תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקרב על עתיד אמריקה: האם הלבנים של טראמפ יביסו את השחורים של אובמה?

לכתבה
תומכי תנועת אלט רייט מכים מפגינים המוחים נגד קיום אירוע של מנהיג התנועה, ריצ'רד ספנסר . קמפוס אוניברסיטת מישיגן STEPHANIE KEITH/רויטרס

שתי תנועות סולידריות בולטות שפועלות כיום בארצות הברית מייצגות אוכלוסיות גדולות ופגועות: הלבנים הלא משכילים, והאפרו-אמריקאים. במובנים רבים, שתי התנועות האלה משקפות שתי אמריקות, המנהלות ביניהן מאבק היסטורי על זהותה של ארצות הברית במאה ה-21

15תגובות

לפני כחצי שנה, בסוף הקיץ הראשון של דונלד טראמפ בבית הלבן, ערכה חברת רויטרס סקר מקיף שבדק את עמדות האמריקאים בנושאים גזעיים – בעיקר מה הם מרגישים כלפי שחורים ולבנים. הסקר נערך ימים אחדים לאחר שתנועת הימין הקיצוני אלט־רייט (Right־Alt) ערכה מצעד ראווה בעיר שרלוטסוויל שבמדינת וירג'יניה, שנהפך למהומת ענק אלימה והסתיים בדריסתה למוות של אישה שבאה להפגין נגד התנועה. העצרת ההמונית, התוצאות הקשות שלה וסירובו של הנשיא טראמפ לגנות את תנועת אלט־רייט – שמנהיגיה תומכים בו במופגן – היכו בתדהמה אמריקאים רבים, ובהם אישי ציבור, עיתונאים מובילים ופוליטיקאים משני צדי המפה הפוליטית, שחשו כי ארצם משתנה לנגד עיניהם וכי אמריקה החופשית, הליברלית והרב־תרבותית שטופחה בעשרות השנים האחרונות נמצאת תחת איום ממשי.

תוצאות הסקר של רויטרס תאמו את התחושות האלה. הסקר, שהקיף 5,360 משתתפים בני 18 ומעלה, הראה כי אמריקאים רבים מביעים עמדות שמזוהות עם הרעיונות של תנועת האלט־רייט, המורכבת ברובה מפעילים ניאו־נאצים ומקדמת אידיאולוגיה של עליונות הגזע הלבן. כמעט שליש מהמשיבים בסקר – 31%, הסכימו כי ארצות הברית צריכה "להגן ולשמר את המורשת האירופית הלבנה שלה". שיעור זה שקול לכ־80 מיליון אמריקאים בוגרים. 16% מהנסקרים אמרו כי הם מתנגדים לנישואים של לבנים עם שחורים או מיעוטים גזעיים אחרים, ותומכים בהגבלה שלהם בחוק. 8% הביעו תמיכה מפורשת בלאומנות לבנה, ו־4% תמכו באידיאולוגיה ניאו־נאצית. כשמביאים בחשבון את העובדה כי קרוב ל־40% מהאנשים שהשתתפו בסקר אינם לבנים, בהתאם למבנה הדמוגרפי של ארצות הברית, המשמעות היא שבקרב אמריקאים לבנים התמיכה ברעיונות האלה גבוהה משמעותית.

הסקר, שנערך בשיתוף אוניברסיטת וירג'יניה, הראה גם כי קרוב למחצית מהלבנים מתנגדים לפעילותה של תנועת הסולידריות Black Lives Matter ("חיי שחורים חשובים"), הפועלת בשנים האחרונות נגד אלימות של שוטרים כלפי שחורים. לא פחות מ־43% מהלבנים הביעו יחס שלילי לתנועה הלא־אלימה, כולל 48% מהלבנים שהזדהו כמצביעים למפלגה הדמוקרטית.

ממצא אחד בלט במיוחד בסקר הזה – אמריקאים רבים מאוד, מקהילות גזעיות שונות, חשים כיום שהם בעמדת מגננה. 39% מהמשיבים בסקר אמרו כי הם מסכימים עם המשפט לפיו "לבנים נמצאים תחת מתקפה במדינה", ואילו 55% הסכימו עם המשפט כי "בני מיעוטים נמצאים תחת מתקפה במדינה".

הממצא הזה יכול להסביר את עלייתן של שתי תנועות סולידריות בולטות בארצות הברית בשנים האחרונות, במדינה שבה סולידריות חברתית נתפשת במקרים רבים כערך מנוגד לקפיטליזם ולאינדיבידואליזם שהגדירו את האומה האמריקאית: תנועת האלט־רייט הלבנה והגזענית, שונאת השחורים, המוסלמים והיהודים, שפעלה במשך שנים מתחת לרדאר עד שפרצה ללב התודעה הציבורית בקמפיין הבחירות של טראמפ ב־2016; ותנועת Black Lives Matter (BLM) שקמה ב־2014 בעקבות סדרה של אירועי ירי קטלני מצד שוטרים לעבר צעירים שחורים, והובילה את מהומות הגזע שפרצו ברחבי ארצות הברית במחאה על גזענות ממוסדת לכאורה כלפי שחורים.

בין שתי התנועות קיימים הבדלים ברורים, ומטרותיהן הפוכות: אלט־רייט מקדמת סדר יום גזעני, אלים ואנטי־דמוקרטי ונקי משחורים ומהגרים; BLM פועלת למאבק בגזענות, למען שוויון זכויות אמיתי לכל ולהגדלת הייצוג של שחורים במשחק הפוליטי. אולם לצד הפערים, קיימים גם לא מעט קווי דמיון במבנה ובאופי הפעילות שלהן. שתיהן תנועות מבוזרות, ללא הנהגה הייררכית מסודרת; שתיהן תנועות פוליטיות במובהק אך לא מפלגתיות, שצמחו מלמטה והשכילו לנצל היטב את כוחן של הרשתות החברתיות כדי לבלוט בזירה הציבורית; ושתיהן גם מבקשות להשמיע את קולן של שתי קהילות אמריקאיות גדולות שנפגעו במידה הרבה ביותר בדור האחרון – השחורים העניים, והלבנים ממעמד הפועלים.

חלודה וריקבון

הקהילה השחורה היא קבוצת האוכלוסייה החלשה ביותר בארצות הברית, עם שיעורי העוני והפשיעה הגבוהים ביותר וסיכויי ההצלחה הנמוכים ביותר; בחירתו לנשיאות של ברק אובמה ב־2008 היתה תקוותם הגדולה לשינוי היסטורי, אולם ספק רב אם כהונתו סייעה לשיפור מצבם. בעקבות המשבר הכלכלי מיליוני שחורים עניים מצאו עצמם עם עבודה בשכר מינימום, בלי אופק תעסוקתי, בלי נכסים ובלי ייצוג פוליטי שידאג להם. בה בעת, גל של אלימות שוטרים קשה כלפי שחורים ברחבי ארצות הברית גרם לרבים בקהילה השחורה להבין עד כמה עוד רחוקה הדרך לשינוי. על הקרקע הזאת קמה תנועת BLM.

בלומברג

הקבוצה השנייה שנזנחה היא הלבנים עובדי הצווארון הכחול. אלה נפגעו קשות מתהליך הגלובליזציה המואץ, שכלל העברה של אלפי מפעלים מארצות הברית למדינות מתפתחות, והותיר אותם בלי עבודה יציבה, בלי השכלה גבוהה, בלי הזדמנויות כלכליות ובלי ייצוג פוליטי אמיתי. רבים מהם שקעו בהתמכרויות לאלכוהול, לסמים ולמשככי כאבים, ובקרבם פרצו תחושות זעם כלפי הממסד, שתועלו בבחירות האחרונות למהפך פוליטי עם בחירתו לנשיאות של טראמפ. מי שרואה עצמה כמייצגת הבולטת של הקהילה הזאת כיום היא תנועת אלט־רייט, שזוכה לתמיכה של המוני אזרחים לבנים בלב התעשייתי של ארצות הברית, באזור המכונה "חגורת החלודה", ואשר הפכה את טראמפ לגיבור הפוליטי שלה.

במובנים רבים, שתי התנועות האלה גם משקפות שתי אמריקות – חדשה וישנה – שביניהן מתחולל מאבק היסטורי על זהותה של ארצות הברית במאה ה־21: אמריקה החדשה היא אמריקה הליברלית שהגיעה לשיאה בעידן אובמה. זו אמריקה שדוגלת ברב־תרבותיות, בגיוון אתני, בשוויון מגדרי, בקידום נשים, בקליטת הגירה ממדינות עניות ובפתיחת שערי האליטה לקבוצות חדשות. מולה ניצבת אמריקה הישנה והשמרנית, שהרימה את ראשה בעידן טראמפ, והיא ארץ פטריארכלית, לבנה ולאומנית, שמתרפקת על זמנים עברו ורוצה להשיב את הסדר החברתי הישן שבו שחורים, נשים ומהגרים שאינם לבנים הודרו ממעגלי ההשפעה, הכוח והכסף.

"הממסד הפוליטי בארצות הברית זנח את אמריקה הלבנה התעשייתית, כפי שהוא זנח את השחורים העניים", אומר וגאס טנולד, עיתונאי ממוצא נורבגי שחקר בשבע השנים האחרונות את הימין הקיצוני בארצות הברית, למגזין TheMarker. "הממסד הפסיק לשרת את המעמד הביניים והמעמד הנמוך, ובמידה רבה ההזנחה האת אפשרה לתנועה כמו אלט־רייט להיכנס לחלל שהושאר".

לפני כחודשיים פרסם טנולד את הספר Everything You Love Will Burn: Inside the Rebirth of White Nationalism in America ("כל מה שאתה אוהב יישרף: הלידה מחדש של לאומנות לבנה באמריקה"), המספק תיאור מבפנים של תנועת הימין הקיצוני בארצות הברית. "ראיתי לבנים אמידים נכנסים לפעילות באלט־רייט כי הם מרגישים שאין להם יותר את הביטחון לקבל משרות טובות ולחיות חיים טובים, והם מאשימים בכך גורמים חיצוניים", הוא אומר. "זהו הדור הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית שחושש שיחיה חיים טובים פחות מאלה של הדור שקדם לו".

תומר אפלבאום

יעל שטרנהל, אוניברסיטת תל אביב: "הקלף המנצח שטראמפ רכב עליו לנשיאות הוא הגירה. ההתמקדות במהגרים פורטת על מיתרים של ציבור לבן שנולד לעולם שבו צבע עור לבן הוא פריביליגיה שמקנה חירויות והזדמנויות, וחושש שהן עומדות להיעלם"

טנולד מסביר כיצד צמחה התנועה הזאת בשבע השנים שבהן חקר אותה. "מנהיג התנועה ריצ'רד ספנסר טבע את המונח 'אלט־רייט' ב־2008", הוא אומר, "אבל אז לא ממש היתה תנועה, היו הרבה ארגונים קטנים שלאף אחד לא היה אכפת מהם. מה שכן היה לאנשים האלה זה תקווה. אחד ממנהיגי הניאו־נאצים אמר לי לפני כמה שנים שלדעתו אמריקה בשלה להצביע למועמד שהוא לאומן לבן. לא האמנתי לו, אבל לאור בחירת טראמפ נראה שהוא צדק. כשהם גילו את טוויטר והרשתות החברתיות הם נעשו תנועה גדולה ומאורגנת יותר, כי קל הרבה יותר להצטרף לאידיאולוגיה קיצונית דרך האינטרנט".

אנשי אלט־רייט ניצלו את עלייתו של טראמפ כדי לקבל לגיטימציה ציבורית, אומר טנולד. "הרטוריקה של טראמפ והמועמדות שלו לנשיאות גרמו להרבה לבנים קיצונים באמריקה להרגיש שזה בסדר להציג עמדות שהם הסתירו במשך הרבה שנים, כולל עמדות אנטישמיות. לבנים רבים הרגישו שאם טראמפ יכול לומר כל מיני דברים – גם הם יכולים לומר אותם. מנהיגי אלט־רייט מדברים הרבה על איך הרפובליקאים והדמוקרטים זנחו את הלבנים העניים, אבל הם בעצמם לא באמת עושים משהו כדי לשפר את חיי האוכלוסייה הזאת".

איך אנשי אלט־רייט תופשים את הקהילה השחורה בארצות הברית?

"אין רטוריקה אחת שבה האלט־רייט רואה אפרו־אמריקאים. יש כאלה שרואים בהם פרזיטים שחיים על חשבון הממשל, יש כאלה שאומרים שצריך לתת להם מדינה נפרדת כדי שלא יתערבבו בלבנים, ויש שרואים בתנועת BLM ארגון טרור. עם זאת, לאלט־רייט קל יותר להתמקד במהגרים כמו מקסיקאים שרוצים להיכנס לארצות הברית, מאשר בשחורים שכבר נמצאים במדינה וזוכים לזכויות שוות ומלאות על פי חוק. מקסיקאים הם אויב מועדף כי הם מטרה קלה להאשים באבטלה ובייאוש של מעמד העובדים. הם שק חבטות, וכשטראמפ ניהל קמפיין של שנאת זרים, הם היו המטרה המרכזית".

הצניחה במשרות הייצור במערב התיכון, 1990 – 2016 , באחוזים

 

איפה החלום

"אין ספק שהציבור הלבן בארצות הברית סובל כיום מבעיות שאפיינו במשך עשרות שנים את הציבור השחור", אומרת ד"ר יעל שטרנהל, מרצה להיסטוריה וללימודים אמריקאים באוניברסיטת תל אביב. "זה בא לידי ביטוי בעלייה בשיעורי התמותה, ירידה בתוחלת החיים ועלייה בהתמכרות לסמים. זה בולט במיוחד בקרב לבנים לא משכילים מהאזורים שנתפשים כחצר האחורית של אמריקה. התרגום הפוליטי של הבעיות האלו הוא בחירתו של טראמפ והתחזקות של תנועות ימין קיצוני כמו אלט־רייט, שבמשך עשרות שנים פעלו בשוליים ולא העזו לתת ביטוי ציבורי לרעיונות שלהן ולפעול בחופש וביטחון כפי שאנחנו רואים כיום", אומרת שטרנהל.

"הקלף המנצח שטראמפ רכב עליו לנשיאות הוא הגירה, והגירה היא קלף אלקטורלי יעיל מאוד כיום, מאחר שלדבר לאמריקאים לבנים במונחים של 'גונבים לכם את המדינה, את מקומות העבודה ואת הניידות הכלכלית שהייתם רגילים אליה', נוגע לאוכלוסיות שסובלות ממצוקה. ההתמקדות במהגרים היא לא רק איום כלכלי עליהן אלא גם איום תרבותי וזהותי. היא פורטת על מיתרים של ציבור לבן שנולד לעולם שבו צבע עור לבן הוא פריביליגיה שמקנה חירויות והזדמנויות, וחושש שהן עומדות להיעלם. חשוב לציין שצבע עור לבן, גם באמריקה של היום, זה נכס אדיר שיש לו משמעויות כלכליות. בהשוואה לצעיר שחור, הסיכוי שצעיר לבן יילך לכלא קטן הרבה יותר, והסיכוי שהוא ימצא עבודה גדול הרבה יותר".

שטרנהל מצביעה על המצוקה הקשה של הקהילה השחורה גם אחרי בחירתו של אובמה לנשיאות. "הבחירה של אובמה ביטאה שינוי מהותי ביכולת של אנשים באמריקה לקבל את הרעיון שאדם בעל צבע עור שחור יכול למלא כל תפקיד, לשאת במשרה שיש לה משמעויות סמליות ופרקטיות אדירות. וכמובן שבחירת אובמה השפיעה גם על תפישות של צעירים שחורים את עצמם. אבל זה בשום אופן לא בישר על שינוי מהותי בבעיות היסוד שרודפות את הקהילה השחורה מאז השחרור מעבדות, לפני כ־150 שנים. שום מנהיג, מוכשר ככל שיהיה, לא יוכל בשמונה שנים לפתור בעיות עומק שמהן סובלת הקהילה השחורה. הבעיות האלה כיום הן בראש ובראשונה אי שוויון כלכלי, שהוא כל כך מוטמע ומשתק שהוא מגביל את השוויון החוקי והמשפטי שהושג בדם ויזע בשנות ה־60.

"השנים של אובמה היו קשות מאוד לאוכלוסייה השחורה בגלל השפל הכלכלי, שהכה בשחורים במיוחד. שווי הנכסים של משק בית לבן גדול פי 13 בממוצע משווי הנכסים במשק בית שחור – וזאת מגמה שהקצינה בשנים שאובמה ישב בבית הלבן".

עופר וקנין

אלי קוק, אוניברסיטת חיפה: "השחורים והלבנים כחולי הצווארון נדפקו באותה צורה, ויש להם אויבים משותפים - המאיון העליון והתאגידים. במשך שנים הפלסטר על הבעיות הכלכליות של מעמד הביניים והעניים היה מתן אשראי. הם לקחו הלוואות ומשכנתאות וגיהצו כרטיסי אשראי. זה נגמר במשבר של 2008"

"אנחנו עדים לתהליך של התכנסות בתוך הקהילות – הלבנה והשחורה, ובהחלט יש כאן מגמה של סולידריות באמצעות תנועות אלט־רייט ו־BLM"', אומר ד"ר אלי קוק, מרצה להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה המתמחה בהיסטוריה של הקפיטליזם האמריקאי. "שתי האוכלוסיות האלה – השחורים והלבנים כחולי הצווארון – נדפקו באותה צורה, ויש להם אויבים משותפים – המאיון העליון והתאגידים. במשך שנים הפלסטר על הבעיות הכלכליות של מעמד הביניים והעניים היה מתן אשראי – הם לקחו הלוואות ומשכנתאות, וגיהצו כרטיסי אשראי. זה נגמר במשבר של 2008, שגזל מאנשים רבים את מעט הכסף שהיה להם, ולקח מהם את החלום לבית הגדול", אומר קוק, שספרו, The Pricing of Progress: Economic Indicators and the Capitalization of American Life ("תמחור הקידמה: מדדים כלכליים וההיוון של החיים האמריקאים"), ראה אור בשנה שעברה בהוצאת אוניברסיטת הרווארד.

"האנשים האלה מרגישים שהממסד הפוליטי לא מחובר אליהם, בצדק", אומר קוק, ומצביע על מחקר שפורסם ב־2014 באוניברסיטת פרינסטון, ומצא כי הרוב המכריע של החוקים שנחקקו בשנים 1981־2012 נועדו להיטיב עם העשירון העליון. "הממשל האמריקאי פשוט הפסיק לעבוד בשביל רוב האוכלוסייה. המפסידים הברורים הם הלבנים העניים בחגורת החלודה. תסתכל על הפער הגדול שבו טראמפ ניצח במדינות כמו מישיגן ופנסילבניה – זה לב לבה של חגורת החלודה. הפגיעה של הגלובליזציה באזורים האלה היתה קשה מאוד. אם בשנות ה־50 אנשים שסיימו תיכון יכלו להיכנס לעבודה טובה בג'נרל מוטורס או פורד – עבודה שיש בה גאווה, שכר ראוי, יציבות תעסוקתית ומעמד חברתי – כיום הילדים של האנשים האלה עובדים בוול מארט או בדאנקן דונאטס. יש כאן עניין של בדידות ושל ניכור, וכשהחיים שלך מאבדים משמעות כי אין לך עבודה שאתה גאה בה, אלה דברים שלא רואים בגרף".

קוק מתייחס למצבם של השחורים בתקופה הזאת. "מצבם אולי לא הורע בהיבט של ההכנסה, אבל מצבם היה מזעזע מלכתחילה, ובניגוד ללבנים, להם מעולם לא היו העבודות הטובות והמתגמלות, כך שהם מראש היו מחוץ למשוואה הזאת. לא מעט שחורים מרגישים שאובמה נטש אותם, בעיקר בהיבט המעמדי־כלכלי, כי בסופו של דבר, אם אתה שחור בגטו אמריקאי, החיים שלך לא השתנו בין 2008 ל־2016. הסיכויים שיירו בך ברחוב לא ירדו, והסיכוי שיהיה לך חשבון בנק לא עלה. אובמה לא העז להציג עצמו כגבר שחור שצריך לפעול עבור השחורים. היו כמה מקרים שהוא אפילו נזף בקהילה השחורה, ואמר להם שהם צריכים להפסיק להתלונן ולהתחיל לקחת אחריות על עצמם – נרטיב שנוי מאוד במחלוקת בקרב שחורים כי הוא מקרין על בעיות אישיות של השחורים, ולא על בעיות גזעיות בחברה האמריקאית. מהבחינה הזאת אני חושב ש־ Black Lives Matter היא תנועה חשובה מאוד, מאחר שהמסר שלה הוא פחות כלכלי־חברתי אלא בסיסי הרבה יותר, ונוגע בחלק הכי מזעזע בגזענות האמריקאית, שהוא הקלות הבלתי נסבלת שבה שוטרים יורים בשחורים ולא נענשים על זה. זה כמובן סיפור עם היסטוריה ארוכה מאוד".

למי לדעתך יש כיום יותר הזדמנויות כלכליות בארצות הברית – לצעיר לבן מאלבמה או לצעיר שחור מניו יורק?

"אפשר לומר שלשניהם אין כמעט הזדמנויות. הסיכוי שאמריקאי עני יצליח לצאת מהעוני ויגיע למעמד גבוה קטן מאוד. יש לזה כמה סיבות, ובראשן מחיר החינוך וההשכלה שעלתה משמעותית, גם בחינוך הציבורי, כך שלא רק שקשה לאנשים האלה להגיע לאוניברסיטה, אלא שתלמידים רבים לא מקבלים את הכלים הדרושים בגיל מוקדם יותר. המוביליות החברתית בארצות הברית כיום היא מהנמוכות בעולם המערבי. וכשהשלבים בסולם הולכים ומתרחקים, קשה יותר לעלות בסולם. מהבחינה הזאת, החלום האמריקאי מת".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות