רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"יש פה שתי מדינות: של האוניברסיטאות והיי-טק - וכל השאר"

לכתבה

בשנת ה-70 לעצמאות ישראל, השבטים השונים שמרכיבים אותה מתקיימים במתח גובר והולך בין שותפות לבידול. אם לא יתוקנו הפערים, החברה הישראלית עלולה להיקלע לסכנה ממשית של קריסה חברתית

124תגובות

הטקסים היקרים והנוצצים לרגל חגיגות ה־70 למדינה צפויים להסתיר את אחת השאלות הקריטיות ביחס למצבה של ישראל: האם הפערים בין הקבוצות השונות נסגרים או לפחות מצטמצמים – או שהשקיעה אל אי־שוויון, אפליה וגזענות נמשכת.

למרבה ההפתעה, מי שירצה לשאת נאום אופטימי ביחס לשוויון ההזדמנויות בישראל, יוכל למצוא נתונים שיחזקו את דבריו. השינוי לטובה בתוואי החברתי והכלכלי מתגלה בהצטרפות דרמטית של ערבים לאקדמיה, בכניסה כמעט מלאה של אתיופים לשוק התעסוקה, אף כי בתנאים מפלים, ובעלייה בשכר בקרב הקבוצות שמתקשות למצוא את מקומן בשוק העבודה, ובמיוחד אצל הצעירים שבהם.

"אישה ערבייה צעירה מתנהגת כיום אחרת לגמרי מאשר אמא שלה. שיעור התעסוקה של נשים חרדיות כמעט מקביל ללא־חרדיות, על אף שמוטל עליהן נטל כבד יותר כי יש להן יותר ילדים", אומר פרופ' דניאל גוטליב, סמנכ"ל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי. "מכיוון שהשיפור בנתוני התעסוקה והשכר הוא עקבי במשך יותר מעשור, זה יכול לסמן שינוי מגמה", הוא מוסיף.

החדשות הרעות הן שהמגרש בישראל עדיין מעוות. התיקון שהתרחש בשנים האחרונות רחוק מלסגור את הפער החריג בקנה מידה עולמי בין רמת ההכנסה הממוצעת של חרדים, ערבים, תושבי הפריפריה וחלק מהעולים החדשים לבין זו שמקובלת במרכז הגיאוגרפי והחברתי החזק והמקושר. זאת, עוד לפני שהבאנו בחשבון את העשירון והאלפיון העליון, שמבוצרים בממלכה משל עצמם.

"יש פה שתי מדינות", אומר פרופ' דן בן דוד, נשיא מוסד שורש לחקר מדיניות כלכלית־חברתית. "המדינה של האוניברסיטאות וההייטק, שהיא באמת פנומנלית – וכל השאר, שלא מקבלים את התנאים לעבודה במשק מודרני. הפערים נובעים גם מאפליה בתקצוב, למשל בבתי הספר. אבל העובדה שיהודים מקבלים יותר מערבים היא לא כל הסיפור. גם בתי הספר של היהודים גרועים מאוד בהשוואה לעולם, והדבר פוגע ביכולת ההישרדות של ישראל".

בן דוד מתאר איך ההתנהלות ממשלתית מנציחה את הפערים: "הבעיה היא לא בגודל תקציב המדינה, אלא בברדק האיום שיש בו. מנהיגי מפלגות דואגים בעיקר לאינטרסים של הקבוצה שבחרה בהם, ונהנים מהגישה של 'אני לא אחטט אצלך, ואתה לא תחטט אצלי' שמאפשרת לשנע מיליונים אם לא מיליארדים למגזר שלהם".

סדר היום הציבורי שממוקד בדאגה לזכויות של קבוצות מסוימות בלי יצירת מכנה משותף רחב, מגדיל את הסכנה למשבר חברתי חמור. זו פוליטיקה אינטרסנטית, מתלהמת וצינית שגולשת במהירות לאפליה, להקצנה ולגזענות.

גם הכתבה הזו מפצלת את המרואיינים על פי חלוקה שבטית, וחלקם התקוממו, ובצדק, ועל ההכללה הגסה שנובעת מהגדרת אנשים על פי מוצאם, דתם או צבע עורם. לצד זאת, החוקרים והפעילים החברתיים מרואיינים לכתבה ניסו לנסח את קווי המתאר לכללי משחק חדשים שיוכלו, אולי, לפרוץ את החומות האלה.

ישראל מפוצלת לשתי מדינות שכר באלפי שקלים

חרדים: צניעות היא סולידריות

במבט מן החוץ, החרדים נראים כקבוצה בעלת לכידות פנימית גבוהה, אולם זוהי תפישה מוטעית. כך טוענת עדינה בר שלום, המייסדת של אחת המכללות הראשונות לנשים בחברה החרדית ובתו של הרב עובדיה יוסף. "בניגוד למה שנראה מבחוץ, השבט הכי לא מלוכד והכי לא אחיד בדעותיו הוא החרדי", אומרת בר שלום. "חסידות כמו גור לוקחת את ההפרדה המגדרית לקיצוניות הגדולה ביותר, לעומת חסידות ליברלית יחסית כמו חב"ד. גם ההפרדה בין מזרחים לאשכנזים חדה מאוד. בחברה החרדית אומרים במפורש ובלי בושה – 'היא מזרחית', 'היא סוג ב''. בחברה החילונית והדתית־לאומית האפליה הזו קיימת, אבל לפחות מתביישים בה".

בר שלום מדגישה את ההשכלה כמפתח לשינוי: "גם כדי להתפרנס, אבל זה לא העניין העיקרי. אנחנו רוצים לקחת חלק בהתקדמות מדעית, להתחבר לעולם". לדבריה, בחברה החרדית כבר ניכרים סימנים ראשונים להתקדמות משמעותית, הגם שעדיין לא מספיקה, בכניסה של חרדים לאקדמיה: "יש כבר יותר מ־20 אלף חרדים שסיימו לימודים גבוהים ומאות עם תואר שלישי", היא אומרת. "כ־13 אלף חרדים לומדים כיום, לפי נתוני המל"ג. זה מספר מכובד, אף כי כ־17 אלף חרדים מגיעים בכל שנה לגיל 18. במכללות החרדיות, 75% הם נשים. הן מצליחות יותר מהגברים מאחר שלמדו בתיכונים את מקצועות היסוד באופן דומה לבתי ספר ממלכתיים. התירו להן את הלימודים בהיקף כזה, מאחר שיודעים שהן יצטרכו לצאת בהמשך לשוק העבודה. מהתלמידים הגברים, 50% נושרים מהמכינות הקדם־אקדמיות. מתמטיקה הם קולטים בקלות, אפילו שבתלמוד תורה ובישיבות למדו רק חשבון, אבל הבעיה הגדולה היא באנגלית. תעזבו את ההפרדה המגדרית, מה שמפיל אותנו זו האנגלית".

עדינה בר שלום: "מבחינת רוב החרדים, מה שמכונה 'עוני' על ידי חילונים הוא חיים בצניעות. הדעה היא שאדם לא זקוק לרהיטים מסוגננים, לא זקוק לרכב ויכול להסתדר עם משכורת מינימום. הצניעות היא מופת לחיים סולידריים"

גורם נוסף שחוסם את הלימודים הגבוהים בפני חרדים, לטענת בר שלום, הוא מה שהיא מגדירה כאטימות מצד חלק מהממסד האקדמי: "נטפלים לחרדים בגלל ההפרדה המגדרית, בזמן שבמכללות של הדתיים־לאומיים יש הפרדה מאז קום המדינה", היא אומרת. "העמדה שלי נחרצת נגד הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, אבל אני רוצה שיכבדו את הערכים שלנו ויאפשרו הפרדה באקדמיה לחרדים. אנחנו לא כמו כולם. תלמידים במכללות מתקשים להתמודד עם פיתויים שאנשים בגיל מבוגר יותר, למשל במקומות עבודה, כבר יכולים להתמודד איתם יותר בקלות".

בר שלום מדברת גם על "גורמים פנימיים בחברה החרדית, שרוצים לשמור על חיים בנפרד מהמודרנה, מהתקדמות בקריירה – הנה, אמרתי את המלה הנוראה הזו. יש דימוי שלפיו אם אתה משתלב בחברה הכללית, אתה שוכח מאיפה באת, שוכח את הצניעות, תרתי משמע, חיצונית ופנימית". היא מסבירה כי "מה שמכונה 'עוני' על ידי חילונים הוא חיים בצניעות עבור רוב החרדים. הדעה היא שאדם לא זקוק לרהיטים מסוגננים, לא זקוק לרכב ויכול להסתדר עם שכר מינימום. הצניעות היא מופת לחיים סולידריים. גם אני לא רוצה שזה ישתנה, אבל אני קוראת לדיונים בחברה שלנו באפשרות לגשר בין העולמות. אלה דיונים שעדיין לא מתקיימים, אף שיש כבר קולות שקוראים לכך, ומי מפסיד? אנחנו החרדים, בעיקר הנשים, וגם עם ישראל כולו. יש 500 אלף חרדים מתחת לגיל 20, זה פוטנציאל אדיר שחבל להפסיד".

דתיים–לאומיים: משפיעים, לא משתלטים

נשים מוחלשות
שיעור בעלי תואר אקדמי,
בקרב בני 25 – 35 , 2014

"אם מישהו אומר שהוא מייצג את הציונות הדתית, תדעו שזה לא יכול להיות", אומר פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן. "הציונות הדתית נתפשת מבחוץ כאילו היא משתלטת על החברה הישראלית, ואין מודעות לכמה היא עצמה מפוצלת בשאלות של חינוך או הפרדה מגדרית – החל בקצה החרדי־לאומי, דרך הרוב של הציונות הדתית הקלאסית ועד לקצה הליברלי, שבו יש את האימוץ המרבי של מנהגים חילוניים".

כהן, מרצה למדע המדינה, התמודד בפריימריס למפלגת הבית היהודי בבחירות האחרונות. לדעתו, תשומת לב מוגברת לקיצוניים מחריפה את העימות בין חילונים לדתיים: "יש אווירה של מלחמת תרבות, אבל מבחינת רוב האנשים זה לא רלוונטי", הוא אומר. "בחורות דתיות מתגייסות יותר מבעבר, והן מגיעות מהאולפנות המרכזיות ביותר. האפשרויות שעומדות כיום בפני חילונים בשבת הן רבות פי כמה משהיו בעבר. המרחב הציבורי מתחלן הרבה יותר מאשר הוא עובר תהליך של הדתה".

לדבריו, "אין בציונות הדתית קבוצה משמעותית שתומכת במדינת הלכה במקום בדמוקרטיה. מי שחושב כך הולך יותר מדי אחרי עמדות קיצוניות של רב כזה או אחר. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה הראה שהעמדות בציבור זה אינן שונות במידה רבה מהתפישות הדמוקרטיות של חילונים". ממצא נוסף שעלה מהמחקר שנערך ב־2014 הוא כי מספר הישראלים שמזדהים עם התפישות של הציונות הדתית גדול כמעט פי שניים מהקבוצה שאותה אפשר לאפיין על פי השתייכותה הדתית. "אפשר לומר שאנשי הציונות הדתית נמצאים כיום ביותר מוקדי השפעה מבעבר, אבל אלה עדיין רק 12% מהישראלים", אומר כהן, שמפרק גם את התפישה המחברת בין הציונות הדתית להתנחלויות: "בתקשורת מבליטים מתנחלים ומאחזים, ושוכחים איפה גרה רוב הציונות הדתית – בפתח תקווה, בגבעת שמואל ובמודיעין. נכון שההתנחלויות חשובות, אבל הציונות הדתית לא נמצאת שם. בית רב קומות אחד בגבעת שמואל, עם מעליות שבת, הוא כמו חמש התנחלויות, ומהבית הזה יוצאים לעבודה בדיוק כמו החילונים ואל אותן תעסוקות.

דודו בכר

פרופ' אשר כהן, אוניברסיטת בר אילן: "יש אווירה של מלחמת תרבות, אבל מבחינת רוב האנשים זה לא רלוונטי. בחורות דתיות מתגייסות יותר מבעבר, האפשרויות שעומדות כיום בפני חילונים בשבת הן רבות פי כמה משהיו בעבר, והמרחב הציבורי מתחלן הרבה יותר מאשר הוא עובר תהליך של הדתה"

"בסופו של דבר נתייצב על נקודת אמצע שמתאימה עכשיו לחברה. נכון שיש מאבק נקודתי על יחידות מעורבות לגברים ולנשים, אבל הצבא עבר תהליך אדיר, תפקידים נפתחו לנשים בהיקף עצום. אף אחד לא יוציא אותן מהתפקידים שהן כבר נכנסו אליהם. כשמישהו מנסה לבלום את התהליך הזה, מיד רואים בכך הדתה".

עולי אתיופיה: התפישה לא השתנתה

"אני רואה את עצמי כיהודייה ישראלית, אבל הסביבה משדרת לי שאני משבט אחר, עם צבע עור שחור", מספרת סיגל קנוטופסקי, מנכ"לית עמותת "עולים ביחד" הפועלת לשינוי התפישה של מעסיקים ביחס לחברה האתיופית, ומקדמת סטודנטים ואקדמאים מהקהילה. "כשאני מגיעה לפגישות, אנשים מופתעים מכך שאני נראית אחרת מכפי שציפו כששמעו את השם שלי. לא ברור להם איך ייתכן שלא היה לי מבטא כשדיברו איתי בטלפון".

מצבם של עולי אתיופיה השתנה מאוד בעשור האחרון. שיעור התעסוקה בקרב בני העדה זינק בחדות ומתקרב לממוצע בחברה היהודית הלא־חרדית. עם זאת, רמת השכר עדיין נמוכה, ולעתים עובדים ממוצא אתיופי משתכרים עשרות אחוזים פחות מעמיתיהם. "יש התקדמות אדירה", אומרת קנוטופסקי. "אתיופים משתלבים בחזית המשק הישראלי. אבל התפישה לא השתנתה. כשאנשים חושבים על אתיופי הם לא יגידו שהוא הייטקיסט או עורך דין מצליח. כשאני מגיעה לבית ספר, לא אפגוש מנהלת אתיופית, אלא לכל היותר שומר או מנקה".

לדברי קנוטופסקי, ההפגנות הסוערות שנערכו לפני שלוש שנים, והחלו לאחר חשיפת סרטון המתעד שוטרים המכים חייל אתיופי, היו שיא של פריקת תסכול: "החברה הישראלית מפלה וגזענית כי עדיין לא פיתחנו תפישות מורכבות ביחס לאחר באשר הוא, וביחס לקהילה האתיופית זה בא לידי ביטוי באופן מיוחד. הצבע מעכב, וזה מטורף. צבע עור שחור עושה אותי פחות מסוגלת?".

הקהילה האתיופית מונה 144 אלף איש, וכ־40% מהם ילידי הארץ. "סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה העברית ותואר שני באוניברסיטת תל אביב, בממוצעים טובים", אומרת קנוטופסקי. "לא הייתי אמורה להזדקק לסיוע של ארגון מיוחד. לכן, האתגר ביחס לאתיופים כבר אינו בסגירת פערי שפה או תרבות, כמו לפני 30 שנה. לא צריך לעבוד על העצמת האתיופים, אלא על העצמת החברה הישראלית, ושינוי האופן שבו היא תופשת את הקהילה הזו. המודל של 'עולים ביחד' מתמקד בשינוי התרבות הארגונית של המעסיק הפוטנציאלי, בין השאר על ידי שילוב מנהלים כמתנדבים בעמותה. אנחנו עובדים מול יותר מ־1,000 מעסיקים, ואצל כ־150 מהם כבר עובדים לפחות שלושה בוגרים של התוכנית שלנו. לפני כמה שנים, הם לא העסיקו בכלל יוצאי אתיופיה בתפקידים שדורשים הכשרה אקדמית. מי שנחשף אלינו מתנהג אחרת, לא רק ביחס ליוצאי אתיופיה אלא גם ביחס לקבוצות מיעוט אחרות.

ניר קידר

סיגל קנוטופסקי, מנכ"לית עמותת "עולים ביחד": "אתיופים משתלבים בחזית המשק הישראלי. אבל התפישה לא השתנתה. כשאנשים חושבים על אתיופי הם לא יגידו הייטקיסט או עורך דין מצליח. כשאני מגיעה לבית ספר, לא אפגוש מנהלת אתיופית, אלא לכל היותר שומר"

"אירחתי קבוצת נשים אמריקאיות, שאמרו לי שבארצות הברית תהליך השינוי נמשך כבר 150 שנה. 'עולים ביחד' פועלת כבר עשור, אבל אם גם בעוד עשר שנים ליבת הפעילות תהיה דומה להיום, אז נכשלנו, ולא רק כארגון חברתי אלא כחברה. בכל זאת אני אופטימית, מבחינתי זה חייב להיות אחרת".

מזרחים: זמן תיקון

"הפערים בין מרכז לפריפריה נוצרו בגלל ההשלכות של המדיניות המפלה בשנות המדינה הראשונות. רוב האוכלוסייה בפריפריה היא מזרחית, בגלל מדיניות הפיזור שהיתה בשנות ה־50 וה־60, וחרצה גורלות של כמה דורות", אומרת נילי אהרון, תושבת ירוחם, פעילה חברתית ובעבר דוברת ברשויות מקומיות. "אפשר לא לדבר על עדתיות, כי לא רוצים להגביר שסעים. אז אולי אפשר להגדיר את ההבדל בין הקבוצות כפערים כלכליים־חברתיים, אבל צריך להבין מה היה המקור. כיום נחשפים גם מסמכים ועובדות שמעידים על כך, כמו בסדרה של דוד דרעי, 'סאלח, פה זה ארץ ישראל'. זה לא דיון של 'אכלו לי שתו לי', אלא עיסוק בפערים שנוצרו בגלל מדיניות מסוימת".

השפעותיה של מדיניות זו ניכרות גם כיום, אומרת אהרון. "היה קשה להביא תעסוקה איכותית לעיירות הפיתוח, ועד אמצע שנות ה־90 לא היתה בגרות עיונית בירוחם. כך גם בדיור – מי שנעזרים בדיור ציבורי הם דור שני ושלישי שלא מצליחים לצאת מהמעגל הזה. באותו זמן, משווקים בירוחם מגרשים שנהפכים למגרשי ספסרות, ויותר מחצי מהדירות נרכשות להשקעה. התוצאה היא שגם מי שלא יכול לקנות דירה וגר בשכירות, משלם יותר בגלל עלייה במחירי הדירות. צריך להכיר בכך שמי שמגיע מעיירות פיתוח מתחיל מנקודת פתיחה אחרת, שקשה לו יותר להגיע להשכלה גבוהה. אם רוצים שירוחם וקריית שמונה יתפתחו ויהיה צמצום פערים, זה חייב להיעשות דרך שינוי של עוגת התקציב. בשנים האחרונות יש השקעה גדולה בפריפריה, אבל התיקון לוקח עשורים".

אהרון מדגישה את החשיבות של יוזמות לצדק חלוקתי, שמטרתן להבטיח חלוקה שוויונית יותר של משאבים, כמו קרקעות: "עד היום נותנים לבנים ממשיכים בקיבוצים ובמושבים תנאים מסוימים. תנו גם לנו, כדי שלבני המקום תהיה אופציה להישאר בעיירות הפיתוח".

כדי להביא לשינוי, בכוונתה להיכנס לפעילות פוליטית ולהתמודד בבחירות המקומיות הקרובות על ראשות המועצה בירוחם מטעם הליכוד.

אשכנזים: בורחים מתיוג

נילי אהרון, ירוחם: "צריך להכיר בכך שמי שמגיע מעיירות פיתוח מתחיל מנקודת פתיחה אחרת, שקשה לו יותר להגיע להשכלה גבוהה. אם רוצים שירוחם וקריית שמונה יתפתחו ויהיה צמצום פערים, זה חייב להיעשות דרך שינוי של עוגת התקציב"

אליהו הרשקוביץ

האם האשכנזים הם עדיין אליטה? פרופ' אורנה ששון־לוי מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, סבורה כי התשובה חיובית. "יש חלוקה ואפליה על בסיס צבע עור ושם משפחה, ולא רק על בסיס מאפיינים כמו מקצוע או מעמד כלכלי", היא אומרת. "החלוקה האתנית של אשכנזים ומזרחים חופפת פחות לחלוקה המעמדית מאשר בעבר, אבל יש יחידות בצבא שבהן יש רוב לאשכנזים מהמעמד הבינוני ובעיקר ממרכז הארץ. גם קבוצות חברתיות ותעסוקתיות שנוצרות בעקבות שירות ביחידות כאלה הן על טהרת האשכנזיות".

ששון־לוי ("ברור לך שאני אשכנזייה? ששון בא מססוביץ'") מוסיפה כי "יש הצטרפות של מזרחים למעמד המבוסס, זה לא סגור כפי שהיה בעבר. הרבה מזרחים לא חיים באופן שונה מאשכנזים שגרים לידם. כמובן שיש גם הרבה משפחות מעורבות. אבל לצד הרצון של אשכנזים ומזרחים להציג את עצמם כישראלים, הכוח של האשכנזים נשמר". המודעות לאפליה העדתית גברה, היא אומרת, אך זו לא נכחדה כליל. "הסימון של מזרחים כקבוצה נחותה קורה פחות, אבל נמשך בדרכים עקיפות". לדבריה, הישראלים האשכנזים אינם רוצים להיתפש כקבוצה, ולכן נמנעים מתיוג לפי מוצא: "אין תודעה קולקטיבית, כי אז האשכנזים יצטרכו להכיר בפריווילגיות ולחוש אחריות על המבנה של יחסי הכוח בארץ".

היא מעריכה כי "ההתמשכות של הפערים נובעת מתפישה עמוקה של התנשאות של המערב על המזרח. זה לא משהו שהמצאנו. הסבר נוסף הוא השאיפה לראות את ישראל כמדינה מערבית. אפילו ההערצה לאנגלית של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נובעת מרצון להציג את עצמנו שוב ושוב כשייכים למערב".

חילונים: מהגמוניה למגננה

"בישראל יש המון דיבור על הצרכים של הדתיים והחרדים, ובמידה מסוימת אפילו של הערבים. אבל לא על הערכים שחשובים לחילונים ועל הזכויות שמגיעות להם. זה הדיון שאנחנו מנסים לייצר", אומר רם פרומן, איש הייטק והמייסד של הפורום החילוני, שיעדו המרכזי הוא חיזוקה של מערכת חינוך ממלכתית חילונית. לדעת פרומן, החילונים כבר אינם קבוצת הרוב בישראל, במיוחד אם מבחינים בינם לקבוצה הגדולה של יהודים מסורתיים. ואולם, אף שנהפכו למיעוט, החילונים אינם תובעים את הזכויות שמגיעות להם. "בעבר היה חוזה הגיוני מאוד שלפיו, מאחר שיש הגמוניה של החילונים, הם מוותרים על הזכויות המגזריות שלהם", אומר פרומן. "החוזה הזה נשמר בתודעה שלנו, אף שכבר אינו בתוקף. לצד השני מתאים לשמר את התפישה הזו בשעה שהוא כבר הרבה יותר חזק – והתוצאה היא שאנחנו מופקרים".

החילונים, אומר פרומן, מצויים כיום במגננה בחזיתות רבות: "מערכת החינוך הממלכתית אינה מוגדרת חילונית, וכשהממשלה מקדמת הדתה, אין שום גוף שמגן עלינו", הוא אומר. "דוגמה שנייה היא בצבא ובמסגרות ציבוריות נוספות כמו בתי חולים. במקומות האלה מונעים ממני אוכל סביר רק כי מכשירים את המטבח לפסח, או בודקים את הכלים האישיים כדי לוודא שאין בהם חמץ. זה בסדר לדאוג לצרכים של הדתיים, והגיוני שבחדר האוכל בבסיס לא יאכלו חזיר, אבל אם חייל רוצה להביא סנדוויץ' עם נקניק מהבית ולאכול לבד, צריך לכבד את זה".

שיעור העוני, באחוזים, 20

ב־2011 ייסד פרומן את הפורום החילוני. "בשכונה שלי, רמת אביב, היו עימותים בין מיסיונרים דתיים לתושבים החילונים", הוא מספר. "השתתפתי במאבקים המקומיים, ובהמשך הקמתי את הפורום כדי לנהל מאבק ברמה ארצית. אליטות חדשות בחברה הישראלית משנות את יחסי הכוחות ומשליטות את תפישת העולם שלהן. התהליך הזה בבסיסו לגיטימי, אבל מה שהופך אותו לקשה מבחינתנו הוא שכל הצדדים מתכחשים אליו. הרבה מהכוח של האליטות החדשות מבוסס על התקרבנות".

בתגובה לטענות שלפיהן המרחב הישראלי חילוני יותר מבעבר, אומר פרומן כי "אם בעל מסעדה מחליט לפתוח אותה בשבת, זו אינה פריווילגיה מיוחדת. ייתכן שהוא עושה זאת אפילו בניגוד לחוק הפורמלי. הדיון המשמעותי יותר הוא לגבי המרחב הציבורי, ובכל מקום שבו המדינה מעורבת רואים החמרה של ההדתה. הבן שלי בצבא מתמודד עם יחס הרבה יותר קשוח כלפי חילונים, לעומת המצב שהיה כשאני שירַתי לפני 30 שנה".

ערבים: מתקדמים ומותקפים

"הפלסטינים שונים משאר הקבוצות בישראל, מאחר שכולן שייכות ללאום היהודי", אומרת ראונק נאטור, מנכ"לית שותפה בעמותת סיכוי לקידום שוויון בין ערבים ליהודים בישראל.

"מולנו יש קונפליקט לאומי ויש מי שמגדיר מחצית מהעם שלנו אויבי המדינה. הכוונות של הנשיא ראובן ריבלין בנאום השבטים שלו היו חיוביות, אבל אם שמים את מערכת היחסים המורכבת בין יהודים לערבים באותו סל כמו המתחים בין השבטים היהודיים, לא מתאפשר טיפול נכון בקרע".

ישראל אינה מדינה שוויונית, אומרת נאטור. "יש אפליה בכל תחומי החיים ביחס לחברה הערבית, ואת זה אומרים גם משרדים ממשלתיים שמצביעים על הפערים ועל מנגנוני הקצאת המשאבים המפלים". עם זאת, היא מזהה שיפור מסוים ביחסה של המדינה לחברה הערבית: "בשנים האחרונות יש הבנה כי הדרה של 20% מהאוכלוסייה פוגעת בכלכלה. מנקודת המבט של המדינה, וכשמצרפים גם את החרדים – מתגלה שאין מימוש לפוטנציאל של שליש מהאזרחים, לפחות, ונוצרת גם בעיה של עוני. זה היה הרקע שהוביל להחלטת הממשלה 922 לפיתוח כלכלי בחברה הערבית. התוכנית ממוקדת בקידום התעסוקה, ולכן כוללת שיפור של התחבורה הציבורית, קידום ההשכלה ותכנון שמקל על הנגישות של נשים לעבודה. אבל דברים רבים אחרים שאינם קשורים לתעסוקה חסרים בתוכנית".

בתוך החברה הערבית עצמה, אומרת נאטור, מתחוללים שינויים משמעותיים שהופכים אותה לפתוחה ושוויונית יותר. "יש עלייה ניכרת בשיעור הנשים הערביות בשוק התעסוקה, אף כי הוא עדיין מחצית משיעור הנשים היהודיות", היא אומרת. "גם במספר האקדמאים הערבים יש זינוק של 80% מאז 2010 – לכ־47 אלף סטודנטים ב־2017. כשני שלישים מהסטודנטים הערבים הם נשים, בעוד שב־2010 הן היו רק 40%. לצד זאת, מחקר הראה כי כ־70 אלף אקדמאים ערבים הם מובטלים, עובדים במשרות חלקיות או מועסקים מתחת ליכולות שלהם – אף שבענפים מרכזיים, כמו בהייטק, זועקים שיש מחסור. הסבר אפשרי לכך הוא שלצד ההגדלה של ההשקעות הממשלתיות והרצון של הערבים להשתלב, אווירה פוליטית קשה ועכורה פוגעת בהתקדמות הזו. בכירים בממשלה יוצאים נגד החברה הערבית באופן קבוע, והטון מחריף. אמירות כאלה מעבירות למעסיקים יהודים את המסר שערבים הם מפחידים, הם האויב, ולכן צריך להחרים אותם. לערבים עובר מסר שבעצם לא צריכים אותם.

"הגדרת המדינה כיהודית לא מאפשרת לחברה הערבית להיות חלק מהשיח, אף כי חשוב לי להדגיש כי יש לנו מחלוקת בנושא הזה בתוך עמותת סיכוי. אם זו מדינה עם זכויות יתר ליהודים, אל תמכרו לי שזו מדינה דמוקרטית. רק אם תהיה הכרה בזכות הבסיסית של הפלסטינים להתקיים בתוך המדינה, נוכל באמת להשתלב כראוי".

רוסים: הון אנושי חינם

"אין ספק שהחברה הישראלית הרוויחה מאוד מהעלייה מרוסיה. לגבי העולים, התשובה לא חד־משמעית", אומרת פרופ' לריסה רמניק, שחוקרת את העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר. "800 אלף העולים מתפרשים על טווח רחב בין הצלחה כלכלית לקשיי קיום. בשורה התחתונה, ההכנסה הממוצעת של משק בית דובר רוסית היא כ־30% פחות מאשר במשפחה ישראלית. מרבית העולים היו בעלי תואר אקדמי, וכשליש מהם הצליחו להשתלב במעמד הביניים הישראלי, במקצועם או עם הסבה קלה. כל האחרים היו צריכים להתפשר, ומי שלא סגרו את הפער בעשור הראשון – בדרך כלל מצבם אבוד. כ־100 אלף עולים עזבו. חלקם מסיבות כלכליות או כי היו להם הזדמנויות קריירה טובות יותר. במקרים אחרים עזבו עולים שלא היו יהודים על פי ההלכה והרגישו סוג ב'. בסך הכל, חלק קטן מהעולים הגיעו מתוך ציונות. עבור רבים ישראל לא היתה העדיפות הראשונה".

הסיפור האישי של רמניק יוצא דופן: היא בעלת תואר שלישי מהאקדמיה למדעים במוסקבה, ושנים אחדות אחרי שעלתה לישראל הצטרפה למחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן. בכך היתה ליחידה מבין העולים מברית המועצות לשעבר שהשתלבה בתפקיד בכיר בפקולטות למדעי הרוח והחברה. "החברה הישראלית קיבלה כמות אדירה של הון אנושי חינם, במיוחד בטכנולוגיה וברפואה", היא אומרת. "אבל ישראל התקשתה לקלוט את העלייה ולא תמיד עשתה מאמץ לעזור, במיוחד למבוגרים יותר שחלקם כיום ללא פנסיה. היה כאן גם בזבוז גדול".

אחד ממוקדי המחקר של רמניק הוא "דור 1.5", מונח המתייחס לכ־170 אלף בני 20־40 שעלו כילדים עם הוריהם. קבוצות אקטיביסטיות מתוכם פועלות כדי להרחיב את הלגיטימציה של התרבות הרוסית בישראל. "בדור הזה יש ירידה מסוימת בשיעור האקדמאים, וזו תוצאה לא צפויה ביחס לנורמות שהיו מקובלות בברית המועצות לשעבר", היא אומרת. "זה משקף את המשבר שהיה בקליטה בבתי הספר, ובהמשך את הקושי לממן לימודים גבוהים, למשל אם ההורים עובדים בשמירה או בטיפול בקשישים".

ראונק נאטור, מנכ"לית שותפה בעמותת סיכוי: "לצד ההגדלה של ההשקעות הממשלתיות והרצון של הערבים להשתלב, אווירה פוליטית קשה ועכורה פוגעת בהתקדמות הזו. בכירים בממשלה יוצאים נגד החברה הערבית באופן קבוע, והטון מחריף. לערבים עובר מסר שבעצם לא צריכים אותם"

תומר אפלבאום

כמו אצל קבוצות אחרות בישראל, לפערים בין המרכז לפריפריה יש משקל משמעותי: "אם בן לעולים גדל בבית שאן, הלך לבית ספר בינוני וקיבל בגרות בינונית, והמשיך לתפקיד שלא מקדם אותו בצבא – אז המסלול שלו חסום מראש, אפילו אם ההורים שלו מהנדסים", אומרת רמניק. "לעומת זאת, אשדוד היא דוגמה טובה להשתלבות. זו עיר עם הרבה הזדמנויות תעסוקה, קרבה למרכז וחינוך די טוב. יש באשדוד יחסים טובים בין הקהילות השונות והרבה נישואים בין־קבוצתיים. בקריית גת או בקריית שמונה המציאות שונה לגמרי. שם העולים מרוסיה חוו גם יותר עימותים עם התושבים הוותיקים ממוצא מזרחי".

פרופ' לריסה רמניק: "אשדוד היא דוגמה טובה להשתלבות ויש בה יחסים מוצלחים בין הקהילות השונות והרבה נישואים בין קבוצתיים. בקריית גת או בקריית שמונה המציאות שונה לגמרי. שם העולים מרוסיה חוו יותר עימותים עם התושבים הוותיקים ממוצא מזרחי"

ניר כפרי

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות