רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שיעורים באופטימיות

לכתבה
הלן מוזס, 93 )בתצלום(: "מה שמחזיק אותי הוא שמחת החיים. אני מאושרת יותר כיום. איני בודקת מחירים. אם משהו מוצא חן בעיני ־ אני קונה אותו. כשהייתי צעירה לא הרשיתי לעצמי לקנות דברים יקרים מדי. וכמובן, אני אוהבת את האווי" EDU BAYER / NYT

רוצים להיות מאושרים? תתחילו לחשוב כמו זקנים

יונאס מקאס בן ה־95 זכה השנה בפרס על מפעל חיים בפרנקפורט. פינג וונג, בת 92, למדה חוקים חדשים לשחק על פיהם מה־ג'ונג. הלן מוזס, שחגגה השנה את יום הולדתה ה־93, כבר אינה מדברת על חתונה עם האווי זיימר, בן זוגה בשמונה השנים החולפות. רות וויליג, 94, שברה עצם ברגל וחששה כי זאת תחילת הסוף. האפר של ג'ון סורנסון ממתין לפיזור בפייר איילנד. פרד ג'ונס היה חוגג 90 במארס.

לפני כשלוש שנים התחלתי לעקוב אחר החיים של ששת הניו־יורקים האלה שחצו את גיל 85, אחת מקבוצות האוכלוסין שצומחות בקצב המהיר ביותר בארצות הברית. סדרת הכתבות התחילה כפי שמתחילים סיפורים רבים על מבוגרים, עם החששות והקשיים של הזקנה: נפילה במטבח, רגל כואבת שמצבה לא משתפר, ימים שגולשים ללילות ללא קשר עם בני אדם אחרים. הם חוו מצוקות כספיות, בעיות רפואיות והאטה בקצב החיים. חלקם עדיין חווים זאת.

סדרת הכתבות נמשכה, אך סיפור אחר התגלה. כשהמבוגרים המרואיינים תיארו את חייהם, הם התמקדו לא רק בירידה ביכולות, אלא גם בדברים שהם עדיין עושים וגורמים להם להרגיש סיפוק. כפי שאמרה וונג: "אני מנסה לא לחשוב על הדברים הרעים. תלונות אינן טובות למבוגרים". לפניכם זווית נוספת על ההזדקנות. היא יכולה לשמש לקח עבור אלה שעדיין לא שם.

אנשים מבוגרים מדווחים על רמות גבוהות יותר של סיפוק או ותחושה טובה באופן כללי מבני נוער וצעירים. ששת המרואיינים העניקו פנים לסטטיסטיקה. הם לא היו תמיד עליזים, אך הם התמודדו עם הקשיים והאתגרים שנקרו בדרכם. כולם חוו אובדן ושרדו. איש מהם לא עבד בעבודה שלא אהב, רצה חפצים יקרים מדי, התמרמר על תקרית ברכבת התחתית או סבל מנדודי שינה בלילות בגלל החשש מפני העתיד. הם הציבו יעדים מציאותיים. רק אחד מהם אמר כי הוא מפחד למות.

גרונטולוגים העוסקים בחקר ההזדקנות מכנים זאת "הפרדוקס של הזקנה": מוחותיהם וגופם של אנשים שמזדקנים מידרדרים, אך במקום להרגיש רע יותר, הם חשים טוב יותר. במבחני זיכרון, הם נזכרים בחוויות חיוביות יותר מאשר בשליליות; מוחותיהם מגיבים במתינות גדולה יותר למראות מלחיצים מאשר אלה של אנשים צעירים.

"חלק מהזמן אתה למעלה, חלק מהזמן אתה למטה. יש ימים טובים ויש רעים. בסך הכל, הימים טובים", אמר ג'ונס. וכך הרגישו כל השישה. המסר שלהם נגד את ההיגיון: אם אתם רוצים להיות מאושרים, חשבו כמו זקנים". באפריל 2016 הוא מת מהתקף לב, קצת אחרי שחגג את יום הולדתו ה־89. חודשיים לאחר מכן מת סורנסון, לאחר שסירב לאכול בבית האבות שאליו מעולם לא רצה להישלח. הוא בילה את ימיו האחרונים בהאזנה לאופרות ובאמירת תודה לכל מי שהתקרב אליו. בעבור האחרים, 2017 היתה שנה של שינויים רבים.

יונאס מקאס, 95, הוציא לאור השנה ספר של אנקדוטות וצילומים אוטוביוגרפיים. עוד חמישה או שישה ספרים נמצאים בדרך, ויש לו עוד שני סרטים לסיים. לאחר מכן, הוא אומר, "אני רוצה לטייל"

יונאס מקאס
EDU BAYER / NYT

 

חיים קטנים יותר

הלן מוזס המציאה מילה חדשה כדי לתאר את מה שמבדיל אותה משאר בני גילה. היא מקבלת את פנינו תוך כדי שהיא משמיעה קול שמזכיר מנוע של אופנוע. ניצוצות של האישה הצעירה שהיתה מבליחים מדי פעם. "מה שמחזיק אותי היא שמחת החיים. חייבים להרגיש שמחת חיים". לדבריה, גיל 93 מרגיש בדיוק כמו 92. "אני חושבת שאני מאושרת יותר כיום. איני בודקת מחירים – אם משהו מוצא חן בעיני – אני קונה אותו. כשהייתי צעירה, לא הרשיתי לעצמי לקנות דברים יקרים מדי", היא אומרת ומוסיפה: "וכמובן, אני אוהבת את האווי".

היא וזיימר התגוררו בבית האבות היברו הום בריברדייל שבברונקס. כל לילה הם אכלו יחד וצפו בטלוויזיה בחדרה של מוזס, בעיקר במהלך עונת הבייסבול. כשבית האבות עבר שיפוץ, השניים הופרדו לקומות שונות. מוזס נעזרת במקל הליכה, זיימר מתנהל על כיסא גלגלים. "כשאני מסיימת את ארוחת הבוקר, אני עולה אליו. בלילה לפני השינה, הוא יורד למטה ונשאר בחדרי עד רבע לתשע, הוא בכיסא ואני במיטה", סיפרה מוזס. "הנשיקות שלו השתפרו", היא מוסיפה. רגע לפני ש־2018 מתחילה, מוזס מודה כי היא מצפה יותר מכל "להגיע לגיל מבוגר נחמד". האם היא כבר נמצאת בגיל כזה? "לחלוטין", היא עונה.

פינג וונג, שהתחילה את 2017 בבית אבות בניו ג'רזי סמוך לבתה, מצאה את עצמה בסביבה חדשה, מוקפת באנשים חדשים, ונאלצה להתמודד עם שינויים בגוף ובנפש. לאחר שנפלה בבית האבות, היא התחילה להשתמש בכיסא גלגלים, וללא פעילות גופנית, מפרקי הירך המלאכותיים שלה נהפכו לנוקשים והכאיבו לה. היא התחילה לשכוח יותר ויותר, מספרת בתה אלין ג'ין. לילה אחד היא התקשרה לבתה בהיסטריה כי חשבה שחיילים יפנים עומדים להרוג אותה – זיכרון מתקופת מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נכבשה הונג קונג על ידי היפנים.

לדבריה, עברה כמעט שנה עד שהסתגלה לביתה החדש. היא יצרה קשר חברות עמוק עם דייר אחר, וכמה קשרי ידידות שטחיים יותר. היא שיחקה מה־ג'ונג ודומינו, והקריאה את המספרים בבינגו. היו אלה חיים קטנים יותר מאלה שניהלה בדירתה בניו יורק, אך הם התאימו לרמת האנרגיה שלה.

"אני מעדיפה את החיים כאן יותר על החיים שהיו לי בצעירותי", אומרת וונג. "אז היה לנו זמן רק ללמוד ולהרוויח כסף. איני זוכרת במה התעניינו – רק בארוחה הבאה או ביציאה הבאה. כיום, איננו מדברים על דברים רעים. אנו מנסים להישאר שמחים. אני מזדקנת ואני רוצה לחיות חיים שלווים כאן. אין צורך לריב".

רות וויליג נפלה מהכיסא במטבח בקיץ, על רגלה השמאלית. באותו זמן היא היתה בבית שכור בחוף ניו ג'רזי עם בנותיה ובנה, ולא טיפלה ברגל. "הרגל כאבה לי, אבל הרבה דברים כואבים. אם אבכה כל פעם שיכאב לי, אבכה כל הזמן", היא אמרה. כשביקרה אצל הרופא, התברר כי רגלה נשברה והיא נאלצה להרכיב מגף קיבוע שהגיע עד הברך. ואולם, היא היתה נחושה לא לתת לפציעה להשתלט על חייה. היא סירבה לקבל עזרה והתעקשה להמשיך ללכת כרגיל. "אמא שלי לוחמת. כך היא היתה כל חייה. כך היא תופשת את עצמה, וזה די מדויק", אמרה בתה, ג'ודית, שמנהלת סוכנות שמעניקה שירות למבוגרים בעלי הכנסה נמוכה בברוקלין.

וויליג נפלה פעם נוספת, הפעם עם מגף הקיבוע, ופצעה את הזרוע, הירך ועצם האגן. הפעם היא נתקפה פחד. "אמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, האם זאת תחילת הסוף?'", היא נזכרה. פחד כזה עלול להגשים את עצמו, אמרה רות פינקלשטיין, מנהלת שותפה במרכז לחקר הזקנה ע"ש רוברט באטלר באוניברסיטת קולומביה. "לאנשים יש תחושות מוקדמות לגבי תחילת הסוף, וזה עלול לפגוע בהם. האמת היא שאנשים כן מחלימים וחשים טוב יותר. גם תאונה קשה אינה מסמלת את הסוף".

וויליג התאוששה, ולאחר כמה חודשים כבר היתה מסוגלת ללכת כבעבר. "זה בגלל שהיא הכריחה את עצמה. זאת אמא שלי", אומרת ג'ודית. מצב רוחה השתפר גם כן, והיא מצפה כעת לחתונה של נכדתה באפריל. "זה מה שגורם לי להמשיך", היא אומרת. "אני נהנית לטפל בצמחים, ויש את המשפחה. כל סוף שבוע מישהו מבקר". לדבריה, היא אינה רוצה לחיות עד גיל 100, אבל אולי היא תסכים למסיבה בשנה הבאה כשתגיע לגיל 95. "אני כה שמחה שהתגברתי. הדבר הקשה ביותר בזקנה הוא החולשה. זה מה שמפחיד אותי. רבים מאתנו מפחדים. עדיף פשוט למות, מי רוצה לחיות?".

 

תוכניות לעתיד

לפרנצ'סקו רגצי יש תיאוריה לגבי יונאס מקאס. "כולם צריכים ללמוד ממנו", הוא אומר. רגצי בן ה־33 הוא אוצר אמנות ממילאנו שהגיע לניו יורק כדי להקים תערוכה של עבודתו של מקאס. מקאס התחיל לעשות סרטים בשנות ה־70. "יש רק מקאס אחד. אם כולנו נהיה מקאס, העולם יינצל. אנו צריכים להמשיך בכיוון הזה וליהפך למקאס", אומר רגצי.

כבר 40 שנה שמקאס מנסה להשיג את היעד שהציב לעצמו: לגייס כסף כדי להרחיב את אנתולוג'י פילם ארכייב, ארגון לא למטרות רווח ותיאטרון שסייע להקים בשנות ה־70. במארס, קהל מוזמנים שכלל את השחקנית גרטה גרוויג, הבמאים ג'ים ג'רמוש וג'ון ווטרס ואחרים, גייס כמעט 2 מיליון דולר במכירה פומבית למען הארגון. על הבמה הופיעה פטי סמית.

עבור מקאס היתה זו שנה של חשבון נפש: כמה כסף הארגון עדיין צריך כדי לגייס בסך הכל 6 מיליון דולר? מה נחשב כיעד רחוק מדי לבקר בו בגיל 95 (סיאול, שאליה לא הגיע כדי להראות תערוכה של עבודתו)? כיצד להשתכר מספיק כסף בשנים הבאות? "אני חייב לעבור לדירה זולה יותר", אומר מקאס, שמתגורר בשכירות בלופט בברוקלין. אולי בשנה הבאה.

ואולם, מקאס מתייחס לדברים בפרופורציה. הוא ניהל חיי נוודות מאז שנות ה־40, כולל הזמן שבו שהה במחנה עבודה נאצי ולאחר מכן במחנה עקורים של האו"ם. מעבר לדירה קטנה יותר זה כלום עבורו. "זה שום דבר. זה רק עוד מכשול. יהיו אחרים", הוא אומר.

מקאס גם הוציא לאור השנה ספר של אנקדוטות וצילומים אוטוביוגרפיים. עוד חמישה או שישה ספרים נמצאים בדרך, ויש לו עוד שני סרטים לסיים. לאחר מכן, הוא אומר, "אני רוצה לטייל". הוא מאמין כי בניגוד למשטרים שונים, אמנות, טבע ודת לעולם לא ייעלמו. הם המרכיבים החשובים של חייו. לדבריו, על הפתרונות להיות חזקים יותר מאשר הבעיות. "צריך לרומם את מעמדם של בתי הספר לאמנות. לקצץ בספורט ולהחזיר את האמנות והפילוסופיה למערכות החינוך. חינוך הוא המפתח לכל מה שרע כיום", הוא אומר.

כך הסתיימה לה עוד שנה בעבור ארבעת הקשישים מניו יורק: לא באנחה, כי אם ברגעי שמחה קטנים שמקלים על הכאב. כל אחד מהם איבד קצת, התקרב עוד שנה למוות – בדומה לכולנו – וכולם היו צריכים להתגבר על הסיכויים כדי להגיע עד הלום.

 

תרגום: טלי גולדשטיין

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות