התינוקת הזאת רק נראית אמיתית - אבל היא יכולה לשנות את עתיד האנושות

תחילה מרק סאגאר התמחה באמנות של יצירת פנים דומות להפליא למציאות. כעת הוא יוצר אנשים מבפנים החוצה. מי ינצח בקרב על הבינה המלאכותית?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
כתבה על אינטליגנציה מלאכותית
צילום: SOUL MACHINES
ביזנסוויק
בלומברג ביזנסוויק
ביזנסוויק
בלומברג ביזנסוויק

אנשים עושים דברים מוזרים בניו זילנד. באוניברסיטת אוקלנד, אם ברצונכם להריץ שעות על שעות של ניסויים על תינוקת הכלואה בכיסא תינוקות, אין בעיה. אתם אפילו יכולים לשוחח עם ראשה חסר הגוף, הפטפטני להפתיע.

בייביX, היצירה הווירטואלית של מרק סאגאר וחוקרים בצוותו, נראית אמיתית להחריד. הילדה, שהיא תמונה תלת־ממדית המבוססת על תמונות של בתו של סאגאר מגיל 18 חודשים, היא בעלת לחיים ורודות, עיניים חמות וראש מלא שיער בלונדי. יש לה קול רך ומתוק.

כשביקרתי במעבדתו בשנה שעברה, בייביX היתה תקועה בתוך מחשב, אבל עדיין יכלה לראותי יושב מול המסך עם "אביה". כדי לקבל את תשומת ליבה, היינו קוראים, "היי, בייבי. תסתכלי עליי, תינוקת", ומנופפים בידיים. כשהמבט שלה ננעל על פנינו, היינו מציגים בפניה ספר מלא במילים, כמו "תפוח" או "כדור" ותמונות של כבשים ושעונים, ומבקשים מבייביX לקרוא את המילים ולזהות את החפצים. כשהיא ענתה נכון, שיבחנו אותה, והיא חייכה בביטחון. כשהיא טעתה, נזפנו בה והיא החלה לדמוע ולהחמיץ פנים.

מוזר לפגוש ילד וירטואלי שיכול לקרוא מספר, אבל הרבה יותר מבלבל זה להרגיש גאווה אבהית כשהיא מצליחה לקרוא מילים ברצף ופניה מוארות בשמחה שנראית אותנטית. בייביX ואני ממש הרגשנו קרובים לרגע, ולמדנו זה מזו באמצעות הבעות פנים ואיתותים עדינים שהרגישו אנושיים למדי. זו התחושה שסאגאר ביקש לעורר במחקרו ובעזרת החברה החדשה שלו, סול משינס (Soul Machines).

המונח "בינה מלאכותית" נמצא בשימוש לתיאור כל סוג של חישוב מסתורי ולא אישי שמתבצע מאחורי דלתיים סגורות. חוות מחשבים ענקיות מחשבות להן כמויות נתונים עצומות, משתמשות בסטטיסטיקה כדי לנתח את ההיסטוריה שלנו באינטרנט, הרגלי הנהיגה והדיבור, כדי להפיק מודעות מותאמות אישית, מפות טובות יותר ואת סירי, העוזרת האישית של אפל. זוהי התייחסות אמורפית לבינה מלאכותית שגרמה לאנשים רבים – מסטיבן הוקינג ועד אילון מאסק – להביע ספקנות לגבי הטכנולוגיה, שיוצרת תחושה לא טבעית, ואולי אפילו לא אמיתית.

סאגאר הוא דמות מובילה במחנה המנסה להעניק לבינה המלאכותית נופך אנושי. לדבריו, לבינה הזו יש פוטנציאל ליצור יחסים סימביוטיים יותר בין אנשים ומכונות. הוא אינו הראשון שחושב כך, אבל גישתו לפתרון היא ייחודית – סינתזה של שנותיו המוקדמות כמדען מחשבים, והמאוחרות בעולם האפקטים המיוחדים בהוליווד. הפנים, הוא הסיק, הן המפתח לפריצה הגדולה שתאפשר ליצורים וירטואליים לעורר תחושה שיש בהם חיים. יצירותיה של סול משינס חסרות תקדים במובן זה. הן מחמיצות פנים ומגחכות בניואנסים של שרירי פנים שדומים להפליא לאלו שלנו. יש להם קולות אנושיים, והן כבר נמכרו על ידו לשימוש כמענה מקוון לחברות בתחומים כמו ביטוח וחברות תעופה. סול משינס רוצה לייצר את הגל הראשון של עוזרים וירטואליים חביבים ונאמנים למציאות שעובדים כסוכני שירות לקוחות ומפיחים חיים בחתיכות פלסטיק כמו אקו של אמזון והום של גוגל.

חברות עם שאיפות דומות ביפן ובארצות הברית יצרו מגוון רחב של אווטארים וירטואליים, עוזרים והולוגרמות. מערכות בינה מלאכותית ורובוטים יכולים להשיג את מלוא הפוטנציאל שלהם רק אם יציגו דימוי אנושי ככל האפשר. הם חייבים שיהיו להם זכרונות, טוענים המומחים, ומשהו שדומה לרגשות, כדי להניע אותם לחפש חוויות משלהם.

הגישה של סאגאר בחזית הזו היא התרומה הרדיקלית ביותר שלו לתחום. מאחורי הפנים המופלאות שהוא יוצר נמצאים מודלים ביולוגיים וסימולציות חסרי תקדים. כשבייביX מחייכת, זה בגלל שסימולציית המוח שלה הגיבה לגירוי באמצעות שחרור של דופמין, אנדורפינים וסרוטונין וירטואליים למערכת שלה. זהו חלק מהפרויקט הגדול של סאגאר, להשתמש בבינה מלאכותית בתור הנדסה הפוכה להבנת הדרך שבה בני אדם חושבים. הוא רוצה להגיע לשורשיהן של רגשות, תשוקות ומחשבות של בני אדם, ולהשתמש במסקנות כדי להנחיל אותן למחשבים ורובוטים, שיהיו דומים לנו יותר.

"מאז שנות ה־20 של חיי הרהרתי בשאלה אם מחשב יכול להיות אינטליגנטי, האם יכולה להיות לו מודעות, וזה בער בעצמותי", הוא אומר. "רצינו לבנות מערכת שלא רק לומדת בעצמה, אלא שיש לה הנעה ללמוד והנעה ליצור קשרים עם העולם. הצבתי לעצמי יעד מטורף של ניסיון לבנות מודל חישובי של התודעה האנושית".

סאגאר ובייבי X במעבדת סול משינס באוקלנדצילום: IAN TEH

הדבר הכי מעורר פלצות בניסיונו: הוא מגיע לשם מהר יותר ממה ששיערו כולם. מאז סוף השנה שעברה, בייביX גידלה לעצמה גוף ולמדה לנגן בפסנתר. איך שילדים גדלים מהר...

בניגוד לרוב האנשים שעובדים בעמק הסיליקון, סאגאר לא משתמש בהנדסה כברירת מחדל. "כשמדענים רואים את העולם ואמנים רואים את העולם, הם מתבוננים באותו הדבר", הוא אומר, "אך משתמשים בשפה שונה ובנקודות מבט שונות כדי לתאר אותו. אבל הכל נכון. הכל מקושר".

הוא עלה על הרעיון הזה מוקדם. הוא נולד בניירובי ב־1966. אביו עבד בחברת הרכבות המזרח אפריקאית ועבור תאגיד הרבורס כמנתח מערכות, ותכנת כרטיסי ניקוב לניהול תשתית הרכבות. אמו הציירת לקחה אותו לבקר בשמורות הטבע כל יום חמישי כדי להתאמן בציור בעלי חיים. כמה שנים לאחר מכן, המשפחה עברה לניו זילנד, שם החל סאגאר לעזור לאביו בתיקונים ושיפוצים בבית – תיקון הטלוויזיה, שיפור הצנרת, כיול מנוע המכונית. הוא המשיך להשחיז את כישורי הציור שלו, תוך שהוא שואב השראה מציורי הדיוקן של אמו. "היא הצליחה לצייר כמעט כל אדם בשלושה קווים וציירה את קווי המתאר בצורה הנכונה ביותר", הוא אומר. "זה עורר בי מודעות רבה לחשיבות של קווי המתאר של עיני אנשים, הפה שלהם ודברים כאלה".

סאגאר השתמש באבחנות אלו כצעיר בחו"ל, כשצייר דיוקנאות תמורת כסף ברחובות ובמסעדות. כמו צעירים רבים הוא לקח חופשה ארוכה בין התיכון לאוניברסיטה. במשך ארבע שנים חצה הלוך ושוב את כדור הארץ, צייר, הגיש משקאות, מכר מדלת לדלת, ואפילו מילא שקי חול עבור הצבא האוסטרלי כדי לממן את עצמו. לאחר שחזר לניו זילנד למד לדוקטורט בהנדסה באוניברסיטת אוקלנד, והמשיך לפוסט דוקטורט ב־MIT. במסצ'וסטס הוא ועמיתים בנו מודלים דיגיטליים של עין אנושית שהיו מפורטים ודומים למציאות מספיק כדי שמנתחים יוכלו להתאמן עליהם. ב־1998 התקשרו מהוליווד וסאגאר גויס ליצור דימויי מחשב, CGI, שייראו פחות ממוחשבים.

הפרויקט הראשון שלו היה גרסה מחודשת של הסרט מ־1964 The Incredible Mr. Limpet שבו נדרש הצוות של סאגאר להפוך את ג'ים קארי לדג מדבר שרודף אחר צוללת נאציות (כן, ברצינות. בסרט המקורי כיכב דון נוטס). וורנר ברדרס אנטרטיינמנט נטשו את הפרויקט לאחר ששילמו 10 מיליון דולר על יצירת הבעות פנים דיגיטליות לקארי, והחליטו שהמחיר גבוה מדי. סאגאר המשיך לעבוד על פנים דיגיטליות, והשתמש בסקיצות כבסיס לסטארטאפ בשם Life F/X שפיתח עוזר וירטואלי. הפנים שיצר הקריאו אימיילים בקול. החברה גוועה עם פקיעתה של בועת הדוט.קום, כך שסאגאר התחיל לעבוד כאיש אפקטים מיוחדים עבור אימאג'וורקס של סוני פיקצ'רס (יוצרת ספיידרמן 2). הוא התפרסם בעסקי הסרטים, וחזר לניו זילנד ב־2004. שם, בווטה דיגיטל, חברת האפקטים שנוהלה על ידי במאי "שר הטבעות" הניו זילנדי פיטר ג'קסון, זכה סאגאר בשני פרסי אוסקר בשבע שנים, עבור עבודתו ב"קינג קונג" של ג'קסון וב"אווטאר" של ג'יימס קמרון. הסינתזה שעשה בין הנדסה ואמנות העניקה לו יתרון ביצירת קינג קונג והנאבי החייזריים, שנראו אמיתיים. שנים של ציור דיוקנאות ויצירת עיניים דיגיטליות העשירו אותו בתובנות לגבי הניואנסים של הפנים, שלמומחי CGI אין. תוכנת האפקטים שלו הקלה עליו לצלם שחקן המפגין סדרת הבעות ולרתך אותן אוטומטית לפניה של גורילה ענקית, למשל. "התנועות הכמעט בלתי נתפשות של העין והפנים הן אלה שגורמות לנו להבין שיש נשמה מאחוריהן", הוא אומר. הוא חש שמצא את הפתרון לחידת הפנים, וחלם על משהו גדול יותר. הוא שם עין על ההתקדמות בטכנולוגיית הבינה המלאכותית וראה הזדמנות לשדך אותה לאמנותו. ב־2011 הוא עזב את עסקי הקולנוע וחזר לאקדמיה לראות אם יוכל לעשות יותר מאשר שכפולי רגשות והבעות. הוא רצה לרדת לעומקם של הגורמים שלהם. הוא רצה להתחיל ליצור מודלים של בני אדם מבפנים החוצה.

"אנחנו רוצים לדעת מה מניע אותנו, מה מניע למידה חברית, מהו טבעו של הרצון החופשי"

מרק סאגאר

באוניברסיטת אוקלנד, סאגאר הקים את מעבדת אנימייט טכנולוג'יס, וגייס כתריסר חוקרים. צוות אנימייט עבד בחדר צפוף שהיה חם ודביק בגלל החום שהפיצו המחשבים רבי העוצמה. כשראיתי את המקום לפני שנה, המהנדסים היו מוקפים בפרצופי ענק מונפשים שהוקרנו על הקירות, כל נקבובית וכל שערה בגבות היו מובחנים בדמותם. הפרצופים נראו כעומדים לפתוח בשיחה, שריריהם מתרחבים ומתכווצים עם כל נשימה.

בפינה אחורית במעבדה סאגאר ישב בין ערימות של פתקים וספרים כמו "הארכיאולוגיה של המוח" ו"עקרונות מידול ממוחשב במדעי המוח". שם, על שני מסכי מחשב ענקים, הוא החל ללמד את בייביX לצעוד. התינוקת הביאה לשיא את יכולות המעבדה, ששילבו בין אמנות יצירת הפנים של סאגאר והחידושים הטריים ביותר בלמידת מכונה ותוכנות דיבור. מתחת לפנים המלאכיות נמצאה טכנולוגיה חלוצית וכמעט מחרידה.

בקליק עכבר קילף סאגאר את עורה של בייביX, והשאיר זוג עיניים צפות, עם ורידים וכל זה – מחוברות למוח מפורט וגזע מוח היורד לכיוון הגב. גרסה זו של בייביX עדיין יכלה לראות את העולם ולתקשר איתנו. כשהראינו לה את המילים, החלק במוח שמעבד שפה האיר בצבע סגול. כששיבחנו אותה, מרכז העונג במוח הואר בצהוב. "החוקרים בנו הרבה מודלים ממוחשבים של קוגניציה וחלקים ממנה, אבל אף אחד לא חיבר אותם יחד", הוא אמר.

"זה מה שאנחנו מנסים לעשות: להלחים אותם ביחד ולשים אותם בגוף מונפש. אנחנו מנסים ליצור מערכת עצבים מרכזית למחשוב אנושי".

סאגאר הקליק שוב, ורקמת המוח והעיניים נעלמה וחשפה תמונה מורכבת של נוירונים וסינפסות במוחה של בייביX – רשת כבישים מהירים מורכבת להפליא של קווים דקים וצמתים שזהרה בעוצמות תאורה שונות כשבייביX עשתה את מה שעשתה. שכבה זו של הנדסה קיימת בזכות השנים שהצוות של סאגאר עבד בלימוד וסינתוז המחקר החדש ביותר על פעולת המוח. גרעיני הבסיס במוח מחוברים לאמיגדלה, שמחוברת לתלמוס, וכך הלאה, והפונקציות של כל אחד מהם. במילים אחרות, הצוות מאוקלנד בנה את מה שהוא כנראה המפה המפורטת ביותר של המוח האנושי והשתמש בה כדי להריץ מערכת מדהימה של סימולציות.

צילום: SOUL MACHINES

בייביX אינה רק תמונה אינטימית; היא בעצם מעגל מודפס חי. זרמים וירטואליים של סרוטונין, אוקסיטוצין וכימיקלים אחרים מוזרמים לסימולציה, ומפעילים נוירו־קולטנים וירטואליים.

אפשר לצפות בזמן אמת כאשר המוח של בייביX מפריש דופמין וירטואלי, מפעיל אזורים מסוימים ומפיק חיוך על שכבת הפנים שלה. כל החלקים עובדים ביחד באמצעות מערכת הפעלה שנקראת "שפת המוח" (Brain Language), אשר סאגאר וצוותו המציאו. מאז שדיברנו בשנה שעברה, המטרות של סאגאר לא איבדו משאפתנותן. "אנחנו רוצים לדעת מה מניע אותנו, מה מניע למידה חברתית, מה הוא הטבע של הרצון החופשי, מה מעורר סקרנות וכיצד זה מתבטא בעולם", הוא אומר. "אלה שאלות פנטסטיות על טבעם של בני אדם, שאפשר לנסות ולענות עליהן עכשיו מכיוון שהטכנולוגיה השתפרה כל כך".

זמן לא רב אחרי פגישתי הראשונה עם בייביX, ארז סאגאר את מעבדתו וחוקריו ועבר לקומה העליונה של בניין פרי האיקוני באוקלנד. שם הוא הקים את סול משינס כדי למסחר את פריצות הדרך של צוותו. בסטנדרטים שלו, היישומים המסחריים בטווח הקצר הם די ישירים. 45 עובדים, כולל אמנים, מומחי בינה מלאכותית, מומחי שפה ומתכנתים, בונים צוות שחקנים של עוזרים וירטואליים. ברובם, הם גרסאות מסוגננות של הדברים שיצר סאגאר בהוליווד, רק שהם מספיק חכמים כדי להבין שפה מדוברת ולענות לשאלות, וגורם הקריפיות שלהם נמוך ביחס לבני אדם וירטואליים אחרים.

הפנים הראשונות שסול משינס חשפו בפני העולם, בפברואר, היו של נאדיה, אישה לבנה יפה עם שיער חום משוך לאחור, עיניים ירוקות, שפתון ורוד וקולה של השחקנית קייט בלאנשט. הצוות של סאגאר פיתח אותה עבור סוכנות ביטוח הנכות הלאומית של אוסטרליה, שמתכננת להעסיק אותה כעוזרת מקוונת עבור כ־500 אלף נכים במדינה.

התקווה היא שמי שידבר עם נאדיה באתר הסוכנות ימצא אותה אישית ושימושית יותר מאשר צ'אטבוטים מבוססי טקסט או תפריטים אינסופיים בקו הטלפון הממוחשב.

האינטראקטיביות היא דו־צדדית, לפי סאגאר. נאדיה מהנהנת בעדינות כדי להראות שהיא מבינה, ונראית תמהה כשהיא מבולבלת, אבל היא גם מפרשת את הבעות הפנים של הצופים בה באמצעות המצלמה על המחשב האישי או הטלפון הסלולרי. "אם אתם נראים מבולבלים, היא תוכל לראות אתכם ולהנחות אתכם", אומר סאגאר. "אתם עדיין יכולים לצעוק על הדברים האלה, אבל הם יגיבו בצורה מכובדת. אנשים יודעים איך להתמודד עם לקוחות נרגזים ולהתאים את שפת הגוף למצב. אנחנו יכולים לעשות אותו הדבר".

סאגאר קיבל עזרה עם נאדיה, הוא השתמש בטכנולוגיית ווטסון של יבמ כבסיס לזיהוי הדיבור שלה. החברה שלו גייסה את בלאנשט, שבילתה 15 שעות בהקלטת משפטים שהתוכנה יכולה לעבד למגוון רחב של תגובות לשאלות. נאדיה כבר נבחנה על 10,000 אנשים, שלימדו אותה לשכלל את תשובותיה ואת הרגשות שהיא מפגינה בהזדמנויות שונות. ממשלת אוסטרליה מצפה שהיא תתחיל לעבוד במשרה מלאה בתחילת השנה הבאה.

סול משינס מנהלת עתה עשרה ניסויים עם חברות תעופה, ספקי שירותי בריאות, וחברות שירותים פיננסיים. בשלב מוקדם המבחן הגדול ביותר של החברה יהיה אם המשתמשים יחשבו שהתוכנה ריאליסטית מספיק ויביעו את שביעות רצונם משיחה עמה. אפילו חוויות לקוח טובות עם צ'אטבוטים, שבהן הצ'אטבוט נותן את התשובה המתאימה, נוטות לתסכל אנשים בגלל שהם מרגישים שמכרו אותם בזול.

לעת עתה פיתח הצוות של סאגאר את הגרסאות של העוזרים הווירטואליים שלו באופן המותאם לכל לקוח. "רוב לקוחותינו רואים את העובד הדיגיטלי הראשון שלהם כהרחבת המותג", אומר סמנכ"ל העסקים גרג קרוס. "הם עוברים תהליך עיצוב שדומה לבחירת פרזנטור למסע פרסום בטלוויזיה".

כדי להקל את שכפול התהליך, סול משינס כותבת תוכנה ליצירת דמויות שמתמצתת את פיתוחן לסדרה של תפריטים פשוטים. על ידי הזזת כמה חוגות, סאגאר יכול להפוך אוואטר צעיר ורזה לאחד שמנמן ומבוגר יותר ולשנות את צבע הפנים ותכונות אחרות. כל תוצאה שנוצרת מהתפריט נראית מלאת חיים כמו דמות שלחברות הפקה ומשחקי מחשב נדרשים מיליונים כדי ליצור. החברה שילמה לשחקנים כדי להקליט מאות שעות של מונולוגים, ויצרה ספריית אודיו נרחבת. עם הבשלתה של הטכנולוגיה, קרוס מצפה שהיא תתרחק ממסך המחשב. יצרניות רכב כבר חושבות על דמויות שעונות לשאלות של נוסעים במסכים של מכוניות אוטונומיות. כך גם אמזון, אפל וגוגל שירצו לתת פנים לעוזרים הווירטואליים שלהן.

"רוב לקוחותינו רואים את העובד הדיגיטלי הראשון שלהם כהרחבת המותג. הם עוברים תהליך עיצוב שדומה לבחירת פרזנטור למסע פרסום בטלוויזיה"

גרג קרוס, סמנכ"ל העסקים
צילום: SOUL MACHINES

"אנחנו גם בוחנים את הרעיון של יצירת סלבריטאי דיגיטלי", אומר קרוס. אולי נכין גרסה דיגיטלית של מוזיקאים או ספורטאים מובילים, ומעריצים יוכלו לשוחח עמם?".

כמו קרוס, סאגאר נראה לעתים בלתי מודע לכך שהרעיונות האלה מצמררים. באוגוסט, כשביקרתי בסול משינס לראות את היצירות החדשות של סאגאר, הוא לבש טי שירט שעליה מצוירים שני עוברים ברחם אחד, מסודרים במבנה של ראש לבהונות, כמו ין־יאנג. אחד מהעוברים הוא אנושי; לשני יש מוח מלאכותי מלא מעגלים אלקטרוניים. הוא רצה להפוך את העיצוב הזה ללוגו של החברה. משקיעים שהעניקו לו 7.5 מיליון דולר בנובמבר שעבר ירטו את הרעיון.

סאגאר מצטייר כאקדמאי ואיש חזון, שלפעמים אחוז דיבוק. אם תשאלו אותו שאלה פשוטה, אתם עלולים לקבל תגובה של 30 דקות שכוללת הסברים על בינה מלאכותית, אמנות, פסיכולוגיה ואפלטון. קשה לדמיין את האיש הזה מנהל משא ומתן עם חברת ביטוח, מנסה למכור לבכיר בחליפה אוואטר וירטואלי, ללא שהמצב יסתבך. אולם סאגאר אומר כי הוא אוהב את החלק המסחרי של העסק, מכיוון שהוא עוזר לו להבין טוב יותר מה אנשים אוהבים ולא אוהבים באוואטרים שלו ולהתמקד בפרטים הקטנים יותר של אינטראקציות בין אנשים.

גירסה 5.0 של בייביX כבר התפתחה הרבה מעבר לראש המרחף המקורי. עכשיו יש לה גוף מלא שיושב בכסא תינוק, הרגליים מתנדנדות וידיה מחפשות משהו לעשות. לקראת השלב הבא, כדאי שתשבו ואולי גם תצטיידו במוצץ.

התוכנה של סאגאר מאפשרת לו להעמיד לוח זכוכית וירטואלי בפני בייביX. על הזכוכית הזו הוא יכול להקרין הכל, כולל דפדפן אינטרנט. משמעות הדבר היא שסאגאר יכול להציג מקלדת של פסנתר מאתר כמו הפסנתר הווירטואלי או לוח ציור מ־Sketch.IO ולראות מה יקרה. מתברר שהיא עושה מה שכל ילד עושה: היא מנסה לחבוט בידיה על המקלדת או לקשקש ציור כלשהו.

מה גורם לבייביX לגעת בקלידים? כשאחת מידיה נוגעת בקליד, הוא מפיק צליל שהתוכנה הופכת לגל שמוזן היישר אל הסימולציה הביולוגית שלה. התוכנה מפעילה אז אות במערכת השמיעה שלה, שמחקה את מה שהיה קורה באוזן אנושית אמיתית – רטט של השיערות. בנפרד, המערכת מפעילה קולטני מגע באצבעותיה, ומשחררת מנה של דופמין דיגיטלי למוח שלה. "הפעם הראשונה שזה קורה, זה חידוש עצום מכיוון שלתינוקת לא היתה תגובה כזו לפני כן כשנגעה במשהו", אומר סאגאר. "אנחנו עושים סימולציה של תחושת גילוי. זה משנה את האלסטיות של הנוירונים המוטוריים־סנסוריים שלה, וזה מאפשר ללמידה להתרחש באותו הרגע".

האם התינוקת משתעממת מהפסנתר כמו שאר התינוקות שאינם מוצרט? כן, בהחלט. היא דופקת על הקלידים, וכמות הדופמין בסימלוציה בקולטני המוח שלה פוחתת, כך שבייביX מתחילה להתעלם מהמקלדת.

סאגאר חבר לאנט הנדרסון, פסיכולוגית שמנהלת מעבדת מחקר על תינוקות באוקלנד, כדי לקדם את הטכנולוגיה. הנדרסון צילמה מאות שעות של אינטראקציות בין תינוקות למטפליהם בזמן שביצעה ניסויים שונים, כמו ללמד תינוק מילה חדשה או להתעלם ממנו במשך כמה דקות. הנתונים על תגובות הילדים – צחוק, בכי, תנועות ידיים, שינוי היציבה – עוברים דיגיטציה כדי ליצור מודל התנהגותי מבוסס יותר.

"אנחנו יודעים את התנועות המדויקות, מיקרו־הבעות ותגובות", אומר סאגאר. "כשאנו בונים את המודלים הבאים לבייביX, נוכל לייצר את ההתנהגות הזו".

תוך כ־18 חודשים מתכננת הנדרסון להשתמש בגירסה משודרגת של בייביX כדי לערוך ניסויים עם מטפלים וילדים אחרים. היא רואה את התינוק הווירטואלי כדרך לבחון תיאוריות חדשות בדרכים שבעבר לא היו עולות על הדעת, באמצעות שינוי אלפי משתנים כרצון החוקרים – מה אם תינוקת לא מחייכת, מה אם היא לא שומרת על קשר עין, ועוד. בחינת תגובות של ילד וירטואלי לגירויים, אומרת הנדרסון, עשויה לעזור לחוקרים להבין איך ליצור קשר טוב יותר עם ילדים בשר ודם שאינם חברותיים במיוחד.

אפשר לצפות בזמן אמת כאשר המוח של בייביX מפריש דופמין וירטואלי, מפעיל אזורים מסוימים ומפיק חיוך על שכבת הפנים שלה. כל החלקים עובדים ביחד באמצעות מערכת הפעלה שנקראת "שפת המוח" (Brain Language), אשר סאגאר וצוותו המציאו

צילום: SOUL MACHINES

בתורו, סאגאר רוצה לקדם את שאיפתו להבין את הטבע האנושי. "אנחנו יכולים להקליט את האמא באינטראקציות שלה עם תינוק וירטואלי ולהמשיך להוסיף תכונות לבייביX עד שהיא תהיה כל כך דמויית חיים שנוכל לקבל אינטראקציה טבעית", הוא אומר. "בנקודה הזו, נשיג את מטרתנו".

ומה אז? רבים מחוקרי המוח בעולם התרשמו מהסימולציות שסאגאר ואנשי בינה מלאכותית אופטימיים אחרים יצרו. "ביליתי יותר ויותר זמן עם החבר'ה האלה", אומר גארי לינץ', פרופסור לנוירוביולוגיה באוניברסיטת קליפורניה באירווין. "הכל אמיתי. זה כבר יצא מהתחום האקדמי". הבעיה עם עבודה כמו זו של סאגאר, כפי שרואה זאת לינץ', היא שהתוצאה הסופית – תינוק וירטואלי עם תודעה אמיתית – היא כל כך מורכבת וייחודית שהיא איננה מראה שימושית להתנהגות אנושית. "זה יעשה משהו שאף אחד לא חלם עליו", הוא אומר. התינוקת תצא מהדלת ותאמר, 'ביי ביי, יש לי משהו אחר לעשות'".

חוקרים אחרים מזהירים כי סאגאר מטעה אנשים בנוגע למצב הטכנולוגיה דרך הפרצופים החמודים והמשכנעים שהוא יוצר. "אנשים אוהבים לעשות האנשה לדברים האלה, ואנחנו נוטים להיקסם מהם", אומר קן גולדברג, פרופסור להנדסה תעשייתית ומחקר תפעול באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. "נותנים להם מראה אנושי והתנהגות אנושית, ואז יש אחריות כפולה להיות ברורים לגבי מגבלותיהם". הוא מעריך את סאגאר על עבודת המחקר שלו, אך אינו רוצה שהן יעוררו אצל אנשים תקוות שווא לגבי התועלת קצרת הטווח של טכנולוגיה כזו.

לסאגאר יש נטייה לדבר כאילו בייביX יכולה לעשות את כל הדברים שהוא חולם עליהם. אמנם אפשרי להניח שמטרתו הסופית היא עולם שבו בני אדם מחוברים להפליא למכונות, אולם הוא מבלה תכופות סופי שבוע בשממה כדי להתרחק ממחשבים, והוא לא נותן לילדים שלו לגלוש באינטרנט בלילה. זו לא בדיוק ההתנהגות שמישהו מצפה מאדם שמקדם את הבינה המלאכותית במהירות הגדולה ביותר אל הבלתי ידוע ומקווה לטוב. במהלך אחת משיחותינו, ציינתי כי סיפורים כמו "פרנקנשטיין" לא מסתיימים בטוב דרך כלל. "אנחנו לא חופרים קברים ומוציאים גופות", הוא אומר, ומתחמק מהשאלה המוסרית של סיפור האדם ששיחק את אלוהים.

לא צריך להיות פרנואידים כדי להאמין שעליית הבינה המלאכותית יכולה להיות הרת אסון לבני האדם. המחשבים עשויים להתחיל לקבל החלטות עבור עצמם, וההחלטות הללו יכולות להיות מזיקות למין האנושי. ברגע אחד בייביX יכולה לאכול רפרפת וירטואלית מאתר כלשהו; וברגע הבא היא יכולה למכור את הבית כי זה ישעשע אותה, או להחליט שהיא רוצה להיות מקבלת ההחלטות בו.

סאגאר שאנן לגבי הדברים הללו. "אנחנו מחפשים אחר בסיס הדברים, כמו שיתוף פעולה, שהוא הכוח החזק ביותר בטבע האנושי", הוא אומר. כפי שהוא רואה זאת, רובוט אינטליגנטי שהוא לימד לשתף פעולה יהיה נוח יותר לעבודה עם בני אדם ולקשור עימם קשרים, ופחות בעל נטייה לשעבד אותנו או לקצור את גופנו לצרכיו. "אם ברצוננו באמת לנצל לטובה את הבינה המלאכותית, אנחנו צריכים ללמוד לשתף פעולה עם המכונות", הוא אומר. "העתיד הוא סרט. הוא יכול להיות דיסטופי או אוטופי, זה תלוי בנו". בואו נתפלל שזו תהיה קומדיה מחממת לב.

הכתבה פורסמה בגיליון אוקטובר של מגזין TheMarker

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker