תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העיקר שכולם מרוצים

לכתבה
ארובות מפעל בדליאן בסין. מה חשוב יותר - פגיעה בסביבה או מוצרים לתועלת הציבור בלומברג

מהי הדרך הטובה ביותר לנהל מדיניות ציבורית? תורת התועלתנות מציעה מענה פשוט: באופן שמביא את מירב האושר למירב האנשים. וזה נשמע נהדר, עד שיורדים לפרטים

אחת הדילמות המפורסמות ביותר בעשורים האחרונים שואלת כך: נניח שיש רכבת שדוהרת ללא מעצורים, ועומדת להתנגש בקבוצה של חמישה אנשים שעומדת במסלולה. יש באפשרותכם להסיט את הרכבת למסילה צדדית, אולם במסילה עומד אדם אחר. אתם צריכים לבחור את מי להרוג – את קבוצת האנשים או את האדם הבודד. כיצד ומה תחליטו?

סביר להניח שמצב זה לא יתממש לעולם כלשונו, אולם דילמות שבהן נדרשת הכרעה בין שתי אפשרויות הן עניין יומיומי למדי. ברמה האישית, אנו צריכים לקבל החלטות לגבי העתיד, ואנו בוחנים אותן לפי התוצאות העתידיות והמצופות שלהן. ברמה הלאומית או העסקית, אנו גם כן עומדים בפני דילמות דומות בלתי פוסקות: האם לאפשר את הקמתם של מפעלים המזהמים את סביבתם ופוגעים בבריאות השכנים, אך מצד אחר מייצרים מוצרים שכל הציבור נהנה מהם? האם ראוי שחברת תרופות שמפתחת תרופה למחלה נפוצה תערוך ניסוי מכריע בבני אדם, שעלולים להיפגע? האם להסכים להפקעת שטח פרטי לטובת סלילת כביש ציבורי? כיצד אמורה ועדת סל התרופות להחליט על הכנסת תרופות לסל? האם ראוי למסות את העשירים ולהקל על המס של העניים? האם זה בסדר לוותר לאינטל על תשלום מסים, מאחר שהיא מעסיקה אלפי עובדים בישראל?

נדמה שבכל אחד מן המקרים האלה יש לקבל החלטה כשבבסיסה עומדת הדילמה הבאה: האם יש להקריב את טובתם של מעטים לשם השגת טובתם של רבים אחרים? שאלה זו עומדת בבסיס הרעיון של מדיניות מעשית, וביסוד שאלת אחריותו של הריבון ואופן קבלת ההחלטות שלו.

לאורך ההיסטוריה עלו קריטריונים רבים למתן תשובות לדילמות מעין אלה, וכיום אחד הקריטריונים הנפוצים ביותר לכך הוא עיקרון התועלתנות (Utilitarianism). על פי עיקרון זה, יש לבחור באפשרות שתביא את מירב האושר למירב בני האדם. כלומר, במקרה של דילמה, על המדינה לשקלל את כל התוצאות של האפשרויות השונות, לבחון את התועלות והנזקים של כל אחת מהן, ולאחר מכן לבחור במעשה שיגביר את האושר הכללי.

Henry William Pickersgill

את האושר מחפשים

עיקרון התועלתנות מזוהה מזה כ־200 שנה עם אחד מגדולי הוגי הדעות של תקופת הנאורות הבריטית, ג'רמי בנת'ם (1748־1832). בנת'ם נולד בלונדון בתקופה של שינויים חברתיים, כלכליים ופוליטיים משמעותיים שהפכו את בריטניה לאימפריה גלובלית, אך גם יצרו בעיות חברתיות נרחבות ופערים כלכליים גדולים, והביאו לעליית מעמד ביניים חזק ובעל כוח פוליטי וכלכלי רב.

כבן למשפחת משפטנים מהמעמד הגבוה באנגליה, בנת'ם חונך להמשיך את המסורת. כבר בגיל שלוש למד לקרוא לטינית, ובגיל 16 השיג תואר ראשון במשפטים. אולם בבגרותו הפנה עורף לפרקטיקה ובחר להתמקד בהגות בתחומי המשפט, המוסר והמדיניות הציבורית. הוא נמנה עם חבורה אינטלקטואלית ששאפה לשפר את מוסדות השלטון, וכללה בין היתר את אדם סמית וג'יימס מיל, ולאחריהם גם את דייוויד ריקרדו ובנו של ג'יימס מיל, הפילוסוף האנגלי סטיוארט מיל, שנחשב ממשיכו של בנת'ם בתחום תורת המוסר התועלתנית. בנת'ם היה מקורב מאוד לשליטים בני תקופתו – קיסרית רוסיה יקטרינה הגדולה והגנרל שלה פוטיומקין, והאליטה של אירופה ושל מושבותיה בעולם. ראשי המהפכה הצרפתית התלהבו מרעיונותיו, ונפוליאון אימץ אותם והפך לא מעט מהמלצותיו לבסיס לקוד האזרחי הצרפתי ("קוד נפוליאון") שיושם באירופה תחת שלטונו ולאחריו.

בנת'ם כתב ללא סוף, עד מותו, אולם מעל כל כתיבתו מתנשאת עבודה חשובה אחת: "מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה". בחיבור זה הוא ניסח בשיטתיות את תורת התועלתנות כעקרון מוסרי, שאמור להנחות את המדיניות הציבורית הנכונה. העיקרון הבסיסי של תורה זו הוא ברור: אין זה משנה מה בני האדם אומרים, במעשיהם הם מבטאים חוק טבע יסודי שמנחה אותם: הם מתרחקים מכאב ומשתוקקים לעונג.

בנת'ם כמובן לא היה האדם הראשון שהצביע על האושר והעונג כתכלית פעולתו של האדם. כבר בעת העתיקה טענו כך הזרמים הפילוסופיים האפיקורסים והסטואים, שהדגישו את הרדיפה אחר החיים הטובים כתמצית הפעילות האנושית. אולם בימי הביניים, הרדיפה אחר האושר וההנאה בעולם הזה נתפשו כחטא, וכדבר שיש להתרחק ממנו, שהרי לא באנו ליהנות בעולם הזה, אלא רק בעולם הבא.

ההוגים של תקופת הרנסנס והנאורות לא ראו ברדיפה אחר העונג דבר חטא שיש להתגבר עליו, אלא מצב בסיסי של האדם החי בעולם, שיש להבינו כדי לכוון את החיים. עם פרסום תורת האבולוציה של דרווין במאה ה־19, קיבל הרעיון ביסוס מדעי, ולאחר מכן נוסח באופן פסיכולוגי על ידי פרויד בתחילת המאה ה־20. אצל בנת'ם, עקרון הכאב והעונג קיבל משמעות מכניסטית. הוא תיאר שני כוחות שפועלים בנפשו של האדם: אחד הוא המשיכה אל העונג, והשני הוא ההתרחקות מהכאב. כוחות אלה, טען, שולטים בנו בכל מה שאנחנו עושים ובכל הבחירות שלנו.

מעבר לניתוח קר של נפש האדם, גלומה בראייה כזו גם משמעות מכרעת לאופי השלטון האנושי. כמו רבים אחרים בני תקופתו, בנת'ם קישר בין טבע האדם לצורת השלטון המתאימה לו, וטען שכל שלטון לפעול בהרמוניה על פי עקרונות אלה, ולא לנסות לפעול נגדם, שכן רק כך יוכל השלטון להיות צודק ומוסרי. גם החקיקה של המדינה צריכה לעלות בקנה אחד עם נטיות אלה של נפש האדם, כך שאם המדינה צריכה להחליט החלטות או לחוקק חוקים, עליה לשאוף להביא את מירב האושר למירב בני האדם.

כשבנת'ם ניסח את רעיון התועלתנות, הוא ביקש להחליף שתי תפישות מוטעות של מדיניות ציבורית שהיו נפוצות בזמנו. הראשונה היתה תפישת השליט האבסולוטי שניסח הפילוסוף תומס הובס, בן המאה ה־17. הובס טען כי מצבם הטבעי של בני האדם הוא מלחמת קיום מתמדת. כדי לרסן אותה, הם מינו לעצמם שליט והסכימו להעניק לו ורק לו את הסמכות להפעיל כוח על כולם ולהחליט למען כולם. מכאן, שהדבר היחיד שצריך להנחות את השליט הוא טובתו העצמית, שאמורה לייצג את רצון הכלל. במקרה של דילמה, זכותו של השליט להחליט כרצונו, ולנשלטים אין שום זכות לערער על החלטותיו.

חלוקה של הטובין החברתיים יכולה להיות צודקת רק אם קבוצות חלשות מרוויחות ממנה, או לפחות מסכימות לה, ויש באפשרותן המעשית לדרוש שינוי בפועל של מצבן. ללא זאת, התועלתנות המדינית מבית מדרשו של בנת'ם עלולה להיות רק עוד אמצעי שליטה, במקום כלי ליישום מדיניות הוגנת

Frederic REGLAIN / Gamma-Rapho v

בנת'ם, שחי כ־100 שנה לאחר הובס, לא יכול היה לקבל קביעה בזכות כוח אבסולוטי לשליט, והתיאוריה התועלתנית שלו מבטאת שינוי מהותי באופן תפישת השלטון שתאם את ההתפתחויות החברתיות של זמנו, לעבר הגדרתו כמוסד הקיים כדי לשרת את העם. והיה דבר נוסף שעמד מול עיניו הביקורתיות: רעיון הזכויות הטבעיות. למרות הדמוקרטיה המתגברת של ימיו, בני האצולה האנגלית תבעו לעצמם מעמד ייחודי בשם "זכויות טבעיות" שלכאורה יש להם, שנתפשו כבסיסיות יותר מהזכויות האזרחיות. תביעה זו אפשרה להם לשמור על כוחם הפוליטי והכלכלי, ושימשה בפועל לקידום האינטרסים האישים והמעמדיים על חשבון כלל העם. לאור זאת יש להבין את המהפכנות של הרעיון התועלתני: הוא מחייב את השליט לקיים כל הזמן תחשיב מדעי של התועלות החזויות של החלטותיו המדיניות, ועליו לעשות זאת תוך כדי התעלמות מוחלטת משאלת הזכויות – שהן לא יותר מ"שטויות על קביים", כפי שכינה אותן בנת'ם. כל קביעה שלטונית או חקיקה שמיטיבה עם מעטים מבלי להגדיל את האושר הכללי, מנוגדת לעיקרון התועלתני.

על בסיס תפישתו זו, קרא בנת'ם לרפורמות מרחיקות לכת במערכת השלטונית האנגלית. הוא קרא להעניק זכות בחירה לכל, לבחירות חשאיות וקבועות בזמן, לחינוך שווה לכולם, לביטול מגבלות סחר ולצמצום עונשי המוות עד למינימום.

 

מי יודע מהו אושר

השאיפה של בנת'ם להפוך את מנגנון קבלת ההחלטות לתיאוריית מוסר מדעית עוררה ביקורות רבות. חלקן טענו כי לא ניתן באמת למדוד הנאה ואושר – שהרי כיצד ניתן לבצע בפועל את "תחשיב התועלות", כלומר להעריך את כל ההנאות הגופניות והרוחניות והסבל, באמצעות סרגל אחד ואחיד לכל בני האדם? יתר על כן, גם אם נניח שאנחנו יכולים לקיים תחשיב כזה, האם אנו יכולים בכלל לזהות את כלל ההשפעות והתוצאות של פעולות מסוימות? כך לדוגמה, האם אנו כיום יודעים להעריך את הנזק שנוצר משימוש נרחב בפלסטיק – שימוש שעל פי כל הדעות מרבה את האושר הכללי, אך תוצאותיו לטווח ארוך עדיין לא ברורות דיין?

ביקורת נוספת הופנתה כנגד ההתמקדות בתוצאות הפעולה, על חשבון המעשה עצמו או הזכויות של המעורבים והמושפעים מההחלטה. האם באמת אושרו של אדם אחד יכול לבוא על חשבון אושרם של עשרה אחרים מיואשים, במקרה שאושרו הנוסף מגדיל את האושר הכללי? מה בדבר זכות הפרט לקניין, לחיים ולבריאות – האם זו מתבטלת לנוכח טובת הכלל במקרה שהמדינה הגיעה למסקנה שיש להפקיע את רכושו כדי להקים מפעל לזיקוק נפט?

ממשיכו של בנת'ם ובן חסותו, סטיוארט מיל, הבין בעייתיות זה והגביל את העיקרון התועלתני בשם זכויות הפרט המוקנות לו ללא תלות במעמדו החברתי. זכויות אלה אף קובעות שאם אכן המדינה מבקשת לפעול להגברת האושר הכללי, עליה לדאוג שכל הפרטים יוכלו לממש את זכויותיהם. רק במצב שבו כל בני האדם חופשיים לפעול למען עצמם, העיקרון התועלתני והאושר הכללי, שהוא תכלית כל מדיניות, יוכל להתממש.

לרעיון התועלתני היתה השפעה עצומה על השלטון באנגליה במאה ה־19 ולא מעט מהרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והחוקתיות היו בהשראתו. אלה התאימו לאינטרסים של המעמד הבינוני, שהרוויח מהמהפכה התעשייתית ודרש התחשבות באינטרסים שלו. שיטתו של בנת'ם היתה המסד הרעיוני המתאים לקידומם. ממשיכיו של בנת'ם מונו לתפקידי מפתח בשלטון האנגלי והיו מראשי הפועלים ליישמם. כך לדוגמה, חוק העניים מ־1834, שקבע כי על העניים לשכון במוסדות עבודה תוך כדי צמצום התמיכה הממשלתית בהם, הביא להקמת ועדה ליישום החוק כשבראשה מזכירו הראשי של בנת'ם. רפורמות קפיטליסטיות נוספות של שנות ה־30 וה־40 של אותה מאה – חוקים כגון חוקי התעשייה, וחוקי בריאות הציבור – התבצעו בהתאם להגותו של בנת'ם ועיצבו מחדש את היחס בין השלטון לעם.

בני האצולה האנגלית בימיו של בנת'ם תבעו לעצמם מעמד ייחודי בשם "זכויות טבעיות" שלכאורה יש להם. הרעיון התועלתני חייב את השליט לקיים תחשיב מדעי של התועלות החזויות של החלטותיו המדיניות, ועליו לעשות זאת תוך כדי התעלמות מוחלטת משאלת הזכויות

London Stereoscopic Company / Hu

לקראת סוף המאה, ותחת השפעתה הגוברת של בריטניה בכל העולם, נהפכה התועלתנות לאחת התיאוריות האתיות, הכלכליות והשלטוניות החשובות ביותר. מדינות רבות אימצו בגלוי או במובלע את הרעיונות של בנת'ם ומיל. על המדינה הוטל לבחון את העלויות והרווחים במושגים כספיים בכדי לבחון מה ראוי וכדאי לעשות. גם כיום, החלטות רבות של המדינה מונחות על ידי תרומתן לתמ"ג או הכבדתן על התקציב, כביטוי לאושר המצרפי של כלל האזרחים. אולם באותה מידה, תפישה זו התירה למדינות להצר את צעדיהן וחירותן של אוכלוסיות שונות בשם האושר של "מירב בני האדם", במה שעשוי היה להיתפש כצעד ראשון או נוסף בדרך לשעבוד פוליטי וכלכלי.

ככל שהשיטה הקפיטליסטית הלכה ודחקה שיטות כלכליות אחרות, הרעיונות האלה קיבלו תפנית, ותחשיב התועלות חזר להיתפש כעניינו של הפרט בלבד. כלכלנים נטו לבטל את הרעיון שהמדינה יכולה לערוך חישוב כלכלי מדויק של התועלות והנזקים. כלכלנים כמו סטנלי ג'בונס, אחד מאבות תורת התועלת השולית, אף נטו לבטל את רעיון "מירב האושר למירב בני האדם" וראו בתועלת עניין פרטי של האדם בלבד. כל פעולה של כל אדם, טען ג'בונס, היא תוצאה של שיקול מתמיד של רווח והפסד פרטי שמטרתו מקסום התועלת האישית בלבד. המדינה לדידו, לא כשירה לעשות שיקולים כאלה.

גם הכלכלן ליונל רובינס החזיק באותה דעה, וטען שגם אם המדינה תצליח לעשות חישוב בלתי אפשרי זה, ותגלה מה יש לעשות כדי להשיג את מירב האושר למירב בני האדם – למשל, שצריך לקחת יותר מסים מהעשירים ולחלק לעניים – אין זה אומר שצריך ליישם זאת בפועל, ובכל מקרה, אין זה עניין כלכלי אלא פוליטי למהדרין ולכן יש להימנע ממנו. הכלכלן האמריקאי קנת' ארו הפך רעיון זה דווקא לבחירה מדינית של אדישות: מאחר שלא ניתן לדעת מהו מירב האושר למירב בני האדם, המעשה הטוב ביותר יהיה זה שיאפשר לכל אחד לבחור לעצמו מה לעשות ובכך למקסם את מירב האושר של כל אחד בנפרד. כלומר, אם רוצים בכל זאת ליישם מדיניות תועלתנית, אזי רק חוסר התערבות בשווקים הוא זה שיביא לרווחה החברתית הטובה ביותר, מאחר שרק במצב זה בני האדם יוכלו לממש את שאיפתם לעונג.

 

עוד אמצעי שליטה

רוח זו עמדה בבסיס הפיצול שחל בין הכלכלה לבין האתיקה, מה שהותיר את נושא התועלתנות כעניין של עקרון מוסרי, בעוד שבכלכלה הודגש נושא התועלת האישית. אולם החל בשנות ה־70 וה־80 הוגי דעות החלו לבחון מחדש את הישימות הפוליטית והכלכלית שלה בתחום המדינות הציבורית. אחד הבולטים שבהם ואולי גם המבקר הראשי של התורה בסוף המאה ה־20 היה הפילוסוף ג'ון רולס, עם תורת "הצדק כהוגנות" שלו.

על פי רולס, אין שום הצדקה מוסרית וכלכלית לכך שבשם "מירב האושר למירב בני האדם" יותר למדינה או לארגון עסקי לפגוע בזכויות יסוד של אדם אחר או של קבוצת אוכלוסייה מסוימת. מדיניות המתבססת על תפישה תועלתנית, טען, נהפכת לכלי לנישול קבוצות חלשות ולהחלשת קבוצות שאינן מקורבות למוקדי הכוח הפוליטי. כך לדוגמה, ייתכן שפערים חברתיים מסוימים יהיו תועלתניים, מאחר שהם יאפשרו להעסיק פועלים זולים וללא זכויות, מה שיתרום לרווחים של רבים אחרים. אולם זה לא יהיה צודק ובוודאי לא הוגן. חלוקה צודקת של הטובין החברתיים יכולה להיות צודקת רק אם אותן קבוצות חלשות מרוויחות ממנה, או לפחות מסכימות לה, ויש באפשרותן המעשית לדרוש שינוי בפועל של מצבן. ללא זאת, התועלתנות המדינית מבית מדרשו של בנת'ם עלולה להיות רק עוד אמצעי שליטה, במקום כלי ליישום מדיניות הוגנת כלפי כולם.

תלמידו של רולס, רוברט ניוזיק, פילוסוף בן זמננו שנחשב לאחד ממנסחיו של הליברליזם המודרני, החריף את הביקורת על התועלתנות. הוא טען כי הדבר החשוב ביותר הוא חירותו של האדם, וכי חירות זו צריכה להיות תכלית פעולת המדינה, מה ששולל מכל וכל את ההצדקה לכך שחלק מסוים של האוכלוסייה ייפגע תוך כדי שהמדינה פועלת למען אוכלוסיות אחרות. לדידו, מדינה טובה אינה מחפשת את מירב האושר למירב בני האדם, אלא נמנעת בכל מצב מכל התערבות בחיי הפרט ועסקיו. כך לדוגמה, אסור למדינה לקבוע תקנות בשווקים שמצרים את רגלי המפעלים בשם טובתם של אזרחים, או לחייב פירמות לגלות את הסודות המסחריים שלה בשם תקנות סחר הוגן.

בין אם נאמץ את גישת התועלתנות או נבחר בגישת הזכויות כמי שינחו את החלטות המדינה, עלינו לזכור ששתיהן ואחרות נוספות נוסחו כעקרונות האמורים להבטיח שלטון תקין הפועל באופן רציונלי ושמאפשר שיח ציבורי. שיטות מדיניות אלה נועדו לקיים סדר חברתי ועסקי מסוים, שבצורה כזו או אחרת אמור להטיב עם כלל האנשים. הוויכוח בין השיטות הוא ויכוח פורה ומחויב המציאות, שהרי לא תמיד מירב האושר למירב בני האדם עדיף על פני מימוש זכויות ולא בטוח שתמיד הדרך השנייה היא הנכונה. אולם יש לזכור ששיטות אלה נועדו בעיקר למנוע מהשליט לקיים מדיניות שרירותית, חסרת היגיון וחסרת בקרה. בימינו, החשש צריך להיות לא רק מכך שלא הושגה הטובה הכללית או שלא מומשו זכויות, אלא שבראשן של מדינות יעמדו שליטים שיצליחו לכופף את כל מנגנוני הבקרה והאיזונים – אותם אלה שבנת'ם ביקש להקים למול הכוח האבסולוטי של השלטון בימיו שקידם את טובתם של מעטים מקורבים, והקריב את כל שאר האזרחים. 

 

הכותב הוא חוקר ומרצה לפילוסופיה של הכלכלה והעסקים ומנהל "רמה" - רשת מדעי הרוח והחברה הישראלית

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות