תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הישרדות בכל מחיר: תוכנית יום הדין של העשירים

לכתבה
Vivos / Copyright Terravivos.com

העשירים מתכננים להשתמש בטכנולוגיה כדי להציל את עצמם במקרה של אסון אפוקליפטי. וכל השאר? שיסתדרו

12תגובות

בשנה שעברה הוזמנתי לאתר נופש יוקרתי כדי לשאת נאום לפני מאות בנקאי השקעות, או כך לפחות חשבתי. התשלום היה הגבוה ביותר שקיבלתי אי פעם בעבור נאום – כמחצית מהמשכורת השנתית שלי כפרופסור – וכל זה בשביל לספק כמה תובנות לגבי עתיד הטכנולוגיה.

מעולם לא אהבתי לדבר על העתיד. שלב השאלות והתשובות תמיד מסתיים בכך שאני נאלץ להביע את דעתי על מילות באזז טכנולוגיות כמו בלוקצ'יין, הדפסה בתלת־ממד וכדומה. קהל המאזינים בדרך כלל לא באמת רוצה ללמוד על הטכנולוגיות או על ההשפעות שלהן לגבי השקעות. אך הכסף מדבר, ואני מסכים להצעה.

עם הגעתי לאתר, הושיבו אותי ליד שולחן עגול והקהל הובא אלי: חמישה גברים עשירים מאוד – כן, כולם היו גברים – מצמרת עולם קרנות הגידור. לאחר שיחה קצרה, הבנתי שהם כלל אינם מתעניינים במידע שהכנתי מראש. היו להם שאלות משלהם.

השאלות בתחילה היו נפוצות למדי. אתר או ביטקוין? האם מחשוב קוונטי הוא דבר אמיתי? אולם בהדרגה, הסוגיות האמיתיות החלו לצוץ על פני השטח: איזה אזור ייפגע הכי פחות ממשבר האקלים, ניו זילנד או אלסקה? האם גוגל באמת בונה בית למוח של ריי קורצווייל? האם התודעה שלו תמשיך לחיות גם אחרי שימות? לבסוף, מנכ"ל ברוקראז' אחד סיפר כי כמעט השלים את בנייתו של בונקר תת־קרקעי ושאל: "כיצד אצליח לשמר את סמכותי על אנשי האבטחה שלי לאחר האירוע הגדול?".

ה"אירוע". זה היה היופמיזם שבו הם השתמשו כדי לתאר אסון סביבתי, אי־יציבות חברתית, פיצוץ גרעיני, וירוס מתפשט, או מתקפת סייבר שתחסל את הכל.

השאלה האחרונה העסיקה אותנו בשארית הזמן. הם ידעו שיהיה צורך בשומרים חמושים שיגנו על המתחמים שלהם מפני ההמון הזועם, אך כיצד אפשר יהיה לשלם לשומרים כשהכסף יהיה חסר ערך? מה ימנע מהמאבטחים להעביר את נאמנותם למנהיג חדש? המיליארדרים שקלו להשתמש בשילוב מיוחד של מנעולים שאיש מלבדם אינו מכיר כדי לשמור על אספקת המזון, או אולי להכריח את השומרים לענוד קולרי ציות בתמורה להישרדותם. או אולי לבנות רובוטים שישמשו שומרים ופועלים – אם פיתוח הטכנולוגיה הזאת ייעשה מבעוד מועד.

Vivos xPoint / Copyright Terravi

לפתע הבנתי: מבחינת הג'נטלמנים האלה, זאת היתה המהות האמיתית של שיחה על עתיד הטכנולוגיה. לאחר ששאבו השראה מאילון מאסק לגבי ההשתלטות על מאדים, ומפיטר תיל לגבי היפוך תהליך ההזדקנות, או מסם אלטמן וריי קורצווייל שמתכוונים להעלות את המוחות שלהם למחשבי על, החמישייה הזו התכוננה לעתידה הדיגיטלי. זהו עתיד שאינו קשור לשיפור העולם, כי אם להישרדותם האישית מול סכנה ברורה ומיידית של שינוי אקלימי, עליית מפלס פני הים, הגירה המונית, מגפות גלובליות, פאניקה מפני זרים ודלדול המשאבים. מבחינתם, הנושא הזה נוגע לדבר אחד בלבד: הימלטות.

 

להמר על העתיד

אין כל רע בהערכות אופטימיות לגבי הדרך שבה הטכנולוגיה עשויה להיטיב עם החברה האנושית, אולם השאיפה לאוטופיה פוסט־אנושית היא משהו אחר לגמרי. אין זה חזון של הגירה המונית של האנושות למצב קיומי חדש, אלא למסע להתעלות מעל כל דבר אנושי: הגוף, תלות הדדית, חמלה, רגישות, ומורכבות. כפי שפילוסופים של טכנולוגיה טוענים כבר שנים, החזון הטראנס־אנושי מצמצם את המציאות לדאטה והופך את בני האדם ל"חפצים שמעבדים מידע".

זהו צמצום של האבולוציה האנושית למשחק מחשב שהמנצח בו מוצא פתח מילוט ומזמין כמה מחבריו הטובים להתלוות אליו למסע. האם יהיו אלה מאסק, בזוס, תיל או אולי צוקרברג? מיליארדרים אלה נראים כמנצחים הבטוחים של הכלכלה הדיגיטלית – עולם עסקי שגם בו פועל הרעיון של הישרדות הכשירים, המניע את כל הספקולציות שמוזכרות כאן.

זה לא תמיד היה כך. היה רגע חולף, בתחילת שנות ה־90, שבו העתיד הדיגיטלי היה פתוח להמצאות עבור כולם. הטכנולוגיה נהפכה למגרש משחקים עבור תרבות־נגד שזיהתה הזדמנות לייצר עתיד פרו־אנושי כוללני יותר, שהחלוקה בו מאוזנת יותר. אלא שהאינטרסים של העסקים הממוסדים התמקדו באפשרויות החדשות שנפתחו בעבור אותן מטרות ישנות, וטכנולוגיסטים רבים פותו על ידי הנפקות ראשוניות של חדי קרן. ההתפתחות הדיגיטלית נהפכה לעוד כלי שאפשר להמר עליו – כמו חוזים עתידיים על מניות או על סחורות. כל נאום, מאמר, מחקר, או מסמך שדן בטכנולוגיה, אומץ למטרות הימורים. העתיד כבר לא היה דבר שנוצר על ידי הבחירות שלנו בהווה או התקוות שלנו לעתיד האנושות, כי אם מצב קבוע מראש שעליו אפשר להמר באמצעות הון סיכון.

תפישה זאת שחררה אותנו מההשלכות המוסריות של הפעילות האנושית. פיתוח טכנולוגי נהפך לסיפור על הישרדות אישית. חמור מכך, אם מישהו ניסה להפנות את תשומת הלב לתהליך הזה, הוא מיצב את עצמו בלי משים כאויב השוק או כאדם רגזן ששונא טכנולוגיה.

במקום לחשוב על ההשפעות האתיות של ניצול רבים בשם המעטים, מרבית האקדמאים, העיתונאים וסופרי המדע הבדיוני דנים בתעלומות מופשטות הרבה יותר: האם זה הוגן שסוחר מניות ישתמש בסמים חכמים? האם להשתיל בילדים שתלים ללימוד שפות זרות? האם אנו רוצים שהמכוניות האוטונומיות יגנו קודם כל על חיי הולכי הרגל ורק אחר כך על הנוסעים? האם המושבות הראשונות במאדים צריכות להתנהל כדמוקרטיות? האם שינוי של די.אן.איי משנה את הזהות שלי? האם לרובוטים צריכות להיות זכויות?

אין כל רע בהערכות אופטימיות לגבי הדרך שבה הטכנולוגיה עשויה להיטיב עם החברה האנושית, אולם השאיפה לאוטופיה פוסט–אנושית היא משהו אחר לגמרי: חזון של התעלות מעל כל דבר אנושי

שאלות מסוג כזה הן שעשוע פילוסופי חביב, אך תחליף עלוב לדיון ממשי בהשלכות המוסריות שעלולות להיות לפיתוח טכנולוגי בלתי־מוגבל בשם הקפיטליזם התאגידי. פלטפורמות דיגיטליות הפכו שוק נצלני ממילא (וולמארט) לשוק לא אנושי עוד יותר (אמזון). התחלנו להבין זאת רק כשהחל השיח על אוטומטיזציה בשוק העבודה, על כלכלת החלטורה (Gig Economy) ועל שקיעתן של הקמעונאיות המקומיות.

אולם ההשלכות ההרסניות יותר של הקפיטליזם הדיגיטלי שממהר קדימה בכל הכוח יורגשו על ידי הסביבה והעניים ברחבי העולם. תהליך הייצור של מחשבים וסמארטפונים עדיין כולל חומרי גלם שכורים עבדים מודרניים. התנהלות זאת מושרשת כה עמוק עד כי אפילו חברה ששמה Fairphone (טלפון הוגן), שנוסדה כדי לייצר טלפונים באופן אתי, הבינה שזה בלתי אפשרי (בימים אלה, מייסד החברה מתייחס בעצב למוצריו כ"טלפונים הוגנים יותר").

בתוך כך, כרייה של מתכות נדירות והדרך שבה נפטרים מטכנולוגיות דיגיטליות הורסות את כדור הארץ והופכות שטחי מגורים לאתרי פסולת רעילה, שבהם חיים ילדים עניים ומשפחותיהם. אלה מפרקים מהפסולת חומרי גלם הניתנים לשימוש חוזר, ואלה מושבים ליצרניות. התופעה הזו לא תיעלם גם אם נרכיב משקפי VR ונשקע במציאות חלופית. נהפוך הוא: ככל שנמשיך להתעלם מההשלכות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות, כך ייהפכו אלו לחריפות ובעייתיות יותר. כתגובת נגד, צץ החזון האפוקליפטי, אנשים נהפכים למבוגרים ומבודדים יותר – והפיתוח של טכנולוגיות ותוכניות עסקיות מופרכות יותר ויותר מואץ. המחזוריות מזינה את עצמה.

 

השלב הבא

ככל שנחוש מחויבים יותר להשקפה הזאת, כך נראה בבני האדם בעיה ובטכנולוגיה פתרון. האנושות נתפשת יותר כ"באג במערכת" מאשר כמאפיין הכרחי. טכנולוגיות לעולם יהיו נייטרליות. אם הן גורמות לנו להתנהג רע, זה מאחר שיש בנו רוע פנימי. התפישה היא שיש לנו טבע אנושי פראי והוא האשם בכל הבעיות שלנו. וכפי שאפשר "לתקן" בעיות בשוק המוניות המקומי בעזרת אפליקציה שגונבת את המשרות מנהגים אנושיים, כך אפשר גם לתקן סתירות מעצבנות בנפש האדם עם שדרוג דיגיטלי או גנטי.

על פי התורה שדוגלת בפתרונות טכנולוגיים, עתיד האנושות יגיע לשיא כשנעלה את התודעה שלנו למחשב, או טוב מכך, נפנים כי הטכנולוגיה היא היורשת האבולוציונית שלנו

בסופו של דבר, על פי התורה שדוגלת בפתרונות טכנולוגיים, עתיד האנושות יגיע לשיא כשנעלה את התודעה שלנו למחשב, או טוב מכך, נפנים כי הטכנולוגיה היא היורשת האבולוציונית שלנו. כמו חברים בכת גנוסטית, אנו שואפים לעבור לשלב הטרנסצנדנטי הבא בהתפתחות שלנו, להשיל את הגוף שלנו ולהשאיר אותו מאחור, עם החטאים והבעיות שלנו.

הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שלנו משקפים את הפנטזיות האלה עבורנו. תוכניות על זומבים מציגות עולם פוסט־אפוקליפטי שבו החיים אינם טובים יותר מהמתים, או הלא־מתים – והם מודעים לכך. חמור מכך, התוכניות הללו מזמינות את הצופה לדמיין את העתיד כמשחק סכום אפס בין בני האנוש שנותרו, כשההישרדות של קבוצה אחת תלויה בחיסולה של השנייה. אפילו העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "ווסטוורלד" – שמבוססת על ספר מדע בדיוני שבו הרובוטים יוצאים מכלל שליטה – הסתיימה בהיפוך האולטימטיבי: בני האדם פשוטים וצפויים יותר מישויות הבינה המלאכותית שהם עצמם יצרו. הרובוטים לומדים שאפשר לצמצם כל אחד מאיתנו לכמה שורות קוד, ושאיננו מסוגלים לבצע בחירות מודעות. לעזאזל, אפילו הרובוטים בתוכנית הטלוויזיה הזאת רוצים להימלט מהמגבלה הגופנית שלהם ולבלות את חייהם בתוך סימולציית מחשב.

התרגילים המנטליים שנדרשים בשביל היפוך תפקידים כה עמוק בין בני האדם למכונות תלויים בהנחה שבני אדם הם, בהיעדר מילה מדויקת יותר, "מבאסים". או שנשנה אותם או שניפטר מהם לנצח. כך אנו מקבלים מיליארדרים טכנולוגיים ששולחים מכוניות חשמליות לחלל – כאילו זה מסמל משהו עמוק יותר מאשר היכולת של מיליארדר אחד לקדם את עצמו. אם כמה אנשים אכן יצליחו להימלט ולשרוד בתוך בועה על פני מאדים – חרף חוסר היכולת שלנו להפעיל בועה כזאת כאן על פני כדור הארץ – התוצאה תהיה ספינת הצלה לעשירים, ולא המשכיות של הגלות האנושית.

כשמנהלי קרנות הגידור שואלים אותי מהי הדרך הטובה ביותר לשמר את הסמכות שלהם על המאבטחים שלהם אחרי "האירוע", אני מציע שיתייחסו אליהם יפה, במיוחד עכשיו, בהווה. הם צריכים להתייחס לצוותי האבטחה שלהם כאילו היו חלק מהמשפחה. ככל שהאתוס של כוללנות יתפשט גם לעסקים שלהם, כך יקטן הסיכוי שה"אירוע" אכן יתרחש מלכתחילה. את הכשפים הטכנולוגיים האלה אפשר ליישם בסוגיות קולקטיביות אחרות, פחות רומנטיות אולי, אך חשובות יותר.

האופטימיות שלי שיעשעה את המיליארדרים מאוד, אך הם לא הצליחו להידבק בה. הם לא מעוניינים בדרכים להימנע מאסון; הם משוכנעים שאי אפשר לתקן את המצב. למרות העושר והכוח הרב שלהם, הם לא מאמינים שביכולתם להשפיע על העתיד. הם מוכנים לקבל את התרחיש הקודר מכל, ואז להשקיע את כל הכסף והטכנולוגיה שאפשר בבידוד עצמם – בעיקר אם לא הצליחו להשיג מושב על גבי טיל אל המאדים.

למרבה המזל, לאלה מאיתנו שאין להם את המימון הנדרש כדי להתנתק מהאנושות, יש אפשרויות טובות יותר. איננו חייבים להשתמש בטכנולוגיה בדרכים כה אנטי־סוציאליות. אנו יכולים ליהפך לצרכנים ולאנשים שהפלטפורמות והמכשירים שלנו רוצים שנהיה, או שאנו יכולים לזכור כי האדם המפותח האמיתי לא בוחר להיות לבד.

האנושיות אינה מתמקדת בהישרדות האינדיבידואל. זהו ספורט קבוצתי. לא משנה מה טומן בחובו העתיד, נעבור את זה יחדיו.

 

תרגום: טלי גולדשטין

 

דאגלס רשקוף הוא מחבר הספר Team Human, ומארח הפודקאסט TeamHuman.fm. המאמר פורסם לראשונה באתר מדיום

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות