רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ביחד, לחוד

לכתבה

לכל קבוצה בפסיפס הישראלי יחס אחר לחברה בכללותה, ודרכים שונות לדאוג לצרכיה ולשמר את ייחודיותה. כך זה עובד

3תגובות

הקמתה של מדינת ישראל היתה הניסיון הממשי הראשון לשזור באופן מערכתי ומוסדר את הטלאים הייחודים של העם היהודי, שהתגבשו במרוצת הדורות, ולהפכם לאחד חרף הגיוון הרב והשונות ביניהם.

מאמציה של המדינה ללכד את הקבוצות השונות בחברה הישראלית סביב מערכת רעיונות וחזון משותפים, לצד מתן לגיטימציה מסוימת – אם כי לא מפורשת – לקיומן של אוטונומיות תרבותיות־חברתיות וכלכליות לקבוצות המעוניינות בכך, החלישו את המוטיבציה של הקבוצות הללו להתבדל. במערכת ההטרוגנית שהתעצבה יכלה כל קבוצה להיות חלק מקבוצת הרוב, ובה בעת לשמר חלק מהדפוסים הייחודים לה, כמו מורשת, מנהגים, זיקה לדת, אידיאולוגיה ומעמדם הכלכלי.

הלגיטימציה המסוימת להתבדלות שהעניקה המדינה לקבוצות השונות בה נבעה פחות מהכרה נאורה בצורך של הפרטים השונים לבטא את ייחודיותם המגזרית, ויותר מחשש שהקבוצות הללו ימרדו או יתבדלו מהרוב – פריווילגיה שהמדינה הצעירה לא היתה יכולה להרשות לעצמה כמי שמבקשת לתפקד כמערכת־על מלוכדת.

הפרטת הקולקטיב הלאומי לקבוצות משנה כאלה אפשרה לפרטים השונים בישראל לבטא את רצונותיהם ושאיפותיהם באופן המותאם לצורכיהם, והביאה למיקסום את תפקודו ותרומתו הכלכלית של הפרט למדינה. אולם, לא היה זה מודל הרמוני ואידיאלי כפי שניתן לחשוב. נהפוך הוא: התבססותה של מדינת ישראל על המבנה החברתי ההטרוגני הביאה באופן טבעי ליחסי גומלין לא מאוזנים בין הקבוצות השונות, להיווצרות הייררכיות וכן למאבקים על השליטה במערכת העל, מתוך שאיפה לשנותה ולקרבה לאחת מקבוצות הכוח הבדלניות.

כמה מהקבוצות הללו לא יסתפקו בלגיטימציה מסויגת מצד המדינה להתבדלות תיאורטית או חלקית, אלא יפעלו באופן אקטיבי, מאורגן ועיקש להתבדלות מרחבית, במטרה להגן על האינטרסים הקבוצתיים, להימנע מהיטמעות ולהבטיח כי בני דור ההמשך יבטיחו את ההמשכיות של אורחותיהן וייחודיותן. הקיבוצים, הערבים, החרדים, מתיישבי המאחזים ביהודה ובשומרון, הצ'רקסים, הדרוזים, מקצת מהדתיים הלאומיים, היישובים האקולוגים והיישובים מבוססי העדות, הן כמה מהבולטות שבקבוצות הבדלניות בישראל שנוקטות בסגרגציה מרחבית. בהקשר מעט שונה, בדלנותם התרבותית־חברתית של חלק מעולי ברית המועצות לשעבר נתפשת לעתים כניסיון לסגרגציה תרבותית (ולא כלכלית) של קבוצת מיעוט הרואה עצמה חזקה יותר מקבוצת הרוב, במטרה לשמר את דפוסיה ומאפייניה הייחודיים.

המשותף לכולן הוא בידול טריטוריאלי מכוון ויזום, בין שבתמיכת המדינה ובין אם לא, בדמות שכונה, יישוב או עיר – מרחבים שהם חלק מהקולקטיב הלאומי, אך במקביל גם מציעים לפרט אלטרנטיבה חברתית־תרבותית שונה. במרחבים אוטונומיים־למחצה אלה מתחזקת זהותו הקבוצתית של הפרט, מודגשים סממניו הייחודים ולרוב הוא כפוף בהם למערכת רעיונות, חוקים ותפישות שנגזרים מעצם ייחודיותה של הקבוצה שאליה הוא משתייך.

לצד אוטונומיות אלו, שבמידה רבה התקיימו בישראל למן ראשיתה ואף קודם להקמתה, יש המצביעים על כך שקיימות ומתפתחות בישראל אוטונומיות נוספות, שבאופן דומה מבקשות אף הן לאפשר לפרט לממש את ייחודיותו הקבוצתית. ואולם, נראה כי בשונה מהקבוצות הבדלניות הקלאסיות, שהתקיימו עוד בטרם התגבשות הקולקטיב הלאומי, האוטונומיות ה"חדשות" התגבשו בקולקטיב הקיים – וכחלק ממנו – והתאפיינו בהתבדלות יזומה והדרגתית ממנו לטובת אוטונומיות המבוססות על תכונות דמוגרפיות, מגדריות, מיניות וכלכליות.

 

העיר הלבנה

האוטונומיות החדשות בישראל נחלקות באופן גס לשתי קבוצות מרכזיות. הראשונה כוללת כאלה שהתפתחו על רקע ניסיון של קבוצת מיעוט חלשה להתגונן מפני חברת הרוב, מתוך מחשבה שבמסגרת בדלנית אוטונומית יוכלו הפרטים בה לקיים מסגרת שוויונית ומופחתת אפליות. אין הכוונה לערבים ולחרדים, אף שגם הם נכנסים להגדרה זו, אלא דווקא למיעוטים מיניים (להט"בים), למיעוטים דמוגרפיים (קשישים, פליטים, מהגרי עבודה), ולמיעוטים דתיים ביהדות (רפורמים, קונסרבטיבים ואחרים). המשותף לכל המיעוטים האלה הוא רצונם להיות חלק מחברת הרוב הישראלית, לקחת בה חלק אקטיבי ולפעול למענה, בין השאר בתשלום מסים, בשירות צבאי או לאומי ובחינוך לאור ערכיה ואורחותיה. בכך נבדלים מיעוטים אלה מהערבים ומהחרדים.

סמל תל אביב לכתבת שבטים 207
איור: איתי רווה

הנמנים עם קבוצות אלו יתקשו לרוב להתבדל מרחבית, הן בשל יחס הציבור והמדינה אליהם, והן כי לרוב הם בעצמם יהססו להתבדל וישאפו להשתלב בחברת הרוב כשווים. האוטונומיה שהם יציעו תהיה חלקית ותתבסס על אותם מאפיינים וצרכים ספציפיים שאותם אין הם יכולים להשיג בחברת הרוב, או שנמנעים מהם בשל אפליה כזו או אחרת.

קבוצה שנייה של אוטונומיות חדשות כוללת קבוצות שהתפתחו על רקע שאיפתו של מיעוט חזק כלכלית להתבדל על בסיס תכונות סוציו־אקונומיות (מבני יוקרה, שכונות יוקרה, יישובים המדורגים באשכולות למ"ס 9־10). בישראל קיימות כמה דוגמאות ליישובים ושכונות מסוג זה, בהן למשל כפר שמריהו, שכונת דניה בחיפה, שכונת אנדרומדה ביפו והיישובים להבים ומיתר בנגב. במקרים אלה משורטטים גבולות האוטונומיה באמצעות המעמד הסוציו־אקונומי. מאפייניה כוללים סגנון בנייה מסוים, ומחירי ארנונה גבוהים. בתים צמודי קרקע בישובים ובשכונות אלה מופרדים זה מזה ומהמרחב הציבורי באמצעות גדרות, ומצוידים באבטחה ובמצלמות פיקוח, ואילו בתי יוקרה משותפים יתאפיינו לרוב בשירותים נלווים כשומר יום ולילה, לובי מפואר, בריכת שחייה, מכון כושר, פארק פנימי או צרכנייה.

העיר תל אביב היא הבולטת מבין האוטונומיות שביקשו להתבדל על בסיס סוציו־אקונומי, אף שאיננה החזקה ביותר או ההומוגנית שבהן. בשנות ה־90 כינה אותה פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה בשם הגנאי "מדינת תל אביב", וקבע כי היא מהווה איום אסטרטגי־מערכתי על מדינת ישראל. זאת, לא רק בשל ריכוזיות התפקודים הכלכליים, המסחריים והתרבותיים המצויים בה ומעניקים לה כוח עודף ביחס ליתר האזורים הגיאוגרפיים בישראל, אלא גם בשל שונותה החברתית־תרבותית לכאורה מיתר חלקי ישראל. סופר אינו היחיד שביקש לראות בתל אביב אוטונומיה נבדלת המסכנת את קיומה של ישראל. כבר קודם להקמת המדינה נשמעו קולות נגד יהודי תל אביב הבורגנים. אלה הואשמו בכך שהם שאננים לנעשה מחוץ לגבולות העיר, ונוהגים בנהנתנות ואף בהפקרות מוסרית וחברתית ביחס לבני המושבות הסמוכות המתייגעים בעבודות עמל (חקלאות, תעשייה וביטחון) ותורמים תרומה אמיתית למפעל הציוני.

משעה שתל־אביב לבשה צביון חילוני־סובלני מובהק ביחס ליתר יישובי ישראל, והוקמו בה תשתיות בילוי, מגורים ומסחר ייחודיות שהתרחבו והשתכללו, היא משכה אליה מהגרים מכל רחבי הארץ שביקשו לממש עצמם בה, הרחק מישראל האחרת. על אף ההגירה השלילית שחוותה ב־30 השנים האחרונות (שמקורה לרוב בתהליכי פרבור וכפרור בסמוך לה), שינתה "מדינת תל אביב" את פניה העירוניים, גבהה, התרחבה, חידשה והקימה שכונות, והרחיבה את טווח השפעתה הכלכלית־תעסוקתית־תרבותית עד לחדרה בצפון וגדרה בדרום. בכך הפכה ערים רבות וגדולות כנתניה, ראש העין, פתח־תקווה וראשון לציון לערי שינה ולוויין שלה.

בתהליכים אטיים אך רציפים עיצבה העיר העברית הראשונה זהות אוטונומית, המגובה באורחות חיים הייחודים לה ולתושביה, עד שנעשתה לעיר־עולם פופולרית בעלת תדמית אורבנית אקסצנטרית־גלובלית, המושכת מכל רחבי ישראל להט"בים, בוהמיינים, אנשי רוח, תרבות ואמנות, בליינים, בעלי עסקים, משפחות ויחידים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה, וכל מי שרוצה ויכול להיות חלק ממנה וליהנות מפירותיה, גם אם הוא הומלס. לצד אלה משכה ומושכת תל אביב גם תיירים רבים, חברות רב־לאומיות, בעלי עסקים ומשקיעים זרים, המעוררים את חמתם של ראשי הערים האחרות ובראשם את מי שהתיימרה להיות המתחרה החילונית־אקדמית והסובלנית מצפון, העיר חיפה. ראש עיריית חיפה, יונה יהב, אף הצהיר בשנים האחרונות כי עירו "לא רוצה להיות תל אביב", ובראיונות שנערכו עמו תקף את הנהייה אחר תל אביב ואף כינה אותה "הגטו החדש".

תל אביב נהפכה בחלוף השנים גם לשם נרדף לשמאלנות, הומוסקסואליות, קפיטליזם חזירי, ניכור ונהנתנות, וכל אימת שקבוצה מסוימת או גורם פוליטי מבקשים לתקוף את תל אביב הם שולפים את אחד משמותיה הנרדפים של העיר, תוך שהם דורשים לצמצם את כוחה והשפעתה.

 

האוטונומיה המזרחית

קבוצת מיעוט גדולה שביקשה כבר עם הגעתה לארץ להתבדל מחברת הרוב, ובחלקה מבקשת זאת גם כיום, היא קבוצת יוצאי אסיה־אפריקה וצאצאיה, המוכרים גם כספרדים וכבני עדות המזרח. אלו תבעו ותובעים לעצמם אוטונומיה חברתית, תרבותית־דתית, השכלתית ופוליטית, שתהווה חלופה להגמוניה האירופוצנטרית־אשכנזית בתרבות ובחברה הישראלית, ותשמש כלי לשימור ולביטוי ייחודיותם האתנית־חברתית.

איור איתי רווה
איתי רווה

המניע להתבדלותה של קבוצה זו מחברת הרוב איננו רק הרצון לשמר מאפיינים חברתיים־תרבותיים, או חשש שמא לא יצליחו לבטא מאפיינים אלו בחופשיות, אלא גם תגובה לאפליה וקיפוח בני עשרות שנים מהם סבלו יוצאי ארצות האסלאם, שנתפשו כפחותים ביחס ליהודי אירופה־אמריקה, הוצגו באופן סטריאוטיפי כחלשים, עניים ופרימטיבים, ומוקמו בשוליים הגיאוגרפיים, החברתיים והכלכליים של ישראל.

הדוגמה המרחבית המובהקת ביותר לבידול המזרחים שהוקמה בהכוונת ממשלות ישראל למן שנות ה־50 ואילך היא עיירות הפיתוח, שבהן נבצר מהמזרחים לחוות את מכלול התהליכים והשינויים שחוותה החברה הישראלית־יהודית בכללותה (רעיוניים, כלכליים, תרבותיים ואורבניים. עיירות הפיתוח תפקדו סימולטנית הן כמרחב בדלני מעכב כלכלית ותרבותית, והן כחממה לשמירת זהות ותרבות המזרח במשך עשורים רבים.

אף על פי שעיירת הפיתוח מתפקדת כמרחב מזרחי נבדל לכל דבר, ההתבדלות בה איננה אלא תוצר ישיר של הכוונת המדינה, והיא אינה משקפת העדפה יזומה של המזרחים להתבדל. מפלגת ש"ס היתה הכוח הבולט הראשון שביקש לייסד עבור המזרחי אלטרנטיבה מרחבית שבה יוכל ללמוד, להתפלל, להתקדם בעולם התורני ובישיבות ובהמשך גם לבטא עצמו חברתית, תרבותית, כלכלית ופוליטית. במקביל לתנועת ש"ס ואף מעט לפניה, פעלו בישראל קבוצות מזרחיות שביקשו לראות את חבריהן כ"ערבים בני דת משה" או כמי שייחודיותם המזרחית מחייבת אותם בהסתכלות אידיאולוגית־פוליטית שונה על המציאות הישראלית ועל מעמדם בתוך חברה זו. כאלה היו הפנתרים השחורים בשנות ה־70, ובשנים האחרונות הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועת "אחותי", וקבוצות נוספות שייסדו מרחבים שבהם הן קיימו ומקיימות כנסים, אירועי תרבות, ימי עיון ומפגשים חברתיים על טהרת המזרחיות.

פעמים רבות האוטונומיה המזרחית מצומצמת ומוגבלת לתחומים ומרחבים מסוימים, ולפרקי זמן קצובים, כגון אירועי מימונה, טקסי חינה, אירועי התימניאדה, ליין המסיבות "אריסה" במועדון האומן 17, טברנות ובתי קפה עירוניים, הופעות של זמרים מהז'אנר המזרחי (הפחות ממוסחרים וקונסנזואליים שבהם) ועוד. במסגרת פרקי הזמן הקצובים הללו, משמרת קבוצת המיעוט המזרחית את מורשתה, מנחילה אותה לדורות הבאים ואף מצליחה בשנים האחרונות להפוך מורשת זו לחלק מהמיינסטרים התרבותי־חברתי בישראל, ובכך גם מעצבת מחדש את הדי.אן.איי התרבותי־חברתי הלאומי. אמנם במסגרת פרקי הזמן הקצובים הללו הזהות המזרחית עוברת רדוקציה, ומצטמצמת לשירים שלא בהכרח משקפים מזרח, לטקסים שלא בהכרח משקפים יהדות מזרחית ולאירועים וכינוסים פוליטיים וחברתיים שהיו יכולים לשרת כל קבוצת מיעוט אחרת בחברה הישראלית, אך ייתכן שאלו בכל זאת עונים על הצורך של הפרט בהתבדלות, בייחודיות – גם אם זו ייחודיות לכאורה הנמשכת שעות בודדות – הנעוצה בלב לבו של המרחב הישראלי.

 

המאחזים הרפורמיים

אוטונומיה מעניינת נוספת המתהווה בישראל היא האוטונומיה היהודית־ליברלית, המאגדת את הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי ביהדות. זרמים אלה, שרווחו ושגשגו בקהילות היהודיות במערב אירופה ובצפון אמריקה, לא מצאו אוזן קשבת לרעיונותיהם בישראל, שהורכבה ברובה מעולי אסיה־אפריקה ומזרח אירופה, ואף זכו ליחס עוין מצד הציבור והמדינה. החל מסוף שנות ה־70, משכשלו מאמצי הזרמים הליברליים לייסד קהילות משגשגות הנשענות על קהל מתפללים וחברים מחוץ למעגל העולים הגרמני־אנגלו־סקסי, הם החלו בשיתוף עם התנועה הקיבוצית לייסד יישובים בערבה (יהל, לוטן), בגליל התחתון (קיבוץ חנתון), בגליל העליון (הר חלוץ) ובאזורים נוספים. ביישובים אלה קיימו התושבים תפילות בנוסח ליברלי, מסידורי תפילה מותאמים (כל זרם לפי הנוסח שלו), תוך שהם יושבים בבתי הכנסת ובמהלך טקסי החג ללא מחיצה בין גברים לנשים ומתירים לנשים לעלות לתורה, להתעטף בטלית ולחבוש כיפה לראשן (תלוי בזרם וביישוב).

איור איתי רווה
איור: איתי רווה

בשנים הראשונות סבלו יישובים אלה מהגירה שלילית, ונשענו במידה רבה על תמיכתם של המוסדות הרפורמיים והקונסרבטיביים בחו"ל, שביקשו להבטיח ולשמר בדרך זו את אחיזתם בקרקע הישראלית ברמה התודעתית־ציבורית, ובדרך זו ביקשו להוכיח עצמם בפני הציבור. כשמפעל היישובים היהודיים־ליברליים והקהילות הזעירות שהוקמו בערי ישראל המשיך לדשדש, נקטו הרפורמים והקונסרבטיבים, בעיקר למן שנות ה־90 ואילך, אסטרטגיה חדשה: פנייה לציבור החילוני־מסורתי ולקהלי משנה בתוכו, במקביל למיתוג מחדש של זהותם ולהצגתה כאלטרנטיבה ראויה ושפויה ליהודים בישראל.

המנוע הכלכלי שליווה את האסטרטגיה השאפתנית הזו, ומימן חלק מהקהילות, היה שיווק לקהל הרחב של טקסי חתונה, בר ובת־מצווה, טקסי גיור ובריתות ליברליים ברוח היהדות המתקדמת. קהל היעד העיקרי למאמצים אלה היה העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, זוגות מעורבים, חילונים, להט"בים ועולים מארצות אירופה־אמריקה. בהדרגה הציעו הרפורמים והקונסרבטיבים גם מנייני תפילה ליברליים לערבי שבת ולחגים, חברותות קריאה בטקסטים מהיהדות וקורסים שונים. פעילויות אלו התקיימו ועודן מתקיימות בבתי הקהילות, שאט אט נהפכו מחדרוני תפילה שהתקיימו בדוחק למבנים מפוארים נוסח בית דניאל בתל אביב. בחגים, בתפילות ובאירועים שנערכים בהם, המרכזים האלה מאכלסים מאות מבקרים, ומתקיים בהם עולם יהודי ליברלי המוצע לכל החפץ בו.

ככל שהתחזק כוחם הציבורי, דרשו הזרמים הליברליים בהתאמה גם שיפור במעמדם המשפטי והציבורי (תקצוב שווה לזרם האורתודוקסי, הכרה ברבניהם, הכרה במערך הגיור, הכרה בטקסי נישואים). את תמיכת הציבור שנדרשה להם לשם כך, גייסו באמצעות החינוך. מאז שנות ה־90, ואף מעט קודם לכן, ייסדו הזרמים הליברליים עשרות גנים, פעוטונים, בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, למשל באמצעות קרן תל"י (תגבור לימודי יהדות), קהילת יזמ"ה (יהדות זמננו מורשת העם) במודיעין ודומיהן, שמחנכים את הילדים ברוח היהדות הליברלית וכדרך אגב גם מגייסים באופן עקיף את ההורים ובני המשפחה כחברי קהילה וכתומכים במאבק היהדות הליברלית לשוויון משפטי, ציבורי ודתי. לפי סקר עמותת חדו"ש (מטעם התנועה הרפורמית), כ־11% מהיהודים בישראל מגדירים עצמם כיום כרפורמים או קונסרבטיבים, והמשמעות היא שלזרמים הליברליים יש לגיטימציה להרחיב את האוטונומיה שביקשו לעצמם, לייסד עוד ועוד קהילות הפרושות ממילא כיום ברוב ערי ויישובי ישראל, לדרוש תפילה שוויונית בכותל, לדרוש רב ראשי ליברלי וליטול חלק בטקסים ממלכתיים.

המובלעת הלהט"בית

הקהילה הלהט"בית בישראל היא מעין אוטונומיה נוספת, הממוקמת גיאוגרפית (ומוגנת) בתוך אוטונומיה אחרת. אמנם אין זו אוטונומיה במובן הגיאוגרפי הממשי, אך בהחלט כל אדם בישראל יכול לשרטט את גבולותיה וכל הומוסקסואל ולסבית יכולים למפות את ריכוזיה העיקריים. בדומה לזרמים הליברליים, גם הלהט"בים הודרו חברתית בעבר, ויחס הציבור אליהם היה עוין ומסויג. הפעילות ההומוסקסואלית אף הוגדרה עבירה פלילית עד 1988, אף שלא נאכפה, ונחשבה אקט בלתי מוסרי בעיני חלקים נרחבים בציבור. "מדינת תל־אביב" היתה הראשונה לאמץ את הלהט"בים, והם והן התנקזו אליה בשל אופייה הסובלני כלפיהם – הגם שבמשך זמן רב יחס זה לא היה סובלני באמת, אלא רק נסבל ביחס למצב בשאר האזורים בישראל.

איור איתי רווה
איור: איתי רווה

בתל אביב ייסדו לעצמם הלהט"בים ובעיקר ההומוסקסואלים הטרוטוֹפִּיוֹת – מרחבים אוטונומיים כמו גנים, שירותים ציבוריים ומועדונים שבהם התהוותה שונותם וזהותם הייחודית כמעט באין מפריע. הגן, במובן זה, היה מרחב שבו יכול היה ההומו לממש את עצמו, אך יחד עם זאת היה זה גם מרחב אשלייתי שלא שיקף את המציאות הישראלית, שכן בצאתו מהגן נותר יחסה העוין של החברה כלפיו כשהיה, וכך גם מעמדו החברתי הנמוך.

ככל שחל שינוי לטובה ביחס הציבורי, הממשלתי והמשפטי ללהט"בים, ובמקביל לעלייה בסובלנותה של תל אביב כלפי מיעוטים, התרחב גם המרחב ההטרוטופי הלהט"בי וחרג מגבולותיו הקלאסיים למרחבים נוספים בעיר. כך לדוגמה, אם בשלהי שנות ה־80 הוגבל המרחב הלהט"בי לד' אמות ביתו הפרטי של ההומוסקסואל, לגנים הציבוריים בעיר, לשירותים הציבוריים, לתחנה המרכזית הישנה ולמועדונים, הרי שבשלהי שנות העשרה של המאה הנוכחית רוב מרכז תל אביב ואחדות משכונותיה הדרומיות כבר מהווים מרחב הטרוטופי מובהק שבו יכולים הלהט"בים לבטא עצמם בחופשיות, ללא כל מגבלה וחשש. לזאת יש להוסיף עשרות בתי קפה ומועדונים, את מרכזי הקהילה הגאה ומרכזי מסחר כדוגמת דיזנגוף סנטר, שלפני כשנה זכה בתו הצרכני הגאה הראשון בישראל. מוקדים אלה משמשים כנקודות עוגן במרחב ההטרוטופי התל אביבי שמאפשר לפרט הלהט"בי תנועה חופשית, בלא שיחשוש אם התלבש באופן שעשוי לעורר תגובות מתלהמות או גיחוך, בלא שתחשוש הלסבית לחבק או לנשק את בת זוגה, ובלא שיחששו שיוכו, יושפלו, יורחקו או יופלו על רקע היותם להט"בים.

בראשית שנות ה־2000 העלה הסופר והעיתונאי יותם ראובני בספרו "היסטוריה עולמית של אהבת גברים" רעיון נושן מבית הגותו של מרסל פרוסט, לפיו יש לבקש את ההומוסקסואלים לשוב לסדום ולכונן בה אוטונומיה הומוסקסואלית (ולא להט"בית). המחשבה שמאחורי רעיון זה דומה ביסודה לרעיון הציוני, ולפיה שחרור ההומו ממעמדו החברתי הירוד יתאפשר רק עם שובו למולדתו הטבעית והמקורית, היא סדום. רעיונות מסוג זה הועלו פעמים נוספות בשיח הציבורי הישראלי, וגם מחוצה לו, אך משעה שהלהט"בים השיגו שוויון זכויות ברוב התחומים המרכזיים ומעמדם הציבורי השתפר, נחלשו הקולות הספרטיסטיים הללו ונאלמו. במקומם התעוררו בשנים האחרונות יוזמות להקמת בית מגורים גאה, בית אבות גאה, בית ספר לילדי הורים גאים ועוד רעיונות דומים. אם וכאשר ימומשו יוזמות אלו, הן יצטרפו לרשת האוטונומית הקיימת בעיר ויחזקו את תחושת השייכות של ההומוסקסואל לאוטונומיה התל אביבית, לעיר ולחברת הרוב בכלל שאפשר ובכלל כולן כבר התערבבו זו בזו.

 

תור הזהב

קבוצה נוספת, ושונה לחלוטין מהקבוצות שהוצגו עד כה, היא קבוצת הקשישים. ככל שגדל משקלם היחסי בחברה (כ־16% מתושבי ישראל הם בני 65 ומעלה) בעקבות השתכללות אמצעי הרפואה והעלייה בתוחלת חייהם, כך גובר הצורך הלאומי, העירוני ובעיקר הכלכלי והאישי – שהוא לרוב רצון משותף של הקשישים ושל בני משפחותיהם – לייצר עבורם סביבת מגורים מותאמת. סביבה זו כוללת את הפונקציות החשובות הנדרשות עבורם, ושאינן קיימות במרחב הכללי או שאינן מוצעות באופן מספק: תרבות צריכה ופנאי מותאמים, מרכזי סיעוד ובריאות מותאמים, חיי לילה ובילוי מותאמים, סביבה דומה ותומכת, קורסים ומרכזי העשרה ייעודיים בהתאם לתחומי עניין שונים ועוד. האוטונומיה לבני גיל הזהב תלויה במידה רבה ביכולת הכלכלית של הקשיש, ובגיל שבו הוא בוחר להתבדל ולהצטרף לאחת מהאוטונומיות הקיימות בארץ לבני גיל הזהב.

איור  איתי רווה
איור: איתי רווה

בין שהאוטונומיה המוצעת היא בית הורים ממשלתי מוזל, ובין שזהו בניין מגורים יוקרתי במרכז תל־אביב או בכפרי יוקרה בדרום השרון לבני גיל הזהב, העיקרון המרכזי המנחה את התגבשות האוטונומיה הוא יצירת מרחב הומוגני או הומוגני למחצה המשתלב בסביבת האם, שנועד לאפשר לקשיש לחוש בנוח לצד בני גילו ותחת פיקוח רפואי או סיעודי. בהקשר זה זכורה היטב מראשית שנות ה־2000 פרסומת טלוויזיה שבה שימשה רבקה מיכאלי פרזנטורית בקמפיין של אחד מכפרי גיל הזהב באזור השרון. מיכאלי ספגה אז ביקורת ציבורית חריפה על שהיא שותפה ליצירת גטאות לאנשים מבוגרים. ביקורת מעין זו נשמעת כל אימת שמוקם בית הורים גדול, בין שיוקרתי ובין שלאו, ועל אחת כמה וכמה כאשר מוקם כפר נוסף לבני גיל הזהב, שיש הרואים בו בידול גיאוגרפי שנובע מרצון המשפחה להימנע מהתמודדות וטיפול באוכלוסייה התלויה. אחרים מבקשים דווקא לראות בזה סממן לעצמאות הקשיש ולהתעקשותו על אוטונומיה נוחה ומותאמת חברתית, תרבותית ודמוגרפית גם בערוב ימיו, בהתאם ליכולותיו הכלכליות.

 

הכרה לפני היטמעות

המשותף לכל הקבוצות שהוזכרו עד כה, הוא שכולן משולבות באופן מלא בחברת הרוב הישראלית או לחלופין שואפת להשתלבות מלאה ושוות זכויות. הכרה בייחודיותן ובצורכיהן מאפשרת להן לתפקד בצורה פרודוקטיבית יותר במערכת הכללית, ובסופו של דבר מועילה למערכת ומעשירה אותה יותר מאשר פוגעת בלכידותה או מאיימת על ממשותה. קרוב לוודאי שעם הענקת שוויון זכויות מלא לזרמים הליברלים וללהט"בים, קבוצות אלו יזדקקו פחות ופחות לאוטונומיות ולהטרוטופיות, שידמו בעיניהם לגלגל עזר אנכרוניסטי. כך גם באופן תיאורטי, אם החברה תצליח להנגיש ולענות על צורכי האוכלוסייה המבוגרת ולהתאים את המרחב העירוני לצורכי הקשישים באופן מלא, יש להניח שגם כפרי גיל הזהב ובתי ההורים ייהפכו פחות ופחות נדרשים.

בתוך כך, יש לזכור כי מאחורי האוטונומיות למחצה הללו עומדת מערכת משומנת של אינטרסים כלכליים ובעלי כוח הנהנים ומשתמשים בהתבדלות כדי למנף את עסקיהם וענייניהם האישיים. היטמעות הקבוצות השונות שהוזכרו, כמו גם יתר הקבוצות שנוקטות בהתבדלות מרחבית (חרדים, ערבים, צ'רקסים, מזרחים ובני קיבוצים) בהכרח תוביל לשינוי בדי.אן.איי התרבותי־חברתי של מדינת ישראל. ככל שקבוצת המיעוט גדולה יותר (חרדים, ערבים), כך תהיה השפעתה על המערכת הכללית משמעותית יותר.

 

הכותב הוא דמוגרף וגיאוגרף תרבותי ומשמש חוקר ומרצה במכללה האקדמית צפת ובמכללה לחברה ואמנויות בנתניה

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות