תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מסע בארץ ככה זה

לכתבה
מודיעין. פנלוסה: "לכל מי שהיה מעורב בתכנון העיר הזו אסור לעסוק בכל דבר שיעשו בישראל ב–30 השנים הבאות" גיל כהן-מגן

כתבתנו התלוותה אל המתכנן הקנדי גיל פנלוסה, מייסד הארגון האורבני "80–8 ערים" לטיול בין ערי ישראל. איזו מהן הותירה אותו ללא מילים?

הדממה שהשתררה לפתע בחלל המונית לאחר הכניסה למודיעין היתה מעיקה. שעתיים לפני כן יצאנו מחיפה בדרכנו לירושלים, גיל פנלוסה – מומחה בינלאומי לפיתוח אורבני, מרצה מבוקש ויועץ למתכנני ערים, אשתו קלאודיה, הנהג ואני. בדרך סיפרתי לאורחים על העיר החדשה, מהלך הפיתוח המשמעותי ביותר במרכז הארץ, בין כרך העסקים והסחר הגדול, תל אביב, לבירה ירושלים. ציינתי שבעיר שאליה פנינו מתגוררים כ־100 אלף איש, ושהיא תוכננה ונבנתה ב־20 השנים האחרונות. בעודנו ממתינים לאור הירוק ברמזור, בצומת הכניסה מכביש 443, הוספתי את הפיקנטריה: זה כמה שנים מובילה מודיעין בשיעור הגירושין בין כל ערי ישראל.

אנחנו פונים ימינה, נכנסים, ולנהג אני אומרת בעברית: "סע לאן שבא לך, נשוטט". אנחנו חולפים בין השכונות, ואז פנלוסה שואל אם כבר הגענו לעיר שדיברתי עליה קודם. כשאני מהנהנת, הוא שוקע במושבו והשיחה שקלחה עד כה נבלמת ומתחלפת בשתיקה ארוכה. לבסוף שוברת קלאודיה פנלוסה את המבוכה: "אני יודעת למה הם מתגרשים", היא אומרת. "אין מה לעשות כאן ולזוגות אין ברירה אלא לשבת בבית. הם הורגים זה את זה משעמום". אנחנו צוחקים, והנהג אומר: "אם הייתם יודעים איזו נהירה היתה לכאן לפני 15 שנה". היא שואלת איפה הרחובות, איפה עושים קניות ומדוע אין איש בחוץ, למרות מזג האוויר האביבי, ופנלוסה תוהה איפה התושבים עובדים. אני משיבה שהיוממות מכאן נחלקת פחות או יותר חצי בחצי בין ירושלים למטרופולין תל אביב. ואז הוא מציע הסבר משלו לשיעור הגירושין הגבוה: "התושבים עושים הכל כדי לא לחזור הביתה. הם נשארים לבלות בערים שבהן הם עובדים, או בערים האחרות שיש בהן ברים ומסעדות, אנשים וחיים ברחובות. שם הם פוגשים, מתאהבים ומוצאים פרטנרים חדשים".

פנלוסה הוא מייסד ומנהל הארגון הבינלאומי לפיתוח עירוני מתקדם "8־80 ערים", ובעבר היה יו"ר ארגון הפארקים העירוניים, כשם כולל לפיתוח מרחבים ציבוריים בסביבות אורבניות. הוא יליד בוגוטה, קולומביה, ומתגורר כיום במרכז טורונטו, קנדה. לאחרונה נבחר לאחד מ־100 הבוגרים מעוררי ההשראה של אוניברסיטת UCLA בקליפורניה.

גיל פנלוסה: "הציפייה שהרשות המקומית תספק חניה בכל מקום היא מוזרה. אם מישהו קונה מכונית, הוא צריך לדאוג למקום לאחסן אותה. דרישה לחניה על חשבון מרחב ציבורי היא כמו לדרוש להגדיל את המטבח על חשבון הרחוב ששייך לכולם, רק כי קנינו לעצמנו מקרר גדול יותר"

מירב מורן

פנלוסה מסביר את ההשראה לעקרונות שמובילים את הארגון שייסד: "חשבו על בן השמונה שאתם קשורים אליו ועל בן ה־80 שאתם אוהבים כל כך. האם הם עצמאיים או תלויים בכם כדי להשיג צרכים רגילים ולנוע ממקום למקום? אם הם עצמאיים בדרך כלל, סימן שאתם חיים בעיר טובה. אם התשובה שלילית, כנראה שיש בעיה".

