולך לצבא. כך חונכנו וגדלנו, ואני בטוחה שאם היית שואלת את הנשים מסביבך – כולן היו אומרות שהן רוצות ללכת לצבא ולמלא תפקיד משמעותי. במדינות אחרות זו לא חובה, ולכן מן הסתם אין תחושה של מחויבות ושל שליחות. אנחנו רואים שיעור גבוה של נשים שבוחרות להתנדב למקצועות הלחימה, בוחרות בשירות משמעותי ורוצות להיות כמו אבא שלהן, כמו בן דוד שלהן. הן מבקשות להיות שוות בין שווים", אומרת בכר.

נשים למאמץ המלחמתי

בישראל קיימת עלייה מתמדת במספר הנשים שמשתלבות במאמץ המלחמתי ומשרתות בתפקידים קרביים. חלק מהמספרים נובעים מיחידות קרביות שנפתחו עבור נשים, וחלקם נובעים משינויים בהגדרות התפקיד של יחידות קיימות, בהן היחידה שבה שירתה בכר – חיל האיסוף הקרבי, שעד 2006 היתה יחידה של תצפיתניות בלבד, תומכות לחימה שאינן לוחמות. החל מ־2006 החלו לגייס ליחידה נשים לתפקיד לוחמות איסוף קרבי.

מאז אמצע שנות ה־80, יותר ויותר תפקידים נפתחו בפני נשים, כמו תפקידי הדרכת חי"ר שהיו מוגבלים בעבר לגברים. התהליך הזה התעצם עם בג"ץ אליס מילר ב־1995 בעקבותיו הורה למעשה בית המשפט לצה״ל לשלב נשים בשורותיו לא רק בהתאם לצורכי הביטחון, אלא גם בכפוף למחויבות מהותית לשוויון. מאז נפתחו מקצועות לחימה רבים לנשים, בהם טייסות, לוחמות במג"ב ולוחמות עוקץ.

"תהליך פתיחת התפקידים לנשים הוא אבולוציוני. ככל שתהיה התפתחות טכנולוגית כך יהיה לנו קל יותר לפתוח תפקידים, כי נדרש פחות עניין פיזי. אף לא ישאל שאלות והתפקידים האלה פשוט ייפתחו לנשים, כי החלק הפיזיולוגי כבר לא יהיה רלוונטי"

אושרת בכר
סא"ל אשרת בכר, סגנית היוהל"ם. היתה המג"דית הקרבית הראשונה בצה"לצילום: מוטי מילרוד

כדי להתמודד עם התהליכים הללו של שילוב נשים ביחידות קרביות, לצד גברים, צה"ל החל להסדיר את השירות המשותף ב־2002, באמצעות פקודת "השילוב הראוי". ב־2017 עודכנה הפקודה ושונה שמה ל"פקודת השירות המשותף". לרגל כינון הפקודה, בחן המכון הישראלי לדמוקרטיה את עמדותיהם של חיילים וחיילות בנוגע לשירות משותף. מהסקר עולה תמונה עגומה – נשים רוצות להשתלב, אך גברים עדיין מאמינים שנוכחותן מפריעה למאמץ המלחמתי.

"בהחלט ייתכן שישנם תפקידים קרביים שהאישה הממוצעת לא יכולה לעשות", אומרת ששון לוי. "מצד אחר, יש הרבה תפקידים שנשים יכולות לעשות, ודואגים לכך שהן לא יעשו אותם, בין היתר על ידי העצמת הדרישות הגופניות, כפי שהיה בטיס".

גם לאחר פתיחת תפקידים עבור נשים, עדיין קיימים תפקידי מפתח בצה"ל שסגורים בפניהן ואינם מאפשרים להן להשתתף באופן מלא במאמץ המלחמתי והאזרחי. יש שיטענו כי מודל גיוס החובה בישראל, על אף השינויים המשמעותיים שהוא עובר, ממשיך לתחזק את האתוס ההיסטורי של הנשים כאמהות של לוחמים ולא כלוחמות בזכות עצמן (ראו מסגרת).

נשים לא

"יש פה שילוב של הבניות חברתיות ותפישות חברתיות מושרשות מאוד, ואם היה עניין בכך – היו פותחים עוד יחידות לנשים", אומרת ששון לוי. ניתן לראות גם פערים בדרגות בין קצינים לקצינות. ב־2019, נשים מהוות 40% מכלל הקצינים הצעירים (דרגות סג"מ וסגן), ושיעורן יורד והולך ככל שעולים בדרגות. רק 10% מכלל אלופי המשנה בצה"ל הן נשים.

"תהליך פתיחת התפקידים לנשים הוא אבולוציוני", אומרת בכר. "אנחנו ממש לא מסתפקות בכך ש־86% מהתפקידים פתוחים בפני נשים. אבל אנחנו בוחנות את הצורך הצבאי ואת היכולת, ולפי זה אנחנו פועלות. לדעתי, ככל שתהיה התפתחות טכנולוגית כך יהיה לנו קל יותר לפתוח תפקידים, כי נדרש פחות עניין פיזי. אם בעתיד תהיה מערכת אוטומטית בחיל התותחנים, למשל, אז אף אחד בכלל לא ישאל שאלות והתפקידים האלה פשוט ייפתחו לנשים, כי החלק הפיזיולוגי כבר לא יהיה רלוונטי ולא יהיה שום מרכיב בהחלטה".

עם בונה סטארטאפ בונה עם

את הפערים הללו בגיוס בין גברים לנשים רואים לא רק ביחידות הקרביות. בשנים האחרונות התגבשה בצה"ל אליטה חדשה, כזו שבדומה לתפקידי הלוחמה ביחידות המיוחדות, מסלילה את המשרתים בה ישירות לצמרת שוק העבודה הישראלי – הפעם בהייטק.

הסטארטאפ ניישן הישראלי מלא בסיפורים על חיילי יחידת 8200 לשעבר, שהקימו חברת סטארטאפ עם חבר או שניים ליחידה ומכרו אותו במיליוני דולרים. על אף שביחידות הטכנולוגיות בצה"ל אין סיכון לנפילת רחם או לשברי מאמץ, גם בהן שיעור הנשים הוא נמוך במיוחד – 17%. לא מפתיע לגלות ששיעור ההשתתפות של נשים ביחידות הטכנולוגיות בצה"ל מתורגם באופן כמעט מדויק לשיעורן בשוק ההייטק האזרחי. מנתונים שפורסמו ב־TheMarker ב־2018, רק 35% מכלל העובדים בהייטק הן נשים. בתפקידי ניהול ופיתוח המספרים נמוכים עוד יותר: נשים מהוות 24% מעובדי הפיתוח,20% מכלל המנהלים ו־9% בלבד ממייסדי הסטארטאפים.

נשים לא נהנות

"היחידות הללו הן מפתח למוביליות חברתית מהצבא לאזרחות, וכשנשים לא משרתות בהן, זה יוצר בפניהן חסם", אומרת בכר. "בתפקידי טכנולוגיה בצה"ל כמובן שכל אישה יכולה לשרת, אין פה שום עניין פיזיולוגי, זה עניין קוגניטיבי לחלוטין. העניין הוא שהרבה פעמים הדרישות ביחידות הללו הן ידע מוקדם – חמש יחידות פיזיקה, חמש יחידות כימיה, חמש יחידות מתמטיקה, ומרבית הנשים לומדות יותר במגמות הומניות ופחות במדעים המדויקים, אז הן לא עוברות את תנאי הסף הנדרשים.

"לצבא יש תוכנית להגביר את הכשרת הנשים בטכנולוגיה, ואנחנו עובדים עם משרד החינוך כדי לחנך את הנערות לבחור במדעים המדויקים, כי זה ייתן להן את האופציה לבצע תפקידי טכנולוגיה בצבא, לצאת לקצונה, להיות מפקדות בכירות במערך הטכנולוגי ולהשתחרר כך לאזרחות", מוסיפה בכר.

תהליך פתיחת התפקידים לנשים בצה"ל התעצם עם בג"ץ אליס מילר ב־1995, שבעקבותיו הורה למעשה בית המשפט לצה״ל לשלב נשים בשורותיו לא רק בהתאם לצורכי הביטחון, אלא גם בכפוף למחויבות מהותית לשוויון

אליס מילר. פתחה את הדרך לשירות נשים בצוותי אוויר, בהמשך גם לתפקידי לחימה
אליס מילרצילום: שלומי בן עמי

רע הכרחי והרע במיעוטו

כשדנים בשאלה אם אכן נכון להיפרד ממודל צבא העם ולאמץ את מודל הצבא המקצועי, במיוחד בהקשר המגדרי, עולות לא מעט הסתייגויות. ששון לוי אינה מציעה תשובה חד־משמעית. "יש לי הרבה דילמות בנושא", היא אומרת. "העיקרון הבסיסי שאני מאמינה בו הוא שהמדינה צריכה להגן על הפרט ולא הפרט צריך להגן על המדינה. אבל מצד אחר, אם יהיה פה צבא מקצועי יתגייסו פחות אנשים, רוב המגויסים יהיו מהמעמדות הנמוכים, ומהר מאוד הם ייהפכו לבשר תותחים. כל עוד הילדים של כולם מתגייסים, ההורים מתעניינים ומפקחים על מה שהצבא עושה – דרך בתי המשפט, העיתונות, קשר עם הקצינים ועוד, וזה גם כוח שאי אפשר להתעלם ממנו".

דרור לביא
צילום: עדן קרוייציני

דרור לביא, מייסד תנועת חזית למען צבא מקצועי: "צבא הוא מקום שנשים לא בוחרות להיות בו, אזי הכפייה עליהן להתגייס ולשרת היא חזקה יותר מאשר על גברים"

מעבר לצבא מקצועי יוביל, ככל הנראה, למיעוט של נשים בתוך הצבא. ייתכן שנשים ייהנו משוויון רב יותר בשוק האזרחי, אך בתוך הארגון, השוויון הזה ייחלש. "נשים יתגייסו פחות והשוויון היחסי שיש לנשים בצבא כיום כנראה יצטמצם", אומרת ששון לוי. "נשמע הרבה את הטיעון 'אין לך זכות להגיד מה את חושבת על לבנון ועזה – כי בכלל לא התגייסת'. ייתכן שזה יאפשר להשתיק נשים בקלות, וזה יכול להחזיר אותן לתפקיד המסורתי של אימהות".

"אין ספק שקיים קונפליקט בין המחשבה הליברלית לבין צבא עם", אומר לביא. "הליברליזם מקדם חופש, אבל הוא צריך להגן על עצמו בפני אויבים חיצוניים ומדינות אחרות, שרוצים אולי לפגוע ברעיונות היפים האלה. הצורך בצבא הוא רע הכרחי".

ייתכן שאפשר להסתפק בשאיפה להגיע לאיזון בין הרע ההכרחי הזה, לבין גיוס מרצון חופשי. "בטוח שלא צריך להלל את השירות הצבאי, כפי שעושים היום", אומר לביא. "צריך להכיר לפחות בזה שזה לא בסדר שאנחנו עושים את זה, אבל אין לנו ברירה. במקביל, צריך לראות מה אפשר לעשות כדי לצמצם את מרכיב הכפייה ושאנשים יעשו זאת מתוך רצון חופשי".

"בסופו של עניין", אומרת ששון לוי, "בגיוס חובה לנשים יש יותר כוח, אף שהוא לא כוח אמיתי. ברביבאי, למשל, לא החלה מסורת, כי אין עוד אלופות בצבא. מצד אחר, היתה בצה"ל לפחות אלופה אחת, ויש להניח שלא היתה אישה בדרגה הזאת בצבאות אחרים בעולם".

זוהי ספרטה?

היסטוריונים לעתים משווים את ספרטה לישראל, בהיבט של מודל צבא העם
והמרכזיות של הצבא בחברה האזרחית. בספרטה, חינוך הגברים, שהחל מגיל
שבע, היה מיועד למטרה אחת בלבד והיא הכשרתם לקרב ולמלחמה. הם לא היו
רשאים להחזיק בקניין פרטי, או לחנך את ילדיהם לפי ראות עיניהם. על אף החינוך הצבאי של כלל האזרחים, ואולי בזכותו, ספרטה לא ששה אלי קרב,
ויצאה למלחמות עקובות מדם רק כשלא היתה לה ברירה אחרת.

גורגו, אשת מלך ספרטה ליאונידס. הנשים הספרטניות לא לקחו חלק במוסדות השלטון, אך היו מהנשים החופשיות ביותר ביוון העתיקה
גורגו, אשת מלך ספרטה ליאונידס. הנשים הספרטניות לא לקחו חלק במוסדות השלטון, אך נחשבו לנשים החופשיות ביותר ביוון העתיקהצילום: Helena P. Schrader

גם הנשים בספרטה היו זכאיות לחינוך הנוקשה שאפיין את עיר המדינה. הן התאמנו מגיל צעיר בדיוק כמו הגברים, השתתפו בתחרויות ריצה ושמרו על כושר גופני מעולה. עם זאת, הן לא עשו זאת כדי להשתתף בצבא הלוחם – גוף האזרחים של המדינה הספרטנית. מטרת החינוך הגופני היתה לחזק אותן לקראת הלידות בבוא העת.

ההנחה היתה שנשים חזקות יילדו גברים חסונים יותר – חיילים מעולים יותר. הן לא שולבו במאמץ המלחמתי, וכמובן שלא לקחו חלק במוסדות המדינה לאחר בגרותן. הנשים הספרטניות זכו להיות ספרטניות למראית עין – הרחיקו מהן חולשה, רכות ונשיות, רק כדי שיוכלו לממש את הייעוד הנשי שלהן – הבאת צאצאים לעולם.

ואולם, הן היו הנשים היחידות ביוון העתיקה שהורשו, לא פחות מהגברים, להשתתף בתהלוכות ובחגיגות, לרקוד ולשיר בנוכחות גברים, ולהתרוצץ בעירום ברחבי העיר ביחד איתם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker