רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דילמת האסיר של אמריקה

לכתבה
אמנות רחוב בדטרויטBloomberg

ארצות הברית מפולגת מאי פעם, וכל צד משוכנע שעליו להילחם נגד הצד השני עד הסוף המר

תגובות

הגיע הזמן לקצת תורת משחקים. ארצות הברית מפולגת מאי פעם. הקיטוב המפלגתי נמצא במגמת עלייה כבר הרבה שנים. כל אמריקאי שמבקר ברשתות החברתיות יודע שהתרבות שם התדרדרה לזירת צעקות בלתי נגמרת על פוליטיקה, גזע, אידיאולוגיה ומה לא. אנשים לא רוצים לעבוד או אפילו לקנות ליד אמריקאים המשתייכים לשבט אחר. הם אפילו לא רוצים שילדיהם יינשאו למישהו מהקצה השני של הקשת הפוליטית.

היריבות המוגזמת הזאת מחלישה את ארצות הברית. היא משתקת את הפוליטיקה. השימוש בפיליבסטרים ובאמצעי וטו אחרים במערכת הפוליטית מקשה על ביצוע רפורמות במערכת הבריאות, במערכת המס ובמוסדות מקרטעים אחרים. הוא גם פוגע באמון בממשלה ובחברה. אם רמת האמון תמשיך להתדרדר, היא תפגע בצמיחה. ומעל לכל, הפילוג הופך את האמריקאים לפחות מאושרים.

אני מאמין שרעיון הלקוח מתורת המשחקים יוכל להפחית את השנאה. ברגע שאמריקאים מכל הצדדים יכירו בכך שהצד השני לא הולך לשום מקום, הם יבינו שהגיוני יותר למצוא דרך לחיות בהרמוניה.

תורת המשחקים – אחד הענפים המרכזיים של התיאוריה הכלכלית – משמשת לעתים קרובות לקביעת תחזיות כמותיות מדויקות מאוד, אבל היא גם עשויה להיות שימושית כמטאפורה לאינטראקציה האנושית. המטאפורה המוכרת ביותר של תורת המשחקים היא דילמת האסיר. זהו מצב היפותטי שבו כל אחד משני אסירים בתאים נפרדים צריך להחליט אם להלשין על האסיר השני או לא. התוצאה הטובה ביותר לכולם תתקבל אם האסירים ישתפו פעולה זה עם זה, ולא ילשינו. אבל בגלל האופן שבו המשחק בנוי, לכל אסיר יש תמריץ לבגוד ברעהו.

דילמת האסיר היא מטאפורה טובה לאינטראקציה אנושית אמיתית. אם אנשים יודעים שיצטרכו לחיות זה עם זה עד אינסוף, התמריץ להילחם נחלש, והתמריץ לשתף פעולה גובר. לכן מה שיעזור לצמצם את הפילוג החברתי והשנאה בארצות הברית יהיה להבין את האמת הבסיסית: אף צד לא הולך לשום מקום

מספר הילדים הממוצע של אישה בשנות הפוריות בארה"ב, לפי גזע

אם דילמת האסיר היא חד פעמית, הלוגיקה של האינטרסים האישיים מונעת תוצאה טובה. כל אסיר בוחר לבגוד בשני, ושניהם מפסידים בסופו של דבר. אפילו אם המשחק חוזר על עצמו מספר ידוע של פעמים, התוצאה תחזור על עצמה שוב ושוב ותהיה בגידה והרס. דילמת האסיר אמורה לספק סיבה טובה להיות פסימיים לגבי האינטראקציה האנושית.

אבל אם המשחק חוזר על עצמו מספר אינסופי של פעמים, משהו מדהים קורה. אנשים מתחילים לשתף פעולה. היות שהם לא יודעים בדיוק מתי המשחק יסתיים, השחקנים לא יכולים לתכנן לפגוע זה בזה בסוף. ומתוך הידיעה הזאת, בהנחה שאכפת להם מהעתיד, הם בוחרים לשתף פעולה שוב ושוב – מה שמועיל לשני הצדדים.

דילמת האסיר היא מטאפורה טובה לאינטראקציה אנושית אמיתית. אם אנשים יודעים שיצטרכו לחיות זה עם זה עד אינסוף, התמריץ להילחם נחלש, והתמריץ לשתף פעולה גובר. לכן מה שיעזור לצמצם את הפילוג החברתי והשנאה בארצות הברית יהיה להבין את האמת הבסיסית: אף צד לא הולך לשום מקום.

בואו ניקח לדוגמה גזע – הפילוג הוותיק והמר ביותר שממנו סובלת אמריקה. מצד אחד, האוכלוסייה לא תשוב להיות מורכבת מ־85% לבנים. רק שלושה מכל חמישה אמריקאים הוא לבן, ובקרוב היחס הזה יירד לשניים מכל חמישה.

אוכלוסיית ארצות הברית מונה 323 מיליון בני אדם. זה אומר שיש כבר יותר מ־120 מיליון אמריקאים שאינם לבנים, והמספר הזה יעלה בקרוב על 150 מיליון. זה לא מיעוט קטן שאפשר להתעלם ממנו, לדכא אותו או לזלזל בו. אבל גם אמריקה הלבנה לא מתכוונת להיעלם. השמועות על שקיעה דמוגרפית של הלבנים היו מופרזות. בתור התחלה, שיעורי הפריון בקרב לא לבנים, ובעיקר היספאנים, צנחו בעשור האחרון, והם כעת קרובים למדי לשיעורי הפריון אצל לבנים.

ההגירה של היספאנים גם האטה באופן חד. ההגירה ממקסיקו, כולל הגירה לא חוקית, נמצאת בנסיגה כבר עשר שנים. כמו כן, היספאנים רבים רואים את עצמם כלבנים. בין מפקדי האוכלוסין של 2000 ו־2010, כ־1.2 מיליון אמריקאים היספאנים – כ־4% מכלל האוכלוסייה – שינו את הגדרת הגזע שלהם מ"אחר" ל"לבן".

לאור ירידה בהגירה ההיספאנית, ירידה בשיעורי הפריון של לא לבנים ושינויים איטיים בהזדהות הגזעית, אפשר לומר שאמריקה הלבנה לא תיעלם. במקום זאת, היא תישאר חצויה בין לבנים ללא לבנים, כשבהדרגה יותר ויותר אנשים יזדהו כבני שני גזעים או יותר.

גם הפילוג הפוליטי לא ייעלם בזמן הקרוב. זה צריך להיות ברור לכל מי שמביט בהיסטוריה – תמיד היו ימין ושמאל. אפילו בספרד, שבה מתו מאות אלפים במלחמת אזרחים קשה בין השמאל לימין בשנות ה־30, עדיין יש מפלגה שמרנית ומפלגה סוציאליסטית.

אוכלוסיית ארצות הברית לפי גזע

את עתיד הליברלים והשמרנים אפשר לראות גם אם מסתכלים על המפה. בניגוד לתקופה שקדמה למלחמת האזרחים, כשהפילוג היה בעיקר אזורי, הפילוג הפוליטי כיום הוא בין ערים גדולות לעיירות קטנות. בערים קטנות יותר ובאזורים כפריים יש בדרך כלל רוב רפובליקאי, בעוד שהערים הגדולות הן דמוקרטיות, והפרברים חצויים בין שתי המפלגות. הדפוס הזה נכון גם במדינות שמזוהות מאוד עם הרפובליקאים או הדמוקרטים.

ערים גדולות, ערים קטנות ואזורים כפריים לא ייעלמו בזמן הקרוב. ערים גדולות חיוניות לשגשוג של ארצות הברית – המחוזות שבהם זכתה הילרי קלינטון בבחירות 2016 אחראים לכשני שלישים מהכלכלה. גם ערים קטנות ואזורים כפריים חיוניים, משום שיש בהם משאבי טבע, יש בהם פחות הגבלות על פיתוח נדל"ן והם מקומות טובים לגידול ילדים. במילים אחרות, אי אפשר להפריד בין אמריקה האדומה לאמריקה הכחולה – הן שלובות זו בזו ותלויות זו בזו.

האמת היא בדיוק ההיפך מהחשיבה האופנתית כיום בארצות הברית, שבה כל מערכת בחירות נתפשת כמאבק סופי שבו חייבים לנצח כדי להבטיח את עתיד המדינה. רטוריקה רעילה וקצרת טווח יוצרת את האשליה שהפוליטיקה האמריקאית היא דילמת אסיר חד פעמית, שבה האופציה ההגיונית היחידה היא להילחם עד הסוף המר. אבל זוהי אשליה. תהיה עוד מערכת בחירות אחרי 2020. ועוד אחת, ועוד אחת. הסוף לא נראה באופק.

ארצות הברית היא דילמת אסיר שחוזרת על עצמה שוב ושוב. כולם נעולים בחדר עם כל השאר, לנצח. אי אפשר להימלט, ולכן האסטרטגיה הרציונלית היחידה היא ללמוד איך להסתדר.

 

תרגום: רונית דומקה

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות