תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הלקוח לא תמיד צודק. תלוי כמה הוא שווה

לכתבה
עיבוד תמונה: עדי ע

בעידן של מידע כמעט מושלם, חברות מטפחות לקוחות שצפויים להכניס להן הון במשך שנים, בעזרת מחירים נוחים ושירות מועדף. ומי שלא התברך בפרופיל הנכון? הוא ישלם יותר בשביל פחות, ואולי בכלל לא יקבל שירות

2תגובות

תארו לעצמכם שאתם מחכים בתור בבנק, יושבים דקות ארוכות על הספסל בסניף, נהנים מהמזגן אבל בעיקר מוטרדים ממספר האנשים הנמצאים בתור לפניכם. בעודכם ממתינים, מעבירים את הזמן בגלישה בנייד תוך פזילה לכיוון הפקידים, בניסיון לאמוד כמה זמן עוד תאלצו להמתין, נכנס לסניף אדם לבוש בקפידה, נועל נעליים איכותיות וניכר עליו שהוא אדם אמיד. הוא רק פוסע אל הסניף ואחד הפקידים מתפנה מכל עיסוקיו, פונה אליו, מזמין אותו להיכנס למשרד שלו ובדרך עוצר להכין לו אספרסו. סביר להניח שהייתם מתרגזים. הנה אתם מחכים – ולעשירים מפנים ישר את הדרך ועוד נותנים להם שירות עדיף. הייתם בוודאי נעים בכיסא בחוסר נוחות, מוחים בקול רם בתקווה שמישהו ישמע אתכם, אולי אפילו דורשים לדבר עם מנהל הסניף או מאיימים להעלות פוסט בפייסבוק. אבל אם נודה על האמת, מדי יום עוקף אתכם אדם בעל ממון בתור. אתם פשוט לא יודעים את זה, ואם הייתם יודעים וניגשים להתלונן, התשובה שהייתם מקבלים היא "ככה זה".

ומה אם האפליה אינה כה גלויה ובוטה? נניח שאתם מתקשרים לשירות הלקוחות של ספקית הטלוויזיה הרב־ערוצית שלכם, ואחרי המתנה ארוכה מציעים לכם רק את החבילה הבסיסית ביותר במחיר לא אטרקטיבי, וגם זה על ידי נציג שאין לו עניין אמיתי למכור לכם? גם אם תגיעו אליו עם נאום מוכן על הצעה עדיפה שקיבלתם מהמתחרה, ותבקשו להתנתק, הוא פשוט יגיד לכם "טוב". אם לשפוט לפי הדברים שאמר תומס מייט, מנכ"ל חברת הכבלים האמריקאית Cable One בוועידת הטכנולוגיה ומדיה של ג'יי.פי מורגן בתחילת 2016, ייתכן שבעתיד הלא רחוק המענה האלקטרוני במוקדי השירות יענה: "אם אתם זקוקים לשירות הקישו 2; אם אתם עניים, הקישו 1 ונתקו את השיחה". החברה שבראשה הוא עומד מתייחסת אחרת ללקוחות בעלי יכולת כלכלית שונה, בהתאם לדירוג אשראי שמכינה עבורה חברת ביג דאטה, הסביר מייט בוועידה. לשירות הלקוחות, אמר, ניתנה הנחיה לספק עזרה מינימלית בלבד ללקוחות בעלי דירוג נמוך.

"כתוצאה מהידע שהולך ומצטבר אצל החברות, הסובסידיות ההדדיות שפעם אפיינו את מערכות השיווק מתחילות להתפורר", מסביר פרופ' ברק ליבאי מבית הספר אריסון למינהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה. "כך נוצרת בעיה חברתית: אנשים שונים מקבלים רמה שונה של שירות והצעות מחיר שונות, בהתאם למה שהם שווים לפירמה".

את הסטודנטים שלו מלמד ליבאי כי הדרך הנכונה לנהל את השיווק היא ניתוח הלקוחות על פי פרמטר ערך חיי הלקוח (Customer Lifetime Value), שמבטא את ההכנסות העתידיות הצפויות מלקוח מסוים. לפי המודלים השיווקיים, על החברות להעריך את ההכנסה הצפויה מכל לקוח על פני התקופה שבה הוא צפוי לצרוך את השירות או המוצר שמציעה החברה, ולתת ללקוחות הצעות ערך בהתאם ליכולתה של הפירמה להרוויח מהם לאורך זמן. כיום מודה ליבאי שדווקא היכולת ליישם את המודלים הללו, בעידן של מידע כמעט מושלם, מעוררת בעיה חברתית כלל לא פשוטה: "חברות ינתחו את הלקוחות ויפעלו על פי המידע. התובנות יכולות להיות פשוטות – למשל, לאדם שגר בשכונה טובה ויש לו אוטו טוב, אני אתן מחיר נמוך יותר כי כך הוא יישאר אתי לטווח הארוך וכך ארוויח עליו זמן רב. לעומתו, מאדם שעתידו או מצבו הכלכלי מצטייר כפחות מזהיר, ארוויח כנראה רק בטווח הקצר – ולכן אגבה יותר ממנו כסף או אחסוך בעלויות על השירות שהוא מקבל".

כיום מצויים בידי החברות כלים המאפשרים להן לבצע ניתוחים מורכבים של פעילות הלקוחות, וכן מידע רב שלא היה ברשותן בעבר, וכעת נכלל בשקלול יכולתו הכלכלית של הלקוח. "המשמעות היא שיהיו לקוחות שיקבלו מחירים טובים ושירות טוב, ויש כאלה שלא. הבעיה היא שבכל חברה ובכל שירות, אלה אותם האנשים", אומר ליבאי, ומוסיף כי האפקט החברתי של תופעה זו צפוי להיות חמור: "אותם אנשים שערך חיי הלקוח שלהם גבוה בחברה אחת, הערך שלהם גבוה ברוב המקומות. יהיו קבוצות באוכלוסייה שבכל מקום שאליו ילכו הן ישלמו יותר ויקבלו שירות גרוע יותר".

למעשה, זה כבר קורה, אומרת ד"ר עירית ניצן מהפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב. "כבר כיום לא כולם מקבלים את אותו שירות, וברור שזה יגבר עם העמקת השימוש של המשווקים במידע. כיום חברות שעובדות כך מפלחות את הלקוחות לכמה רמות. המידע יאפשר להגיע לפילוח מדויק יותר ולעשות מיון עמוק יותר – עד לרמת הפרט". לדבריה, כשאין ניצול מקסימלי של המידע, הלקוחות ה"טובים" מסבסדים בפועל את הלקוחות הפחות טובים. שמרגע שהפירמות יוכלו לנתח בצורה מדויקת יותר את הלקוחות, ויתנו העדפה ללקוחות שתורמים יותר לרווחיות החברה, התמונה תשתנה מי שיסבסד את תעדוף הלקוחות ה'טובים' האלה יהיו דווקא הלקוחות שמייצרים לפירמה ערך נמוך יותר, מאחר שלחברה יהיה פחות כדאי להשקיע בהם או להציע להם הצעת ערך שתשמר אותם". במקביל, חברות שמכירות בכך ששימור לקוחות הוא המרכיב שמניע את גלגלי הרווחיות שלהן יהיו מוכנות לוותר על חלק מהרווחיות של הלקוחות ה"טובים", ובמקום זאת לתת להם 'פינוקים' שיעמיקו את נאמנותם. הן יעשו זאת מתוך הכרה שזה יאפשר להן להשאיר את הלקוח הרווחי אצלן לזמן ארוך יותר, שבו ייהנו מהרווחים ממנו. מי שיסבסד את תעדוף הלקוחות ה'טובים' יהיו דווקא הלקוחות שמייצרים לפירמה ערך נמוך יותר, מאחר שלחברה יהיה פחות כדאי להשקיע בהם או להציע להם הצעת ערך שתשמר אותם".

"חברות יגידו: 'משתלם להפסיד על אדם כלשהו כסף עכשיו, כי נרוויח עליו בעתיד'", מוסיף ליבאי. "על אדם שהוא מסוכן יותר, או שהחברה מעריכה שהסיכוי להרוויח עליו נמוך יותר, היא תרצה להרוויח יותר בטווח הקצר – וזה אומר שהוא ישלם יותר. הטרגדיה בסיפור הזה היא שכולם צודקים. אין פה רשעים. מצד אחד, החברות רוצות להרוויח. לימדו אותן שצריך להתאים את הצעה למוצר ולמקסם ערך לקוח, וזה מה שלכאורה הן גם אמורות לעשות. מה שהשתנה זה שעכשיו יש ידע".

אלדד רפאלי

פרופ' ברק ליבאי, המרכז הבינתחומי הרצליה: "הסובסידיות ההדדיות שפעם אפיינו את מערכות השיווק מתחילות להתפורר. כך נוצרת בעיה חברתית: אנשים שונים מקבלים רמה שונה של שירות והצעות מחיר שונות, בהתאם למה שהם שווים לפירמה"

חלק מהניתוח יוקדש גם לערך החברתי של הלקוח שנגזר מקשרים חברתיים, מכוחו של הלקוח ברשתות החברתיות ומיכולתו ליחצ"ן את העסק, לטוב ולרע – למשוך לקוחות חדשים או להרתיע אותם. ערך חברתי גבוה עשוי לפצות על ערך חיי לקוח נמוך, מאחר שחברות רוצות להימנע, למשל, מלהסתבך עם אנשים שיש להם כוח גדול ברשתות החברתיות, אבל ליבאי מצנן את השמחה. לדבריו, לרוב יש מידה רבה של חפיפה בין הלקוחות בעלי ערך חיי לקוח גבוה לבין בעלי ערך חברתי גבוה, מסיבה פשוטה: "יש להם את החברים הנכונים", כהגדרתו.

 

כמה אתם שווים

היה קשה מאוד למצוא עבור כתבה זו מרואיינים מתוך החברות עצמן, שיספרו על האופן שבו הן פועלות. בדרך כלל אנשים שמחים מאוד להתראיין לכתבות העוסקות בביג דאטה ולספר איך החברה שלהם מטמיעה מערכות ועובדת חזק בתחום, אך אף חברה לא מעוניינת להצטייר כנבל שממקסם הכנסות ומעדיף עשירים על עניים. כנראה בצדק, ובוודאי באקלים הנוכחי הדורש מבכירים לדקלם טקסטים על "קפיטליזם קשוב".

ובכל זאת, בכירה בתחום השיווק בישראל הודתה באוזנינו שהשאיפה היא לשכלל את המערכות וליהנות מהידע הרב שנצבר על הלקוחות כדי להתנהל בצורה נכונה יותר: "כיום הטכנולוגיה מתגמלת בעיקר את הצרכן", היא אומרת. "הארגונים מתלהבים מהדאטה ומאוטומציה של השיווק. נותנים לצרכנים את ההצעה שמתאימה להם והצרכנים נהנים יותר. אבל הארגונים עדיין מתקשים לעשות כסף מהדאטה. הם משקיעים המון, אבל הלקוחות דווקא מוציאים פחות כי הם מקבלים הצעה מדויקת. הלקוחות אולי קונים יותר, אבל גם פועלים בצורה חכמה יותר והתוצאה היא שהעלייה בהכנסות אינה תואמת את קצב ההשקעה בטכנולוגיה. השינוי יגיע כשנכניס לאלגוריתם את שווי הלקוח. אז בעצם נציע ללקוחות ה'שווים' את ההצעה הרלוונטית עבורם, וללקוחות הפחות טובים את ההצעה שמשתלמת לעסק".

עיבוד תמונה: עדי ע

אם לקרוא לילד בשמו, הרי שזוהי אפליית מחירים; אך חשוב לומר כי המחוקק מתיר זאת. רונן רגב כביר, מנכ"ל ארגון אמון הציבור, מסביר כי בחלק גדול מהתחומים מותר כיום, בהגדרה, לנקוט אפליית מחירים. כך למשל במתן הנחות לחברי מועדוני לקוחות. גם הבנקים עושים זאת, ולמעשה חייבים להפלות בין לקוחותיהם, כי הריבית שהם גובים משקפת סיכון – ובין השאר את מידת הסיכון הנשקף מהלקוח. "אפליית מחירים היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. היא חלק מהתחרות", אומר כביר. "עם זאת, במציאות החדשה שבה בידי העסק יש מידע רב מאוד על הלקוחות שפונים אליו, והוא יכול להתאים לכל לקוח הצעה אינדיבידואלית, כל המושג של שיווי משקל בין היצע וביקוש שמוכר לנו מההכלכלה הקלאסית – נעלם". לדבריו, עסקים יודעים כיום מספיק על לקוחותיהם כדי שיוכלו לגבות מכל אחד מהם את המחיר הגבוה ביותר שביכולתו לשלם. "בעגה הכלכלית זה נקרא 'להסיט את עודף הצרכן ליצרן', אבל בלקסיקון שלנו זה פשוט 'לקרוע לנו את הצורה'", הוא מסכם.

פרופ' עודד קניגסברג מלונדון ביזנס סקול מכניס את הדברים להקשר היסטורי: "אפליית מחירים היא דבר עתיק. כיום יש יותר אפשרות טכנולוגית וכלים לעשות זאת, אם יודעים לקרוא את הנתונים, אבל תמיד חברות נתנו מחיר לפי הלקוח שהיה מולן, ותמיד לקוחות טובים קיבלו תנאים מצוינים ולקוחות לא טובים קיבלו תנאים אחרים. אנשים עשו את זה לפי מאות שנים".

 

אתם מפוטרים

שנים חיינו בתחושה ש"הלקוח תמיד צודק", ושלנו הלקוחות פשוט "מגיע" לקבל שירות טוב ומחיר הוגן. אבל המידע משנה את התמונה הזו, וכשחברות יכולות בקלות לנתח ולהבין כמה אנחנו שווים להן, הן יכולות באותה קלות להחליט כמה הן יהיו מוכנות להעניק לנו. את המציאות הזאת ממחיש סיפורה של רוני, שאחרי פעמיים שבהן הפעילה את ביטוח הרכב קיבלה מחברת הביטוח שלה הודעה שעם תום הפוליסה לא תבטח אותה שוב. עד כה, כלל האצבע היה שחברות ביטוח מעלות את הפרמיה על ביטוח הרכב, או מקשות על חידוש הפוליסה, אחרי שלוש פעמים שבהן הפעיל הלקוח את הביטוח. אבל רוני בעוונותיה אינה לקוחה קורצת מספיק. במשק הבית שלה מחזיקים רק במכונית אחת, היא לא עשתה ביטוחים נוספים באותה חברה, היא עצמאית, ובן זוגה שכיר בתחום שאינו יציב במיוחד. חברת הביטוח פשוט זיהתה אותה כלקוחה שלא יהיה נורא "לפטר". כתוצאה מכך היא נאלצה לחפש חברת ביטוח אחרת, והצעות המחיר שקיבלה היו גבוהות הרבה יותר – מי יסכים לבטח לקוח שחברה אחרת "זרקה"?

הרעיון שניתן לפטר לקוחות החל להתפתח כבר ב־2011. בתחילה חברות חששו לעשות זאת, אבל בעולם שבו לפירמות יש מידע מלא כמה הן מרוויחות מכל לקוח, ומספיק נתונים כדי להבין אם הלקוח יעניק להן ערך בעתיד או לא, הפרידה מלקוחות קלה הרבה יותר. "חברות עבדו שנים באסטרטגיה של נתח שוק", אומר בכיר בתחום הבנקאות. "המחשבה היתה שאם נתח השוק יהיה גדול יותר, ניתן יהיה להוריד עלויות תפעול ולעבוד באופן יעיל יותר. כעת יש התפכחות, והבנה שצריך לעבוד רק עם הלקוחות ה'טובים', שכיום אפשר לדעת מיהם. בעבר, למשל, הבנקים נלחמו נגד הרעיון שיהיה בנק דואר. כיום הם רק רוצים שייקחו מהם את הלקוחות הלא טובים, שרק מוציאים עליהם כסף כי הם רוצים טלר שישרת אותם".

אריק סולטן

רונן רגב כביר, מנכ"ל אמון הציבור: "אפליית מחירים היא חלק מהתחרות, אך במציאות החדשה שיווי משקל בין היצע וביקוש שמוכר מההכלכלה הקלאסית - נעלם. בעגה הכלכלית זה נקרא 'להסיט את עודף הצרכן ליצרן', אבל בלקסיקון שלנו זה פשוט 'לקרוע לנו את הצורה'"

חוסר הידע שהיה בעבר יצר מעין שוויון ביחסם של העסקים ללקוחות, אומר ליבאי. על פי חוק פארטו הידוע, 20% מהלקוחות הם אלה שתורמים ל־80% מהרווח, אבל לא תמיד ניתן היה לדעת מיהם אותם 20%. "היה מערך של סובסידיה שנבע מחוסר ידע. חברות פשוט לא ידעו, אז כולם קיבלו והיו מי שסבסדו את האחרים", הוא אומר. "כיום החברות יודעות מי שווה להן יותר, וחוק פארטו משתנה. במקום על הערכה, הוא מבוסס כעת על ידע על אודות אנשים ספציפיים. יש פירמות שבהן החלוקה היא לא 20־80, אלא יש לקוחות שהם אלה שתורמים ל100% מהרווח". לדבריו, הדבר רווח בעיקר בתחומי התעופה והתיירות.

ואכן, בענף התיירות יש מי שכבר הבין זאת. בכתבה שפרסם "ניו יורק טיימס" נעשתה השוואה בין ההתנהלות בספינה "טיטאניק", שבה היו אנשי המעמדות הנמוכים בקומות התחתונות כלואים מאחורי סורגי ברזל, לבין אוניות הנופש בנות זמננו שבהן כלל אין כניסה למיעוטי יכולת, בעיקר מאחר שחברות הנופש גילו שהנאתם של הנוסעים העשירים נפגעת כשהם נתקלים ב"פשוטי העם". בעקבות זאת מיהרו ב"טיימס" להכריז על התפשטותה של שיטת הקאסטות, המעמדות, מהודו, ואימוצה על ידי העולם המערבי.

עד לאחרונה התקשורת התמקדה בעיקר ביכולת של החברות בכלל ושל אתרי הקניות כפרט למקסם הכנסות מהלקוחות ולגבות מהם הכנסה עודפת בזכות המידע שנאסף עליהם. אם תרצו, "אפליית מחיר" שפוגעת יותר במי שיש להם יכולת לשלם. בחנויות "הרגילות", הנמצאות ברחוב או בקניון, לכל פריט יש מחיר ולמנהל החנות (או בעלי הרשת) אסור לשנות את המחיר בין קונה לקונה. אמנם בחנויות בערים שונות המחירים שונים, אבל באותה החנות המחירים זהים לכל הלקוחות. אך באתרי הקניות, התמונה שונה. לאחרונה חשף "וול סטריט ג'ורנל" כי באתר הנופש והטיסות Orbitz, הצעות המחיר לגולשים הנכנסים לאתר ממחשבי אפל גבוהות יותר מאלו שניתנות לבעלי מחשבים אחרים. למה? כי ניתוח נתונים שערך האתר הראה שבעלי מחשבים של אפל רוכשים לרוב נופש יקר יותר, ושהם לנים בחדרים טובים יותר ורגישים פחות למחיר – תובנה שתורגמה ישירות להצעות מחיר גבוהות יותר. עבור משתמשי אפל, ההצעות הזולות יתחבאו בעמוד השני או השלישי של תוצאות החיפוש, בעוד שלאנשים הגולשים ממחשבים אחרים יופיעו נופשים במחירים נמוכים יותר כבר בעמוד התוצאות הראשון. גם אובר התמודדה עם הטענה שהיא מתמחרת במחיר גבוה יותר נסיעות ממקומות שבהם מתגוררים אנשים ממעמדות סוציו־אקונומיים גבוהים יותר.

גם כביר מוטרד מאפליית המחירים הזו, שבה מוצאים עצמם דווקא הישראלים בצד הנפגע. "בחודשים האחרונים התברר שכשישראלים גולשים לקנות מכשירי חשמל באתרים מחו"ל מוצגים להם מחירים גבוהים יותר מלתושבי מדינות אחרות, כי כאן רמת המחירים גבוהה יותר", הוא אומר. "כך גם בחלק מאתרי האופנה. אז פה זה מידע בסיסי – אתה במדינת אי ואין לך ברירות אז אני גובה ממך. אבל בעתיד אתרים וחנויות יידעו לגבות מכל אחד מאיתנו את המחיר הכי גבוה שנוכל לשלם".

 

יקר להיות עני

מנכ"ל משרד הפרסום באומן בר ריבנאי, יוסי לובטון, חושב שהיכולת לבצע תמחור פרסונלי אינה בהכרח לרעת הלקוח. "שני אנשים יכולים לראות מחירים שונים. אבל אפליית המחירים עשויה דווקא לעזור ללקוחות חלשים", הוא אומר. אלא שבמציאות, השכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות לא ממש נהנות מהמצב והמציאות רחוקה מאידיליה של "כל אחד משלם כפי יכולתו". כך למשל, בארצות הברית מתומחרים שירותים פיננסיים שונים באופן דיפרנציאלי, על פי דירוג האשראי של הלקוחות. התוצאה היא שדווקא עניים נדרשים לעתים קרובות לשלם הרבה יותר עבור אותם שירותים בנקאיים – מאחר שהם מסווגים כלקוחות מסוכנים.

קניגסברג מסרב להתרגש. "חברות המתמקדות רק בצרכנים 'טובים' מסכנות את עצמן ויכולות להגיע למצב שהן יורות לעצמן ברגל. יקומו חברות אחרות ויגידו 'אנחנו מתמקדות באותם לקוחות שלא מקבלים שירות ראוי' ויפנו לפלח השוק הזה". וניצן מוסיפה: "לקוחות שונאים להיות לא מועדפים – להיות הקטנים והמקופחים שלא מקבלים שירות". לדבריה כבר צצות חברות, למשל בענף הליסינג, שבפרסום שלהן מנסות לפנות בדיוק ללקוחות שחוו את התחושה הלא נעימה הזו, ופונות מראש לפלח הבינוני־קטן. "הם הבינו שאם אתה מנהל צי רכב של 20 מכוניות, אתה לא רוצה להיות לקוח של חברת ליסינג שמטפלת בציי הרכב של חברות הענק. והם אומרים זאת מפורשות. כשחברת אופרייט ליס, למשל, משתמשת בססמה 'כל לקוח מועדף'", היא משתמשת בדיוק בתובנה הזו.

מתן בר, עד לאחרונה מנהל מרכז הפיתוח לחוויית משתמש של פייפאל, מדבר על עולם שלם שמתפתח בתחום האשראי במטרה לייצר דירוגי אשראי חלופיים ולהתבסס על נתונים מדויקים יותר, יחד עם פתרונות למתן אשראי למי שלא יכולים לקבל אשראי מהבנקים. ניצן מסבירה כי אסור להשאיר את הדברים ליד המקרה, וכי הרגולטור יצטרך להתערב ולקבוע חוקים ותקנות חדשים. "יש תחומים לא מעטים שבהם למעשה התפקיד של הרגולטור יהיה לוודא שלפחות השירות הבסיסי יינתן גם לאלה שערך חיי הלקוח שלהם נמוך", היא אומרת. "זה נכון לא רק לפיננסים, אלא גם לתקשורת, לבריאות ולהרבה תחומים אחרים".

אולי באמת לכל לקוח יימצא בעתיד מי שייתן לו שירות ברמה שתתאים ליכולותיו הפיננסיות. אבל דמיינו עולם שבו חלק ניכר מהשירותים שכיום אנחנו מגדירים כבסיסים ניתנים רק למי שיש להם ולאחרים אין גישה אליהם. בטוח לא תרצו להיות מסומנים כלקוחות שלא כדאי להשקיע בהם – או גרוע מכך, שאיש אינו רוצה בהם.

גם אם כל זה נראה לכם רחוק ואתם חשים בטוחים, עם יכולות מקצועיות, קריירה וכושר השתכרות שלכאורה מגוננים עליכם מהדרוויניזם הכלכלי שתואר כאן, אין לכם הרבה סיבות להיות רגועים. פרופ' יובל נח הררי צופה שבעתיד כ־15% מהאוכלוסייה יהנו מרווחה כלכלית, ואילו השאר יחיו פחות טוב, אולי ללא עבודה. זאת, עוד לפני התממשות חזון הבינה המלאכותית, שלפי תחזיות רבות צפויה להוביל למחיקת מקצועות ולהרחבת האבטלה – דווקא בין המלומדים. אפילו מי שנהנים כיום מהיותם "לקוחות זהב" עלולים למצוא את עצמם בעתיד ב"קאסטות" של אלו השווים פחות. ובעולם שבו אי השוויון מעמיק והולך, וכאשר חברות יודעות עלינו עוד הרבה יותר משהן יודעות כיום, המגמות שאנו רואים כעת עלולות להיות רק המבוא להקדמה.

 

הכותבת מגישה את "עושות חשבון" ו"עובר ושב" בערוץ 10 ומובילה יחד עם פרופ' ברק ליבאי את קורס השיווק של היחידה להכשרת מנהלים במרכז הבינתחומי הרצליה

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות