תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רעידת אדמה בנונילנד: האם מתקרב הקץ לשליטתו של מוזס ב"ידיעות אחרונות"?

לכתבה

באמצעות רשימות שחורות, עובדים צייתנים, קשרים עם אנשי עסקים ופוליטיקאים ולא מעט פחד, נהנה במשך שנים נוני מוזס מיכולת בלתי רגילה לעצב את תמונת המציאות ■ האם הגילויים בתיק 2000 מבשרים את הסוף? ■ "ידיעות אחרונות": "חומרים ממוחזרים" ■ נוני מוזס, מספר 2 בדירוג המשפיעים של מגזין TheMarker

46תגובות

רוב אזרחי ישראל כלל לא מכירים את תווי פניו. הם לא שמעו את קולו. אפילו עובדים בכירים שלו לא שוחחו עמו מעולם. הוא דואג לשמור על טבעת רחבה של מקורבים שאותה אף אחד לא יכול לחדור. אבל ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", הוא אחד האנשים בעלי העוצמה הציבורית הגדולה ביותר בישראל בעשורים האחרונים. ההשפעה האדירה שהיתה לו על סדר היום הציבורי באמצעות כלי התקשורת בקבוצת "ידיעות אחרונות", ובמעגלי השפעה נוספים שלו, הטילו פחד משתק על רשימה ארוכה של מקבלי החלטות. כולם היו בידיו.

אבל בשנים האחרונות כוחו האדיר של מוזס מתערער. הוא כבר לא בעל העיתון הנפוץ בישראל, ומנגד זירת האינטרנט שיבשה את יכולתו לקבוע את סדר היום הציבורי. בתוככי מערכת העיתון יש ערפל סביב העתיד העסקי של החברה, וסביב התנהלותו העתידית של מוזס, והשליטה בקבוצה כולה עשויה לעבור בעלות. פרשה 2000, שבה נחשפו לפי החשד שיחותיו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו במגעים לעסקה מושחתת ביניהם, מציבים כעת את מוזס בנקודת שפל נמוכה ביותר. אם יירד מהבמה, תהיה לכך השפעה מרחיקת לכת על הציבוריות הישראלית כולה. הזירה הפוליטית־תקשורתית, שכבר החלה להסתגל לנסיגה האטית־אך־עקבית בכוחו, תחזה בשינוי מהיר הרבה יותר.

>> הסוד נחשף: הרשימות השחורות של "ידיעות אחרונות"

כיצד צבר נוני מוזס את כוחו בעיתון? כיצד יצר את מעגלי ההשפעה שלו? ומהם האיומים המרכזיים שעשויים כעת להביא אל סופה את התקופה הארוכה שבה "ידיעות אחרונות" לא אפשר למקבלי ההחלטות לפעול למען הציבור?

מי שפגש את מוזס מתאר אותו כאדם חמור סבר וכבעל התנהלות תוקפנית כלפי מתחריו וכלפי מי שהוא רואה בהם יריבים.

בספרה של עדי מרקוזה־הס, "העיתון", שפורסם ב־2012 ועסק בהיסטוריה של "ידיעות אחרונות", היא משרטטת באריכות את האופן שבו הצליח מוזס לתמרן את בני משפחתו שהחזיקו במניות בעיתון, לכרות בריתות ולהפר אותן, להבטיח הבטחות ולא לעמוד בהן – וכך לקבל את השליטה הבלתי מעורערת בקבוצה.

בניין ידיעות אחרונות, ראשל"צ
מוטי מילרוד

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של מגזין TheMarker. לדירוג המלא של 100 המשפיעים - לחצו כאן

תמיד היו מאבקים פנימיים במשפחת מוזס. נח מוזס, אביו של נוני, התעמת במשך שנים עם בני משפחתו שהחזיקו גם הם במניות ב"ידיעות אחרונות". הוא לא הסכים שהם יתערבו יתר על המידה בנעשה בעיתון. מבחינתו, די בהעסקת חלק מבני משפחתו ובמתן "מענקים" מפעם לפעם. אלא שבתחילת שנות ה־80 בני המשפחה התאגדו, דרשו להקים מועצת מנהלים ולקבוע מדיניות ברורה לחלוקת דיווידנדים. נח נאלץ לדון בכך, אך דרש שבני המשפחה יקבלו על עצמם מגבלה שלפיה לא יוכלו למכור את מניותיהם לאנשים שאינם בני המשפחה.

באוקטובר 1985 נפגע נח מוזס מאוטובוס כשחצה את הכביש מול מערכת העיתון, ולמחרת מת מפצעיו. לאחר מותו הפתאומי ניסה נוני לקבל את השליטה בעיתון, אבל בשלב הראשון נכפה עליו ניהול משותף יחד עם שאר בעלי המניות – העורך דב יודקובסקי, המנכ"ל המשותף עודד מוזס ובני משפחה נוספים. נוני מוזס הוביל מאבקים חריפים נגד מתחריו מבית. תחילה חבר לבן דודו, זאב מוזס, שסייע לו להשתלט על העיתון. מאוחר יותר התעמתו השניים בחריפות, והיחסים ביניהם הגיעו עד לבית המשפט. בהסכם חסוי אחר, חבר מוזס לבת דודתו, מימי מוזס, ולשותפים נוספים, וכך הצליח להדיח מתפקידו את יודקובסקי. כך השיג נוני מוזס שליטה בלתי מעורערת בעיתון, על אף שלא היה בעל המניות הגדול ביותר בו.

בספר מתארת מרקוזה־הס כיצד בכמה ישיבות התנהל נוני מוזס בתוקפנות מול יודקובסקי, לרבות שימוש בשפה חריפה וצעקות. בשלב מסוים, כאשר חשש מהדלפות, הוא התעקש – על אף התנגדותו של זאב מוזס – להתקין מצלמות נסתרות שיעקבו אחר העובדים. הוא גם האשים את יודקובסקי בתשלומים נסתרים לבכירי המערכת. ההאשמה הזו נענתה במכתב חריף של יודקובסקי נגד נוני מוזס תחת הכותרת "הסגנון הוא האדם".

ב־1997 היה נראה כי נוני מוזס עלול לאבד את השליטה בעיתון. בתביעה שהגיש נגדו זאב מוזס החליט בית המשפט כי יש להקים מועצת מנהלים מסודרת לעיתון. נוני היה בעמדת חולשה ובעלי המניות שהתאגדו נגדו היו עשויים ליטול ממנו את שליטתו בעיתון. ואולם לפתע החליט זאב מוזס, שהיה מותש מהמאבקים, לוותר על מניותיו ולמכור חלק מהן לאליעזר פישמן, אז טייקון עולה ובן בריתו של נוני מוזס. מאז 1998, נוני מוזס מחזיק בשליטה מוחלטת בעיתון, ולפי מרקוזה־הס הוא נהפך ל"מנהל ריכוזי הנושף בעורפם של העובדים". העיתון הגיע באותן שנים לשיא התפוצה שלו ולרווחיות גבוהה, ומוזס הצליח להעצים את כוחו.

שלושה מעגלי השפעה

יון פדר (מימין) וערן טיפנבורן (משמאל)
אריק סאלין

אנשים שמכירים את פעילותו אומרים כי משימת חייו היא לשמור על מעמדו של הנכס המשפחתי, העיתון שבמשך שנים היה בעמדת נחיתות מול "מעריב", ושאותו הצליח אביו להפוך ל"עיתון של המדינה". כדי לשמור על מעמדו, נקט מוזס אסטרטגיה שבה הוא חייב להיות המוביל בכל שוק – בעיתונות המודפסת, באתרי חדשות באינטרנט, בעיתונות כלכלית, במקומונים והיכן לא. אולם מוזס אינו רק שחקן בתחום העיתונות. הוא ממלא תפקיד מרכזי גם בזירת ההשפעה הישראלית בכללותה. יש לו – או לפחות היתה לו – השפעה רחבה על הציבוריות הישראלית.

שיחות עם גורמים שמכירים את מנגנון הפעילות של "ידיעות אחרונות" מלמדות על שלושה מעגלי השפעה שעמדו לרשותו של מוזס: העיתון, המועדון וההון־שלטון. המעגל הראשון והמובהק ביותר הוא מערכת "ידיעות אחרונות" והעיתונים המסונפים אליה. אמנם, מוזס עצמו לעולם אינו משוחח ישירות עם עיתונאים, גם לא עם הבכירים ביותר, ולא מעביר הנחיות כתיבה ישירות לפרשנים או עיתונאים, אבל יש לו "כוורת" של מנהלים בכירים שצועדים איתו עשרות שנים ומבצעים את הוראותיו. בעיקר, עומדים לרשותו עורכים ראשיים, בעיתון או באתר, שמצייתים לפקודותיו ללא עוררין.

במשך השנים היו ל"ידיעות" כמה עורכים ראשיים שגילו נאמנות למוזס. הבולט שבהם היה משה ורדי המנוח, וכיום זהו רון ירון. עורכים אחרים – אילון שליו, רפי גינת ושילה דה־בר – החזיקו מעמד תקופות קצרות יותר, מסיבות שונות. באתר החדשות של קבוצת "ידיעות אחרונות", ynet, ניהל מוזס מערכת יחסים קרובה עם העורכים הראשיים יון פדר וערן טיפנברון. לצד זאת, יש כתבים בולטים שמקורבים למוזס, מסקרים תחומים שבהם הוא מעורב ומכירים יותר מאחרים את האינטרסים השונים שלו. עיתונאים אלה העניקו למוזס את מוקד הכוח המרכזי שלו. הם אלה שהעדיפו, משיקולים אישיים, לוותר על המחויבות האישית לשמור על אתיקה עיתונאית ולהציב בראש סדר העדיפויות את האינטרסים של מוזס.

מעגל ההשפעה השני, והרחב יותר, הוא המועדון – ענף התקשורת כולו, המורכב ברובו ממנהלים, טאלנטים, עורכים ראשיים, פרשנים בכירים ועיתונאים בולטים, לצד יועצים אסטרטגיים ויחצ"נים, המקיימים ביניהם יחסי חברות קרובים או שותפות אינטרסים. הקליקה של אנשי התקשורת מושפעת ישירות ממוזס. חלק מהעיתונאים הבכירים מתפרנסים ישירות מאמצעי התקשורת שבבעלותו, הכוללת לצד העיתון היומי ו־ynet גם את העיתון הכלכלי "כלכליסט", מגזינים, את אתר הספורט One וכן כלי תקשורת ברוסית. בעבר החזיק מוזס גם במניות זכיינית ערוץ 2 "רשת", שבאמצעותה נהנה מהשפעה ישירה על חברת החדשות של ערוץ 2. מוזס גם היה בעל מניות גדול בחברת HOT, לפני שנרכשה על ידי פטריק דרהי, ודרכה היתה לו השפעה על שוק הפקות הטלוויזיה המקומי.

כמעסיק של עיתונאים רבים, למוזס יש השפעה על העתיד התעסוקתי של חלק גדול מתעשיית התקשורת המקומית. ישנם עיתונאים שמתפרנסים בו־זמנית גם מעבודה אצל מוזס וגם מעבודה בכלי תקשורת אחר – למשל אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 2, שכותב מדי פעם טורים ל"ידיעות אחרונות".

גם עיתונאים שאינם מועסקים באחד מארגוני התקשורת שבהם שולט מוזס, יודעים כי כדאי מאוד להותיר פתח תעסוקתי להשתלב בקבוצת "ידיעות". בשל כך, אפקט ההרתעה של מוזס מתרחב ומגיע לכל כלי התקשורת, מונע מהם לבקר אותו ולעתים גם מונע מהם להתחרות בו. אף אחד הרי לא רוצה להסתבך עם חרם מצד "ידיעות" כמו שחווה ערוץ 10 במשך שנים, או לסבול מקמפיינים אגרסיביים כמו שחוותה הזכיינית "קשת" בשנים האחרונות (עד לסולחה שהתרחשה לאחרונה). אף עיתונאי גם לא רוצה לספוג מ"ידיעות" כתבת השמצות כמו זו שכתב שכניק על רביב דרוקר לפני כעשור ("חפיף דרוקר"). אגב, בחודש שעבר חזר דרוקר לחיק "ידיעות", והתראיין לכתבת שער במוסף "7 לילות".

אהוד אולמרט
אוהד צויגנברג

מעגל ההשפעה השלישי והדרמטי ביותר, שניזון משני המעגלים הראשונים, הוא זה של אנשי ההון־שלטון הישראלי. קבוצה זו כוללת אנשי ציבור, פוליטיקאים בכירים, בעלי הון, אנשי עסקים, עורכי דין ומקורבים אחרים. חלקם זקוקים למוזס כדי לזכות בדעת קהל חיובית, ולכן קיימו מערכת יחסים מושחתת עם המו"ל. ברשימה זו כלולים גם מפרסמים גדולים וטייקונים – חלקם מתחרים של מוזס – שמקיימים עמו מערכת יחסים שבה לכל אחד ברור מה הוא נותן ומה הוא מקבל, למשל חיים סבן או דרהי. בני הדודים נוחי דנקנר ודני דנקנר נהנו גם הם מיחס אוהד ומלטף מ"ידיעות", לפחות כשהיו בשיא כוחם לפני שהורשעו. לא פעם שירת "ידיעות" את האינטרסים העסקיים של בעלי ההון, ולא פעל לקדם ולעסוק ברפורמות חשובות לטובת הציבור שהיו עשויות לפגוע בהם, למשל בדנקנר.

מעגלי ההשפעה הללו אפשרו למוזס לשלוט במשך עשורים בשורה ארוכה של מקבלי החלטות ואישים בכירים בציבוריות הישראלית. למוזס היה אפקט משתק על אותם אנשים. רבים מהם, גם פוליטיקאים בכירים שלא מהססים לתקוף את מוקדי הכוח החזקים ביותר בחברה הישראלית, לא מעזים עד היום לומר מילת ביקורת אחת עליו ועל התנהלות העיתון, אחרים שפצו פה מצאו את עצמם ברשימה שחורה.

אחד האנשים שהתמרדו נגד מוזס והתעמתו עמו היה ראש הממשלה, בנימין נתניהו. למרות זאת, גם נתניהו ניסה שוב ושוב במשך השנים להגיע להבנות עם מוזס. ניסיונות אלה הם הרקע לתיק 2000 שבו, לפי החשד, ניהלו נתניהו ומוזס שיחות על הדרכים שבהן יוכל העיתון לספק תמיכה לנתניהו, כדי להשאירו בתפקיד ראש הממשלה, בעוד מוזס ירוויח מצמצום כוחו של "ישראל היום".

לפני עידן נתניהו, ניהל מוזס מערכת יחסים קרובה עם סביבת ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. כפי שהעיד בתצהיר התחקירן מוטי גילת, לשעבר כתב תחקירים בכיר ב"ידיעות", מוזס הצר את צעדיו בפרסום תחקירים על שרון (ב"ידיעות" הכחישו טענה זו). ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט נהנה גם הוא מיחס מלטף מקבוצת "ידיעות". באחת ההקלטות של שולה זקן, כאשר עולה אפשרות לראייה שתסייע לאולמרט לצאת זכאי, אומר אולמרט: "נוני ירקוד משמחה". בסקירות שנערכו בין השאר במדור ביקורת התקשורת "מי נגד מי" של אביב הורביץ באתר מאקו, אפשר היה לגלות כיצד ב"ידיעות" מעניקים חשיפה אוהדת במיוחד לפוליטיקאים מקורבים, ואילו אחרים זוכים להתעלמות – או לביקורת שלילית במיוחד. במובן מסוים, "ידיעות" נהפך בכך לתמונת מראה של "ישראל היום".

חלק מאותה מערכת יחסים נחשף לאחרונה בסבב האשמות בין פרשן "ידיעות אחרונות" נחום ברנע לבין גילת. ברנע עקץ בטורו את גילת ואת דן מרגלית – "עיתונאים ששירתו בנאמנות את האינטרסים של נתניהו, חלקם על תקן של עלי תאנה, כאשר קיבלו את משכורתם מהחינמון, והתנפלו עליו בלהט מוסרי עמוק לאחר שפוטרו. עיתונאים הם רק עיתונאים, וחלקם גם זה לא". גילת השיב לו בחריפות: "לא הלכנו בדרכו של ברנע, העיתונאי שגונן שנים על אנשים שסרחו: על אריה דרעי, על חברו אהוד אולמרט, על חבר מושחת נוסף שלו בעבר, רפי פלד, ועל אחרים שהוא פתח מעל לראשם מטרייה".

העיתונאי מוטי גילת
מוטי קמחי

מרבים להאשים את התקשורת בנטייה פוליטית לשמאל. ובכן, "ידיעות אחרונות" מעולם לא היה "שמאלני" ומעולם לא בחל בימין. הוא תמך בפוליטיקאים ימניים קיצוניים יותר מנתניהו, כמו נפתלי בנט ובעיקר אביגדור ליברמן, כשאלה היוו אופוזיציה לנתניהו ואיימו להפילו. הכל נסב סביב מערכת האינטרסים של "ידיעות".

2000 סיבות לשנות כיוון

אבל מנגנון העוצמה שמתואר לעיל הולך ומתפורר, והאיש שניווט את דעת הקהל הישראלית – מנהל כעת מאבק הישרדות.

ארבע מכות עיקריות נחתו על מוזס בעשור האחרון. הראשונה היא השינויים בשוק המדיה – מעבר תקציבי פרסום לאינטרנט וירידה במספר המנויים בעיתון המודפס – שגרמו להפסדים כואבים לכל שוק העיתונות. המכה השנייה, הכואבת הרבה יותר, היא עלייתו של "ישראל היום". החינמון של איל ההימורים שלדון אדלסון לא רק פגע בהיקף המנויים המשלמים של "ידיעות", אלא גם גרם לקריסה של עשרות אחוזים במחירי הפרסום בעיתונות בישראל.

בשנים האחרונות מכר מוזס שני נכסים מרכזיים – האחזקות בחברת HOT ובית "ידיעות אחרונות" בתל אביב (במקומו בנתה הקבוצה בניין משותף לכל הפעילויות בראשון לציון). ההכנסות האלה כנראה סייעו לעיתון להתמודד עם תנאי השוק הקשים, אבל גורמים שמכירים היטב את שוק העיתונות אומרים כי לאור הירידה העקבית בהכנסות, לא תוכל קבוצת "ידיעות" להמשיך להתנהל לטווח רחוק באותה רמת הוצאות ובאותו כוח אדם.

תמליל שיחות נתניהו-מוזס (ערוץ 2)
ערוץ 2

המכה השלישית נחתה על מוזס בזירת ההשפעה. אם בעבר למוזס היתה יכולת לעצב את תפישת המציאות ולקבוע על מה ידברו – ובעיקר על מה לא ידברו – זירות השיח החדשות, הרשתות החברתיות, נטלו ממנו חלק מכוחו. המרחב הציבורי עבר תהליך של דמוקרטיזציה ואפשר לאנשים להביע את עמדתם. התהליך הזה היה בין הגורמים שהניעו את המחאה החברתית והציתו את הזעם הציבורי כלפי בעלי ההון, והוא זה שאפשר לחולל לראשונה רפורמות חשובות, למשל בתחום הסלולר או קידום חוק הריכוזיות, למרות התעלמות או התנגדות מופגנת מצד קבוצת "ידיעות אחרונות".

המכה הרביעית והחמורה ביותר, נכון לעכשיו, היא פרשה 2000. מוזס עשוי לעמוד מול כתב אישום חמור של מתן שוחד לראש ממשלה, אבל זהו לא רק האיום האישי על מוזס עצמו. חשיפת הפרשה עלולה לערער לחלוטין את מעמדו של מוזס ולחשוף את אופן התנהלותו לאורך שנים. אפקט הפחד שסייע למוזס לשמור על כוחו – מתערער. בלעדיו, מוזס נותר חשוף לביקורת ציבורית נוקבת במיוחד. קשר השתיקה כבר החל להיסדק.

בתוך כך, מוזס אמור להמשיך לנהל את הארגון שבו הוא שולט – וגם בהיבט זה הוא נמצא תחת איום ולא מעט טרדות. זירת המאבק הפנימית בקבוצה היא כיום בעיקר בין העורך הראשי ירון לבין מנכ"ל ynet, אבי בן טל. בעוד בן טל מושך את הארגון לכיוון דיגיטלי ויוזם השקעות בתחום זה, ירון הוא איש פרינט ותיק. הוא אמנם ביצע בשנים האחרונות מהלכים משמעותיים בתחום הדיגיטל – ברשתות החברתיות ובאפליקציה אבל את מרכז כובד המשקל הוא רוצה להטיל על "ידיעות", בעוד בן טל הוא איש Ynet מוצהר. בדומה למקרים אחרים, ואולי כשיטה ניהולית – מוזס טרם הכריע. בן טל, שהיה אמור להתמנות לפני זמן רב למנכ"ל קבוצת "ידיעות אחרונות", טרם קיבל את המינוי.

מתוך שיחות נתניהו-מוזס
ערוץ 2

בשלב זה מוזס עסוק בעיקר לסגור עסקה ב"ידיעות". הוא זה שמוביל את המגעים למכור את מניות פישמן (34%) בקבוצה. כפי שפורסם ב־TheMarker, אחת האפשרויות שעמדו על הפרק הוא שהמניות יימכרו לפטריק דרהי, בעלי HOT, שפועל להרחיב את עסקי המדיה שלו ברחבי העולם. לנושה המרכזי של פישמן, בנק הפועלים, אין כל מעורבות במגעים. בבנק סבורים כי יוכלו להפיק ערך גבוה יותר מהמניות אם מוזס עצמו יוביל את המכירה, ויעניק לרוכש חבילת מניות גדולה יותר של שאר השותפים או אפילו את השליטה בקבוצה. מנגד, מכירה עצמאית של מניות מיעוט בעיתון עם מו"ל דומיננטי כל כך היא חסרת סיכוי.

"היינו יכולים להיות גיבורים גדולים ולנקוט בדרך מסוימת כדי למכור את המניות, אבל המטרה שלנו היא למקסם את הערך שאפשר להוציא מהמניות האלה", הסביר גורם המקורב לבנק. ובכל זאת, האדישות מצד הבנק לנעשה באחזקה משמעותית כל כך, ובוודאי חוסר הידיעה של הבנק לגבי המהלכים של מוזס, נראים חריגים מאוד. אם לא היה זה מוזס, ואם לא היה זה "ידיעות אחרונות", שעמו מקיים הבנק שיתופי פעולה אסטרטגיים־שיווקיים נרחבים, לא בטוח שההתנהלות היתה דומה.

גורם שמכיר את "ידיעות אחרונות" סבור כי כאשר בוחנים את השוק כולו, העיתון נמצא בנקודת שפל גם מבחינה עסקית. במקום לנהל באופן מבוקר יותר את מערכת היחסים עם הדרג הפוליטי, בעיקר עם נתניהו, היה זה מוזס שהביא על עצמו את אדלסון. בזירת האינטרנט, ynet אמנם בעל השפעה רבה על פוליטיקאים ונתפש כאתר החדשות הישראלי המוביל, אבל אתר "וואלה" מזנב בו.

למול התהליכים הללו, ישנם לא מעט כוחות שרוצים להחזיר את הסדר הישן על כנו. העיתונות והצמרת הפוליטית סערו לנוכח החשיפות בתיק 2000, אבל כיום התיק נעלם כליל מהשיח הציבורי. התקשורת כמעט לא עוסקת בו, והפוליטיקאים לא מתבטאים בעניינו. נראה כאילו לכולם יש מוטיבציה להפיל את נתניהו על תיקים 1000 או 3000, רק לא על פרשה 2000.

מנגד, נראה כי בקבוצת "ידיעות" חל שינוי, שהחל בכך שהקבוצה סיקרה את פרשת 2000. כעת נראה כאילו מוזס החל לחבק את מבקריו ויריביו הגדולים בערוץ 2 ובערוץ 10. היכולת או הרצון של מוזס לשלוט ברשימות השחורות והלבנות פחתה, בשלב זה.

צומת הדרכים שבו עומד כעת קבוצת "ידיעות אחרונות" היא בעלת נתיבים ופיתולים רבים. האם מוזס יועמד לדין? האם השליטה בקבוצה תימכר לדרהי או לגורם אחר? האם מוזס ייאלץ לקצץ דרמטית את פעילות הקבוצה? וכיצד כל זה ישפיע על זירות השיח בישראל? בשנה הקרובה נדע.

תגובות

מ"ידיעות אחרונות" נמסר: "הכתבה רצופה חומרים ממוחזרים ואמירות אנונימיות, נטולות בסיס עובדתי, וחסרות שחר ברובן, שנועדו להצדיק מטרה שסומנה מראש. אמצעי תקשורת אחדים, ובראשם TheMarker, מנסים ללא הועיל לפגוע בקבוצת 'ידיעות אחרונות' במשך שנים רבות. בהקשר זה נזכיר, כי מאז צאתו לאור של 'כלכליסט' לפני כעשר שנים יש תחרות בין The Marker, ל'כלכליסט'. אנו מציעים לקוראים לא להתעלם מהאינטרס הכלכלי הברור של 'הארץ–TheMarker' לפגוע בקבוצת 'ידיעות אחרונות', באמצעות פרסומים מעוותים, המתבססים על 'מקורות' שהם לא אמינים ובעלי אינטרס, כמו חלק מהכותבים בקבוצת 'הארץ'".

מטעמו של ראש הממשלה נמסר: "שאלותיכם אבסורדיות. אבל יחד עם זאת אנו מציעים שתפנו אותן לחמשת הח"כים שהגישו את הצעת החוק נגד העיתון 'ישראל היום', ול–43 הח"כים שהצביעו בעד הצעת חוק זו, ושרבים מהם קיבלו בתמורה סיקור תקשורתי מלטף בקבוצת 'ידיעות אחרונות'".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות