רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי מוכן לתרום מיליון שקל? הקיבוצניקים המאוכזבים כבר לא מוכנים לשתוק

לכתבה
ארכיון קיבוץ געש

קריסת המודל השיתופי ותהליכי ההפרטה הותירו את ותיקי הקיבוצים בלי רשתות הביטחון שעליהן הסתמכו כל חייהם. איך מבלים את שנות הפנסיה במקום שבו האידיאולוגיה מתה והחלומות על חברת מופת התפוגגו

96תגובות

"אין יותר סוכנות, אין יותר כספי ציבור, אין יותר מדינה שתיתן לכם, היום הכל מופרט".

(מתוך הסרט "אסקימוסים בגליל", 2007, במאי: יונתן פז)

בדצמבר 2017 פנתה התנועה הקיבוצית בבקשה יוצאת דופן לחברי קיבוץ מגל שבצפון השרון. החברים נשאלו אם יסכימו לתרום כמיליון שקל מקופת הקיבוץ לטובת קיבוצים אחרים, שאינם יכולים לעמוד בתשלום הפנסיות לחבריהם המבוגרים. בינואר האחרון קיימו חברי מגל הצבעה על ההחלטה, והכריעו ברוב גדול כי יתרמו 888 אלף שקל לטובת העניין.

חברי מגל רגילים לקבל החלטות משותפות ולערוך הצבעות על נושאים מהותיים לקיבוץ, אולם היתה זו הפעם הראשונה שבה נדרשו להצביע על החלטה שתשפיע על גורלם של חברי קיבוצים אחרים. למרות זאת, מרבית חברי מגל – צעירים ומבוגרים – קיבלו את הבקשה בהבנה. "לא שמעתי אף אחד שמתנגד", אומרת רותי כ"ץ ("שושו"), חברת קיבוץ מגל בשנות ה־70 לחייה. "כשמנכ"ל התנועה הקיבוצית הגיע לאסיפה שערכנו והסביר על הצורך בתרומה, אנשים שאלו שאלות, אבל בשום שלב לא אמרו 'למה באתם?'".

הגוף שפנה לקיבוץ מגל עם הבקשה יוצאת הדופן הוא קרן סלע (ראשי תיבות של: סיוע לפנסיה ערבות הדדית), שהוקמה על ידי התנועה הקיבוצית והחלה לפעול בינואר 2015. הקרן מסייעת לחברים שקיבוצם אינו יכול לשלם להם את הפנסיה המינימלית שלה הוא מחויב בחוק – 40% מהשכר הממוצע במשק (3,817 שקל בחודש). רובם המוחלט של הקיבוצים משלמים לחבריהם סכום גבוה מכך, אך מעטים מהם – בעיקר קיבוצים שנקלעו לחובות ופשטו את הרגל – אינם יכולים לעמוד במחויבות הבסיסית הזאת, וחבריהם המבוגרים נאלצים להסתפק בפנסיה זעומה, אם בכלל, ובקצבת הביטוח הלאומי.

נטפים

מגל, שהופרט בשנת 2000, הוא קיבוץ מבוסס כלכלית, ולאחרונה אף קיבל חיזוק מעסקה שתכניס לקופתו 114 מיליון דולר. באוגוסט האחרון זכתה החברה המקסיקאית Mexichem במכרז לרכישת השליטה בחברת נטפים, היצרנית הגדולה בעולם של מוצרי השקיה בטפטוף, שבה מחזיק מגל 6%. באסיפה נקבע כי הכסף שיתרום הקיבוץ למגבית הפנסיות יילקח מהסכום שייכנס לקופתו בעקבות העסקה. ביחס לסכום זה, 900 אלף שקל אינם כסף רב, ועדיין – הבחירה של מרבית חברי הקיבוץ להעניקו כמעט ללא התנגדות אינה מובנת מאליה.

"אני צריכה לחיות עם הידיעה שיש אנשים שאין להם איך להתקיים כי לא שפר גורלם?", שואלת כ"ץ, שמדגישה כי החלטות עסקיות שגויות יכולות לעתים להפיל קיבוץ שלם. "לפעמים קיבוץ השקיע בכל מיני דברים ואכל אותה. עושים עסקים ונדפקים. אבל במה אשמים החברים האלה? הם אנשים מבוגרים, מה יהיה אתם? הרי המדינה לא תדאג להם. בקיצור, בשמחה".

מלבד מגל, פנתה קרן סלע לקיבוצים נוספים שמכרו לאחרונה אחזקות במפעלים, כמו שדות ים, מענית, יזרעאל וגבעת עוז, שתרמו גם הם סכומים נכבדים. מהתרומה ייהנו ארבעה קיבוצים. ד"ר איילת גלס, ראש אגף החברה בתנועה הקיבוצית העומדת בראש הקרן, מסבירה כי הכסף לא ניתן אוטומטית לפנסיונרים בקיבוצים החלשים, אלא לחברים ספציפיים בקיבוצים אלה, שלא עבדו מחוץ לקיבוצם, ולכן אין להם פנסיה ממקום עבודה חיצוני. "זה ביטוי מרגש של ערבות הדדית בין הקיבוצים, בעידן של שינוי אורחות חיים ברבים מקיבוצי התנועה", אומרת גלס. "ישנה ערבות הדדית גם בתוך כל קיבוץ. כשחבר מגיע למצוקה כלכלית או מצוקה אחרת, יש מנגנונים הטבועים באורחות החיים כדי לעזור לו. זה מנגנון שקיים בכל הקיבוצים המתחדשים – כי בחרנו בזה, וגם כי אנחנו חייבים".

המילה "הפרטה" כמעט אינה נשמעת במהלך השיחה עם גלס, ובמקומה נעשה שימוש תדיר במילה אחרת, "התחדשות". גם כשהיא מתבקשת להשיב אם קיבוץ פלמחים שבו היא חיה מופרט או לא, היא מוצאת דרך לחמוק ממענה ישיר.

מובן מדוע מעדיפה גלס להימנע משימוש במילה שמסמלת עבור קיבוצניקים רבים, ובעיקר הוותיקים שבהם, את סופו של האידיאל השיתופי שליווה את חייהם שנים רבות כל כך. ב־20 השנים האחרונות עברה התנועה הקיבוצית טלטלה גדולה, שהביאה לשינויים מפליגים בתפישות החברתיות ובמבנה החברתי של רבים מהקיבוצים. אם בעבר ראה עצמו הקיבוץ אחראי לרווחתם של כל חבריו וילדיו לאורך כל חייהם – כיום רבים מהשירותים מופרטים, ומי שנפגעים מכך באופן החמור ביותר הם בני דור המייסדים, כיום בשנות ה־70 וה־80 לחייהם. עם פרוץ המשבר הכלכלי בקיבוצים, בסוף שנות ה־80, נאלצו רבים מהם לפתוח את החסכונות שנצברו בקרנות הגמל כדי להמשיך ולקיים את חבריהם. כך מצאו עצמם כמה מהוותיקים ללא ביטחון סוציאלי, במעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש (כלומר מופרט).

אולם כסף אינו הבעיה היחידה שעמה מתמודד דור המייסדים. הקושי העיקרי עבורו הוא השינוי באורחות החיים – ותחושת הכישלון שנלווית לכך. "ההפרטה גורמת להם להרגיש פחות בבית, כי הבית השתנה אידיאולוגית, הוא נכשל", אומרת ד"ר אילנה מזרחי נאור, מרצה בחוג למינהל מערכות בריאות עם התמחות בגרונטולוגיה יישומית במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה.

שיעור הקשישים החשים
שייכות למקום מגוריהם
שיעור הקשישים
המעידים על קושי
להסתדר כלכלית
שיעור הקשישים
המרגישים בודדים
לעתים קרובות

מזרחי־נאור, שחקרה זקנים מופלגים (מעל גיל 80) בקיבוץ שיתופי בתהליכי שינוי במחקר אורך שהתבצע במשך כעשור, מציינת כי בחברה הקיבוצית הקלאסית לא היה גיל פרישה. "אנשים חיו בסביבה רב־גילית, ומצבם הכלכלי לא השתנה עם זקנתם, אך ברגע שהקיבוץ משתנה – ההזדקנות בו מתחילה להיות דומה למה שיש בעיר או במושב. כך, חברי הקיבוצים חווים חוסר המשכיות ביחס למפעל חייהם, ולא רק שאינם שותפים לעיצובו מחדש, אלא אף עלולים להיתפש, או נתפשים, כגורם מפריע המייצג את העבר הלא רצוי".

אפשר להפריט יפה

כיום, רק 20% מכלל הקיבוצים עדיין שיתופיים (45 קיבוצים בסך הכל), לאחר שבשנים 2015־2017 נהפכו שישה קיבוצים שיתופיים לקיבוצים מתחדשים. שניים נוספים עוברים את התהליך בימים אלה. ב־11 קיבוצים – רבע מהקיבוצים השיתופיים שנותרו – מתקיימים דיונים על מעבר למודל של קיבוץ מתחדש, כשבחלקם הדיון נמצא בשלביו הסופיים, ובאחרים הוא בראשיתו. אחד מהקיבוצים האלה הוא ניר עוז, הסמוך לרצועת עזה, שם מתנהל מאבק גדול בין החברים שרוצים להשאירו במתכונת השיתופית, לאלה שרוצים להנהיג בו שכר דיפרנציאלי. באופן לא מפתיע, המתנגדים הנחרצים ביותר לשינוי הם חברי הקיבוץ המבוגרים, שמלבד הקושי לשנות את אורחות חייהם, חוששים מפגיעה בזכויותיהם.

בניר עוז מתגוררים כ־400 איש, כ־150 מהם חברי קיבוץ והיתר תושבים שמקבלים שירותים מהקיבוץ, אך אינם חברים בו. הקיבוץ לא סובל מבעיה כלכלית; הפנסיה של חבריו נדיבה, ואף הוקמה בו קרן חיים שמאפשרת להם לקחת 50% מדמי העזיבה (שניתנו במקור למי שחברותו בקיבוץ נפסקה) במהלך חייהם. הקיבוץ גם מתחייב להעניק שירותי סיעוד למי שזקוק לכך, ולממן טיפולים רפואיים לחבריו. כיום, כ־100 מחברי הקיבוץ הם פנסיונרים.

עודד ליפשיץ, ניר עוז: "הגישה כלפי בני הגיל השלישי כאן היא קשה מאוד ולא נעימה. הרי בכל שנה יש כאן יותר ויותר פנסיונרים, ואין לנו כמעט שום פעילות ושום התייחסות. מה יעשה אלמן שלא בישל מעולם? מה תעשה אלמנה שלא יכולה לבשל לעצמה? פה צריך להיות אנושי"

תומר אפלבאום

יוכקה ועודד ליפשיץ, בני 79, הגיעו לניר עוז ב־1957, עוד כשהיה היאחזות נח"ל ("לא היה פה כלום"). ביתם מרוחק כקילומטר וחצי בלבד מהרצועה, ומחלון ביתם ניתן לראות בבירור את מגדל המים של ח'ירבת אִח'זעה, יישוב עזתי שרבים מבתיו נחרבו בהפגזות צה"ל במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן. לשניים ארבעה ילדים, שאף אחד מהם לא מתגורר בקיבוץ. יוכקה, ילידת ראשון לציון, עבדה עד גיל 73 כמורה לצילום בתיכון. "הם רצו שאמשיך", היא אומרת, "אבל אני הרגשתי שהפער ביני לבין התלמידים נהפך לגדול מדי". מאז פרישתה ועד לפני שלוש שנים היא העבירה שיעורי תנועה וחינוך גופני לילדי הקיבוץ. כעת, היא אומרת, "אני עושה לעצמי".

 קיבוץ געש
ארכיון קיבוץ געש

"הרבה פעמים בשנה הראשונה להפרטה מבטיחים הרבה הבטחות, ואז מכרסמים בכולן. לפחות ברבע מהקיבוצים המופרטים פגעו באנשים בגיל שלנו" עודד ליפשיץ

עודד, יליד חיפה, כיהן בתפקידים רבים בקיבוץ ובהם מזכיר הקיבוץ, מרכז המשק ויו"ר הדירקטוריון. בגיל 36 יצא ללימודי פילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, שלאחריהם כיהן כגזבר. את הכישורים לכך הוא רכש בשנת לימודי כלכלה במכללת רופין שאליה נשלח מטעם הקיבוץ עוד לפני התואר באוניברסיטה. כשהיה כבן 40 התלבט אם להתחיל קריירה פוליטית במפ"ם, אך לאחר שהבין לדבריו כי פירוש הדבר שיבלה זמן רב יותר בבר מצוות וחתונות מאשר בעשייה פוליטית, פנה לקריירה עיתונאית. מגיל 42 כתב ב"על המשמר" – שם עבד עד סגירתו ב־1995. "כתבתי על כל נושא שבעולם – מלבד ספורט ואמנויות", הוא מספר.

יוכקה ליפשיץ על טרקטור בניר עוז
ללא קרדיט

בני הזוג מציינים כי הם לא מתנגדים להפרטה באופן גורף, וסבורים כי אם היא נעשית על ידי אנשים טובים, ניתן לשמור בצורה הוגנת ואפילו נדיבה על זכויות החברים הוותיקים. "בקיבוצים אחרים זה נעשה בצורה מאוד יפה", אומר עודד. "אך כשיש הנהגה רעה, על סף מושחתת, שרוצה לאסוף לעצמה את סך המשאבים, אז גם החלוקה של המעט שיש נעשית בצורה לא הוגנת. בניר עוז יש חשש גדול שההפרטה תיעשה על ידי אנשים לא טובים, כך שהמצב עשוי להיות גרוע מאוד כשהקיבוץ כבר לא יהיה שיתופי. כיום השירותים עוד ניתנים באופן מיטבי, יש כביסה חינם וחדר אוכל במחירים נמוכים – אבל הגישה כלפי בני הגיל השלישי כאן היא קשה מאוד ולא נעימה. הרי בכל שנה יש כאן יותר ויותר פנסיונרים, ואין לנו כמעט שום פעילות ושום התייחסות. מה יעשה אלמן שלא בישל מעולם? מה תעשה אלמנה שלא יכולה לבשל לעצמה? פה צריך להיות אנושי".

למעשה השינוי מתרחש עוד לפני שהחלטתם להיות מופרטים.

עודד: "נכון. ולכן אני יכול לעשות היקש מה יקרה אחרי, שאותם אנשים ינהלו את זה. הרבה פעמים בשנה הראשונה להפרטה מבטיחים הרבה הבטחות, ואז מכרסמים בכולן. לפחות ברבע מהקיבוצים המופרטים פגעו באנשים בגיל שלנו. פה אנשים חוגגים 80, הם הקימו את הקיבוץ, אבל לא חוגגים להם יומולדת, לא נותנים להם אפילו שעון זהב כמו שנותנים במפעל הכי דפוק. איזושהי מתנה סמלית, איזה אות. משהו שמבטא יחס".

אבל אתם הרוב, אתם יכולים לקבל החלטות בעצמכם.

"נכון, אבל אנחנו כבר לא נמצאים בשכבה המבצעת".

גם יתר בני גילכם בקיבוץ מרגישים כך?

"בהחלט. ועם זאת, יש חבר'ה בגילנו שנקרעים בין שני דברים, כי הפרטת הקיבוץ תיתן הטבות רבות לקליטת הבנים שלהם, שהם עכשיו תושבים, וייהפכו לחברים. הם יקבלו משכנתא מסובסדת של הקיבוץ והנחות בתחום החינוך – ואת זה הם רוצים לגרוע מהוותיקים. לשמחתנו הרבה, דאגנו להגנות משפטיות שישמרו על זכויות המבוגרים – כמו גובה הפנסיה, שכדי לשנות אותה צריך רוב של 75% מהחברים. בנוסף, צברנו הרבה כסף בקרנות חיצוניות והעברנו את הפנסיה לתאגיד חיצוני, כדי שמנהל המשק והדירקטוריון הכלכלי לא יוכלו לגעת באגורה ממנה. שיעבדנו לתאגיד הפנסיה חצי ממניות הקיבוץ ששייכות למפעל נירלט (27% מהמפעל, השוכן בכניסה לקיבוץ)".

דליה מורן, געש: "אחרי שחיסלו את המתפרה, אם אני זקוקה לכפתור, אני צריכה לנסוע להרצליה או נתניה. הכפתור עולה עשרה שקלים, אבל הנסיעה תעלה 200 . לא בנינו את הקיבוץ על זה שלכל אחד תהיה מכונית"

תומר אפלבאום

איך הצלחתם לעשות את זה? לא היתה התנגדות?

"לא, הפנסיונרים הם רוב ויש לנו כוח ברמה הפורמלית".

עדיין חושבים כמו קיבוצניקים

את תרחיש האימים שממנו מנסים יוכקה ועודד להימנע חווה על בשרו בעז אפלל, חבר קיבוץ יפתח, שהופרט באוקטובר 2000. אפלל בן ה־76 מקבל כיום פנסיה נמוכה מהרף שקבע רשם האגודות השיתופיות (כל קיבוץ הוא אגודה שיתופית, ולכן מחויב בחוק להחלטות הרשם). ביפתח, הוא אומר, "עשו תרגיל מלוכלך. לקיבוץ היה חלק בנטפים, ולאחר שמכר את מלוא חלקו במפעל וחילק כספים לחברים לפי ותק, החתימו את הוותיקים על מסמך שאומר כי הם מסכימים שזה יהיה תחליף לפנסיה. העבירו להם מכיס ימין לכיס שמאל – וכך הקיבוץ יצא ידי חובתו".

לדבריו, גם אם היה מקבל את הפנסיה המינימלית הנדרשת בחוק, הוא לא היה מסתפק בה. "אפשר להסתפק בזה? זה נורמלי? את רואה פערי שכר של אלפי אחוזים בין פנסיונרים ללא פנסיונרים בקיבוצים. בכלל, לא סופרים את הוותק של החבר – כי פנסיית המינימום מוצמדת לגורם חיצוני לגמרי שלא קשור למה שהאדם בנה, זה שרירותי לגמרי".

בניסיון לשנות את המצב הזה, הקים אפלל עמותה שנקראת "פנסיה בראש", הפועלת לביטול שיטת חישוב הפנסיה בקיבוצים, ולהחלת מודל חדש שבו ייקבע גובה הפנסיה על פי שיעור מסוים מרמת החיים ומכושר ההשתכרות של כלל חברי הקיבוץ. בימים אלה מקדמת העמותה הגשה של עתירה לבג"ץ נגד רשם האגודות השיתופיות, עו"ד מירון הכהן, ושר הכלכלה אלי כהן.

"זלזול מוחלט", משיב אפלל כשהוא נשאל על יחסו של הקיבוץ לאנשים בגיל השלישי והרביעי. "בנאדם בא בגיל 20 והתחיל לבנות בלי חשבון", הוא אומר. "את כל מה שהיה לו הוא נתן לכל מצטרף חדש; הוא היה עושה את זה אם הוא היה יודע שכעבור 20, 30 או 40 שנה יזרקו אותו לכלבים?". לדבריו, החברים הוותיקים מתמודדים עם שתי בעיות: "קודם כל הם מוחלשים, פשוט משום שהם מבוגרים, והבעיה השנייה היא שהם עדיין חושבים באינדוקטרינציה קיבוצניקית – הם יודעים לתת, אבל לא יודעים להגיד 'מגיע לי'".

החברה הקיבוצית סובלת מגילנות?

"בוודאי. אם המייסדים והחברים הוותיקים מקבלים פנסיית מינימום המנותקת לחלוטין מהיכולות הכלכליות של הקונצרן הכלכלי שהם בנו, איך עוד אפשר לקרוא לזה? בקיבוץ בחן קיבלו במשך שנים שליש מפנסיית המינימום – 1,500 שקל – אך חברי הקיבוץ האחרים שאינם פנסיונרים בכלל לא ידעו שיש משבר כלכלי, כי במשכורת שלהם לא נגעו".

למה לקיבוץ יש אינטרס שאנשים יישארו בלי פנסיה?

ממוצע נגישויות לשירותים שונים על פי אזור מגורים*

"מי מצביע באסיפת הקיבוץ לדעתך?".

הצעירים?

"כן, הם הרוב הדומיננטי. החברים בקיבוץ בחן אומרים לנו 'אין עם מי לדבר, אף אחד לא מקשיב לנו'. אני מציע להם לבוא לדבר בפני הכנסת – אבל הם מפחדים מהקיבוץ שלהם, מה יאמרו עליהם. גם בחמדיה (קיבוץ נוסף שמתמודד עם בעיית פנסיה) – ביקשתי מהוותיקים לתת תצהיר לפני בג"ץ, אפילו בעילום שם, והם מפחדים, הם לא רוצים".

מקיבוץ יפתח נמסר בתגובה: "קיבוץ יפתח חילק מאות אלפי שקלים לחבריו הוותיקים במסגרת תקציבים מיוחדים, שנקבעו לפי מפתח הוותק של החברים. החברים החליטו בהליך דמוקרטי כי הסכומים יחולקו להם במזומן ולא בדרך של הגדלת הפנסיות החודשית. חברים שמעוניינים בכך היו יכולים בעבר ועדיין יכולים כיום לבקש שהכספים המגיעים להם מהקיבוץ יופקדו להם לקופות פנסיה. כל החברים שבגיל פרישה מקבלים פנסיות חודשיות מכובדות ובנוסף חולקו להם ויחולקו להם סכומים של מאות אלפי שקלים ואף למעלה מכך במסגרת תקציבים מיוחדים מאת הקיבוץ".

המפרק המפעיל שמינה רשם האגודות השיתופיות לקיבוץ בחן, עו"ד בעז נאור, מסר בתגובה כי לקיבוץ מונה מפרק אחרי שהגיע למצב של חדלות פירעון קשה. "סך החובות לנושים הלא מובטחים היה 50 מיליון שקל ולנושים המובטחים עוד כ־18 מיליון", נאמר בתגובה. "חברים במצב כזה לפי החוק לא זכאים לפנסיה. למרות זאת, בגלל פעולה מורכבת שנעשתה על ידי גרנות, ארגון הקניות, ששילם לבנקים את חובם, והגיע להסדר עם הנושים המובטחים, משלם הקיבוץ בפירוק פנסיה חלקית של 1,500 שקל בחודש - על פי אישור רשם האגודות השיתופיות ולמרות התנגדות קשה של הנושים הלא מובטחים. לאחרונה הגיע הקיבוץ להסדר גם עם הנושים הלא מובטחים. הפירוק צפוי להסתיים בעתיד הקרוב ואז תיקבע הפנסיה מחדש על ידי רשם האגודות בהתייחס למצבו של הקיבוץ".

חשבנו שתהיה אידיליה

בגעש, קיבוץ נוסף שבו ההפרטה היא כבר מצב מוגמר, נראה שהמהלך עבר בצורה שרמסה פחות את זכויות המבוגרים מאשר במקומות אחרים, אולם גם כאן תחושת השבר היא קשה. הקיבוץ עדיין מספק לחבריו המבוגרים שירותים רפואיים ברמה גבוהה והסעות לקופות החולים, וגם הפנסיה בסדר, אך מקומות ששימשו מוקדים לפעילות ומפגש חברתי כבר אינם קיימים, ושירותים בסיסיים אחרים שאליהם הורגלו החברים הוותיקים כל חייהם, אינם ניתנים להם עוד.

"פעם היו אומרים שקיבוץ הוא גן עדן לילדים ולזקנים, מאחר שיש לו מערכת גדולה מאוד של מרחב ציבורי, אבל כיום המפגש החברתי הוא מצומצם מאוד", אומרת חברת הקיבוץ דליה מורן, 83. "פעם היתה פעילות בקיבוץ. היה חדר אוכל, מועדון, היו מביאים פעם בשבוע סרט או שהיינו נוסעים לתל אביב במשאית כדי לראות הצגות ולשמוע קונצרטים – כל הדברים האלה אינם".

מורן, ילידת גבעתיים, הגיעה לגעש עם בעלה מקיבוץ יגור ב־1959. למזלה, היא אינה תלויה רק בפנסיה שצבר עבורה הקיבוץ, היות שעבדה מחוץ לקיבוץ רוב חייה. לאחר שהיתה מורה במשך 30 שנה, עבדה במשך כמה עשורים בארכיון תנועת השומר הצעיר, ולמעשה מעולם לא הפסיקה לעבוד. כיום היא עובדת בארכיון של חיים הרצוג בהרצליה פיתוח, ויש לה ארבע בנות, הפזורות בין תל אביב, פרדס חנה וניו ג'רזי.

קיבוץ געש
ארכיון קיבוץ געש

חוסר הביטחון ביכולתו של הקיבוץ לדאוג לצורכיהם לעת זקנה, למול עליית מרכזיותה של המשפחה, יוצר אצל הוותיקים – ובמיוחד אלה מהם שמשפחתם אינה מתגוררת בקיבוץ – צורך לצאת יותר ויותר מגבולותיו. הבעיה העיקרית, אומרת מורן בהקשר זה, היא העובדה שאין לה מכונית ושהיא לא נוהגת. "אין שום תחבורה מסודרת. אתה כולך תלוי בחסדי שמים. אפילו למרכז המסחרי בשפיים אני לא יכולה להגיע בלי אוטו. יש דרך עפר שבעבר היינו יכולים להגיע אליה ברגל או בנסיעה בקלנועית, אבל היא חסומה".

אם היית נותנת את המונולוג הזה במושב, לא הייתי מרימה גבה. אבל אני משערת שבקיבוץ היתה ציפייה למשהו אחר.

"זה לא בדיוק ציפיות. ככה גדלנו, ככה חיינו. למשל, אחרי שחיסלו את המתפרה, אם אני זקוקה לכפתור, אני צריכה לנסוע להרצליה או נתניה. הכפתור עולה עשרה שקלים, אבל הנסיעה תעלה 200. לא בנינו את הקיבוץ על זה שלכל אחד תהיה מכונית. אני רוצה שיהיו פה חיים של טעם, לא לשקוע מול הטלוויזיה. אנשים יושבים המון שעות מול הטלוויזיה. הבדידות הזאת היא הבדידות הכי קשה. אני לא זוכרת מתי שתיתי קפה עם מישהו בקיבוץ שלא לצורך".

 קיבוץ געש
ארכיון קיבוץ געש

הקיבוצים שינו את פניהם לאין שיעור, וחלקם עדיין מעצבים את זהותם, ועדיין, מצבם של בני הדור השלישי והרביעי בקיבוצים טוב משמעותית מזה של בני גילם בערים ובמושבים. לפי מחקר שערכו בסוף 2014 דנה דהן ואלה שורץ ממרכז הידע לחקר הזדקנות האוכלוסייה בישראל באוניברסיטה העברית, למרות ההפרטה, האזרחים הוותיקים המתגוררים בקיבוצים ממשיכים לחוות הזדקנות מוצלחת יחסית לאחרים.

קיבוץ געש
ארכיון קיבוץ געש

האזרחים הוותיקים תושבי הקיבוץ נהנים מבריאות נפשית טובה יותר משאר האזרחים הוותיקים בארץ בכל נוגע לתחושות הבדידות, העצבות או הדיכאון. גם מבחינה כלכלית, שיעור האזרחים הוותיקים בקיבוץ המגדירים את עצמם במצב כלכלי גרוע הוא קטן משמעותית ממקביליהם בעיר ובמושב – 7.9% לעומת 19.9%, בהתאמה. שיעור האזרחים הוותיקים שמעידים על קושי להסתדר כלכלית נמוך באופן מובהק בקרב תושבי הקיבוצים (27.2%) לעומת תושבי היישובים הלא־קיבוציים (44.4%), כשבערים היה המצב החמור ביותר: 48.3% מהאזרחים הוותיקים העידו על קושי להסתדר כלכלית.

המחקר מראה גם שאזרחים ותיקים המתגוררים בקיבוצים הם פעילים יותר מאזרחים ותיקים ביישובים האחרים – מלבד בהיבט של פעילות התנדבותית, שבה עוסקים ותיקי היישובים בתדירות רבה יותר בהשוואה לשכניהם בקיבוץ. בנוסף, שירותים רבים, כמו שירותי רפואה, נמצאו נגישים יותר באופן מובהק בקיבוץ בהשוואה ליישובים קטנים אחרים. ואולם גם אם נותרו מחויבים לעקרונות מסוימים של ערבות הדדית, עבור מי שחיו בקיבוץ רוב חייהם, השינויים הם מרחיקי לכת ותחושת ההחמצה היא עצומה.

הגעתם לקיבוץ כל כך צעירים. יש פער בין האופן שבו דמיינתם את הגיל הזה בקיבוץ למציאות כיום?

יוכקה: "חשבנו שזאת תהיה אידיליה. חשבנו שהקיבוץ יהיה שוויוני ושיהיה טוב לחיות בו מכל הבחינות, אבל השנים עשו את שלהן והתווספו הרבה אנשים מבחוץ שלא היו כמונו מבחינת תפישת החיים, ודברים התחילו להשתנות עד שהגענו לנקודה הזאת, שרוצים לעשות הפרטה".

עודד: "אנחנו מאוד גאים. יש פה את המשק החקלאי הגדול בארץ, ומפעל מצליח, אבל המריבות הפנימיות והסכסוכים מאכזבים אותנו. לא ככה חשבנו שיהיה".

אז אתם ממליצים להזדקן בקיבוץ או לא?

יוכקה: "זה עדיין הרבה יותר טוב מאשר בחוץ".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות