תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תקנות לשעת חירום

לכתבה

החרדות הגדולות ביותר בנושא פרטיות מגיעות בדיוק מהכלים הדיגיטליים שכולנו משתמשים בהם מדי יום. שאלנו מומחים לפרטיות וסייבר כמה זה מסוכן באמת, ומה אפשר לעשות. כך תתגוננו

 

1. מהו האיום הגדול ביותר על הפרטיות כיום?

בועז דולב, מנכ"ל חברת ClearSky: ללא ספק, הטלפון החכם. הוא יודע תמיד מה המיקום שלנו, הוא יכול לקלוט מה אנחנו אומרים, לצלם, לקלוט ססמאות גישה שאנחנו מקלידים – והוא תמיד אתנו.

עו"ד חיים רביה, שותף בכיר וראש קבוצת הסייבר וזכויות היוצרים במשרד פרל כהן צדק לצר ברץ: הפרטיות לא מתה אבל היא מפרפרת. יש שפע בלתי נשלט של מקורות איום ואין שום דרך לבטל את כולם. הודות למכשיר הריגול שכל אדם נושא בכיסו, מידע על אודות המשתמש עובר לספק הסלולר שלו, לספקי רשתות תקשורת בנדידה, לרשתות האלחוט שאיתם הטלפון מתממשק, ליצרניות מערכת ההפעלה (גוגל או אפל), ליצרני הטלפון, למפתחי היישומים, למפתחי ה"קיטים" למפתחים המוטמעים ביישומים, לספקי המודעות ולעוד ועוד שחקנים, שרובם לא כפופים לאסדרה מקומית ושחלק גדול מהם לא טורח לקבל את הסכמת המשתמש למידע שהוא אוסף. מול חלקם, מדינות מרכינות ראש ביראה – הרגולטור הישראלי של הגנת הפרטיות לא פועל נגד פייסבוק או גוגל, לדוגמה. ומה בדבר המכונית שלנו שמקושרת לאינטרנט, שפע החיישנים המקושרים בבית ("האינטרנט של הדברים"), הרחפנים מעל, הערים החכמות המרושתות במצלמות והחיישנים?

האיום המדינתי חמור עוד יותר, כי חלק עצום ממנו סמוי מהעין. גילויי אדוארד סנודן מ־2013 לימדו מה יכולה מדינה כמו ארצות הברית לאסוף ממשתמשי האינטרנט והסלולר בשם אינטרסים חיוניים של ביטחון האומה ואזרחיה. קשה לקיים תחושה של פרטיות, לא כל שכן פרטיות של ממש, בסביבה הטכנולוגית הזו.

בועז דולב, מנכ"ל ClearSky: "איבדנו את היכולת להיות 'לבושים' במרחב הדיגיטלי, אפילו באופן מינימלי. התוצאה היא ידע ושליטה מוחלטת של מדינות וארגונים כמו גוגל או מיקרוסופט במרחב הסייבר האזרחי. לצערי, אני לא מזהה שינוי או יכולת התמודדות במצב הזה. להפך. החשיפה שלנו רק גדלה"

גלית לובצקי, עו"ד: היכולת לחשוף בקלות, בהיקף עצום ובאופן מיידי פרטים אישיים, תוך התעלמות מגבולות השיתוף שכל אדם זכאי לקבוע לעצמו. לאורך ההיסטוריה המין האנושי התפתח בקהילות קטנות. כתוצאה מכך, המידע האישי עלינו, אותם פרטים שמגדירים מי ומה אנחנו, היה נחשף לסביבה מתוך הקשר רחב של הזהות של כל אחד, וממילא היתה אפשרות לעזוב את הקהילה, לעבור לסביבה זרה ולהתחיל שם מחדש. הקפיצה מהמצב הזה לעידן הדיגיטלי, שבו מידע אישי נחשף ויכול להיחשף בקלות, במהירות ובתפוצה רחבה לעיני זרים, יצרה פער שעוד לא למדנו להתמודד איתו והיא אחד האתגרים האישיים והחברתיים הגדולים שלנו לעשורים הקרובים. במלים אחרות, תמיד, קל להאשים את הטכנולוגיה אבל האיום הגדול ביותר על פרטיות בעידן הדיגיטלי הוא הגורם האנושי.

דורון שקמוני, מומחה אבטחת מידע וסייבר וממייסדי חברת פורסקאוט: אין צורך להיות גוגל כדי לאיים על הפרטיות. דווקא גורמים אחרים, קטנים יותר, ולעתים גופים שלטוניים, האוספים מידע שרשימת הניגשים אליו עמומה ואבטחתו עמומה עוד יותר, מסכנים אותה הרבה יותר. לדוגמה, האם השוטר שעצר אותך לבדיקת רישיונות שגרתית אכן זקוק למספר הטלפון הסלולרי שלך? האם אתה יכול לסרב לבקשתו לקבל את המספר? האם חנות מקוונת צריכה (ורשאית) להשתמש במספר הזהות שלך כאלמנט הזדהות לפני שתאפשר לך לרכוש בה מוצרים? מי מבקר את אבטחת מאגרי המידע של אינספור המצלמות שהסביבה העירונית משובצת בהן? מי רשאי לגשת למאגרי הצילום האלה? ומי ניגש בפועל?

לכך מתווספות בורות, חוסר הבנה והיעדר מודעות עמוקים בציבור לחשיבותה או משמעותה של פרטיות. "בין כה וכה הכל גלוי, תתמודדו", "זה מפריע רק למי שיש לו מה להסתיר" ועוד פנינים. הבורות מחלחלת גם לבתי מחוקקים ולמקבלי החלטות, הדורסים את זכות הציבור לפרטיות בחקיקות שונות ומשונות בשמם של טיעוני ביטחון מגווני, שהם לעתים קרובות מופרכים.

לבסוף, קיים כאוס. אסדרה חסרה, שאינה מצליחה להדביק את המרוץ הטכנולוגי, על אופן השימוש בכלים הפוגעים בפרטיות. האיחוד האירופי מנסה להדביק את הקצב ולהישאר רלוונטי. שאר העולם מדשדש הרחק מאחור.

 

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה: המדינה (הצנזור הישן) אוגרת כמויות אדירות של מידע על אודותינו ומנצלת טכנולוגיות שונות לא כדי להרחיב את ההגנה על זכויות האדם אלא כדי לנטר את מעשיהם של אזרחים ובעצם לייצר הרתעה מפני "מרידה במלכות". חוץ מהמאגר הביומטרי, מערכות המעקב באמצעות מצלמות, מאגר נתוני אשראי ועוד – מדינת ישראל מנטרת את הפעילות המתרחשת ברשתות, הן בארץ והן בחו"ל, הן כלפי אזרחיה שלה, הן כלפי תושבי השטחים, הן כלפי הנמצאים במרחבי רשת אחרים. לחברות האינטרנט (הצנזור החדש) יש ידע בהיקפים אדירים, הכולל נתונים הנוגעים לכל היבט בחיינו הפיזיים והנפשיים, והן גם שולטות בשיח הציבורי שאנו חלק ממנו.

שני הכוחות האלה אמורים לייצר מערכת של איזונים ובלמים. אבל ככל שמתרבים האיומים בחקיקה כנגד הפלטפורמות הגדולות, הנטייה שלהן לשתף פעולה באופן לא פורמלי עם המדינה – הולכת וגוברת, כמעין חגורת הצלה מפני חקיקה. כאשר שני הכוחות – הפרטי והציבורי – חוברים יחד, מי שנפגע בצורה אנושה הוא האזרחים. זהו אחד הדברים הכי מסוכנים לזכויות הפרט שאפשר להעלות על הדעת, מסוכן יותר מאשר כל הסכנות מצד מעצמות האינטרנט כשלעצמן או מצד המדינה כשלעצמה.

 

2. מהו מצב הפרטיות בישראל בעיניכם?

 

עו"ד גלית לובצקי

דולב: כיום כבר אין פרטיות לאף אזרח נורמטיבי בעולם. אנחנו יכולים לחיות באשליית ההיטמעות בהמון וחוסר העניין שמגלים בנו, אבל אני לא מאמין בזה. על מנת לשמור על פרטיות, צריך לבצע פעולות שאזרח רגיל לא יוכל לעמוד בהם לאורך זמן.

 

רביה: איזו פרטיות יכולה להיות במדינה שהחוק המסדיר בה נחקק ב־1981, לפני היות האינטרנט, שחקנים גלובליים, נתונים ביומטרים או גנטיים או שירותים מבוססי מיקום? ואיזו פרטיות יש במדינה שבה השלטון, ברצותו, רומס את הפרטיות למען אינטרסים משניים? חוק נתוני אשראי, לדוגמה, הופך את עקרון היסוד של הפרטיות. מעתה אדם לא צריך להסכים שנתוני אשראי חיוביים שלו יזרמו למאגר מרכזי, אלא הוא רשאי שלא להסכים; חוק "האח הגדול" נתן למשטרה גישה כמעט בלתי מוגבלת לכל נתוני התקשורת שלנו; חוק המאגר הביומטרי יצר מפלצת שרק גורמי ביטחון רצו בה, באטצלה בלתי מוכחת של מלחמה בקבלת תיעוד כפול – ואגב כך, מתוך התעקשות על קיומו של מאגר, עיכב לשנים ארוכות הנפקת תיעוד ביומטרי לאזרחי המדינה. ישראל עוד מוכרת רשמית על ידי אירופה כמדינה שמשטר ההגנה בה על הפרטיות תואם את הנורמות האירופיות, אך קרוב היום שההכרה הזו תישלל ממנה.

לובצקי: על אף שהזכות לפרטיות מוגנת בישראל כזכות חוקתית מפורשת, בפועל היא אחת הזכויות הראשונות לסגת מול זכויות ואינטרסים אחרים, בראשם הטענה לפגיעה בביטחון. בנוסף, זכות זו נשחקת בין השאר בגלל הגישה הרחבה מדי שיש לעובדים (הן ברשויות המדינה והן בתאגידים פרטיים) למידע אישי שאינו דרוש להם לצורך ביצוע עבודתם. בחברה הישראלית שבה כל אחד מכיר מישהו־שמכיר־מישהו, אין מספיק חסמים שימנעו הפצה של מידע לידיים בלתי מוסמכות. מנגנוני הגנה טכנולוגיים, סיסמאות וכיוצא בכך לא יכולים לעמוד בפני הגורם האנושי.

שקמוני: ישראל מתדרדרת בקצב הולך וגובר בכל נושא הזכות לפרטיות, בעיקר בגלל התגובה הכמעט פאבלובית אצלנו לכל טיעון הנושא בתוכו הטיה כלשהי של "ביטחון", ובלא הבחנה עד כמה הקשר לביטחון במציאות רופף.

מבחר מעשי חקיקה שכבר נעשו, מעמידים את ישראל במקום נמוך מאוד בעולם מבחינה זו: חוק נתוני תקשורת ("חוק האח הגדול"), שערורייה שעברה בשקט יחסי ומשמשת כיום כסות לפגיעה עמוקה ומתמשכת בפרטיותנו, ללא בקרה של ממש; וחוק התיעוד הביומטרי, מהלך חשוב וחיוני שנוצל באופן ציני ומצמרר כדי "להשחיל" דרכו מאגר מידע ביומטרי של כלל תושבי המדינה, שאינו נחוץ ושיפגע בביטחון האישי שלנו עבר בכנסת ברוב אוטומטי בגלל הפיכתו למשחק קואליציוני, למרות מאבק איתנים נגדו (גילוי נאות: אני שותף למאבק זה).

שלל הצעות חוק הנמצאות כעת על שולחן הכנסת יחריפו את ההידרדרות. לדוגמה, חוק הסרת תוכן המהווה עבירה ("חוק הפייסבוק"), מתיימר לגרום לפייסבוק להסיר תוכן שיש בו "סיכון ממשי", אבל בפועל יגרום לחסימת התוכן לעיניים ישראליות בלבד – במילים אחרות, אנו מעוורים את עצמנו. בתוך כך, אינספור מצלמות נייחות, קוראי לוחיות זיהוי, קוראי טביעות אצבע, מצלמות מרחפות, נתוני מפעילי תקשורת ועוד, מרושתים, עולים ופורחים, מרשתים את חיינו והופכים את פרטיות התושבים למושג יותר ויותר תיאורטי.

אסדרת הנושא בישראל בקושי קיימת. הרשות להגנת הפרטיות (לשעבר רמו"ט) שומר הסף משתדלת, אבל היא מנסה "לשתות את הים באמצעות קשית" ובנושאים חשובים באמת, נגרסת ונרמסת ע"י גורמים חזקים יותר. המועצה להגנת הפרטיות, עוד פחות רלוונטית היום.

שוורץ אלטשולר: מדינת ישראל לא השכילה לתקן את חוק הגנת הפרטיות בשנים האחרונות באופן שייתן מענה לסוגיות של פרטיות במידע. שופטים ורגולטורים נאלצים, לפיכך, לפתור סוגיות מורכבות תוך שימוש באמצעים משפטיים פרימיטיביים. זה לא פחות מכישלון של משרד המשפטים. הסוגיה של היעדר מדיניות פרטיות המעוגנת בחקיקה ומבטאת גישה אחידה שתיושם לכל רוחב מערכות השלטון, היא שורש כל הבעיות, יותר מאשר פגיעה נקודתית כזאת או אחרת.

לכן גם אין בישראל מדיניות פרטיות חוצת ממשלה. וכך אנחנו רואים מצד אחד את המאגר הביומטרי, ומצד אחר את הנהלת הכנסת המסרבת לפרסם את רשימת מקבלי אישורי הכניסה הקבועים מסיבות של פרטיות; מצד אחד את מאגר נתוני אשראי, ומצד אחר עיכוב ביצירת מדיניות פרטיות לפתיחת מאגרי מידע שלטוניים; מצד אחד עבודה פרטיזנית במשרד הבריאות לגבי מכירת מאגרי קופות החולים ומצד אחר סירוב להנגיש מאגרי למ"ס; מצד אחד סמכויות מעקב אדירות לשב"כ ומצד אחר סירוב לפרסם את שיחות ראש הממשלה עם שלדון אדלסון וכך הלאה.

3. מאילו כלים טכנולוגיים אתם נמנעים, ובאילו כלים אתם ממליצים להשתמש?

 

דולב: אני לא נמנע מכלים טכנולוגיים אבל אני מנסה לצמצם נזקים. למשל, אני מכסה את מצלמת הסלולרי, לא מתקין בסלולר או במחשב אפליקציות לא חיוניות עם הרשאות בלתי הגיוניות, ומשתמש בהצפנת מייל בחברה, כך שתוכן הדואר האלקטרוני שלנו לא יהיה חשוף לספק הענן, כמו גוגל למשל.

ניב רביה

רביה: אני משתדל ככל האפשר להימנע משימוש בכלים של גוגל, חברה שמקור הרווח שלה הוא בעיבוד מידע אישי על משתמשים. זה קשה, כי גוגל מציעה שירותים פנטסטיים, חינם, ולכן לא תמיד אני מצליח, אבל אני נמנע בכל מחיר מדפדפן כרום. במקומו אני משתמש ב־SRWare Iron. זהו דפדפן מבוסס כרום שניטרלו מהקוד שלו כל שורה שמעבירה לגוגל מידע כלשהו. אני מגדיר את הדפדפן כך שיימעט בקבלת "עוגיות" ויסרב לקבל כאלה שמקורם בצדדים שלישיים. אני מתקין בדפדפן תוספים שמיועדים להפחית בהעברת מידע אודותי הלאה. Privacy Badger הוא הבולט בהם. בבית, גם אינני משתמש בגוגל כמנוע חיפוש אלא ב־DuckDuckGo, מנוע חיפוש אלטרנטיבי בעל שם מגוחך, אבל יעיל באותה מידה, שלא שומר מידע על החיפושים של משתמשיו. בימים האלה אני נפטר מטלפון מבוסס אנדרואיד ושב אחרי חודשים ספורים לאייפון של אפל, בדיוק מאותה סיבה – המודל העסקי של אפל לא מבוסס על מידע אישי של משתמשים. אני בוטח בה יותר.

לובצקי: יש כלים דיגיטליים רבים שאני נמנעת מהם כי המחיר שהם גובים גבוה מדי ביחס לתועלת שהם נותנים. למשל, אפליקציות שמנטרות את הגוף ואת חיי היום יום, אתרי־שעשוע שמבקשים גישה למידע אישי ומאחסנים אותו, ובמלים אחרות – כמעט כל כלי דיגיטלי שהופך אותי למוצר בלי לתת בתמורה שירות משמעותי. ההמלצה שלי היא לא לוותר באופן גורף על כלי דיגיטלי כלשהו, אלא לא למהר לאמץ כלים חדשים בלי לבחון את יחס העלות־תועלת שלהם ואת החלופות, גם אם לפעמים אלה חלופות "שמרניות" כמו פנקס ועט.

שקמוני: ניהול סיסמאות וזהויות מועיל מאוד, ובנוסף אליו אמצעי זיהוי חזק (Multi Factor), להזדהות מול אותם שירותים שחשוב לנו שיישארו בשליטתנו, כמו אימייל, רשתות חברתיות, שירותי שיתוף קבצים וכדומה. אני ממעט להשתמש במצלמות רשת ובמערכות אוטומציה "חכמות" המתחברות לענן.

השאלה המשמעותית היא איזה מידע אתה משתף ברשת. מידע שהנחנו ברשת, אינו נמצא בשליטתנו יותר. כך גם מכשיר שחיברנו לענן. הכלי החשוב ביותר הוא דווקא אנלוגי: השכל הישר. מי שיחשוב לפני מעשה על כל פריט מידע שהוא מעלה לרשת או משתף, מי שיחשוב לפני שהוא מקליד מידע לטופס מקוון, האם המבקש באמת זקוק למידע הזה עלי? מי שיחשוב רגע לפני הקלקה על לינק מגניב שהגיע באימייל, הפרטיות שלו תהפוך להיות פגיעה פחות.

שוורץ אלטשולר: החברות הגדולות נתפשות מדי פעם בהפרות פרטיות כשהן חורגות ממה שנקבע בחוזה שלהן עם המשתמשים או בכללי הקהילה. העניין הוא שהן נמצאות תחת זכוכית מגדלת של מדינות, תקשורת ממוסדת וגם ארגוני חברה אזרחית. הן משקיעות הון עתק בשמירה על המידע שנמצא ברשותן וניתן לומר שהוא, פחות או יותר, מוגן בפני פריצות מבחוץ. לכן, אני משתמשת בפייסבוק בטוויטר ובווטסאפ אף שאני מודעת לחסרונות.

תהילה שוורץ אלטשולר, המכון הישראלי לדמוקרטיה: "'אין לי מה להסתיר' היא תשובה שמבטאת בורות דיגיטלית, הסיפור אינו מה מסתירים, אלא הערך הכלכלי של מידע פרטי. 'אין לי מה להסתיר' משמעו שאין גם ערך למידע הפרטי על אודותי, מה שמאפשר לאחרים לנצל את הבורות הזו כדי לעשות רווח על חשבוני"

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר
נורית יהלומי

הבעיה הגדולה היא חברות וארגונים קטנים יותר ומודעים פחות לענייני פרטיות ואבטחת מידע. לכן אני לא מצטרפת למועדוני לקוחות – משום שאני חוששת מדליפות מידע. בעולם של אינטרנט של הדברים, הסיפור הגדול לא יהיה פייסבוק או אמזון אלא החברה שמייצרת טוסטרים חכמים, שמעבירים מידע למוח מרכזי שהוא בתורו אינו מאובטח מספיק, ואין בו מספיק מודעות להעברת המידע הלאה.

 

4. איך אתם משיבים לאימרה "אבל אין לי מה להסתיר"?

 

דולב: זו אמירה ריקה מתוכן. הרי אנחנו מתלבשים בבוקר, חלקנו שם איפור, מתנהגים לפי קוד מסוים. במרחב הסייבר לעומת זאת אנחנו בעצם עירומים לחלוטין, ללא שום איפור וללא יכולת לממש קוד התנהגות. לרוב זה לא מתבצע בהסכמתנו, או בידיעתנו, או בהבנה שלנו שזה המצב. איבדנו לחלוטין את היכולת להיות "לבושים" במרחב הדיגיטלי, אפילו באופן מינימלי. התוצאה היא ידע ושליטה מוחלטת של מדינות וארגונים כמו גוגל או מיקרוסופט במרחב הסייבר האזרחי. לצערי, אני לא מזהה שינוי או יכולת התמודדות עם המצב הזה. להפך, ככל שהמרחב שלנו הופך ממוחשב יותר ומחובר יותר, כך גדלה החשיפה שלנו.

רביה: זה שקר. באמת אין לך מה להסתיר? מה בדבר התרופות האנטי־דכאוניות שאתה לוקח, היתרה בחשבון הבנק שלך או מתי, עם מי ואיך קיימת יחסי מין בפעם האחרונה. גם את זה אתה מוכן לחשוף? לכל אחד יש מה שהוא מעדיף לכל הפחות לא לגלות. זה לגמרי בסדר; זה טיבם של החיים. כך שהטיעון בצורתו הקיצונית ביותר הוא שטחי וקל להפריכו. בצורתו המתוחכמת יותר, הטענה היא שלאזרחים שומרי חוק אין מה להסתיר מהמדינה; רק לפושעים וטרוריסטים יש מה להחביא, וכדי לחשוף אותם – ולהגן על חברה שומרת חוק – יש לאפשר למדינה גישה רחבה ככל האפשר למידע פרטי של אזרחיה.

אבל, וזה העיקר, פרטיות לא נועדה רק לטובתו של יחיד, שיש או אין לו מה להסתיר. היא ערך חברתי ראשון במעלה. הניסיון לדמיין חיים בחברה מודרנית נטולת פרטיות מסתיים במחנק קפקאי. פרטיות היא מחסום בפני כוחה הכל־יכול של המדינה. אולי אין לך מה להסתיר כעת, אבל מה שאתה חושף יחזור לרדוף אותך בהקשרים בלתי צפויים שנים מעכשיו. עדיף אפוא שתסתיר כעת – ותרסן את כוחה של המדינה לדעת גם אם היא רוצה זאת בשם הביטחון כביכול – ולא תצטער אחר כך.

לובצקי: ראשית, לכל אדם, מרגע שפיתח מודעות, יש מה להסתיר; שנית, זה שאין לך מה להסתיר כיום לא אומר שלא יהיה לך מה להסתיר מחר – בין אם זכית בלוטו ובין אם היית קורבן לאונס; שלישית, גם אם אין ולא יהיה לך מה להסתיר, זה לא אומר שצריך לגזול את האופציה הזו מאחרים; ובעיקר – כל זה בכלל לא רלוונטי. הסתרה היא רק פן אחד של פרטיות, בעוד שמדובר בזכות שהיא גם, ואולי בעיקר – בסיס חיוני לגיבוש זהות, לאוטונומיה אישית ולאפשרות שלנו להתפתח כבני אנוש.

שקמוני: אם אינך משתף איתי את הסיסמה לחשבון הבנק שלך, יש לך מה להסתיר.

דורון שקמוני
פורסקאוט

שוורץ אלטשולר: זו אמירה שמבטאת בורות דיגיטלית. ראשית, הסיפור אינו מה מסתירים אלא הערך הכלכלי של מידע פרטי. כדי שהשליטה שלי במידע תהיה יעילה אני צריכה להיות מודעת למה ששייך לי ולפתח ציפייה מסוימת מה סביר שיהיה שלי, מתי אפשר לוותר על ההסכמה שלי ומהם המודלים הכלכליים המשקפים את הערך של כל סוג מידע פרטי על אודותיי. "אין לי מה להסתיר" משמעו שאין גם ערך למידע הפרטי על אודותיי, מה שמאפשר לאחרים לנצל את הבורות הזו כדי לעשות רווח על חשבוני.

שנית, אנחנו מדברים על עולם שניתן לאגור בו מידע ולהשתמש בניתוח שלו כדי לקבל עבורנו החלטות צרכניות. בעולם כזה אנחנו מוותרים במודע על חלק מתהליכי קבלת ההחלטות שאנחנו אמורים להפעיל בעצמנו, זאת לצד כך שאנו חשופים ליכולות שכנוע חודרניות, אישיות ותפורות לפי מידה, שלא היו כמותן בעבר.

בעולם כזה ייעשה שימוש במידע לא רק כדי למכור מצרכים ולהציע שירותים, אלא גם כדי לשכנע ברעיונות וליצור את מה שאני מכנה "מלכודות אוטונומיה" – שמעקרות ממשמעות את ההליך הדמוקרטי שאנחנו כל כך מתגאים בו. הכוונה היא למערכות בינה מלאכותית שמנתחות את נפש האדם, מזהות את האנשים הפגיעים ביותר לשינוי דעה, ויודעות להתמקד בהם במיוחד, עם טיעונים שרלוונטיים בדיוק לדאגותיהם ולחששותיהם. מאיפה המידע שיוצר את הזיהוי? מכל מקום. מה שאפשר לעשות עם המידע הלא־מוסתר הזה ישמוט את הקרקע סביב שיטת הממשל הכי חשובה בסביבה.

שלישית, לומר "אין לי מה להסתיר" משמעותו להתעלם מהיבטים רגשיים ונפשיים שעומדים בבסיס הצורך הפסיכולוגי להיות לבד. כדאי לזכור את מוצרי הקצה שמטרתם לחקות תכונות אנושיות – קול, פנים, שפה – בעיקר בדמות העוזרים האישיים (סירי, אלקסה) שמטרתם לתת לנו תחושה שיש אתנו מישהו אנושי, שמקשיב או מתבונן בנו. גם אם אין לנו מה להסתיר, כשאנחנו כל הזמן מנוטרים על ידי מכשירים אלה, נוצר מצב של עוררות פסיכולוגית כמו זו שקיימת כאשר מישהו אחר נוכח בחדר. כלומר גם אם אנחנו סבבה, אין לנו מה להסתיר ופתרנו את עניין אבטחת המידע, לא סידרנו ואת הרוגע הנפשי שלנו.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות