תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נטפליקס מציגה: משהו חדש שאתם כבר מכירים

לכתבה
"הכתר". דרמה היסטורית בנוסח BBC NETFLIX

עם כיסים עמוקים ותזרים מזומנים יציב, ענקית הסטרימינג מחפשת את הזהות שלה. אז לאן הולכת נטפליקס, ומה בעצם היא רוצה להיות

בחודש שעבר הודיעה ענקית הסטרימינג נטפליקס כי ריאן מרפי – המפיק של Glee ו"סיפור פשע אמריקאי" ועוד סדרות רבות – עוזב את פוקס המאה ה־21 כדי להצטרף לשורותיה תמורת כ־300 מיליון דולר.

זה הרבה כסף, אבל רשתות טלוויזיה עושות עסקות גדולות כל הזמן. הסיבה לכך שהעסקה הזו – ביחד עם העסקה שבה גנבה נטפליקס את המפיקה שונדה ריימס מרשת ABC בשנה שעברה – נחשבת נקודת מפנה היא שיש כאן, כמו בכל מה שקשור לנטפליקס, שאלה של הגדרה. הן מבחינה אמנותית והן כעסק, נטפליקס היא משהו אחר. אבל מה בדיוק?

האם היא הכי דומה לפלטפורמת וידאו מקוונת כמו יוטיוב? לרשת כמו ABC? לערוץ מנויים כמו HBO? השאלות הללו תקפות גם לשירותי סטרימינג אחרים, כמו הולו ואמזון פריים, אבל במיוחד לנטפליקס. העסקות של מרפי וריימס מאותתות על משהו אחר: זהו יקום טלוויזיוני מקביל, והוא עדיין מתרחב.

חישבו על נטפליקס כ־Upside Down – העולם ההפוך מסדרת המדע הבדיוני Stranger Things. לא בגלל שהיא כוח מרושע ומסוכן, אלא כסוג של ממד טלוויזיוני אלטרנטיבי, המתבסס על העולם המוכר של הטלוויזיה המסורתית, מחקה אותו, ומנסה לקחת קצת מכל דבר שקיים ביקום הטלוויזיוני.

"את האורח הבא שלי לא צריך להציג".
סדרת ראיונות
Netflix

בתחילה, החברה עשתה זאת דרך רכישות: קניית זכויות סטרימינג לסדרות קיימות. אחר כך היא עשתה זאת באמצעות חיקוי: החזירה לחיים את "משפחה בהפרעה" של פוקס ויצרה סדרות מקור כמו "בית הקלפים". עכשיו היא מגייסת לשורותיה שמות גדולים כמו מרפי וריימס.

ההיסטוריה של הטלוויזיה מלאה בכוחות חדשים המבקשים להצטרף לתחרות על לב הצופים, והאינסטינקט הראשוני היה להשוות את נטפליקס לערוצי הכבלים, שקמו לראשונה כמתחרה רציני לרשתות השידור בשנות ה־80. אבל יש הבדל חשוב בין ערוצי כבלים לנטפליקס. לערוצי כבלים יש מותגים. זה מה שבידל אותם מהרשתות, שניסו להיות – וצריכות היו להיות – הכל. ערוצי הכבלים התחלקו לפי תחומי התמחות ונישות: CNN לחדשות, ESPN לספורט, HBO לקהל מבוגר ומתוחכם. חלק ממותגי הכבלים השתנו עם הזמן – בראבו, למשל, נהפך מערוץ תרבות לערוץ שנשלט על ידי הריאליטי "עקרות בית אמיתיות" – אבל הרעיון היה להציע תוכן ספציפי לקהל ספציפי.

לנטפליקס אין את זה. למעשה, היא מתנגדת לכך. המותג שלה הוא "דברים שאתם אוהבים לראות בטלוויזיה". היא פיתחה ספריית כותרים רחבה של שידורים חוזרים, ובמקביל היא אוספת נתונים רבים על הרגלי הצפייה של המנויים שלה, מי אוהב לצפות במה וכמה. על בסיסם היא יצרה תכנים או רכשה אותם. אם אהבתם את "רוק 30", הנה "קימי שמידט". אם אהבתם את Damages הנה "קשר דם".

אפשר לראות זאת בתכנים של נטפליקס מהחודשים האחרונים. "הכתר" היא דרמה היסטורית בנוסח BBC; "לענה" היא סדרת דוקו־דרמה של ארול מוריס; "כל יום מחדש" הוא חידוש לסיטקום משנות ה־70; "כסף מלוכלך" היא אנתולוגיית תחקירים בסגנון "פרונטליין"; "לא יכולה בלי זה" היא קומדיה רומנטית מעט גסה; "את האורח הבא שלי לא צריך להציג" היא סדרת ראיונות של דייוויד לטרמן; אה, ולמה לא – בואו נזרוק פנימה גם המשכון ל"קלוברפילד" וסרט עם ויל סמית'.

יש משהו לכל אחד – זה היה האתוס של הטלוויזיה האמריקאית בעידן הישן של שלוש רשתות השידור הגדולות. נטפליקס אינה דומה לערוצי הכבלים אחרי הכל, אלא רשת שידור שמציעה מגוון רחב של תכנים.

אבל יש הבדל חשוב – רשתות השידור, שמודל הפרסום שלהן דרש מיליוני צפיות בכל תוכנית, נדרשו להבטיח שכל דבר שמשודר יפנה למגוון רחב של אנשים. לצורך העסקי הזה היו תוצאות אסתטיות: הן נתנו לנו את הסיטקומים לכל המשפחה ודרמות משטרה. זה פחות נכון כיום, בעידן שבו הקהלים קטנים יותר – אבל עדיין נכון יותר לרשת כמו NBC מאשר לערוצי כבלים.

Island Pictures

לעומת זאת, נטפליקס מציעה מגוון רחב ונישות מצומצמות בו זמנית. היא מוכרת פלטפורמה לכולם, אבל מספקת מוצרים לטעמים מאוד מסוימים. נטפליקס רואה עתיד שבו כל אחד צופה בדברים האהובים עליו במסך שלו, במקום להתאסף סביב מדורת שבט אלקטרונית – וכל עוד התשלום מגיע מדי חודש, מבחינת החברה הכל אותו הדבר.

מה המשמעות של כל זה לריאן מרפי ושונדה ריימס? לא בטוח שיש. שניהם מפיקים חזקים עם חופש רב, שמעתה יהיה להם גם יותר כסף. מרפי היה מלכתחילה המפיק הכי "נטפליקסי" שיש: הוא עשה כבר כמעט כל דבר: סיטקום קלאסי ("הנורמלי החדש"), סדרת אקשן ("9־1־1"), מיני סדרת דרמה ("אויבות: בטי וג'ואן") וגם סרט HBO ("הלב הרגיל"). ייתכן שעכשיו הוא יוכל לצמוח עוד יותר, אבל כבר קודם היה לו חופש רב.

יהיה מעניין לראות מה תעשה ריימס בנטפליקס. היא מפיקת טלוויזיה שנהפכה לקול של רשת ABC עם סדרות כמו "האנטומיה של גריי" ו"סקנדל". ייתכן שהיא תעשה משהו שונה לגמרי, אבל גם אם לא, היא תתאים לנטפליקס, שיצרה סדרת המשך ל"בנות גילמור" עם אותו טון, בתוספת של כמה קללות.

האם כל העסקות האלה מצדיקות את עצמן? השאלה אם נטפליקס מרוקנת את כיסיה העמוקים בחוכמה או הופכת את עצמה להיכל התהילה של כוכבים מבוססים לא מעניינת מבקרי טלוויזיה. מה שכן מעניין הוא אם נטפליקס תוכל ליצור תוכן מקורי וייחודי, ואם היא תמשיך לצמוח לממדי ענק של טלוויזיה אלטרנטיבית. האם היא תוכל לעשות זאת כשהאסטרטגיה העסקית שלה היא למכור לאנשים גרסאות חדשות של דברים שהם כבר אוהבים? זה בסדר שנטפליקס יכולה להוציא מספיק כסף כדי להחזיר את לטרמן למסך. אבל האם יש לה תרבות מהסוג שמאפשר לה לגלות לטרמן חדש?

פרדוקס קלוברפילד". המשכון שלישי
סקוט גרפילד/ נטפליקס/ אי–פי

בחייה הקצרים, נטפליקס לא יצרה הרבה סדרות שאפשר לומר שהן נהדרות. אלה שענו להגדרה זו, היו ברובן תוצאה של עסקות עם יוצרים בעלי ניסיון מוגבל ("בוג'אק הורסמן" ו"אמריקן ונדל") או של אמנים מוכשרים אך חדשים בתחום הסדרות ("מאסטר אוף נאן", "ליידי דינמיט"). חלק גדול יותר מהסדרות בנטפליקס הן גרסאות מספיק טובות של סדרות שכבר ראינו במקומות אחרים.

ייתכן שהגישה של נטפליקס גוררת יותר הצלחות ופחות כישלונות מוחלטים, ואין סיבה להאמין שמרפי וריימס יהיו פחות יצירתיים בנטפליקס. אבל אם היא באמת נהפכת ליקום טלוויזיוני מקביל, יש לקוות שהאלגוריתם שלה ימצא מקום גם לדברים חדשים וניסיוניים. קשה להיות פורץ דרך כשכל המטרה שלך היא לקחת אנשים למקומות שהם כבר היו בהם.

תרגום: רונית דומקה

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סקירה יומית של שוק הנדל"ן ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות