תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מחיר למזדקן: זה מה שקורה כשדואגים רק לזוגות צעירים עם ילדים ומכוניות

לכתבה
רחוב אבן גבירול בתל אביב. אין מקום לחצות מירב מורן

הגיע הזמן לבנות שכונות שישרתו את כל תושביהן, ולא ידחקו אנשים למתחמי דיור מוגן, הרחק מהסביבה שהם מכירים ואוהבים, ושבה נשמרים כבודם ועצמאותם

31תגובות

עדינה וניסן כנען התקרבו לגיל 90, כשהתראיינו לפני כמה חודשים לכתבה על הבית שבו הם מתגוררים מאז שהיו זוג צעיר. הם היו חלוקים ביניהם אם להישאר בבית – צמוד־קרקע טורי בשכונת רמת אביב בתל אביב – או לעבור להתגורר בבית אבות. "נכון שקשה לנו להסתובב ברגל וצריך מכונית כדי להגיע לכל מקום, לכן ניסן רוצה לעבור", אמרה אז עדינה ל־TheMarker, "אבל אני עוד נוהגת וניסן (שנעזר בהליכון) בא אתי תמיד. לי לא מתאים לגור בסביבה שבה כולם מבוגרים כמונו. איני רוצה לבלות את ימיי בסביבה כל כך חדגונית. בשבילי חיים זה לראות ולפגוש אנשים שונים ומתחלפים".

המחלוקת בין הזוג כנען היא ביטוי למשבר תשתיות חדש שצריך לעורר דאגה רבה. כיום רבים מתלוננים שהם מבלים שעות במעבר ממקום למקום בישיבה בתוך מכונית, בגלל תכנון לקוי שהרחיק את המגורים מהתעסוקה, שלח את המסחר ומוסדות ושירותי הציבור לשוליים, וחיבר ביניהם בכבישים במקום ברחובות. האירוניה היא שבתוך כמה עשורים, אותם נהגים שמתלוננים שהם תקועים בדרכים עלולים למצוא את עצמם תקועים בביתם או בסביבה חדגונית שבה ייאלצו להתגורר בשארית חייהם – בשל אותם הכשלים בדיוק.

"התכנון המודרני מרתק מבוגרים למקומם", אומר האדריכל אולריש יעקב בקר, העובד במשרד תכנון הערים שלמה אהרונסון בירושלים. "בארצות הברית, עשרות אלפי אנשים יושבים בבית גדול וריק, צמוד קרקע וחצר. הם עדיין בפרבר הנחמד שאליו עברו לפני 30־40 שנה, אך לאט לאט, חייהם נהפכו מאוד לא נוחים. כיום אין בסביבתם כלום: לא רחוב לשוטט בו, לא בית קפה ולא כיכר לרדת אליה, אין מרחב שבו ניתן לפגוש אנשים ואין חנויות שבהן יוכלו להשיג דברים שהם זקוקים להם יום יום, כמו אוכל ותרופות. הכל רחוק, ולכן משימות שגרתיות ושכיחות נהפכות למסובכות. בשביל כל דבר עליהם להגיע לקניון או למרכז המסחרי, ואם לא הם נוהגים – זו בעיה. לא רק בגלל המרחק, גם מבנה הדרך הוא צרה בפני עצמה. כבישים מהירים שלא נעים ללכת לידם, פעמים רבות ללא מדרכות, בלי תאורה בערב ולא פעם גם אין אפשרות לחצותם בהליכה. מאותן סיבות הם מתקשים לבקר באופן עצמאי נכדים או חברים, או להגיע אל רופא השיניים, אפילו כשהם נמצאים בפרבר סמוך".

דוגמה ישראלית לאי־הבנה של צורכי האדם במרחב היא מדיניות שננקטה במשך שנים לדחיקה של קליניקות רופאים מדירות מגורים לבניינים מיוחדים שהוקצו לשירותי בריאות באזורי תעסוקה, ושההגעה אליהם כרוכה ביציאה מחוץ לעיר. ועוד בעיה מקומית: בשאיפה להרחיק מסביבות מגורים את הרעש שעולה באופן טבעי משטחים ציבוריים פתוחים, נזנחו ואף נסגרו גינות קטנות בין בתים. באזורים חדשים, העיריות מעדיפות לרכז את השטח הירוק שחייבים להקצות לתושבים בפארקים גדולים שנראים מצוין בהדמיות, אבל בגלל גודלם, שמשפיע גם על מיקומם, הם נגישים בעיקר למי שיכול להגיע אליהם בכלי רכב. "השטח הפתוח והירוק שצריך האדם המבוגר הוא גינה קרובה וקטנה, במרחק הליכה", אומר בקר. "בנוסף, בין הפארק הגדול לעיר מפריד לרוב כביש רחב ומרתיע – עבור המבוגרים כביש כזה הוא נהר בלי גשר. כשרדיוס התנועה מצטמצם, פארק שנמצא במרחק שלושה קילומטרים לא תורם כלום".

הסיבה לתכנון הזה לא נובעת מהתעלמות רשלנית מצרכיו של מגזר המבוגרים, כפי שמסביר ד"ר יודן רופא, חוקר בכיר במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. "אי אפשר לומר שאנחנו 'לא מתכננים למבוגרים'. אנחנו פשוט מתכננים רק לפלח אוכלוסייה בעל הרגלי ניידות אחרים. הפרדת השימושים וההרחקה נובעות מתכנון מונוטוני שמוטה לצרכיו של אדם צעיר ובריא, בעל רישיון נהיגה וכושר כלכלי להחזיק בכלי רכב".

דודו בכר

הדבר ניכר בהקצאות הדרך במבנה הרחוב, בתשתיות ובתוואי הדרכים. כך למשל, בשכונות שנבנו משנות ה־60 של המאה שעברה והלאה, הרחובות רחבים, והחצייה מתוכננת להתבצע בשני שלבים וכופה על ההולך לעמוד על אי תנועה. הולכי רגל, בייחוד אם הם נעזרים במקל או בהליכון, מעדיפים רחובות צרים שאפשר לחצות בנחת ממדרכה למדרכה, בלי להתעכב בדרך על אי תנועה שמשני צדיו שועטות מכוניות. נדב פן, מוסמך לתכנון ערים מהטכניון וחוקר במכון ראות – עמותה לקידום תהליכי חשיבה ותכנון המרחב הציבורי, מספר כי בדיקה שנעשתה בחיפה מצאה שרוב הרמזורים מתוכננים לאפשר חצייה בהליכה שמהירותה 1.2 מטר בשנייה, ומייצגים קצב נחוש של אדם קל רגליים. מהירות הליכתו של אדם מבוגר היא 0.5־0.8 מטר בשנייה, אם הוא בריא, ואטית עוד יותר אם הוא חולה ונעזר בהליכון. המשמעות היא שבמקרים רבים הרמזור בצומת מתחלף לאדום הרבה לפני שהולך הרגל הזקן הגיע לקצה מעבר החצייה.

 

פחד ברחובות

דניאל צ'צ'יק

ד"ר יודן רופא, אוניברסיטת בן גוריון: "אי אפשר לומר שאנחנו 'לא מתכננים למבוגרים'. אנחנו פשוט מתכננים רק לפלח אוכלוסייה בעל הרגלי ניידות אחרים. הפרדת השימושים וההרחקה נובעות מתכנון מונוטוני שמוטה לצרכיו אדם צעיר ובריא, שיכול להחזיק בכלי רכב"

מבוגרים זקוקים לרשת רחובות צפופה – הצטלבויות רבות ומרחקים קצרים בין צומת לצומת, אשר מקצרים את המסלול מכל מוצא לכל יעד. אלא שכבישים צרים שקל לחצות מאטים את מהירות נסיעתם של כלי רכב, ורשת רחובות צפופה גוזרת עצירות מרובות ברמזורים ולפני מעברי חצייה – ואלה דברים שמרגיזים נהגים. בערים שנבנו בעשורים האחרונים, המרחקים בין צמתים באותו רחוב מגיעים לקילומטר ויותר, וסגנון זה נתמך בתקנים ונהלים שמקובלים במוסדות התכנון ואף מגיעים כדרישות ממשרד התחבורה. הם לא עודכנו גם במסמכי הנחיות תכנון שרואים אור בימים אלה.

מחקר שערכה הסטודנטית נועה רוף בהנחיית ד"ר רופא ופרופ' נורית אלפסי, בדק הרגלי תנועה של מבוגרים בהשוואה בין מרכז העיר בת ים, המתוכנן בסגנון הישן, לבין שכונת רמת הנשיא בעיר, שמתוכננת בסגנון מודרני. רוף בדקה את דפוסי ההליכה של נשים מבוגרות (מעל גיל 65) בשכונות, ומצאה שברמת הנשיא הן הלכו באופן יזום, כפעילות ספורטיבית. לעומת זאת במרכז העיר, הנשים הלכו כדרך שגרה למכולת, לבית מרקחת, למספרה – הליכה כפעולה אורגנית שנובעת מצורך, והן הרגישו בטוחות לבצע אותה.

דוגמה קיצונית לסביבה מוטית הליכה השומרת על עצמאות האוכלוסייה מבוגרת היא שכונת נווה צדק בדרום תל אביב. בנווה צדק העתיקה שנבנתה בשלהי המאה ה־19 הרחובות צרים, ומכתיבים לכלי הרכב שעוברים בהם תנועה בקצב קרוב לקצב הליכה. הרחוב המרכזי הוא מדרחוב כמעט בעל כורחו (ולפעמים מוגדר ככזה, בעמודים מודולריים החוסמים אותו בשעות וימים מסוימים), ולכן הוא הרבה יותר בטוח להולכי הרגל. בקצה הצפוני של השכונה מגיעים הרחובות לפאתי שוק הכרמל, שבו קונים מזון טרי יום יום, ולחנויות המספקות צורכי שגרה אחרים. שם גם נמצא מסוף אוטובוסים מטרופוליני גדול. השכונה מוקפת בצירי תנועה שעליהם נוסעת תחבורה ציבורית בנתיבים משלה. צירים כאלה בעיר בדרך כלל מתאפיינים בתנועת אוטובוסים מהירה ומסוכנת (כמו ציר הדמים ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה). אולם כאן, האוטובוסים נוסעים ברחובות צרים שקל לחצות מצד לצד, התנועה בהם אינה מהירה מאוד, ולכן הם בטוחים יותר.

באזורים שבהם נשתמר עירוב שימושים של מגורים, מסחר ומוסדות ציבור על רחובות צרים וצמתים קרובים, נוח ללכת והשירותים נגישים יותר, ולכן מבוגרים שגרים בהם הם עצמאיים יותר. זה קורה בזכות התכנון המקורי של הסביבה, אולם בשנים האחרונות עיריות עושות שינויים שמקלקלים גם את האזור הבטוח שנותר. יותר ויותר משטח הרחוב מפונה לטובת כלי רכב, לנסיעה ולחניה. הכניסות לחניונים מתחת לבתי מגורים הן סכנה חדשה שמתפשטת: המדרכה נהפכת לדרך שהמכוניות חוצות, ולפעמים גם מזנקות אליה ממעמקים. ברחובות הקטנים המדרכה מצומצמת לרוחב מינימלי, אם היא בכלל קיימת. אדם מבוגר שצועד עם הליכון ומלווה לצדו אינם יכולים לעבור יחד, וברחובות המסחריים נוסעים על המדרכה אופנועים ואופניים חשמליים.

מיקום תחנות האוטובוס, שקובעות העיריות בשיתוף משרד התחבורה, גם הוא אינו מתחשב: פעמים רבות הן מוצבות במרכזי בלוקים, במרחק רב מהצמתים ומעברי החצייה. כשהמרחק גדול – הקשישים מקצרים בחצייה לא מסומנת, וככל שהרחוב רחב יותר – הסכנה גדלה. התוצאה הטראגית ניכרת בנתוני הנפגעים בתאונות דרכים: ככל שהמכוניות נהפכות לחסינות ומתוחכמות, פחות ופחות נוסעים ונהגים נהרגים בתאונות, ויותר ויותר הולכי רגל. לפי נתוני פורום התחבורה הבינלאומי (ITF), ברוב המדינות עולה שיעורם של הולכי הרגל בין ההרוגים והנפגעים בתאונות דרכים. ב־2016, כמחצית ההרוגים כהולכי רגל בתאונות דרכים היו קשישים.

 

אמרו הן לזקן

יגאל וידאל, מנכ"ל בית בלב, חברה המנהלת קרוב ל־1,000 יחידות דיור המפוצלות בין חמישה בתי אבות בערים שונות, אומר שסקרים שעורכת החברה מוכיחים שוב ושוב שהסיבות העיקריות של מבוגרים למעבר לדיור מוגן הן מחסור בחברה, פחד, ורצון להימנע מלהפוך לנטל על בני המשפחה כתוצאה מכך שהם שאינם מצליחים לספק לעצמם את צורכיהם הבסיסיים. הרוב המכריע אמנם מעדיף עדיין להישאר ולגור בסביבה שבה התבגר וחי עד עכשיו, הוא אומר, אך כשהסביבה אינה מאפשרת זאת, הפתרון הוא בית אבות.

צבי לניר: "ככל שתקופת החיים העצמאית מתארכת והאדם נשאר לגור בסביבת חייו המקורית, כי נוח לו בה והוא מרגיש בטוח, מצטמצם העול שזקן לא מתפקד מטיל על המדינה"

לדברי פן, ההשראה להעדפת צעירים וצורכיהם, שתוצאתה היא הדרת מבוגרים, מגיעה מהקמפיין הממשלתי שמציג את משבר הדיור כנושא שנוגע אך ורק לזוגות צעירים. "בתוכניות החדשות רוב הדירות הן גדולות ומותאמות למשפחות", הוא אומר. "המבוגרים לא צריכים דירות כאלה, במקרים רבים הם לא יכולים לשלם עליהן, וכמעט תמיד הם מתקשים לתחזק אותן. ואולם הערים הן בנות ערובה של הממשלה, ולכן כל המאמצים מופנים למי שלכאורה הם הסובלים העיקריים ממחסור בדיור מתאים. זה בא לידי ביטוי גם במהלכי המיתוג של הערים, שמשווקות את עצמן כערי צעירים עם מתחמי בילוי, וגם בכסף ממש – מלגות לסטודנטים כדי למשוך אותם לגור באזורים שהעיר רוצה לפתח. מדוע ערים לא עושות פעולות דומות כדי למשוך פנסיונרים?", הוא שואל. "הסטודנטים הם ציבור יותר 'מגניב' – עושים להם מסיבות והם מפרנסים פאבים, אך הפנסיונרים הם קבוצה גדולה ונשכחת שצורכת שירותים ומוצרים בסגנון אחר, ובהיקף לא מבוטל. הם יכולים לתרום לחיים ולמסחר באזור שעירייה רוצה לעורר לא פחות מצעירים. למבוגרים יש פשוט צרכים שונים".

צבי לניר הוא מחבר הספר "עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם", העוסק בפער הרלוונטיות בתפישה החברתית בנוגע למבוגרים. לטענתו, מערכות התמיכה למבוגרים מחמיצות את העיקר כי הן מותאמות למקרי קיצון: אמידים שיכולים לשלם הרבה כסף למגורים בבית אבות מפואר; ועניים, חלשים במיוחד, שאותם סועדות הרשויות כמקרים סוציאליים בביתם או במסגרות רפואיות ציבוריות. "אם נכנסת לקטגוריה שבה המדינה מטפלת בך, אפשר לקבל הרבה מאוד. הבעיה שפעילויות ממוסגרות אינן פתרון למי שתופשים את עצמם כחלק מהציבור הכללי, וכך 80% מהכסף מושקע ב־20% מהלקוחות", אומר לניר.

אפיק אחר הן פעילויות מאורגנות המכוונות למבוגרים בלבד. "הרשויות המקומיות מתכוונות לטוב ומשקיעות תקציבים ותשומת לב במסגרות מיוחדות לזקנים, אך מועדוני קשישים מחזירים אותך לגן הילדים, לסביבה פטרונית שמתעלמת מכך שלמבוגרים יש בינה, יכולת לבחור ורצון להחליט בעצמם", אומר לניר. "לרבים מאתנו אין מה לחפש סביב שולחנות ברידג' במועדון יום עם עובדות סוציאליות – אפילו אם הוא מפואר ויש בו שירותים ברמה הגבוהה ביותר".

לניר, בן 82, מסתובב בישראל ובחו"ל מרצה על ספרו, ועד זמן לא רב שימש מנכ"ל חברת הייעוץ פרקטיס, שהקים בראשית שנות ה־80. הוא מתגורר בצפון הישן בתל אביב. "בסביבה שלי די נוח, אך כשיוצאים מזרחה, לבניינים של מרכז השלום לאורך רחוב בגין, שהוא האזור של הפיתוח החדש, ההרגשה נוראית. מגדלי ענק בלי רחוב, שם הרבה פחות בטוח".

למבוגרים כמו לצעירים טוב לחיות בעיר צפופה שמנגישה להם את השירותים שהם צריכים
מירב מורן

כלכלני בריאות העוסקים בזקנה מבחינים בין תוחלת החיים בכלל לבין תוחלת החיים הבריאה. התקופה הבריאה, שבה מבוגרים מתפקדים בעצמם, מגלמת פוטנציאל לכלכלה המקומית – מבתי קפה ועד ענפים שסובלים מנטישה, כמו בתי קולנוע. "מחקר שנעשה בארצות הברית הראה ש־70% מהכסף הפרטי מצוי אצל בני 65 ומעלה, וכשאדם בריא ומבוגר הוא מוכן להוציא אותו על עצמו", אומר לניר לא במקרה באולמות התיאטרון והקונצרטים רוב הראשים הם שיבה, ובתי הקפה מלאים ב'פרלמנטים' של פנסיונרים שיש להם פנאי ורצון בחברה. מתעלמים משכבת הגיל שבה נמצאים כיום רבים – זקנים מתפקדים ועצמאיים, למרות שהכי כדאי להשקיע בה. ככל שתקופת החיים העצמאית מתארכת והאדם נשאר לגור בסביבת חייו המקורית, כי נוח לו בה והוא מרגיש בטוח, מצטמצם העול שזקן לא מתפקד מטיל על המדינה".

 

מחיר למזדקן

ארגון הבריאות של האו"ם פרסם מסמך שבו הגדיר קריטריונים לבחינה ודירוג של ערים אידיאליות לבני הדור השלישי. "אם מדלגים על התמונות היפות של ראשים מחויכים עם שיער אפור, מוציאים את המלים 'זקנה' ו'גילנות' מהטקסטים, מתקבל מסמך שפשוט מתאר עיר טובה", אומר מתכנן הערים אריאל נוימן, ממעבדת המדיה לחקר ערים של המכון הטכנולוגי במסצ'וסטס (MIT). "בקריטריונים של האו"ם אין מועדוני קשישים או הסעות מרוכזות למרכזי קניות ועובדי עירייה שמביאים אוכל עד הבית – דבר שנדרש יותר ויותר ביישובים פרבריים. הערים הטובות לקשישים הן אלה שמתקיימים בהן צפיפות, עירוב שימושים, יכולת כלכלית של תושבים להחזיק דירה שמתבטאת בגיוון הגודל וסוגי הדיור, גישה נוחה לשטחים פתוחים, רמות נמוכות של זיהום אוויר, נגישות לתחבורה ציבורית, וארכיטקטורה נגישה. מי לא רוצה לגור בעיר כזו?".

מתאם מעניין נמצא בין ערים אוניברסיטאיות לבין ערים שנמצאו מתאימות לזקנים, והרי ההוכחה שהשוני אינו נובע מגיל, אלא מסגנון החיים. נוימן מסביר שסטודנט, כמו פנסיונר, לא רוצה או לא יכול להחזיק מכונית, מעדיף את השירותים שלו קרובים ומוכן להסתפק בדירה ששטחה לא גדול, ולחלוק שטחים משותפים בבניין שבהם נמצאים שירותים כמו חדר לחניית אופניים וחדר כביסה. "המודעות לצרכים של מוגבלים, ובכללם מבוגרים, הוטמעה בתכנון בניינים ובתכנון המרחב הציבורי ונאכפת ברגולציה ותקני נגישות במדינות רבות. לכן אנחנו מוצאים מעלונים, פסי הכוונה ומונעי החלקה, מעקות ודלתות חשמליות שנפתחות מעצמן בכל מקום. מחיר ההנגשה גבוה מאוד, העלות נופלת בסופו של דבר על הצרכן או על האזרח – דרך מסים, ולא בכל המקרים העלות מתרצת את התועלת. לעומת זאת, תכנון הערים כך שיתאימו לכולם, כולל ילדים, קשישים ומוגבלים – נמצא הרחק מאחור, אף שהיישום שלו אינו יקר, והוא אף יכול להוזיל את ההוצאה הציבורית".

נוימן מביא כדוגמה שכונה מחוץ לסיאול שבה ביקר. מארחיו הסבירו לו שהשכונה היא "עיר לזקנים" – יחידות דיור קטנות במבנים מנותקים מהעיר שאליהם עוברים מבוגרים הזכאים לדיור מסובסד, שם מרכזים עבורם את השירותים באופן שיוכלו לצרוך אותם. "זה כמו בית אבות ענק. הם עוברים לשם כי אינם יכולים לחיות באופן עצמאי בעיר שתוכננה רע, ולכן בנו להם עיר משלהם", הוא אומר. "זו היתה פעולה ממשלתית יזומה שעלתה כסף ולא היטיבה עם האוכלוסייה המבוגרת, שנותקה מסביבתה הטבעית. במקום לתכנן עיר טובה ונוחה, בעלות שאינה גבוהה מתכנון עיר גרועה, בונים סביבה לזקנים ומרחיקים אותם".

רופא אומר שהשוק מקדים את הרשויות, אבל זה לא תמיד לטובה. "הסביבה שלנו מתוכננת כך שכשמאבדים את יכולת הנהיגה, הופכים המבוגרים לאסירים בביתם. חברות הבנייה מזהות פלח שוק שאין לו מענה, וכך בענף זה כבר לא צריך הסכמי גג ומבצעי מחיר למשתכן. השוק הפרטי קופץ על ההזדמנות ועונה למה שהוא מזהה כביקושים בפרץ הקמה של בית אבות". יש גם לחץ גובר מצד יזמים לקבל הנחות והטבות מס מפליגות בבנייה כזו. רופא מצביע על כך שהיזמים המקימים את בתי האבות מוכרים ללקוחות ערכים כמו שקט, שלווה ונוף ירוק בקרב "אנשים כמוהם", ואילו אנשים מבוגרים, כמו כולם, מחפשים עניין שמקורו בשירותים וקשרים חברתיים מגוונים. "מאחר שזקנים מעדיפים להישאר בסביבת החיים שלהם, מה שצריך לעשות מעתה הוא לתכנן את הערים כך שיתאימו לכל שלבי החיים – מילדות ועד זקנה", הוא אומר. "זה ישתלם לכולם".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות