תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זכות בסיסית בעירבון מוגבל

לכתבה

התפישה המודרנית שלפיה כל אדם זכאי לפרטיות התבססה רק בעשרות השנים האחרונות, במקביל להתפתחותן של טכנולוגיות התקשורת שמאיימות עליה. למעשה גם כיום אין הסכמה גלובלית באשר לגבולות המרחב הפרטי

תגובות

האגדה מספרת שהכל התחיל בשנת 1890, לפני לא יותר מ־130 שנה (ומיד נבין מדוע זהו זמן קצר), כשיהודי־אמריקאי השתתף בחתונה ולתדהמתו גילה עיתונאים הרושמים את שמות האורחים בכוונה לפרסם אותם בעיתוני המחר. מתוך תסכול החליט אותו יהודי לפרסם מאמר בעיתון המשפטי של אוניברסיטת הרווארד. במאמר, שאותו חיבר ביחד עם אחד מעמיתיו, הוא הגדיר כמעט לראשונה מהי "פרטיות" כתופעה משפטית וכעיקרון מוסרי.

שמו של היהודי היה לואיס ברנדייס. כן, זהו אותו ברנדייס שבהמשך היה לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, וכ־30 שנה לאחר מכן הכריע בנושאים של ריכוזיות, מונופולים וחוקי הגבלים עסקיים. ברנדייס זכור גם כמי שטבע את המונח האלמותי: "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". שם הקולגה שלו לכתיבה היה סמואל וורן, וכותרת המאמר שלהם היתה: "הזכות לפרטיות" (The Right To Privacy). לימים התברר שהמאמר היה מהפכני בכמה היבטים: ראשית, היתה זו הפעם הראשונה שבה מאמר משפטי השפיע בצורה כה מהירה על המחשבה המשפטית, על הפסיקה ועל החוק עצמו; שנית, וחשוב יותר, הוא התניע תהליך ליברלי במהותו, שעם השנים הלך והתעצם וזכה לתמיכה מצד תנועות לזכויות אדם, של הפיכת הפרטיות לזכות יסודית וקביעת "מרחב מוגן" שאדם זכאי לו – מה שאנחנו מזהים כיום כזכות לפרטיות.

סוגיית הפרטיות עולה כמעט תמיד לדיון בהקשר של טכנולוגיות חדשות. כשם שבימים אלה הדאגה היא ממצלמות, התקני GPS ומכשירי סלולר, כך גם בסוף המאה ה־19 סוגיית הפרטיות התעוררה בעקבות פיתוחים טכנולוגיים: העיתון והמצלמה. אבל אם כיום הציבור מוטרד בעיקר מהיכולת של ממשלות וגורמים מסחריים לאגור עליו נתונים, ב־1890 התסכול של ברנדייס התמקד סביב רכילות. הנה מה שברנדייס ושותפו וורן כתבו אז: "האינטנסיביות והמורכבות של החיים, התלויים בפיתוח חברתי, מחייבים סוג של נסיגה מהעולם. האדם, תחת השפעת התרבות, נהפך רגיש יותר לפרסום, כך שבדידות ופרטיות נהפכו לחיוניים יותר לפרט. אלא שמיזמים מודרניים והמצאות, באמצעות פלישה לפרטיותו, גורמים לו לכאב נפשי ולחרדה, הרבה יותר מפגיעה גופנית". נשמע מוכר?

ברנדייס ניתח את מושג הפרטיות כפי שנתפש עד אותה העת, וקבע כי החוקים שהיו קיימים אז, שטיפלו בעיקר במקרים של פגיעה במוניטין, הוצאת דיבה ושמירה על זכויות יוצרים – אינם נותנים מענה מספק לפגיעה נפשית שנגרמת מהפרת פרטיותו של אדם, הזכאי, לטענתו, לכך ש"יעזבו אותו לנפשו" – מונח שרבים מכירים ומתחברים אליו עד היום.

Library of Congress Prints and P

סוגיית הפרטיות עולה כמעט תמיד לדיון בהקשר של טכנולוגיות חדשות. כשם שבימים אלה הדאגה היא ממצלמות, התקני GPS ומכשירי סלולר, כך גם בסוף המאה ה– 19 סוגיית הפרטיות התעוררה בעקבות פיתוחים טכנולוגיים: העיתון והמצלמה

מדוע זכה המאמר של ברנדייס למעמד של טקסט מכונן? חלק מהתשובה היא שלפני העידן הטכנולוגי, בהיעדר כלים שאפשרו לאסוף, לנתח ולהפיץ מידע ברזולוציה גבוהה, פרטיותו של אדם לא הופרה במידה קיצונית, והנושא כולו היה חשוב פחות. סוגיות פילוסופיות הנוגעות לפרטיות עלו כמובן כבר משחר האנושות: בספר בראשית מסופר כיצד מיד אחרי שנגסו בפרי עץ הדעת, מיהרו אדם וחווה לכסות את עצמם – מעשה ראשוני של שמירה על פרטיות. גם ליוונים היתה תפישת עולם בנוגע לפרטיות: מי שלא היה מעורב בעשייה הפוליטית היו האנשים הפשוטים, שכונו "הדיוטות". הם דווקא נהנו מפרטיות. הדים לגישה זו שרדו עד עצם היום הזה בשפה האנגלית, שבה המילה "פרטי" קרובה למילה "עממי", כפי שהדרגה הנמוכה ביותר בצבא האמריקאי, דרגת הטוראי, נקראת "Private".

 

מה יש לכם להסתיר

הדרך שבה רובנו רואים פרטיות – הדרך של ברנדייס – שהיא גם הדרך הנורמטיבית בישראל ובמדינות רבות בעולם, אינה היחידה. ישנם זרמים שמנתחים אחרת את המציאות ואת המהות של הפרטיות. כך למשל, השופט האמריקאי ריצ'רד פוזנר, כתב גם הוא מאמר משפיע, בשנת 1978, שבו טען כי במהותה, פרטיות היא דרכם של אנשים להסתיר מידע לא מכובד ולא ראוי, ולכן היא פוגעת ביעילות הכלכלית והחברתית – המחייבת שקיפות ומידע זמין. במאמר "זכות הפרטיות" (The Right of Privacy), ששמו האנגלי מהדהד את כותרת המאמר של ברנדייס, בחר פוזנר לנתח חוקים והכרעות משפטיות על פי מבחן כלכלי: "ההסבר הטוב ביותר לחוק הוא כאילו שהשופטים ינסו למקסם את ההון הכלכלי של הציבור", כתב. ואם העיקרון החשוב יותר הוא שקיפות ויעילות כלכלית, הרי שהפרטיות האישית משנית לה.

עבור אנשים כמו פוזנר, שהם אמנם מיעוט אבל דעתם נשמעת בבתי משפט, פרטיות משמשת בדרך כלל להונאת אחרים – כמו במקרה של מועמד לעבודה המסתיר עבר פלילי. פוזנר עצמו אוהב לספר שהוא לא מוטרד מחדירה לפרטיותו, כי בסלולרי שלו אפשר למצוא לכל היותר תמונות של חתולים. אלא שנקודת המבט השמרנית שלו ושל דוברים אחרים מסוגו מעוררת ביקורת רבה בשנים האחרונות. העיתונאי גלן גרינוולד, מייסד ועורך העיתון האינטרנטי "אינטרספט" ומי שסייע לאדוארד סנודן לחשוף את סודות ה־NSA, אמר על פוזנר כך: "כל עוד אתה משעמם ולא מאיים, כלומר לא מוציא לפועל את החופש הפוליטי שלך, אין לך מה לחשוש ממעקב אלקטרוני. אבל גם ההפך הוא נכון: אם אתה עושה דבר מה לא מקובל או מאתגר את בעלי הכוח, אזי אתה מצדיק את המעקב".

זהו טיעון שרבים חזרו עליו, ומי שניסח אותו בדרך החדה ביותר הוא סנודן עצמו: "לטעון שלא אכפת לך מהזכות לפרטיות כי אין לך מה להסתיר, זה כמו לטעון שלא אכפת לך מחופש הביטוי כי אין לך מה לומר. תחת השגחה, אנחנו פועלים בדרך חופשית פחות, מה שאומר שאנחנו באופן מעשי חופשיים פחות". כאשר פוזנר תקף את הרעיון לפיו אזרחים יצלמו את המשטרה, בטענה ש"יש דבר כזה שנקרא פרטיות", ענה לו גרינוולד כי שופטים שכמותו מכירים בזכויות אדם רק כשהן שייכות לשליחי השלטון ולאליטה הכלכלית – ומתעלמים מהן כשהן נוגעות לאזרחים פשוטים. "זה אמור להיות בדיוק הפוך", אמר גרינוולד. "לבעלי הכוח הציבורי צריכות להיות פחות זכויות לפרטיות מאשר לאנשים פרטיים".

תומר אפלבאום

במאמר שכתב ב– 1978 , טען השופט האמריקאי ריצ'רד פוזנר כי מהותה של הפרטיות היא עניינם של אנשים להסתיר מידע לא מכובד ולא ראוי, ולכן היא פוגעת למעשה ביעילות הכלכלית המחייבת שקיפות ומידע זמין

כל אלה אינם רק אנקדוטות היסטוריות והתפלפלות מוסרית: מאמרים אלה, עיצבו את תפישת מושג הפרטיות בארצות הברית, ובמידה רבה הציבו בחוק האמריקאי ובעולם העסקים האמריקאי את ההיבט הקנייני של הפרטיות לפני הזכות לפרטיות של הציבור הרחב. הנה דוגמה: "לאחרונה מסרתי את המפתחות לחשבון האימייל שלי לשירות שהבטיח להפוך אותו למודל מבריק של יעילות", דיווחה לפני כחצי שנה עיתונאית "ניו יורק טיימס", אמנדה הס, לאחר שנרשמה לשירות חינמי של חברה בשם אנרול. עד מהרה התגלה מחירו האמיתי של המוצר: השירות נמצא בשליטתה של חברה לניתוח מידע שיווקי, ובזמן שהוא מנקה את תיבות האימייל הוא גם עורך חיפוש בדואר שנמחק – ומוכר את המידע היקר שהוא מוצא שם לתאגידים. "כשחברת המידע מצאה, למשל, קבלות משירות המוניות של ליפט, היא מכרה את המידע באופן אנונימי לחברת אובר", סיפרה הס.

מקרים כאלה מתרחשים מדי יום במחשב ובטלפון החכם של כל אחד מאתנו. גוגל, פייסבוק, אמזון וכמעט כל שירות אינטרנטי אחר אוגרים מידע על כל מי שמתחבר אליהם – ומוכרים אותו למרבה במחיר, לעתים קרובות לצורך משלוח פרסום ממוקד. אין זה מקרה שאנחנו מחפשים מוצר באתר אחד, ומיד מופיעה לנו פרסומת שלו בכל האתרים ובכל המכשירים האחרים שלנו. את הדגש האמריקאי על הצד הקנייני של פרטיות אפשר לראות גם במלחמה על פרטיות רפואית, שבה חברות ביטוח מנסות לגלות מידע בעוד לקוחותיהם מעדיפים להסתיר אותו, או המאמצים של מעסיקים לדלות מידע על מועמדים לא רק מרשת כמו לינקדאין, הפונה לשוק העבודה, אלא גם בפייסבוק ובאינסטגרם.

 

התפתחויות חדשות

פרטיות היא נושא כה מורכב, שגם תלוי בתרבות ובגיאוגרפיה, עד שלעתים לא ברור אם כולם מדברים על אותו הדבר. בעולם רואים היום כמה כיוונים שונים שאליהם מתפתחת תפישת הפרטיות, באופן טבעי בעיקר סביב תקשורת אלקטרונית. אצל האמריקאים הזכות הקניינית חשובה ולכן הזכות של תאגידים נמצאת לעתים קרובות לפני זכותם של הלקוחות "להיעזב לנפשם", אבל באירופה התמונה כמעט הפוכה. שם רואים בפרטיות זכות יסודית שנוגעת למהותו ולכבודו של האדם. לאחר שנים ארוכות של דיונים והתלבטויות, הודיע לאחרונה האיחוד האירופי על תקנות חדשות המכונות GDPR (General Data Protection Regulation, ראו כתבה בעמ' 98), שייכנסו לתוקף כבר במאי 2018, וישנו לחלוטין את משוואת הכוח בין צרכנים לתאגידים בקרב על המידע והפרטיות.

סנודן: "לטעון שלא אכפת לך מהזכות לפרטיות כי אין לך מה להסתיר, זה כמו לטעון שלא אכפת לך מחופש הביטוי כי אין לך מה לומר. תחת השגחה אנחנו פועלים בדרך חופשית פחות, מה שאומר שאנחנו באופן מעשי חופשיים פחות"

אי־פי

על פי החוק האירופי החדש, כל חברה שפועלת באחת ממדינות האיחוד תידרש להציג בפני אזרחים שידרשו זאת ממנה מידע רב, למשל איזה מידע החברה מחזיקה עליהם, מה נעשה במידע הזה, וגם לדרוש מהתאגיד למחוק את המידע או להגביל את השימוש בו. זה סוג של מהפכה, והיא נוגעת גם לחברות שאינן אירופאיות, לרבות ישראליות, שיש להן עסקים או לקוחות באירופה. מפרי החוק צפויים לשלם קנסות של עשרות מיליוני דולרים.

כיצד מתכוננים התאגידים להתמודד עם החוק החדש? "יש להן שתי בעיות יסודיות", מסביר ד"ר נמרוד קוזלובסקי, ראש מחלקת טכנולוגיה ורגולציה במשרד עוה"ד HFN ושותף עצמאי ב־JVP Labs, המתמחה בתחום הסייבר והגנת הפרטיות. "האחת היא שזה עולה הרבה כסף; והשנייה, שהם חשופים לסכנות משפטיות וטכנולוגיות. למשל, במקרה שבו פורצים לרשת וגונבים מידע על אנשים או לקוחות. זה גורם לחברות להתחיל לחשוב בכיוון ההפוך ממה שהיה עד עכשיו: לצמצם את כמות המידע על הלקוחות שהן שומרות. אם עד כה, הגישה היחידה היתה לאגור כל מידע, כי אולי יהיה לו שימוש בעתיד, כיום תאגידים מתחילים לחשוב כיצד לצמצם את היקף המידע שהם אוגרים. למשל, ללמוד את הדברים החשובים ואז למחוק את המידע הפרטי. כך, לכאורה, לא יהיה לחברות מידע ספציפי על אנשים, הן יהיו פטורות מבקשות הדיווח של הציבור – וגם לפורצים לא יהיה מידע אישי לגנוב".

אז בקרוב תהיה "פרטיות" שונה לאמריקאים, לאירופים, לסינים ואולי גם לאזרחי מדינות אחרות – לרבות ישראל. אלא שאם נביט מעט קדימה, נגלה שהדיון על איסוף המידע הוא קצת המלחמה של אתמול, ושהשאלה החשובה יותר כעת שונה לחלוטין: מה בדיוק הממשלות והתאגידים עושים עם כל המידע הזה. ב"ניו יורק טיימס" דווח לאחרונה כי פסיכולוג ומומחה מידע מאוניברסיטת סטנפורד, פרופ' מיכל קוסינסקי, מצא שאיסוף מידע פשוט ותמים למראה – כמו "לייקים" למותגים ולסלבריטאים בפייסבוק – יכול ליצור הערכה אמינה לטבעו של אדם, לרבות מנת המשכל שלו, תכונות האופי שלו ועמדותיו הפוליטיות.

זו פצצה אמיתית. אם איסוף מידע תמים ושימוש באלגוריתמים מעולם הבינה המלאכותית יכולים לייצר הערכות כאלו על כל אחד ואחת, אזי פרטיות כבר אינה עניין של שמירה על תמונה מביכה, אלא של הגנה מפני ניסיונות למיון, סינון, ואפילו הנדסה חברתית.

נמרוד קוזלובסקי: "תאגידים מתחילים לחשוב כיצד לצמצם את היקף המידע שהם אוגרים. למשל, ללמוד את הדברים החשובים ואז למחוק את המידע הפרטי. כך, לכאורה, לא יהיה לחברות מידע ספציפי על אנשים והן יהיו פטורות מחובת הדיווח, וגם לפורצים לא יהיה מידע אישי לגנוב"

עופר וקנין

"כבר כיום תאגידים מבצעים דירוג של צרכנים", אומר קוזלובסקי. "הבנק עושה לך דירוג אשראי וקובע לך את הריבית, חברת הביטוח מדרגת את הסיכון שלך ומחליטה האם למכור לך פוליסה, ומבחנים מדרגים את הסיכוי שלך להצליח בצבא או בלימודים. בעתיד, עם הצטברות המידע ויכולת העיבוד שלו, התהליך הזה יהיה הרבה יותר חד והרבה יותר אלים. עיבודים של המידע שנאסף עליך יכתיבו למשל את הגורל שלך בשוק העבודה. האירופאים מבינים זאת, אבל גם הם עדיין לא נכנסו לכל השאלות והחוק לא נותן את כל התשובות. בחוק האירופאי החדש לא דרשו באופן מפורש מתאגידים להציג בפני הציבור את האלגוריתמים ודרכי עיבוד המידע שלהן – כנראה כי זו תהיה כניסה עמוקה מדי לתוך ליבת הנכסים וזכויות היוצרים של החברות".

פרטיות לעשירים בלבד

מרגע שמעלים את שאלת הפרטיות, בין אם עושים זאת על פי כללי המשחק באמריקה, באירופה או בסין, מיד עולות שתי מסקנות מדאיגות: האחת היא שגם אם החוקים יגבילו את האיסוף ואת האחזקה במידע גולמי על הציבור, מוסדות ותאגידים עדיין יוכלו ללמוד ולסווג כל אחד מאתנו בצורה די מדויקת, ולעשות בסיווג כל שימוש שייראה להם. אנחנו יכולים להקפיד על אבטחת הטלפון ולעשות שימוש בכלי הצפנה מתקדמים, אבל אלגוריתם עתידי יוכל לאפיין את התנהגות שלנו ברשת, לסווג אותנו ואולי להודיע לחברות שלא כדאי לגייס אותנו לעבודה, לתת לנו שירותים בנקאיים ולמכור לנו ביטוח. המערכות הללו אינן זקוקות למידע מדויק על אדם – מספיק להן סיווג המבוסס על הערכה סטטיסטית של, נניח, 80%. ומה עם האנשים שייפגעו שלא בצדק? זו תהיה בעיה שלהם.

המסקנה המדאיגה השנייה היא שפרטיות והשלכותיה עלולות להרחיב עוד יותר את הפערים בין העשירים לכל השאר. האמידים שבינינו יוכלו לרכוש שירותים דיגיטליים במערכות ללא מעקב – תמורת תשלום. משתמשי פייסבוק כיום חושפים את עצמם ומשלמים על השירות בפרטיות שלהם, אבל לא קשה לדמיין רשת זהה שתעלה, נאמר, 100 דולר לחודש, ותהיה נטולת פרסומות ונקייה ממעקב. ואילו מצד חברות הדירוג, ברור שמערכות סיווג מבוססת אלגוריתמים והסתברויות יעניקו סיווגים גבוהים למי שהפרוטה מצויה בכיסו או בכיס משפחתו. האם כל זה מזכיר למישהו פרק בולט מהסדרה "מראה שחורה"? בהחלט: ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, שאלת הפרטיות תעבור מאיסוף המידע לשימוש בו – ולדרך שבה השימוש הזה משפיע על חיינו.

בשנת 2010 העריך מייסד ומנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג, שבשל צמיחת הרשתות החברתיות חלה נסיגה בקנאותם של אנשים צעירים לפרטיותם, ושהנכונות לחלוק מידע אישי עם יותר ויותר אנשים הולכת וגדלה. "זו נורמה חברתית שהתפתחה עם הזמן", אמר צוקרברג. ואולי זה נכון – גם אם רבים עדיין קנאים לפרטיותם. עובדה: רבים נועלים ומסתירים את הטלפון החכם שלהם מפני זרים, לעתים אפילו מבני משפחה – וכל זאת מבלי להכיר את רשימת השימושים המדאיגים באמת שכבר עתה נעשית במידע שלהם. וצוקרברג עצמו? את הבחירה שלו לא קשה לזהות: רק לאחרונה הוא רכש את כל הבתים של כל השכנים שלו, כדי להבטיח קצת פרטיות לו ולמשפחתו.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות