דיקטטורה ציבורית וחדשנות עסקית נוסח סין

תערובת של נוקשות פוליטית, מידה הולכת וגדלה של חופש אישי עלולה להיות מתכון לקטסטרופה. אבל הסינים איכשהו מצליחים לגרום לזה לעבוד, ומטפחים תקוות גדולות להשגת דומיננטיות עולמית בכלכלה ובטכנולוגיה

בעיניים מערביות, סין היא מקום די מוזר. מצד אחד, מרכזי הערים, ודאי בערים הגדולות, נראים בדיוק כמו בכל עיר מודרנית מערבית. השדרות רחבות, גורדי השחקים גבוהים, המכוניות חדשות, ואי אפשר להתחמק מאינספור מרכזי הקניות שבהם מככבים המותגים המוכרים לכולנו. מצד אחר, בדרך אל מרכז העיר אפשר לראות שכונות חדשות של מגדלי מגורים – "שיכונים" במונחים ישראליים אבל בנויים לגובה – שאזרחים מערביים לא יתלהבו לגור בהם, אפילו לא בתנאים של "מחיר למשתכן".

מצד אחד, ביקורים ופגישות עסקיות בחברות הייטק או בסטארטאפים יוצרים רושם דומה לזה שמתקבל מסיור בעמק הסיליקון או בתל אביב. גם כאן יש מתחמי עבודה למתכנתים, מקררים שמהם העובדים יכולים לקחת משקאות חינם, ומתכנתים צעירים שיצאו לארוחת צהריים כשכרטיסי העובד מתנדנדים על חגורותיהם. מצד אחר, הצפיפות גדולה פי כמה ביחס למקובל בחברה מערבית, חלק מהמסדרונות במשרדים החדשים אינם ממוזגים, פה ושם ניתן לראות עובדים שישנים על המקלדת מרוב עייפות, והתהיות של מנהלי החברה בכל הקשור להתערבות הממשלה בעסקיה – הן קיומיות.

מצד אחד, על פי נתוני הבנק העולמי, סין נמצאת במקום גרוע מאוד במונחי פיתוח ויעילות כלכלית, הנמדדים במונח "הקלות של עשיית עסקים". במדד זה היא מדורגת במקום ה־78 מתוך כ־190 מדינות, אחרי לא מעט מדינות נחשלות באמת (ישראל נמצאת גם כן במקום נמוך, 54). הסיבה היא שבסין נדרשים עשרות רבות ולעתים מאות אישורים כדי להקים ולנהל עסק, וזה מה שהמדדים הללו מודדים. אלא שבאותה עת, כל מערבי שמגיע לביקור בסין משתאה מקצב פיתוח התשתיות ופיתוח העסקים, העולה לעתים קרובות על זה של מדינות המערב. אז מה קורה כאן?

פרופ' צ'אנג־תאי הישיה מבית הספר למינהל עסקים שבאוניברסיטת שיקגו, ניסה לפתור את התעלומה. הוא מסביר כי כאשר מתקבלת החלטה של הרשויות לפתח עסקים באזור כלשהו בסין, הפקידים נחושים ומתנהלים בגישה של "בואו נעשה את זה, כאן ועכשיו". לדבריו, הפקידים ביחד עם אנשי העסקים, מקומיים או זרים, מוצאים דרכים לקצר תהליכים ולעקוף את הביורוקרטיה – לא תמיד בדרכים ישירות או ישרות – פשוט כדי לגרום לדברים לקרות. לקבל תוצאות. "הם מזכירים לי את תלמידי ה־MBA שלי בשיקגו", הוא צוחק.

משרדי חברת ההייטק אנקר אינוביישנז טכנולוג'י בשנזן, סיןצילום: בלומברג

במידה רבה, זוהי סין כיום. זו ללא ספק דיקטטורה מוחלטת, עם משטר טוטליטרי שאינו סובל שום איום על מעמדו וקיומו, ומי שמבקר בסין יראה סימנים לכך בכל מקום. בביקור בן ששה ימים שערכתי שם בסוף מאי, רכשתי מדי בוקר את העיתון המקומי באנגלית, China Daily – ובכל הימים הכותרת הראשית נפתחה באותן מילים בדיוק: "שי (המנהיג העליון, שי ג'ינפינג) אמר", כמובן בצירוף תמונה שלו מהאירוע המדובר.

הסינים לא השאירו ספק שכך הם פני הדברים. הנשיא שינה לאחרונה את הכללים באופן שמחזק את מעמדו, ממזער את משקלם של יורשים או מחליפים עתידיים אפשריים, ומאפשר לו לכהן בתפקידו כל חייו. אנשים בסוכנות הידיעות הממשלתית שליוו אותי, סיפרו שהם נדרשים ללמוד ולשנן מדי בוקר טקסטים של המנהיג: דברים שכתב בספריו או דברים שאמר לאחרונה.

גם הממשל הפוליטי והציבורי בסין עובד אחרת ממה שכל אחד מאתנו מכיר, ללא המוסדות המערביים המוכרים לנו. המנגנון של המפלגה הקומוניסטית, שנמצא בכל מקום, שולט בכל: מהחלטות הממשלה, שלהם אחראי קומץ הסגנים של הנשיא שי, דרך הניהול וקבלת ההחלטות האזוריות במחוזות, שנהנים ממידה רבה של עצמאות בענייני פנים, ועד לשאלה היכן יוקם בית ספר חדש בכפר כלשהו. דיפלומטים זרים שפגשנו הבהירו עד כמה המציאות הזו מקשה על תפקידם: בשל המבנה הפורמלי של המפלגה, קשה עד בלתי אפשרי לזרים ליצור בסין מערכות יחסים אישיות המאפשרות לפתוח דלתות ולהגיע לאוזניהם של מקבלי ההחלטות החשובים באמת.

כלפי חוץ, המערכת הקומוניסטית הסינית היא דוגמטית ונוקשה. בפגישה עם בכיר מפלגה בבייג'ין הוסבר למשלחת העיתונאים מישראל, ברצינות מלאה, שסין יכולה לתפקד אך ורק בהתאם לעקרונות ולמנגנון הקומוניסטי שבנתה המפלגה, ושרק אלו יכולים להביאה ליעד הנכסף של שיפור מתמשך באיכות החיים של כל האזרחים. הבכיר, כנראה על רקע המאבקים הפוליטיים הקשים שנרשמו בשנים האחרונות בכמה דמוקרטיות מערביות, טען שנציגי מפלגות ממדינות אחרות, לרבות מדינות דמוקרטיות, מגיעים לסין כדי ללמוד כיצד לפעול בהרמוניה ובשיתוף פעולה – כפי שעושים הסינים בהצלחה. סופר לנו אפילו שבניגוד למה שאנחנו אולי חושבים, יש בסין כמה מפלגות, אבל הן פועלות יחד, תחת ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית. הבנתם?

מה מעניין צעירים בסין

המצב בתחום התקשורת הוא אולי הדוגמה הבולטת לטוטליטריות הסינית: אין בסין עיתונות חופשית, מכל סוג שהוא. כלי התקשורת המרכזיים – סוכנויות ידיעות, העיתונים וערוצי טלוויזיה – שייכים לממשלה, והעובדים, לרבות הכותבים, הם פקידים המבצעים את הוראות המפלגה. ישנם אמנם עיתונים וכלי תקשורת פרטיים, בבעלות אנשי עסקים, אך גם הם מקפידים לפעול על פי התכתיב המפלגתי, והם יודעים בדיוק מה לכתוב ובעיקר מה לא לכתוב.

כאשר שאלתי, נמסר לי שכמו ברוב המדינות בעולם מה שמעניין את הסינים ומה שמוגש בכלי התקשורת הם בעיקר סיפורים על פוליטיקה, ואולם אלה נמסרים בדרך סינית, והם מורכבים בעיקר מחדשות חיוביות על הישגי המפלגה, ומדברים שאמר הנשיא שי בעקבות מפגש, כנס או ועידה – ויש אינספור כאלה, ממש מסביב ללוח השנה. ומה עם האינטרנט? למרות האזהרות, מי שהגיע מישראל עם חבילת גלישה הצליח להיכנס לכמעט כל אתר ושירות ברשת, כולל אתרי תקשורת כמו פייסבוק או ווטסאפ, אולם הגישה באמצעות חיבורי Wi־Fi או קווי תקשורת היתה מוגבלת, בעיקר לאתרים כמו גוגל. ברור היה לנו לחלוטין שהרשויות שולטות ברשימת האתרים שבהם התושבים יכולים לגלוש, ובאלה שלא.

גם ישראלים הפועלים בסין כפופים למגבלות האלה. אחד הסיפורים המעניינים של ישראלים בסין הוא זה של רז גלאור, בן 23, אשר – לא יאומן – נהפך בשנתיים האחרונות לאושיית וידאו באינטרנט הסיני, ונהנה מאהדתן של אלפי מעריצות מקומיות בנות 15־20. איך דבר כזה קרה? גלאור, בנו של איש העסקים אמיר גלאור, השותף המנהל בקרן אינפיניטי המשקיעה בסין, גדל עם משפחתו בשנים האחרונות בבייג'ין. בסיום התיכון הוא פנה ללימודים באוניברסיטה, פגש שני שותפים מקומיים, ויחד החלו השלושה להפיק תוכני וידאו המיועדים לצעירים.

בסרטונים שלו, גלאור, המדבר סינית שוטפת, מראיין ברחובות בייג'ין זרים אחרים שמגמגמים סינית, ומנהל אתם שיחה על דברים שמעניינים את הצעירים הסינים. אלה, מתברר, צמאים לדעת מה חושב עליהם שאר העולם, והתאהבו בפורמט. מספר הצפיות בסרטונים של גלאור הגיעו למיליונים רבים – מה שאפשר לו ולשותפיו למכור חסויות ופרסומות.

על פי גלאור, שחולם להפוך את המיזם לחברת מדיה ותוכן במגוון רחב של תחומים וענפים, ההצלחה כה גדולה עד שגם רשת הטלוויזיה הממלכתית, CCTV, פנתה ליזמים כדי שאלה ייצרו עבורה תכנים, תמורת סכום שעשוי להגיע בעתיד למיליוני דולרים. אלא מה? מהות סדרת הרשת ש־CCTV הזמינה היא קליפים שבהם זרים מספרים מדוע טוב כל כך לחיות בסין ולמה הם כל כך אוהבים אותה. כלומר: זה עוד סוג של תעמולה לאומית בהתאם לרוח המפלגה ולהנחיית המנהיג, הגם שהיא מופקת על ידי צעירים בועטים ומשווקת באתרי אינטרנט כמו אתר וידאו הדומה מאוד ליוטיוב, בשם bilibili.

הישראלי רז גלאור, המדבר סינית שוטפת, מראיין בסרטונים שלו ברחובות בייג'ין זרים אחרים שמגמגמים סינית, ומנהל אתם שיחה על דברים שמעניינים את הצעירים. אלה, מתברר, צמאים לדעת מה חושב עליהם שאר העולם

הישראלי רז גלאור, המדבר סינית שוטפת, מראיין בסרטונים שלו ברחובות בייג'ין זרים אחרים שמגמגמים סינית, ומנהל אתם שיחה על דברים שמעניינים את הצעירים. אלה, מתברר, צמאים לדעת מה חושב עליהם שאר העולם
רז גלאור ראיין זרים בסין בערוץ היוטיוב שלוצילום: צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של Ychina

לגלאור, שמודע למלחמות התקשורת במערב, ברור שלא ניתן לייצר בסין תוכן שאינו תואם את ההנחיות של המפלגה, והוא מבהיר שהעסק שלו לא מתיימר להיות יצרן חדשות או פרשנות: "אנחנו ערוץ תכנים בענפים של תרבות, בידור ובעתיד גם טכנולוגיה. זה לא חדשות. זה חייב להיות חיובי", הוא אומר לנו, במהלך פגישה במרכז חדש שפתחו הוא, אביו אמיר, קרן אינפינטי ושותף נדל"ן סיני, ואשר משלב מתחם עבודה עם חממה ופיתוח עסקים, רבים מהם ישראלים. האם הוא יעלה אי פעם לרשת כתבה על פרשיית שחיתות המערבת כוכב מוזיקה, איש מפלגה וחברת הייטק? ודאי שלא.

גלאור מספר שהוא מנסה לפרוץ עסקית בסין כי "יש כאן הזדמנויות". הוא ניסה לעשות משהו בתחומי הספורט, אך ללא הצלחה. הפיצוח הנוכחי שלו בא בעקבות הגילוי שלסינים הצעירים במרכזי שלוש הערים הגדולות – בייג'ינג, שנגחאי וגואנז'ו – יש אובססיה לצעירים אירופאים שמשום מה בחרו לחיות אתם בערים הללו, והם מוכנים להקליק על קליפים שבהם הצעירים האלה עושים מעצמם צחוק. האם ההצלחה הזו היא בסיס לפיתוח חברת מדיה גדולה? האם אפשר להרוויח מתוכן שתמיד, לעולם, יהיה "חיובי"? אנחנו לא מכירים טוב מספיק את השוק הסיני ואת התרבות הסינית כדי להציע תשובה.

המטרה: הובלה עולמית

אותו עיקרון, עם ההבדלים הנדרשים, מצאנו בחברת הסטארטאפ הסינית ביטמין (Bitmain), שזכתה לאחרונה לתשומת לב בינלאומית רגעית לאחר שפורסם עליה כתבה נרחבת בשבועון האמריקאי "בלומברג ביזנסוויק" (גרסה מתורגמת של הכתבה התפרסמה בגיליון יוני של מגזין TheMarker). ביטמיין, המעסיקה כ־2,400 עובדים, צמחה מתוך תחום הביטקוין ומכאן שמה. היא מפתחת שבבים שמותאמים לכריית ביטקוין, וגם מייצרת מחשבים שמיועדים במיוחד למטרה זו – שוק שבו היא שולטת, לדברי מנהליה, בכ־85% מהמכירות בעולם. אנחנו לא יודעים אם המידע הזה נכון: החברה פרטית, היא אינה מפרסמת שום דו"ח רשמי, וממילא אין נתונים מהימנים על שוק חומרת הביטקוין או על התפלגות השחקנים הפועלים בשוק.

קבוצת ביטמיין, שמפעילה בישראל שלוחה המונה כעשרה עובדי פיתוח, כמו גם מרכז פיתוח גדול יותר באמסטרדם, מפתחת גם תוכנות למסחר במטבעות אלקטרוניים: ארנק אלקטרוני (שנדרש למי שמבקש להחזיק ביטקוין או מטבעות דיגיטלים אחרים), ותוכנה לקבוצות ("Pools") של משקיעים, הבוחרים לאחד כוחות וציוד כדי "לכרות" יחדיו ביטקוין. כלי התוכנה של ביטמיין מספקים לחברים בקבוצה כזו יכולות מידע ומעקב אחרי התפקוד והיעילות של הציוד, ובמחיר אטרקטיבי.

אלא שביטמיין היא חברה סינית, והשלטונות בסין פחות או יותר הוציאו מחוץ לחוק את פעילות המסחר בביטקוין. בסין אין תהליך של עתירה לבית המשפט העליון, וגם לא אפשרות לבקש השעייה של החלטה ממשלתית בשל פגיעה בחופש העיסוק או בזכות הקניין. לכן החברה מתמחה בייצור ציוד לכריית ביטקוין ולא במסחר במטבע עצמו, ופעילויות התוכנה שלה נעשות על ידי חברות אחרות, מחוץ לסין. ה"ארנק" של החברה, BTC.com, עם למעלה ממיליון משתמשים, הוא בין הבולטים בעולם.

המציאות בסין היא שילוב של טוטליטריות בחיים הציבוריים, וחופש יחסי בחיים העסקיים והפרטיים. כל עוד לא יבחרו לאמץ רעיונות דמוקרטיים, הצעירים יכולים לחיות כמעט כמו במערב, לרבות קריירה בהייטק, בחירה של בגדים, מוזיקה ותרבות כרצונם

עובדי הייטק בשנזןצילום: בלומברג

למי שתוהה, כי בלי קצת הימורים אי אפשר, אנשי ביטמיין מאמינים שהביטקוין ימשיך להיות המטבע המרכזי בעולם המטבעות הדיגטליים בטווח הקצר, כי הוא משמש דרך לאגור ערך, ואילו בעתיד הוא יוחלף בדירוג החשיבות על ידי ביטקוין קאש, המוסיף לטענתם לחבילה תכונות של מטבע. שני היזמים והבעלים של ביטמיין, סינים בשנות ה־30 המוקדמות לחייהם, מקבלים בברכה ומעודדים את הדיון על רגולציה על הביטקוין ושאר המטבעות הדיגיטליים, מכיוון שלדבריהם, לא חשוב כיצד הרגולציה תיראה בסופו של דבר – העיקר שהיא תהפוך את המטבעות הללו ללגיטימיים.

אולי ביטמיין מייצגת את הסיפור הסיני גם ברובד נוסף: בינה מלאכותית. המפלגה הקומוניסטית בסין קיבלה זה לא מכבר החלטה להפוך למובילה עולמית בענף זה. במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת של אוניברסיטת MIT, אחד המכונים הטכנולוגיים המובילים בעולם, נטען כי לסינים יש אסטרטגיה ברורה לענף הבינה המלאכותית, וכי לדעת מומחים ישנה אכן אפשרות ריאלית שסין תשיג את היעד שהציבה לעצמה, תהיה למובילה העולמית באחד מתת־ענפי התוכנה החשובים ביותר, ותקבע את כללי המשחק בו. ביטמיין ממוצבת היטב לקראת האתגר הזה: מאחר שאלפי המהנדסים שלה מתמחים בייצור שבבים המיועדים לבצע משימה מדויקת אחת, מהר ובזול – עד כה היו אלה התרגילים המתמטיים שמאפשרים את כריית מטבעות הביטקוין – היא תדע גם לייצר שבבים זולים ומהירים למשימות של בינה מלאכותית.

בעת ביקורי בחברה, ללא כל דרמה או חשאיות, הראו לי מארחי הסינים את השבב והדגימו כמה מהיישומים שלו. השם שניתן לו הוא סמלי: Sophon, כשמו של מחשב העל המשמש את החייזרים בספר המדע הבדיוני המצליח "בעיית שלושת הגופים" של ליו סישין, להיט המד"ב הראשון שנכתב על ידי סופר סיני. ביטמיין מייצרת את השבב ומוכרת אותו, ביחידה בודדת או על כרטיס שכל אחד יכול לקנות ולהתקין בשניות במחשב – ולא שואלת איזו שימוש יעשה בו.

הטרייד–אוף הסיני

במדינה שענייני פרטיות וזכויות אישיות נתפשים בה בדרך שונה לחלוטין מהמקובל במערב, כבר ניתן לראות במשרדים – למשל בכניסה למשרדי ביטמיין – עמדות מעבר שיבדקו בקרוב את היציאה והכניסה של העובדים על פי זיהוי בזמן אמת של תמונותיהם. ניסיתי את המערכת: מרגע שצולמת פעם אחת, השבב והתוכנה שרצה עליו יודעים לזהות מי אתה כמעט בכל זווית או העוויה שתעשה. גם במדינות אחרות מייצרים שבבים לבינה מלאכותית – בישראל ישנם לפחות שני סטארטאפים בולטים בתחום – אבל סין תמהר לעשות שימוש במגוון פיתוחים וטכנולוגיות של בינה מלאכותית מהר מאחרים, ומבלי להתעכב על השלכות מוסריות או תרבותיות של הטכנולוגיה, שעשויות להאט את האימוץ שלהם במערב.

למעשה, זהו הסיפור של סין כיום. בעוד המנהיגים, אנשי המפלגה הקומוניסטית, מציירים תמונה של הרמוניה ודאגה לכל, בהתאם לערכי המפלגה הם גם מדכאים ביד קשה מיעוטים מוסלמיים (ראו כתבה בעמ' 90), וניסיונות לאמץ עקרונות דמוקרטיים. המציאות בסין היא שילוב של טוטליטריות בחיים הציבוריים, וחופש יחסי בחיים העסקיים והפרטיים. כל עוד לא יבחרו לאמץ רעיונות דמוקרטיים, הצעירים יכולים לחיות כמעט כמו במערב, לרבות קריירה בהייטק, בחירה של בגדים, מוזיקה, תרבות, דייטינג וכל הגאדג'טים שבני גילם צורכים בלוס אנג'לס או תל אביב.

אחת השאלות שעולות כאשר מבקרים בסין, כשרואים את הערים הענקיות ומנסים לעכל את המספרים המתארים את גודל האוכלוסייה – יותר מ־1.3 מיליארד איש, שלושה ערים של עשרות מיליונים ועשרות ערים של מיליון איש ומעלה – היא מדוע דווקא לסין יש את האוכלוסייה הגדולה בעולם. התשובה היא שבסין יש אזורים עצומים של אדמה פורייה במיוחד, אשר אפשרה לאוכלוסייה ענקית לצמוח במשך מאות רבות של שנים, ולהמשיך לגדול בעת החדשה באותו קצב צמיחה של מדינות אחרות. ישנם אזורים בסין שהמקומיים אומרים עליהם שהאדמה בהם כה פורייה, עד שלא צריך לעשות כלום כדי לאכול ולשבוע. גם העובדה שקיסרים סיניים הצליחו לאחד את רוב המדינה כבר לפני אלפי שנים, וכך נמנעו באופן יחסי מלחמות פנימיות, סייעה אף היא לצמיחתה של האומה הסינית.

ההנהגה הסינית סבורה שהדרך לשמור על ההישגים הללו גם במאה ה־21 היא השילוב המוזר הזה – אולי אפילו הרמוניה – בין יזמות וחדשנות עסקית וטכנולוגית לבין שמרנות, קשיחות ונחישות פוליטית, השומרת על אחידות ושקט תעשייתי. יש לא מעט אנשים שמסכימים אתם, גם בחברה הסינית וגם מחוץ למדינה. הסינים באמת מחפשים נוסחאות של Win־Win ושיתוף פעולה לטובת הרווחה הכללית – ובניגוד למערב לא נראה שמפריע להם לוותר על חופש, דמוקרטיה וזכות הדיבור.

תגובות