 

של מי המדרכות האלה

הסיור בישראל מתחיל בבוקר יום חול בתל אביב, אליה הגיע פנלוסה אחרי שביקר ועבד ב־250 ערים ברחבי העולם. "עיר טובה היא עיר שבה אתה רוצה לישון בבית אך לחיות בחוץ", הוא אומר, ותל אביב בהחלט מצטיירת בעיניו כעיר כזו – מרתקת וחיונית. אנחנו יוצאים מהמלון שפעם שימש מטה מרכזי של בנק באחת מסמטאות דרום תל אביב, והולכים ברחוב אלנבי כשפנינו צפונה אל הנמל. פנלוסה מציין לטובה את הפיקוסים עבי הצמרת, המעניקים צל ומביאים ירק סופח עשן וזכר לטבע אל הרחוב המסחרי הסואן, שבו מתערבבים עסקים מתחומים שונים – אופנה, ספרים, כלי נגינה, כלי בית – ומדרכותיו הומות אדם.

"ככה נראים הרחובות באומת הסטארטאפ? כולם מעריצים אתכם בחוץ, איך זה יכול להיות? מכוניות פרטיות – זה עבריינות, אבל איך קורה הדבר עם תשתיות עירוניות כמו עמודי חשמל וארונות תקשורת? זו מדיניות של מגזר ציבורי שמתעלם מהדרך וחוסם אותה"

מירב מורן

פנלוסה נלהב מהרחוב השוקק, אך ליד תחנת האוטובוס אנחנו נתקלים בבעיה: על המדרכה חונים זה לצד זה אופנועים. כדי להתיישב ולחכות בתחנה צריך להשתחל ביניהם ולהסתכן בהפלתם כאבני דומינו, או לרדת לכביש כדי לעקוף אותם וללכת תוך הסתכנות בפגיעה מכלי רכב. פנלוסה תוהה אם לקרוא לשוטר שיזיז את האופנועים המקיפים את התחנה, ואני אומרת בצער שהשוטרים לא יגיעו אם נקרא להם. לא הם יעזרו לנו וכך גם פקח העירייה שעובר שם ומסביר בעברית שדין גישה חסומה לתחנת אוטובוס אינו כדין חסימת מדרכה להולכי רגל, ושמדיניות העירייה כעת היא לא להפריע לבעלי אופנועים שחוסמים תחנה, וגם לא להטיל עליהם קנס.

אני מציעה שנתקדם כמה מאות מטרים עד לתחנת האוטובוס הבאה, בתקווה שאליה ניתן יהיה להגיע. בעודנו חוצים את שדרות רוטשילד, מפתיעים אותנו רוכבי אופניים חשמליים החולפים על פנינו ביעף, וגם אופנוע שנוסע קצת יותר לאט מהם, במרכז השדרה. אני מסבירה שהוסיפו ברוטשילד נתיב נסיעה, על חשבון מרחב ההליכה של הולכי הרגל, ושהוא מיועד לכלי הרכב הקלים והירוקים: קורקינטים, סגוויי ואופניים. כך אפשר להעביר הרבה יותר אנשים באותה דרך בבת אחת, אני אומרת.

"אופניים חשמליים די דומים לאופנוע", אומר פנלוסה. "הרחוב אינו דרך שהתכלית שלו להעביר ביעילות אנשים ממקום למקום. זו אולי המטרה של כביש. המדרכות הן סיפור לגמרי אחר. ראש העיר צריך להתייחס אל המדרכות כפי שהוא מתייחס לפארק, ולתכנן אותן לפי אותם קריטריונים: מקום שבו אנשים נמצאים, מבלים ונפגשים. צריך שיהיה מה לעשות במדרכה. הן צריכות להיות מעניינות ובטוחות, ושיהיה בהן מקום לשבת לנוח. כשהרחוב הוא מסחרי, חלונות הראווה צריכים להיות שקופים ולא אטומים. מדרכות טובות ממקסמות את היתרון של העיר, כשהן בטוחות להליכה קורים בהן מפגשים אקראיים בין אנשים מכל הגילים – דבר שעיר נותנת ואין בכפרים. ארבעה נערים יילכו על מדרכה רחבה בחזרה מתנועת נוער, ישחקו וישוחחו, אבל הם לא יילכו בה גם לבדם אם נשקפת להם סכנה. המדרכות הם מקום המפגש של כולם. אם בעיר שלנו הילדים יילכו ברגל לבית הספר בבטחה, ואם ההורים המבוגרים שלנו הולכים בקלות וברצון מהבית שלהם לגינה ולמכולת, המדרכות כנראה טובות גם לכל יתר התושבים", מתמצת פנלוסה את תורת 8־80.

 

מה שווים אופניים שיתופיים

את תדהמתו ממצב המדרכות בתל אביב כבר הביע פנלוסה בפורומים מקצועיים שאליהם הוזמן בעיריות. בהרצאתו בכנס בבית הספר פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב, הוא הציג תמונות מרחובות ערים בכל העולם, שבאחת מהן, מפרבר טיפוסי בארצות הברית, נראה תמרור המכוון תנועה למכוניות אך ניצב במרכזה של מדרכה וחוסם את הדרך להולכי הרגל. הקהל צחק, אך הצחוק גווע למראה שקופיות אחרות ובהן תמונות דומות מישראל: מכוניות פרטיות שעומדות עם ארבעה גלגלים על המדרכה ומותירות מעבר צר להולכי רגל שצריכים לצעוד זה מאחורי זה. מהעיר התחתית בחיפה הראה פנלוסה תמונות של מדרכות שבהן לא נשאר אפילו חרך צר להולכי הרגל – המכוניות חונות בניצב על המדרכה וחוסמות את כולה – וכן צילומים של עמודי חשמל וארגזי ברזל של תשתיות על מדרכות צרות, ושאותם אפילו שוטר חרוץ לא יכול להזיז.

"אני המום", אומר פנלוסה. "ככה נראים הרחובות באומת הסטארטאפ? כולם מעריצים אתכם בחוץ, איך זה יכול להיות? המגזר הפרטי – מכוניות פרטיות – זה עבריינות, אבל איך קורה הדבר עם תשתיות עירוניות כמו עמודי חשמל וארונות תקשורת? זו מדיניות של מגזר ציבורי שמתעלם מהדרך וחוסם אותה לצמיתות. זה לא דמוקרטי, זו פגיעה בכולם ובעיקר בחלשים: ילדים, קשישים ועניים, משתמשי המדרכות שאין להם ברירה אחרת".

בכניסה לנמל תל אביב, פנלוסה משוכנע שהבאתי אותו לשם כי האזור המתקדם לקראת מהלך גדול של תכנון ובנייה. אנחנו מסתובבים רגלית בין מגרשי החניה המקיפים את שדרת החנויות שאין בהן קונים, מבחינים שוב באופנועים שנעים בלי חשש על מדרכות ריקות. הקרבה לים מצד אחד ולשכונות העיר מצד שני מעוררת את תמיהתו מדוע האזור "אינו מפותח". הוא שואל מי הבעלים של הקרקע – אולי היזמים לא קיבלו תמריצים כדי לבנות מגורים ולעבות את המגרש העירוני המבוקש שיתרונותיו והאטרקטיביות שלו ניכרים. כשמתברר לו שהקרקע שייכת לעירייה, הוא אומר שזהו בזבוז להקים מרכז מסחרי שמתפקד רק בסופי שבוע, בלי יחידות מגורים ומוסדות ציבור. "אפשר לנצל חלק מהשטח לדיור בר־השגה, שימומן בדיור היקר שהיה נמכר כאן", הוא אומר. "אם היו גרים כאן אנשים והיו מצופפים את האזור, גם המסחר היה רווחי יותר". לנמל יפו אנחנו מגיעים במונית, עוברים בקניון שאין לו שוכרים. כאן הוא מציע לקשר את הבנייה שקיימת, להסיר את החומות ולחבר את המגורים לשטחי המסחר והתעסוקה, שרובם ריקים כי השוכרים עזבו ולא באו אחרים במקומם.

פנלוסה הגיע לישראל כדי להרצות בטקס לרגל כריתת "ברית ערים מקיימות" שנערך בתל אביב בחודש שעבר בנוכחות השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, וראשי הערים החברות בפורום ה־15, ארגון הערים החזקות בישראל. בלובי הכניסה באירוע שלכאורה מעלה על נס את הקיימות, הוצבה מכונית שיתופית מדגם "אוטותל" של עיריית תל אביב. פנלוסה סבר תחילה שמדובר ברכב שיתופי במודל המיועד לנסיעות ארוכות מחוץ לעיר; כשהבין שהמכוניות משמשות דווקא לנסיעות קצרות בתוך העיר, כתחליף לנסיעה באופניים או בתחבורה ציבורית, או להליכה, הוא העדיף לשתוק ולא להגיב.

"תכלית המדרכה היא לא להעביר ביעילות אנשים ממקום למקום, כמו כביש. ראש העירייה צריך להתייחס למדרכות כפי שהוא מתייחס לפארק, ולתכנן אותן לפי אותם קריטריונים: מקום שבו אנשים נמצאים, מבלים ונפגשים"

אייל טואג

בתערוכה שליוותה את האירוע ניצב ביתן לשיווק מודל אופניים שיתופיים בלי תחנות עגינה, הדורשים אפס השקעה מצד הרשויות, בשלב ראשון. בהתחלה מפזרים אותם ברחובות, וזהו זה. המודל השיתופי הזה של האופניים מגיע אלינו בשנת הבחירות המוניציפליות, ואולי אין זה מקרה: "אופניים שיתופיים צבועים בצבעים זוהרים, בולטים בשטח ומשרתים היטב את יחסי הציבור. בעזרתם ראש העיר מראה שהוא בעד תחבורה מתקדמת", אומר פנלוסה. "זה כה אירוני: אופניים הם כלי זול. כל אחד, אפילו העני ביותר, יכול לקנות לעצמו זוג. אך מה שווים אופניים בלי תשתית בטוחה לנסיעה? שבילים קטועים אינם תשתית. ראשי הערים משקיעים עשרות אלפי דולרים בקנייה ותחזוקה של כלי תחבורה סקסי שתואם לרוח השעה, אבל זונחים את מה שצריך כדי להשתמש בו ואפילו אינו עולה כסף. כבישים יש בכל העיר – רשת מסודרת ומקושרת. ברחובות הרחבים אפשר לסמן באמצעים זולים נתיב לאופניים, במקרה שצריך להפריד בין כלי הרכב. ברחובות הצרים צריך רק להוריד את קצב התנועה למינימום וכך האופניים יכולים לנסוע בבטחה עם יתר כלי הרכב".

 

הפתרון: לצופף

את חיפה אנחנו לומדים להכיר מלמטה: הנמל, העיר התחתית, החיבור לשכונת הדר ורחוב העצמאות הרחב שמנתק כל מה שנמצא מעברו הצפוני והבלתי מתפקד, למרות ההשקעות במיתוג. פנלוסה מבחין בכרזות ישנות המבשרות על אירועים שארגנה העירייה באזור לפני שנה או שנתיים, ונותרו דהויות בפתחי חנויות נטושות. "פסטיבלים, אה? זה לא עוזר. רק פעילות שגרתית ויומיומית תשקם אזור בעיר ותחזיר אליו תושבים". על גדת כביש העצמאות אנחנו מתבדחים: פעם נהרות עצרו התפשטות של ערים, והתגברו עליהם באמצעות גשרים. כיום, כביש רחב הוא גבול בלתי עביר, "על יד נהר לפחות נעים", הוא אומר. "הגבול העירוני המודרני מזהם, מרעיש ומסוכן".

בדרך לשוק תלפיות מזהיר רוני דניאל, המנהל המקצועי של המועצה לבנייה ירוקה: "השוק מלוכלך". פנלוסה שומע את אזהרת המארח ומסביר לאט ובסבלנות: "שוק הוא מקום שבו מוכרים אוכל טרי. אם הוא נקי מדי, הייתי ממליץ לנסות ולברר מה מפריע לו לעבוד כמו שצריך". אנחנו עוברים דרך גינת שעשועים המשקיפה למפרץ, ומוקפת גדר בגובה מטר. הוא יורד על ברכיו, ומציע גם לנו לעשות כך. "כדי שילד לא ירוץ לכביש, די בסימון גבול בגובה 40 סנטימטרים. הקמת גדר בגובה מטר היא דוגמה אופיינית של מתכנן שלא התבונן על העיר מגובה ממוצע של ילד, שכעת משחק בגינה ומרגיש שהוא בתוך בית סוהר".

בשכונת הדר פנלוסה נפעם מהארכיטקטורה, מסידור הבתים לאורך הרחובות הצרים המפותלים המשקיפים למפרץ, ומכך שרוב הבניינים באזור נטושים. למוד ניסיון הוא מייעץ "להפסיק מיד לבנות שכונות חדשות בשולי הערים, ולהשקיע כסף ציבורי בהתחדשות עירונית באזור הזה. הצפיפות אינה מספקת, זה ברור".

"שוק הוא מקום שבו מוכרים אוכל טרי. אם הוא נקי מדי, צריך לבדוק מה מפריע לו לעבוד כמו שצריך"

רמי שלוש

ומה עם תלונות התושבים בישראל על מצוקת חניה ופקקים בשל צפיפות?

"הציפייה שהרשות המקומית תספק חניה בכל מקום היא מוזרה. אם תושב קונה מכונית עליו לדאוג למקום לאחסן אותה. דרישה לחניה על חשבון מרחב ציבורי, היא כמו דרישה להגדלת המטבח הפרטי על חשבון הרחוב ששייך לכולם, רק כי קנינו מקרר גדול יותר שאין לו מקום במטבח הישן. ערים יכולות להחליט באיזה אופן הן גדלות: כבישים רחבים ומחסנים למכוניות בחניוני ענק – ליד המשרד, ליד המקום שעושים בו קניות וליד המקום שמבלים בו; או ערים עם רחובות בטוחים שבהם נוסעת תחבורה קלה, תחבורה ציבורית שמזינה פעילות מסחר, וגינות במקום מגרשי חניה".

בסוף הסיור במודיעין פנלוסה מבקש לדעת מה כתוב בשלט גדול שמזהיר (במלים) מפני נסיעה מהירה ליד מקבץ גני ילדים, ומזכיר את התלות המוחלטת של תושבי העיר ברכב פרטי: "אם רוצים להגן על ילדים מפני מכוניות, הגנים צריכים להיות מפוזרים בין בתי המגורים. כך אפשר להגיע אליהם ברגל ברחובות צרים שמראש מכתיבים תנועה אטית לכלי הרכב".

הנהג מסיע אותנו לתחנת הרכבת. לפני שאנו נפרדים, פנלוסה ואשתו שואלים מי תכנן את מודיעין. אני מספרת על האדריכל הישראלי־קנדי, משה ספדי, שקנה שם עולמי וזכויות מקצועיות בגין תכנון מבנה המגורים "הביטאט" במונטריאול, קנדה. "לבנות בית לא דומה לתכנון עיר", אומר פנלוסה, ואני מוסיפה שאמנם את תוכנית המתאר למודיעין הכין ספדי, אך כל שכונה ושכונה כאן תוכננה על ידי אדריכל שונה. "לכל מי שהיה מעורב בתכנון העיר הזו אסור לעסוק בכל דבר שיעשו בישראל ב־30 השנים הבאות", הוא אומר, ועולה על הרכבת לירושלים.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סיכום דו שבועי בנושאי טכנולוגיה והייטק ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות