רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המיליארדרים יצאו משליטה

לכתבה
מימין: פיטר תיל, רבקה מרסר, צ'רלס קוך, ג'ו ריקטס, שלדון אדלסון וביל קוך בלומברג, ריצ'רד דרו/ אי–פי, בו רדר/ גטי אימג'ס, נטי הרניק/ אי–פי, פטריק מקמולן/גטי אימג'ס

מאז המאה ה-19 לא היה בידיהם של כל כך מעט בעלי הון כל כך הרבה כוח לעצב על פי רצונם את התקשורת - ואת אמריקה כולה

5תגובות

בנובמבר האחרון, ג'ו ריקטס – המיליארדר שייסד את חברת המסחר האינטרנטית TD אמריטרייד; ראש המשפחה שבבעלותה השיקגו קאבס; האיש שתרם מיליוני דולרים לדונלד טראמפ; ואביו של מושל נברסקה – סגר את DNAinfo, סטארטאפ חדשות מקומי שייסד, ואת גותהמיסט, רשת של בלוגים עירוניים שרכש כמה חודשים קודם לכן. הסגירה נעשתה בהתקף זעם של ריקטס, לאחר שעובדי המערכות התאגדו והקימו ועד עובדים.

לסגירת החברה לא היתה כמעט משמעות עבור ריקטס – DNAinfo הפסידה כסף וגותהמיסט לא היתה רווחית מספיק כדי שתהיה חשובה לאדם שהשווי שלו (נטו) מוערך ביותר מ־2 מיליארד דולר. עבורי היתה לסגירת האתרים האלה משמעות, משום שכעת אין יותר כתב שאחראי על הכיסוי התקשורתי של השכונה שלי בברוקלין. אין מי שיכתוב על מצעדי ליל כל הקדושים שלה, על הדיונים הקהילתיים בנוגע לצמתים מסוכנים או על ברים חדשים.

ההפסד שלי קטן לעומת ההפסד של יותר מעשרת הכתבים שנהפכו למחוסרי עבודה לפתע. עם זאת, יש לי ניסיון מסוים ואני מכיר את ההרגשה כשמיליארדר לוקח לך את העבודה בגלל מה שנראה כטינה אישית: הייתי העורך האחרון בגוקר (Gawker), לפני שהאתר פשט את הרגל כתוצאה משנים של מאבקים משפטיים שמומנו בחשאי על ידי המיליארדר והיזם פיטר תיל.

כשהמפעל שבו אתה עובד נסגר מאחר שהעבודה זולה יותר מעבר לים, או כשהמגזין שבו את עובדת נסגר כי חברת שעונים יוקרתית הסיטה את תקציבי השיווק שלה לכוכבי אינסטגרם, אתם יכולים לכעוס ולהתייאש, אבל סביר להניח שצפיתם את זה, בגלל מגמות שונות בתעשייה שקשה להתעלם מהן. אבל כשמקור הפרנסה שלכם נפגע בגלל גחמותיו של איש עשיר אחד – כשהיד הנעלמה מוחלפת ביד שרואים היטב, והיא קפריזית בצורה מבהילה – זו חוויה מטלטלת הרבה יותר. וזו גם חוויה שעיתונאים עתידים לחוות בעתיד הקרוב, ככל שכוחם הכלכלי של ה־0.01% מתעצם, והמודלים העסקיים שבבסיס גופי החדשות המסורתיים מתמוטטים.

קל לאבחן כיום כי התקשורת במאה ה־21 נהפכת דומה לזו שהכרנו במאה ה־18 וה־19 – מהפריחה של העיתונות המאורגנת, הפועלת לפי קווים מפלגתיים, לשחיקה של הנורמות המקצועיות שהתגבשו בתקופת השגשוג שלאחר מלחמת העולם השנייה והקונסנזוס הלאומי כביכול שאפיין אותה. מאפיין נוסף של הנסיגה לתקופה מוקדמת יותר, הוא ברון העיתונות. מאז המאה ה־19 לא היה בידיהם של כל כך מעט אנשים פרטיים כוח כה רב בתחום התקשורת, כמו היום.

חשוב לזכור כי ריקטס קיבל את הכוח הזה מאחר שאף אחד אחר לא רצה להוציא את הכסף כדי לעשות את מה שהוא עושה (לפני שהוא התרגז והחליט להפסיק). הוא חשב שבסופו של דבר הוא יעשה כסף מחדשות מקומיות ברחבי ארצות הברית, אבל הוא לא הספיק לעשות זאת, ואף אחד אחר לא עושה את זה בקנה המידה שהוא כיוון אליו.

תעשייה שמסתמכת על אנשים כמו ג'ו ריקטס כדי להתקיים נמצאת בצרות גדולות. מודל ברון התקשורת עובד רק כשאנשים רוצים להיות ברוני תקשורת. באופן כללי, מיליארדרים רוכשים או מקימים גופי מדיה מסיבות כלכליות או כדי לזכות בהשפעה. יש גם דוגמאות לאקטים של נדיבות לכאורה – לאחר שרכש את "וושינגטון פוסט", מייסד אמזון ג'ף בזוס זכה לאהדה על כך שהשקיע בעיתונות חוקרת והעמיד לעיתון את המקורות שלהם הזדקק כדי להשיג "צמיחה דיגיטלית", כפי שנכתב בהודעה לעיתונות.

מה שקורה לעיתונות משקף את השינויים הרחבים יותר בחברה שלנו. שלטון של אליטת הטכנוקרטים הנדיבה–לכאורה סולל את הדרך היישר לפלוטוקרטיה (שלטון העשירים). וזה אכן הגיוני בעידן שבו כולם מרגישים כי החיים שלהם, בדרכים שונות ומהותיות, משועבדים לגחמותיהם של כמה אנשים עשירים מאוד

גארדיאן. האם ישרוד ?
AP

למשך תקופה קצרה עבדתי ב"פירסט לוק מדיה" שהקים מייסד איביי, פייר אומידייר, ארגון שהוא ביתם של הרבה עיתונאים מצוינים שמקבלים את המשאבים הדרושים לעבודתם החשובה. אני יודע שאומידייר מאמין בכנות וברצינות בחשיבות של עיתונות עבור חברה חופשית. אבל כשגוגל ופייסבוק שואבות את רוב הכסף מפרסום מודעות ברשת, כניסה לתחום ההוצאה לאור של עיתונות היא הגיונית רק אם יש לך דברים מסוימים שאתה רוצה לפרסם. אין לי ספק שבזוס ואומידייר מאמינים במטרות של הארגונים שלהם, אבל הם גם גלויים בכוונתם לא לנהל אותם כארגונים ללא מטרות רווח. שניהם רוצים לשמור על העיתונות כעסק.

הצרות יגיעו כשהם יגלו שגם אם פעם היה להם רעיון אחד טוב שעשה אותם עשירים מאוד, סביר להניח שאין להם רעיון שימצא את הנוסחה כיצד להפוך גוף חדשות יקר וגדול לרווחי. אלה שמלכתחילה החליטו להשקיע בעיתונות מתוך תחושה של אזרחות טובה ימאסו בהפסדים הכספיים, וישאירו בשטח את האחרים, סביר להניח שאת אלה עם המטרות הפוליטיות. "הגרדיאן" משתתף כעת בניסוי מרתק, שיראה לנו כמה זמן כספו של איש עשיר, יחד עם חוקי הכלכלה של ריבית דריבית, יכולים להחזיק עיתון שמפסיד כסף אבל משרת את האינטרס הציבורי.

לאלה שנכנסו למשחק רק לצורכי השפעה – ויש להם מספיק כסף כדי שלא יהיה להם אכפת אם גוף התקשורת מתפקד כעסק – יש יתרון. לגוקר היה מספר הקוראים ודי הכנסות כדי להחזיק את עצמו, אך זה לא שינה כלל למי שהחליט בסופו של דבר לסגור אותו, בדיוק כמו שלרווחיות הצנועה של גותהמיסט לא היתה חשיבות בעיני ריקטס. גם היכולת הפיננסית של ברייטברט כמעט חסרת חשיבות עבור המיליארדרית שמממנת אותו, רבקה מרסר, או עבור הגורם שמממן את המגזין השמרני "הפדרליסט".

בעולם שבו אנו חיים, הגיוני יותר – מנקודת המבט של המיליארדרים – לממן את ברייטברט מאשר את DNAinfo. שניהם, סביר להניח, מפסידים כסף, אבל אחד מהם יכול לגרום לבחירתו של נשיא מסוים.

בפרספקטיבה היסטורית זה נראה כמעט בלתי נמנע שהנורמות המקצועיות הקשורות להגינות ולאתיקה בעיתונות האמריקאית התגבשו בתקופה שבה עיתונים ומגזינים נחשבו השקעה טובה מסיבות פיננסיות. השקעות בטוחות מושכות משקיעים תאגידיים. תאגידים אוהבים סטנדרטים ברורים של התנהגות, ולא אוהבים להעליב קהל גדול של צרכנים פוטנציאליים. כך פינתה העיתונות הצהובה את הדרך ל"כל החדשות שמתאימות לפרינט" (הסלוגן של "ניו יורק טיימס") ולתקשורת המיינסטרים כפי שאנו מכירים אותה.

לשוק היה תפקיד חשוב בקביעת התוכן. עיתון של עיר גדולה יכול לנטות מעט ימינה או שמאלה, אבל לא יותר מדי – כי אז הוא יאבד את מקור הכוח שלו: גישה מונופוליסטית לעיניהם של יודעי הקרוא וכתוב בעיר. כללים כלכליים חדשים שינו את המשחק. אנחנו רואים כיצד כוחות שוק שאין להם שום קשר להעדפות הצרכנים – ובוודאי שלא לאינטרס הציבורי – מניעים שינויים בדרכים שבהן חדשות נאספות ומדווחות.

אנחנו רואים כיצד Mashable, Mic ו־Vocativ בנו אולפני חדשות וחיסלו עשרות משרות עריכה במסגרת מה שמכונה "המעבר לווידאו", למרות העובדה שהקוראים מעדיפים טקסט: רוב האנשים יכולים לקרוא פסקה הרבה יותר מהר מהזמן שלוקח לפרסומת שלפני הסרטון להיטען ואז מישהו מקריא את הפסקה הזו על רקע גרף מניה. אבל מותגים גדולים הביעו את העדפתם לווידאו, ולכן חברות המדיה פועלות בהתאם.

הדבר היחידי שמזיז למיליארדר עקשן - ומיליארדרים הם עקשנים לעתים קרובות - הוא תביעה פלילית או מיסוי לא סביר. לבעלים המיליארדר אין דירקטוריון או בעלי מניות שצריך לרצות. כל קיומו הוא תזכורת לכך שהוא אינו אסיר תודה לאף אחד

הנה התסריט הרע: משקיעי מדיה מאוכזבים מבינים שהעסק לא יכול להמשיך לגדול וקופצים מהספינה ברגע שסיימו להמית את החברה ואת מורשת העיתונות העצמאית שלה. ואז היא נעזבת לגורלה, ונופלת לידיהם של האנשים העשירים ביותר שיש להם אג'נדות אישיות כאלה ואחרות.

מה שקורה לעיתונות משקף את השינויים הרחבים יותר בחברה שלנו. שלטון של אליטת הטכנוקרטים הנדיבה־לכאורה סולל את הדרך – בחלקו הגדול בגלל הפזיזות של הטכנוקרטים האלה – הישר לפלוטוקרטיה (שלטון העשירים). וזה אכן הגיוני בעידן שבו כולם מרגישים כי החיים שלהם משועבדים לגחמותיהם של כמה אנשים עשירים מאוד. הערים שלנו מנסות למצוא חן בעיניו של בזוס (שמחפש מיקום למטה החדש של אמזון); כמה מתורמי המפלגה הרפובליקאית מאיימים לסגור את פנקסי הצ'קים שלהם, וכל רפורמת המס נכתבת ברשלנות מחדש; כריס יו מתעטש, וב"ניו ריפבליק" חוטפים שפעת.

אסור לעשות רומנטיזציה לימים שבהם האג'נדה של אמריקה הוכרעה בכמה חדרי ישיבות בלב מנהטן. אבל העובדה שתאגידי תקשורת באותה תקופה היו מחויבים לתת דין וחשבון אפילו לקבוצות קטנות של אנשים – מחזיקי מניות, דירקטוריונים, אנליסטים של וול סטריט – הפכה אותם למחויבים יותר מהדור החדש של הבעלים.

עם זאת, הכוח של דעת הקהל יכול לגרום לתאגידים לשנות כיוון. רשת MSNBC שכרה מחדש באחרונה את הקומיקאי סם סידר, לאחר שפיטרה אותו בתגובה לקמפיין של הימין הקיצוני שנתן באופן מכוון פירוש שגוי לבדיחה ישנה שסיפר על רומן פולנסקי. ההבנה עד כמה קבוצה מאורגנת וזועמת יכולה להשפיע על תאגיד ענקי היתה הבסיס ל"גיימרגייט", תנועת ימין שפעלה ברשת וייצרה את התבנית לקמפיינים השליליים של הימין הקיצוני שנועדו להפעיל לחץ ציבורי.

הדבר היחידי שמזיז למיליארדר עקשן – ומיליארדרים הם עקשנים לעתים קרובות – הוא תביעה פלילית או מיסוי לא סביר. לבעלים־המיליארדר אין דירקטוריון או בעלי מניות שצריך לרצות. כל קיומו הוא תזכורת לכך שהוא אינו אסיר תודה לאף אחד.

אפילו אם אינך עובד ישירות אצל המיליארדר, הוא יכול לקבוע על מה תעבוד. דייוויד קוך הוא אחד המממנים הגדולים של ה"שידור הציבורי" האמריקאי, בעל הנורמות הפסולות, שממומן ברובו באופן פרטי. לכן Nova, סדרת הדגל המדעית של PBS, נודעה לשמצה מאחר שלא עסקה בשינויי האקלים. לפעמים הוא גם מפעיל לחץ באופן ישיר יותר: לפני כמה שנים דיווחה ג'יין מאייר מ"ניו יורקר" כי בוטל שידור של סרט דוקומנטרי ב־PBS על כוחם הפוליטי האדיר של האחים קוך.

בעתיד הקרוב נראה איזו מין עיתונות תיווצר בעקבות השינויים בשוק המדיה. מודל מבטיח אחד הוא לעצב את התוכן באופן שיעניק לבעל ההון יתרון שממנו הוא עדיין אינו נהנה. זה יכול לכלול חומות תשלום נכבדות שיחשפו את הדיווחים רק לאלה שיש להם עניין (ובדרך כלל נתח פיננסי) בנושא, למשל עדכונים שיעניינו גורמים בכירים בעולם העסקים או סוחרים בתחומים כאלה ואחרים.

מייק אלן וג'ים ונדהיי עזבו את האתר פוליטיקו, חלוץ של המודל הזה בסיקור פוליטי, כדי להקים את האתר אקסיוס, שמתמקד בלוביסטים ובאלה המעסיקים אותם. סוג העיתונות הזה התחיל בתחום הפיננסים. החברה שהקים מייקל בלומברג וקרויה על שמו הביאה לשלמות את המודל שלפיו אנשים שיכולים להרשות לעצמם לשלם עשרות אלפי דולרים על מנוי מקבלים את המידע במהירות הרבה ביותר.

דרך נוספת להפוך את עצמך שימושי למעמד המיליארדרים היא לתקוף את אויביהם הפוליטיים. ג'יימס אוקפי, למשל, נחשב מייקל מור של הימין הקיצוני בארצות הברית, ואף שתעלולי המצלמה הנסתרת שלו מעולם לא הוכחו כאמינים במיוחד, מבחינה פוליטית הוא התגלה כשימושי ביותר.

הפרסום האחרון שלו נבע מניסיונו האווילי להפיל בפח את "וושינגטון פוסט" ולהפיץ האשמה שקרית שמדביקה לרוי מור הטרדה מינית (מור התמודד אז על מקום בסנאט באלבמה). בסטנדרטים נורמליים של דיווח ואובייקטיביות, המבצע הזה היה כישלון מפואר. הוא הוכיח כי "וושינגטון פוסט" היה זהיר מאוד ואחראי בדיווחיו על מור. אבל אוקפי לא ספג מכה שעיתונאים אחרים היו סופגים בעקבות הפיאסקו הזה, מאחר שהוא משחק לפי כללים אחרים לחלוטין. הודות לנדיבות של תומכיו, הכוללים את משפחת מרסר, אוקפי הרוויח 300 אלף דולר בשנה שעברה. כמעט לכל עיתונאי שאני מכיר – אפילו הגרועים ביותר – יש סטנדרטים אתיים גבוהים יותר ומשכורת נמוכה הרבה יותר.

אבל זה משהו שמוציאים לאור, עורכים ועיתונאים עצמאיים יצטרכו לתת עליו את דעתם בעתיד הנראה לעין: מיליארדרים עלולים לשלם לאנשים כדי להרוס אתכם, והם ישתמשו בכל טקטיקה שתעלה על דעתם. אין שום דבר שתוכלו לעשות בקשר לזה (אלא אם כן תשכנעו את הבוס המיליארדר שלכם לתבוע אותם).

באופן מוזר, בכל מה שקשור להוצאות שלהם משקיעי המדיה של הימין הקיצוני מפגינים יותר אמונה כנה בכוחה של התקשורת מהרבה מוציאים לאור ליברליים לכאורה.

מדוע לרכוש שבועונים אלטרנטיביים – כפי שעשה משקיע שמרני אלמוני עם LA Weekly – אלא אם כן אתה מאמין שהשבועונים האלה, והסיפורים שהם מפרסמים, חשובים באופן מהותי? מדוע טייקון הקזינו ותורמו של טראמפ, שלדון אדלסון, קנה את "לאס וגאס רוויו ג'ורנל" (תחילה בעילום שם), אלא אם האמין ששליטה בעיתון בעיר מגוריו חשובה לאינטרסים העסקיים והפוליטיים שלו?

כשמיליארדר רוכש גוף תקשורת כדי להפסיק את הדיווח הביקורתי שלו על פוליטיקאים או עסקים, או לחלופין משלם למישהו כדי שיעקוץ בדרך זו או אחרת את העיתון שבו אתם עובדים, זאת הוכחה לכך שעיתונות עובדת. זה עשוי להישמע כמו קריאה לפעולה, אבל מאחר שאין באמת תוכנית כיצד להציל את תעשיית העיתונות מה־0.01%, זה יכול להיות פשוט תיאור מדויק של המצב.

 

תרגום: קורין דגני

 

אלכס פארין הוא העורך הפוליטי של Splinter. בעבר היה העורך הראשי של גוקר, Racket Teen ו–Wonkette וכתב טורים ל"סלון"

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סיפורים, עצות וטיפים ממדור קריירה וניהול ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות