רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פופוליזם לעם ולכולם

לכתבה
תומכי הליכוד בעצרת בחירות בכיכר מלכי ישראל, 1981דניאל רוזנבלום / ס

כך מתרחש התהליך המשמעותי והמשפיע ביותר בפוליטיקה העולמית, ובזו הישראלית, בתחילת המאה ה-21

תגובות

רבים יצביעו על נאומו של מנחם בגין לקראת הבחירות לכנסת ב־1981 כאחד הנאומים הכי פופוליסטים בהיסטוריה של ישראל. בנאום זה פנה בגין אל ההמונים בעצרת בחירות של הליכוד בכיכר מלכי ישראל, וקבע את הטון של השיח העדתי מאז ועד היום. ערב לפני כן, בעצרת בחירות של מפלגת המערך שנערכה באותו מקום, היה זה דודו טופז אשר יצר את הדיכוטומיה העדתית בין יוצאי עדות המזרח – "הצ'חצ'חים שבמצודת זאב", שהם "בקושי שין־גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא" – לבין "החיילים ומפקדי היחידות הקרביות" שמייצגים כביכול את מצביעי המערך.

בגין ניצל ניגוד זה והפך אותו לכתב האשמה כלפי המערך שנוקט במדיניות של הפרדה והדרה על פי עדות, בעוד שבמציאות "כולנו אחים, כולנו יהודים, כולנו שווים, כולנו!", ואמר כי זהו "חילול השם" לפגוע "בכבודו של שבט שלם בישראל, כמו שהמערך פגע אמש במקום הזה". בסיומו של הנאום הפך בגין את דבריו של טופז למקור לגאווה וקרא לכל שומעיו לספר לכל העם בישראל ש"הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב...".

נאומו של בגין כלל מסרים נוספים, למשל בדבר הפער בין ההבטחות של מפלגה סוציאליסטית לבין האופן שבו היא מדירה קבוצות חברתיות שונות, אולם השיא הגיע כשהמנהיג הנערץ של הליכוד השווה את הדגלים האדומים של מפלגת העבודה הסוציאליסטית לדגלים של ה"קומו־נאצים", כלשונו, שהם אויבי ישראל המספקים נשק למדינות ערב שמבקשות לחסל את היהודים.

במאמר "אנחנו העם (אתם לא!) – פופוליזם מכיל ופופוליזם מדיר בישראל" שפורסם ב־2010, טוען פרופ' דני פילק מהמחלקה לפוליטיקה וממשל בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן גוריון כי נאום זה של בגין לא היה רק עוד נאום פופוליסטי, אלא נאום מכונן, שהתגלמו בו משמעויות רבות של רעיון הפופוליזם. בראש ובראשונה, טוען פילק במאמר, הבליט בגין את הרעיון של "כולנו" בהקשר הפוליטי, שלא רק מסמן את האומה כולה, אלא גם מצביע עליה כיחידה בעלת מאפיינים אתניים ייחודיים, וקובע שמי שמשתייך ל"כולנו" הזה, הוא שווה ערך לכל השאר. בכך, לטענת פילק, ביקש בגין לפרק את המיתוס של תנועת העבודה בדבר החלוץ הלוחם שבא מאירופה לארץ שוממה, ולהציג תחתיו את מיתוס היהודי הלוחם שמקריב את חייו למען האומה כולה – הקרבה שווה הן לאשכנזי והן למזרחי, ששניהם יהודים במהותם – ואף עשה זאת בהצלחה רבה, תוך כדי שהוא מגייס את ההמונים (ה"עמך", ה"צ'חצ'חים" ממצודת זאב) להילחם באליטות המפא"יניקיות הישנות.

אולם פנייה זו אל "העם", מהווה לפי פילק רק אחת מכמה מאפיינים של הפופוליזם, שאותו הוא תופש כתכונה מרכזית של הפוליטיקה והדמוקרטיה הישראלית בשנים האחרונות. ישראל מהווה לתפישתו כר נוח לצמיחה של תנועות פופוליסטיות, כיוון שקיים בה סכסוך מתמשך ובלתי פתיר בעניין הדרה והכלה של קבוצות חברתיות בתוכה. זה מצב המשמש היטב את הפופוליזם על מנת לכונן את זהות הקבוצה, ולהציגה כמאוימת או מודרת ממרכזי הכוח הפוליטי, וזאת באשמת אליטה כלשהי שמונעת מהקבוצה לממש את עצמה – מימוש שהתקיים כביכול בעבר, ועשוי לשוב ולהתקיים, אלא אם כן מימושו יסוכל על ידי אויבים מבחוץ.

דניאל רוזנבלום / ס

האיום על האומה ועל "כולנו" יכול להיות גם מבפנים, מצד "בוגדים" שמשתפים פעולה עם האויבים, או כאשר הפרטים שמים את האינטרס העצמי שלהם לפני האינטרס הכללי. כך שהפופוליזם מציב למעשה דרישה מכל אחד להקריב את עצמו למען "כולנו". ככזה, הפופוליזם הוא ביטוי של אידיאולוגיה הנוטה להבליט את ייחודה של הקבוצה ביחס לאחרות, אך גם את קדימותו של הכלל על פני הפרט. מכאן גם עולה הדרישה המוחלטת להזדהות מוחלטת עם מי שמבטא את רוחה של הקבוצה, ואשר מוביל אותה אל יעדה.

מכאן גם מובן היחס המנוגד של הפופוליזם לפלורליזם, ואולי אף לדמוקרטיה. אלו נתפשים על ידי המנהיגים הפופוליסטים כמי שמערערים על חירותו של "העם" בשמם של אידיאלים אינדיבידואליים מחד, וגלובליים מאידך. בניגוד לאידיאלים אלה, אידיאולוגיה פופוליסטית שמרכזה הוא העם מדגישה את ה"אנחנו" מול ה"הם" וכן את "הרצון הכללי" שמבטא את רצונם של מי שבאמת ובאופן אורגני משתייכים לקבוצה (ולכן לא יכולים לסטות מהזהות המרכזית שלה), על פני כל שיקול אחר, כגון זכותו של הפרט לקבוע מי יהיו מנהיגיו.

 

עטרה ליושנה

לא כל החוקרים תמימי דעים באשר לתפישה זו של הפופוליזם כאידיאולוגיה. ד"ר איתן אורקיבי, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל ומלמד קורסים על דמגוגיה ושיח פופוליסטי באוניברסיטת תל אביב, טוען שפופוליזם הוא בעיקר תופעה רטורית, כלומר שייכת לתחום המבע והשפה, ומכאן שהפופוליזם אינו מנוגד בהכרח לאליטיזם, כמי שפונה אל ההמונים ואל ה"עמך", אלא דווקא מנוגד לשיטות שכנוע אחרות ולמבעים תקשורתיים אחרים, המנסים לשכנע באמצעים שנתפשים כלגיטימיים יותר.

המשמעות היא שפופוליזם יכול להתקיים משני צדי המפה הפוליטית, ולשמש כל מנהיג השואף לגייס לגיטימציה לשלטונו, אומר אורקיבי בראיון למגזין TheMarker. "ניתן להשפיע על קהלים בדרכים שונות – מאיומים והפחדות שמובילים לציות, ועד לגיבוש תמיכה מרצון". התווית הכללית "פופוליזם", הוא אומר, מודבקת למגוון של תופעות המזוהות עם כל מה שחורג מסטנדרט נורמטיבי של שכנוע הוגן ורציונלי, ובהן שכנוע באמצעות מניפולציות רגשיות, אך גם דיבור ברבים ("אנחנו העם", "כולנו יהודים"). בתוך כך, באופן אירוני, נהפך הגידוף "פופוליסט" לאמצעי דמגוגי נפוץ, שבעזרתו מסמנים יריב כאופורטוניסט ציני שאיננו מחויב לאמת ולאינטרס הציבורי.

לרטוריקה פופוליסטית יש כמה מאפיינים. זוהי רטוריקה של ליבוי סנטימנטים משותפים לכלל, רדוקציה של המחלוקות בחברה לסוגיות בינאריות של "אנחנו" ו"הם", והפיכתה של כל סוגיה חברתית לעניין הרה גורל שגלום בו סיכון קיומי או שהוא עלול להוביל לפילוג, ובעיקר לעניין של זהויות ביחס לאחר. אולם פופוליזם מתבטא גם במחיקת הבדלים: קבוצות בעלות זהות משותפת צריכות להחזיק באוסף של אמונות שאין לחרוג מהן, עד כדי יצירה של עמדות הומוגניות שניתנות לניסוח בססמאות קליטות. זוהי רטוריקה המכונה "אד־פופולום", והיא מבטאת פנייה אל דעת ההמון כמקור של סמכות ולגיטימציה לדברים ולאמונות שהדובר מבטא כנגד איומים – "ככה אנחנו", "כולם חושבים ככה", "כך תמיד היה", לצד הוקעה של מי שמפריע למצב הדברים לחזור למצבו הקודם, ולהיות "כמו שצריך".

ד"ר איתן אורקיבי: "חשוב לראות לא רק את התכונות השליליות שכל צד מייחס ליריב, אלא את התכונות החיוביות שהוא מייחס בעקיפין לעצמו. אם השמאל הוא 'בוגד', אז להיות ימני זה להיות פטריוט. אם הימין הוא 'משיחי', אז להיות בשמאל זה להיות רציונלי"

באמצעות רטוריקה זו אנחנו תמיד בונים את היריב תוך כדי שאנחנו בונים את עצמנו. "חשוב לראות לא רק את התכונות השליליות שכל צד מייחס ליריב, אלא את התכונות החיוביות שהוא מייחס בעקיפין לעצמו. אם השמאל הוא 'בוגד', אז להיות ימני זה להיות פטריוט. אם הימין הוא 'משיחי', אז להיות בשמאל זה להיות רציונלי", אומר אורקיבי. כך ש"אנחנו" תמיד יותר רציונליים מהאחר, יותר שקולים וצודקים. "הם" משיחיים ו"אנחנו" עם רגליים על הקרקע. "הם" מפירי חוק ומושחתים ו"אנחנו" שומרי סף נקיי כפיים.

דוגמה טובה לרטוריקה פופוליסטית בישראל של השנים האחרונות היא סיסמת "אחי העבדים" של יאיר לפיד, שמעלה מן האוב את מרד העבדים של ספרטקוס מחד, ואת משה ויציאת מצרים מאידך – על כל המשמעויות הנלוות לכך, לגבי גיבוש וכינון העם נגד המשעבדים "האחרים".

מנהיגים שאינם מרבים להשתמש ברטוריקה פופוליסטית, כגון אנגלה מרקל וברק אובמה, נחשבים כנוטים לכיוון של מיתון המחלוקות החברתיות והפחדים החברתיים, ובעזרת רטוריקה שקולה הופכים את מאבק הזהויות לשקול ולמנוהל תוך כדי החדרת אלמנטים רציונליים לשיח החברתי. אבל, אם חושבים על זה לעומק, מה באמת ההבדל בין קריאתו של טראמפ להחזיר את אמריקה לגדולתה, לבין הבטחתו של אובמה לשלטון רציונלי שייטיב עם כולם, לבין ערגתו של השמאל הישראלי לחזור אל "ארץ ישראל הישנה והטובה"? כולם מציגים את עצמם כמי שיכולים לחלץ את החברה ממצב הביש שבו היא נמצאת בגלל "האחרים", ולהחזיר לה את השפיות ואת ההדר שהיה להם פעם, לפני הקלקול.

מבחינה היסטורית, אומר אורקיבי, התהליך שאנו עדים לו כיום הוא תוצאה של שקיעת האינטלקטואליזם ומשבר האמון באליטות התרבותיות, הכלכליות והחברתיות, שראשיתו כבר בשנות ה־90. כבר אז, ובטח כיום, מואשמות אליטות אלה בכך שהן מקדמות אידיאולוגיות אנטי־לאומיות, ובפנייה לקהלים שמחוץ לחברה. כך למשל, קהל היעד של חוקר באוניברסיטה הוא הקהילה הבינלאומית, ולא שכניו המיידים; יוצר קולנוע מכוון את סרטיו לשוק העולמי ולא למקומי; ואילו איש עסקים פונה אל השוק הגלובלי ושם את כספו במקלטי מס, ולא בבנקים המקומיים. כך שהגלובליזציה, שהוצגה כתופעה המועילה לכולם, תרמה בפועל רק לקבוצות מסוימות בחברה ופתחה להם את העולם כולו, בעוד ששאר הקבוצות לא נהנו מכך. ומכאן באה הדיכוטומיה בין "אנחנו" לבין "הם".

"פועל יוצא נוסף הוא שנוצרה תחושה כללית של חוסר שביעות רצון ממוסדות המדינה", מוסיף אורקיבי. "יש חוסר אמונה ביכולתם לתפקד באופן הגון ואפקטיבי – ואנו רואים את ירידת כוחן של המפלגות המסורתיות באירופה, כמו השמרנים בצרפת, ואת משבר האמון באיחוד האירופי שהוביל לברקזיט של אנגליה. יש שם תחושה שהממשלה מפקירה את האזרחים לטובת אידיאלים זרים, שלא רק מביאים לכניסה של מהגרים שלוקחים מקומות עבודה, אלא גם פוגעים בזהות הלאומית האורגנית". באופן דומה, לדבריו, מוצגים ארגוני השמאל בישראל כאילו הם ממומנים על ג'ורג' סורוס, ואילו האליטה הכלכלית ("בעלי ההון") מוצגת כמי שנלחמת נגד טובתם של ההמונים, שנותרים עניים.

"הפופוליזם קשור לתהליך של סולידריזציה – יצירת לכידות של הקבוצה והצגתה כאורגנית על ידי הענקת תחושה של קולקטיב שיש לו פונקציה חברתית ושפועל נגד משהו אחר. והוא תמיד פועל באותה תבנית רטורית: יש משהו שמפריע לקבוצה האותנטית לממש את עצמה – הליברליזם הגלובלי, המשפטיזציה של הפוליטיקה, שלטון הפקידים, האמנות שאנחנו לא שולטים בה, התקשורת בעלת האג'נדות, מגדלי השן האוניברסיטאיים, בעלי ההון – אולם אם נסלק את המכשולים האלה, יהיה לנו טוב".

 

חוסר הנחת מהגלובליזציה

הסוציולוגית ד"ר נועה לביא, ראשת החטיבה לתקשורת פוליטית במכללה האקדמית תל אביב־יפו, מוסיפה לטענה זו ואומרת כי ההזדהות עם הקבוצה היא צורך אנושי בסיס וגם בסיס להגדרה הקבוצתית. לעתים קרובות זה מוביל לעוינות כלפי קבוצות האחרות. צורך זה מתבטא כבר בשלב החיברות של חברי הקבוצה החדשים (כמו ילדים), ומתמשך כל הזמן במופעים שונים של המרחבים הציבוריים – בתקשורת, בתרבות, ובוודאי בפוליטיקה. נכון שהפופוליזם בא לידי ביטוי ברטוריקה של פנייה אל הרגשות והצגת אמיתות חלקיות או לא מבוססות, התעלמות מעובדות או הצגת "עובדות אלטרנטיבות", היא אומרת. אולם נטייה טבעית זו, שעליה רוכבים המנהיגים הפופוליסטים, מובילה לא מעט פעמים גם להחלטות פוליטיות פופוליסטיות.

כך לדוגמה אפשר לראות את מה שעשתה ממשלת הליכוד בתחום הכלכלי לאחר המהפך ב־1977, ובעיקר בתחילת שנות ה־80, כאשר פעלה להוריד את מחיריהם של מוצרי החשמל, וגם כיום, כאשר שר האוצר משה כחלון מבטל מכסים על מוצרים מסוימים ופועל להוריד את מחירי הדיור. אמנם אפשר לומר שצעדים אלה תואמים לתורה כלכלית שקובעת כי כך צריך להיות, ואפשר לקשור בינם לבין מגמות כלכליות חזקות יותר, אך בהחלט יש בהחלטות אלו סממנים פופוליסטיים של הטבה עם "העמך" על חשבון דברים אחרים, בעיקר שכל העניין אינו אלא המשכה של מערכת הבחירות הקודמת, או ההקדמה למערכת הבחירות הבאה. אם מסתכלים על מערכת הבחירות האחרונה בארצות הברית, ברני סנדרס עם התוכניות הכלכליות שלו היה לא פחות פופוליסט מטראמפ וסיסמת "להחזיר את אמריקה לגדולתה" שלו.

דבריה של לביא שופכים אור מסוים על נאומו של בגין שבו פתחנו. הרבה לפני "המלחמה באליטות" של נתניהו, קרא בגין לחיסול האליטה המפא"יניקית הישנה ולהחלפתה ב"שלטון העם". במבט לאחור אפשר לראות את החלפתן של אליטות אלה כתהליך שלא פעל לטובת העם, אלא לטובת כלכלה גלובלית שבה צמחה אליטה חדשה שנהנתה ממנו, ואשר אולי מוחלפת כיום על ידי אליטה שבטית מקומית שחוזרת אל הדת כמקור ראשי של זהות.

ואכן, אי אפשר להתעלם מהתהליכים הכלכליים של ימינו אשר משנים את היחס בין המדינה לאזרחיה, ובעיקר, כפי שציין אורקיבי, מהגלובליזציה הכלכלית אשר הביאה לכך שמדינת הלאום איבדה את כוחה לגבש זהויות ולפעול במסגרת הכלכלית המקומית לרווחת אזרחיה, במסגרת חוזה חברתי וההבנה שהכלכלה אמורה לשרת את הכלל החברה, כפי שהיה מאז מלחמת העולם השנייה.

בסדר העולמי הכלכלי החדש, שמבוסס על אינטרסים גלובליים (פתיחת גבולות לסחורות, הון ועובדים, הורדת מכסים, מדיניות שמבוקרת באופן הדוק על ידי מוסדות על־מדינתיים כגון קרן המטבע או חברות דירוג אשראי), המדינה נהפכת להיות רק מתווכת של האינטרסים של ההון, בתפקיד של שוטר מקומי שמטרתו לשמור על הסדר האזרחי בכדי שהכלכלה לא תיפגע. בעיני לא מעט מההמונים, כמו חברי תנועת המחאה "ה־99%" שפרחה בארצות הברית בתחילת העשור, המדינה על כל מוסדותיה נתפשת כיום כמשרתת רק קבוצות מצומצמות של עשירים ומקורבים, שנהנים מהסדר הכלכלי הגלובלי. המדינה דואגת יותר לדירוג האשראי שלה יותר מאשר לרווחת ענייה, או לכך שתעריפי המס שלה יהיה תחרותיים מספיק בכדי למשוך פירמות גלובליות על חשבון כללי שוויון ומס אחיד לכולם. כשהיא מחלצת את הבנקאים העשירים מפשיטת רגל, היא עושה זאת כביכול "למען כולם", ולא רק זאת, אלא פעולות אלו אף מוצגות כנובעות מסדר חברתי טבעי שקודם לכל הפרה והפרעה פוליטית "פופוליסטית", שמקדמת אינטרסים מקומיים או בלתי רציונליים אחרים.

אולם, כפי שאמר בראיון ל"הארץ" פרופ' יאן ורנר מולר, מרצה לפוליטיקה באוניברסיטת פרינסטון ומהמומחים הבולטים בעולם לפופוליזם, דווקא המשבר של 2008 חידד את החזרה של האזרח הקטן אל מרכז הזירה הפוליטית. המשבר ניפץ את אמון ההמונים בנבחרי הציבור שהיו אמורים להגן עליהם מפני שחיתות וחמדנות. זה אך טבעי שהאזרחים ידרשו שהמנהיגים יפעלו לטובתם אחרי אירועי שבר כאלה. זה בדיוק מה שמצופה מהאזרח – לדרוש שהמדינה תשרת אותו.

מכאן אפשר להבין את הנאו־לאומנות, שעלתה כתגובת נגד למגמות הגלובליזציה הכלכלית עם השווקים הגמישים שלה, חוסר היציבות התעסוקתית, הקיפאון בשכר, עליית אי השוויון, צמצום הוצאות הממשלה והחוב הפרטי שהולך ומאמיר. לא במקרה עולה הדרישה לסולידריות של הזדהות ואחידות, ומתעוררות תחושות של העדפת העם האורגני על פני סולידריות אינטרסנטית, שנובעת מתוך השתתפות באיזשהו סדר טבעי־מדעי שבעצם פוגע ברוב.

דני רודריק, פרופסור לכלכלה פוליטית מאוניברסיטת הרווארד מזהיר מפני תופעות אלו, ומעלה את החשש שבכדי לממש את כלכלת העם, ייתכן כי יהיה צורך ב"מנהיג של העם", כלומר במנהיג שיבטא באופן פופוליסטי את רצון העם תוך כדי דריסת סדרים של ממשל דמוקרטי – אשר יוצג כשייך לסדר הישן ששירת אינטרסים זרים ושלא שירת נאמנה את האומה. לדבריו, זה עשוי לקרות בעיקר באותן מדינות שחסרות מסורת פוליטית ארוכת שנים, כמו במזרח אירופה או אצלנו.

בדברים אלו מצביע רודריק על שתי הקרניים של הליברליזם במערב: מצד אחד, צמיחתה של כלכלה גלובלית המעצבת את המדינות לצורכיה, מה שמביא להחלשת המדינה בממד הכלכלי, כמו גם בזה הזהותני; מצד אחר, מתן אפשרות לקבוצות שונות לבטא את עצמן ולגבש את זהותן תוך כדי בידולן מקבוצות אחרות. ככל שהמדינה ורעיון הלאומיות בכלכלה הגלובלית נשחקו, קבוצות אלו פעלו ביתר שאת כדי להגדיר מחדש את גבולות "העם" כולו ביחס לגלובליזציה, וביחס לתפישות העם והלאום המדכאות של הסדר הישן והמוסדות הפוליטיים (ראו טור של רודריק על פופוליזם כלכלי בעמ' 74).

בשונה מהכלכלה הניאו־קלאסית וביטוייה הפוליטיים, התנועות הפופוליסטיות החדשות שצומחות במקומות רבים בעולם מציבות את הלאום כקודם לפרט, ולא רק במובן הפוליטי, מה שעלול להוליד את האנטי־ליברליזם, אלא גם מבחינה כלכלית: אינטרסים כלכליים של הפרט מתחילים להיתפש כמשניים בחשיבותם לטובה הכלכלית הכללית. האדם, כפי שמלמדת הכלכלה ההתנהגותית, גם לא נתפש כרציונלי לגמרי. בקרב תנועות פופוליסטיות אלו, האדם נתפש כחלק של הגוף שנקרא לאום או אומה או עם.

מכאן הדרך קצרה לתפישה שלפיה החברה שוכנת בנפשו של הפרט וקודמת לכל שיקול אחר, וגם לטענה שיש להדליק מחדש את הניצוץ הזה, שהושתק בתחום הכלכלי במסגרת הסדר החברתי הליברלי הקודם, שקידם אינטרסים זרים. זה מה שהפופוליזם עושה.

הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה של העסקים והכלכלה ומרצה ויועץ לארגונים בנושאי אתיקה וכלכלה

REUTERS

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות