תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פרנויית מוזס

לכתבה

יותר משהם מלמדים על האיבה והחשדנות בין ראש הממשלה למו"ל "ידיעות אחרונות", תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו לנוני מוזס שנחשפו בתיק 2000 חושפים מציאות מבעיתה, שבה שני אנשים כוחניים וציניים סוחרים בתמונת המציאות המוצגת לציבור בישראל, לתועלתם האישית

2תגובות

כמה ממבקריו של בנימין נתניהו נוהגים לייחס לו חרדה מוגזמת מפני נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי של העיתון, שמקורה, לדידם, באישיותו הפרנואידית לכאורה של ביבי. אולם אם יש משהו שתמלילי השיחות שהתקיימו בין השניים בשלהי 2014 חושפים, הרי זה שמוטב לוותר על מונחים השאובים מתחום הפתולוגיה הנפשית בבואנו לתאר את היחסים ביניהם. התמלילים מלמדים שאלה שני יריבים רציונליים וציניים להפליא, שמוכנים, בהינתן ההזדמנות הנכונה, להמיר את המאבק שהם מנהלים זה נגד זה כבר יותר משני עשורים, בשיתוף פעולה.

ברקע השיחות בין נתניהו למוזס עומדת העובדה ש"ידיעות אחרונות" נהנה במשך השנים מהשפעה עצומה על פוליטיקאים וראשי ממשלות, ולמעשה קיים עימם יחסים סימביוטיים שפגעו בעיתונות בישראל. אריאל שרון, למשל, היה כותב מעת לעת ב"ידיעות אחרונות", ולימים, כראש ממשלה, נהנה מקבורת תחקירים ושיפוץ כותרות. יורשו של שרון בתפקיד, אהוד אולמרט, נהג לחלוק מידע יקר ערך עם עיתונאים בכירים ב"ידיעות", וכששמו שורבב לפרשות שחיתות, הוא נהנה מפרשנות סלחנית. גם אריה דרעי, אביגדור ליברמן, חיים רמון וגדעון סער זכו לתקשורת מפרגנת מאוד מ"ידיעות אחרונות", על חשבון חובת העיתון לספק לקוראיו תמונה אמיתית. כך, לדוגמה, ניסה "ידיעות" ליצור דימוי של יחסים אבהיים בין רמון לבין החיילת שבה ביצע מעשה מגונה, ובנוסף תקף את ראש אגף החקירות אז. סער נהנה בכמה הזדמנויות מכתבות אוהדות מאוד, מעבר לכך שעיתונאים בכירים בעיתון הביעו בצורה מפורשת את כוונתם לסייע לו ככל שיוכלו. נתניהו, לעומת זאת, לא היה שותף למפעל התקשורתי המושחת שמוזס טיפח במשך שנים.

די בעיתונות המעוותת הזאת כדי לפגוע בדמוקרטיה, ולו מהטעם שכשהעיתון הנפוץ במדינה מספק מידע מגמתי לקוראיו, הם אינם יכולים לדעת איזה נבחר ציבור משרת אותם ואיזה פוגע בהם, וכך זכות ההצבעה מאבדת ממשמעותה. גם היחסים ההדוקים בין מוזס לפוליטיקאים תרמו מן הסתם להשחתת הפוליטיקאים, מה שמהווה נזק עצום במדינה שזקוקה למקבלי החלטות נאמנים לציבור. אם כך, לכאורה, הפרדת הכוחות שכפה נתניהו על מוזס יכלה להיטיב עם הדמוקרטיה הישראלית. ואולם מוזס נהג כפוליטיקאי מהסוג הכוחני ביותר וניסה לפגוע בקריירה הפוליטית של נתניהו באמצעות "ידיעות". נתניהו, כוחני וציניקן גדול בפני עצמו, בחר להתמודד עם הבעיה על ידי ניסיון משל עצמו להרוס את התקשורת בישראל.

על השיחות בין נתניהו למוזס למד הציבור בסדרת כתבות שהתפרסמו בינואר 2017. שעות אחדות לאחר שגידי וייץ חשף ב"הארץ" כי המשטרה חוקרת פרשה "המתמקדת במגעים בין נתניהו לבין איש עסקים על הטבות הדדיות" – הלא היא "תיק 2000" – פרסם גיא פלג בערוץ 2 כי איש העסקים הוא נוני מוזס. נדגיש כי גם אם בשיחות שהתקיימו מוזס ונתניהו "בסך הכל" ניסו "להפיל בפח" האחד את יריבו, וגם אם איש מהם לא התכוון "לספק את הסחורה", מאחר שאלה שני אנשים מחושבים שמודעים לחשדנות הרבה של יריבם, הרי שהם ידעו שכדי להצטייר כאמינים עליהם לבסס את דבריהם על כמות גדושה של אמת. כך, התכנים חושפים יותר מטפח על אודות התקשורת והפוליטיקה הישראלית. מעבר לכך, זו התנהלות שפוגעת באופן קשה באמון הציבור בשלטון ובדמוקרטיה, גם בהנחה ששני הצדדים "בסך הכל" ניסו להוליך שולל זה את זה.

על־פי הפרסומים, מוזס הציע לראש הממשלה נתניהו לשנות את הקו המערכתי של "ידיעות אחרונות" כך שיהיה אוהד יותר כלפיו. בתמורה, ביקש מוזס מנתניהו לטפל בחקיקה בחינמון "ישראל היום": בין אם להפוך את החינמון לעיתון בתשלום, לצמצם את תפוצתו, להפסיק להוציאו לאור בסוף השבוע או לצמצם את היקף הפרסום הממשלתי בו. אם נתניהו אכן היה מקדם את אחת הבקשות הללו, הדבר היה עשוי לשקם את מצבו המתערער של "ידיעות". הציבור הישראלי, לעומת זאת, היה סובל מתמונת מציאות מעוותת עוד יותר, ויכולתו המוגבלת ממילא של הציבור לגבש דעה מושכלת על החיים בישראל היתה נפגעת, ועמה התחרות הפוליטית.

השיחות הללו לא היו מתנהלות כלל אילולא מוזס היה איש ציני וכוחני, שנתקל ביריב ציני, כוחני ומוכשר ממנו. התמלילים גם לא היו באים לעולם לולא מוזס היה נטול אמון בציבור קוראיו, ונטול יכולת או אמונה כי ביכולתו לעשות את המעשה המתבקש: להפסיק להתייחס ל"ידיעות אחרונות" כאל ארגון פוליטי ולספק עיתון מעולה, וכך להתמודד עם הסכנה ששמה "ישראל היום".

תהיה זו טעות לחשוב שזוהי הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים בין פוליטיקאים לבין מו"ל. בפועל, במקרים הרגילים מוזס לא מציע שוחד, ולא מבקש מנבחר הציבור שיסגור כלי תקשורת, כי שני צדדים משרתים היטב זה את זה בלי צורך לפתות או לאיים. במקרה של מוזס ונתניהו היה צורך בדיבור מפורש, ובעסקה שנראית כמו הצעת שוחד פלילי, דווקא מאחר שבין השניים לא התקיימה מערכת היחסים המושחתת שמוזס נוהג לקיים עם נבחרי הציבור, ודווקא מאחר שנתניהו בחר להיאבק באמצעות הקמת עיתון משל עצמו. מהבחינה הזאת, המשחית והמושחת הגדול של תיק 2000 ושל העיתונות הישראלית, הוא קודם כל ובראש ובראשונה מוזס. בפועל, ראש הממשלה ממש ניצל את היריבות ביניהם, כדי לחזק את מעמדו ולפגוע בתקשורת הישראלית. כלומר, נתניהו אינו קורבן ושה תמים ובוודאי אינו אביר העיתונות החופשית. זאת ועוד, נתניהו, ולא מוזס, חב חובת נאמנות לציבור ואך ורק לציבור.

בפרסום הראשון בסדרת הכתבות של גיא פלג בערוץ 2 נחשף כי בפגישות שהוקלטו אמר מוזס לנתניהו: "אם אני ואתה נסכים על חוק, אני אעשה כל מה שאני יכול שתהיה פה כמה זמן שתרצה. אני מסתכל לך בעיניים ואומר לך את זה בצורה הברורה ביותר".

ואלה התמלולים שפרסם פלג בהמשך:

תמליל 1 נתניהו - מוזס

מהתמליל עולה כי להיטותו של מוזס לקדם את היוזמה לפגוע ב"ישראל היום" לא מנעה ממנו להפגין את הכרתו בכך שצריך להתחשב בשלדון אדלסון, מה עוד שנתניהו מדגיש זאת בשיחות ביניהם. לצד זאת, השניים חושבים יחד מי יעביר את החקיקה בכנסת, מה שמשווה לדיאלוג לא רק אופי מושחת אלא גם אופי פלילי – בין אם הפרת אמונים, בפרשנות הפחות מחמירה, ובין אם שוחד, במידה שיתגלו נסיבות מחמירות נוספות. מוזס מציע למשימה את ח"כ יריב לוין, שנפסל על ידי נתניהו. עוד עולה שמו של ח"כ איתן כבל, שיזם בכנסת את הצעת החוק שכונתה חוק "ישראל היום", ובמרכזה החובה של עיתונים בישראל לגבות תשלום מינימלי עבור גיליונותיהם. נראה כי שניהם סבורים כי ח"כ כבל נוח להשפעה. כבל בתגובה: "זה מעלה בי קבס גם מהסיטואציה וגם מההתייחסות המבזה. אני לא עובד אצלם ולא קשור אליהם".

תמליל 2 נתניהו - מוזס

התמליל מחדד את העובדה שדיאלוג כזה, גם אם הדוברים מנסים לשטות זה בזה, לא היה מתקיים אילו "ידיעות אחרונות" היה עיתון שמשרת את הדמוקרטיה. כלומר, אם המו"ל היה מחויב לעיתונות חופשית, ואם מערכת העיתון היתה חזקה ועצמאית, מוזס לא היה יכול להציע להעניק לנתניהו סיקור אוהד – ולו כהצעה כוזבת. בפועל, מוזס יכול היה לסמוך על העורכים והעיתונאים ב"ידיעות" שיאפשרו לו לבנות לנתניהו דימוי חדש – ולכן הוא גם יכול היה להציע זאת לראש הממשלה. מוזס ידע מניסיונו כי העורכים ישתפו עמו פעולה עקב בצע כסף וציניות; העיתונאים הבכירים ב"ידיעות" התקרנפו כי מוזס שילם להם יפה, מחד, ונמנע מלפנות אליהם במישרין, מאידך, מה שהקל עליהם לרחוץ בניקיון כפיהם ואולי להאמין כי הם נהנים מעצמאות. במידת הצורך, הוא יוכל להשאיר מי מהם בתור "עלה תאנה", ולשמר דימוי של עיתון סביר, כפי שעשה "ישראל היום" כשהחזיק את דן מרגלית.

עוד ידע מוזס כי עיתונאים זוטרים יקבלו את הקו החדש מאותן סיבות שעשו זאת בעבר: כי הם פחדו ומפחדים, והם ידעו היטב מה עליהם לעשות כדי לא לאבד את מקום עבודתם. חלק מהעיתונאים השלימו עם הפגיעה המתמשכת ביושרתם המקצועית, כי היו אלה עורכי העיתון ששיפצו ידיעות כאלה ואחרות, מה שאפשר לעיתונאים לעצום עיניים. על כן, מוזס היה סמוך ובטוח שיוכל לעשות ככל העולה על רוחו בעיתונו, וכי מסר כזה יהיה אמין מבחינת ראש הממשלה.

הגילוי החשוב מבחינת הציבור על אודות נתניהו אינו יחסו הציני ל"ישראל היום" או ליריביו בתקשורת, אלא העובדה שהוא היה נכון לכאורה לפגוע ברשות המחוקקת ובמעשה החקיקה, מה שמגלה עמדה בלתי־דמוקרטית ובוז לציבור. למותר לשוב ולהדגיש שגם אם נתניהו "בסך הכל" ניסה לרמות את מוזס בשיחות הללו, יש להניח שהוא ביקש לעשות זאת בצורה אמינה. משמע, הנכונות שהביע נתניהו בפני מוזס לפגוע בחקיקה כנראה מגלה עד כמה ראש הממשלה הוא פוליטיקאי שנכון להשחית את התהליכים הפוליטיים.

מוזס, הצד הנואש יותר בשיחות שפורסמו, מציע לשלב ב"ידיעות אחרונות" עיתונאי המקובל על נתניהו. זה, מצידו, נוקב בשם של עיתונאי כזה, ובמקביל, בשם בקשתו הממלכתית לכאורה לתקשורת סבירה, מציין את שמותיהם של עיתונאים שלכאורה אינם נוהגים כלפיו בהגינות. באופן דומה, הוא מציין את סימה קדמון, הכתבת הפוליטית של "ידיעות", ואת אמנון אברמוביץ', הפרשן הפוליטי הבכיר של ערוץ 2, בתור אלה שממררים את חייו. בהנחה הסבירה שנתניהו מודע היטב לזהות מבקריו, בקשתו מחזקת את האפשרות שהקשרים בין מוזס לאברמוביץ' הדוקים יותר מכפי שניתן ללמוד מהשיוך המוסדי של זה האחרון.

 

"צריך להזיז את הספינה"

בשיחה אחרת מוזכרים שמותיהם של שלושה עורכים בכירים בעבר ובהווה ב"ידיעות אחרונות". ראשית מוזכר רון ירון, עורך "ידיעות". שנית, השניים מרבים לדבר על ניר חפץ, יועץ תקשורת של ראש־הממשלה נתניהו ורעייתו שרה, שבעבר כיהן בתפקידים בכירים בעיתונות, בהם עורך מוסף 7 ימים ב"ידיעות" ועורך "מעריב" בתקופה שבה שלט בעיתון נוחי דנקנר. האדם השלישי שמוזכר בשיחה הוא ערן טיפנברון, שערך את אתר החדשות ynet, והפך אותו מאתר שנהנה מעצמאות יחסית, לגוף שמשרת את מוזס בצורה שאינה שונה משאר הגופים ב"ידיעות". כמו בשיחות הקודמות, גם הפעם את רוב הדיבור עושה מוזס.

תמליל 3 נתניהו מוזס

מהתמליל עולה שמוזס ונתניהו לכל הפחות ניסו לשתף פעולה במערכות בחירות קודמות. מוזס מדבר על מערכת הבחירות ב־1996, שבה לכאורה תמך לחלוטין במועמדותו של שמעון פרס, מה שמעלה את האפשרות ששיתוף הפעולה בינו לבין נתניהו נכשל בטרם הבשיל, או שמא השניים דווקא כן הצליחו לשתף פעולה. עוד מתברר שבבחירות 2013 "ידיעות" ונתניהו לא שיתפו פעולה, אולי בגלל העובדה שהמקורב לעיתון, יאיר לפיד, התמודד אז לראשונה.

תמליל 4 נתניהו-מוזס

התמליל הזה מדבר בעד עצמו. השניים דנים בפרטים קונקרטיים הנוגעים להחלשת "ישראל היום" באמצעות חקיקה, תוך הבעת רצון מצדו של נתניהו ליידע את הבעלים אדלסון. עצם התכנים מלמדים על האופי המושחת של השניים, שהרי מה שנאמר ביניהם מגלם בכל מקרה משהו אפל ורע אודות הדוברים עצמם, בפרט אם אנחנו לוקחים בחשבון את האפשרות הסבירה שכל אחד מהם מודע לחשדנות הרבה של השני, ומבסס את דבריו על גרעין קשה של אמת כדי להישמע אמין. מעבר לכך, אם יש ממש בתמלילים, הרי שזוהי התנהלות מושחתת הטומנת בחובה מגוון נזקים לציבור.

מעבר לכך שהשניים רקמו עסקה לייצר תמונת עולם מעוותת בכלי התקשורת המרכזיים במדינה , ועל הפגיעה הקשה שהתפתחות כזו עלולה לגרום לדמוקרטיה הייצוגית, מימוש העסקה נשא פוטנציאל לנזקים חמורים. ראשית, מגוון הדעות שהציבור יכול להיחשף אליהן היה נותר מצומצם, ואולי מצטמצם עוד יותר; שנית, היכולת של אנשים לפתח תפישה ביקורתית כלפי המציאות היתה נפגעת, בלי קשר לאופן שבו יצביעו בבחירות; שלישית, ברית כזאת היתה יכולה להשחית את נתניהו, ולא פחות חמור, להשחית את האליטה השלטונית בישראל, בהווה ובעתיד, ובכלל זה לפגוע ביכולת לפתח מנהיגות בריאה ומשרתת; רביעית, אם העסקה היתה יוצאת לפועל, הדבר היה משמר את עוצמתו של עיתון שמקיים קשרים פסולים לא רק עם פוליטיקאים אלא עם תאגידים כלכליים, בכלל זה בנק הפועלים, ועם טייקונים, כגון אליעזר פישמן. די בכך כדי לגרום נזק כלכלי אדיר לישראל; וחמישית, הדבר היה מנוון את שוק העיתונות. גם בהנחה שמדובר בניסיון הדדי "להפיל בפח", עצם קיום השיחות מהווה פגיעה מהותית באמון הציבור בשלטון – מה שפוגע לא רק ברווחה של האזרחים ובחירותם, אלא בנכונותם לפעול יחד למען מטרה משותפת.

הפגיעה המהותית באמון הציבור בשלטון, שמתקיימת גם אם השיחות אינן משקפות ניסיון כן לגבש עסקה, מצביעה גם על התנהלות פלילית לכאורה. בפסק הדין שהרשיע את מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שמעון שבס, בעבירות מרמה והפרת אמונים, קבע בית המשפט העליון בהרכב מורחב ומיוחד ברוב של שמונה שופטים כנגד אחד כי לפחות במקרה של ניגוד עניינים, פגיעה מהותית באמון הציבור בעובדי הציבור מקימה את היסוד העובדתי של עבירת מרמה והפרת אמונים. עוד קבע בית המשפט במה שנודע מאז כ"הלכת שבס", כי היסוד הנפשי בעבירה זו הוא מחשבה פלילית רגילה, קרי, מודעות ליסוד העובדתי. על פניו, נתניהו פעל בניגוד עניינים ביחס לחוק "ישראל היום", וקשה לדמיין פגיעה מובהקת יותר באמון הציבור בשלטון מהשיחות הללו, גם אם בסך הכל מדובר בניסיון הונאה הדדי. קשה גם להאמין שהשניים פעלו בחוסר מודעות. אם אין זה ניסיון הונאה הדדי אלא שיחות אותנטיות שבהן השניים ניסו לקדם עסקה של ממש, אף עולה החשד לכאורה לביצוע עבירת שוחד. מוזס עובר לכאורה עבירה של ניסיון למתן שוחד, ונתניהו של ניסיון ללקיחתו. החוק אינו מבדיל בין עסקת שוחד שמומשה לכזו שלא מומשה.

 

אחריות העיתונאים

מה יהיו ההשלכות המעשיות של הפרשה? מחד, לא רק לשניים מבין האנשים החזקים ביותר בישראל אין כיום עניין לפתח את הפרשה, אלא גם לעוד עשרות פוליטיקאים שנהנים מהיחסים המושחתים עם מוזס, ויחד עמם ערב רב של עיתונאים שעובדים אצלו או מקווים לעבוד אצלו ביום מן הימים. מאידך, מעמדו של מוזס נפגע, ודי בעצם האפשרות שפטריק דרהי ירכוש את העיתון כדי ללמד על כך.

לפיכך, האופן שבו תתפתח הפרשה במישור המשפטי ישפיע גם על ההשלכות שלה במישור הציבורי. על כל פנים, הסכנה היא לא בהכרח שהפרשה לא תשפיע, אלא שהיא תשפיע לרעה. כך, לדוגמה, המחאה הציבורית הגדולה של 1990 לאחר "התרגיל המסריח", תחת הססמה "מושחתים נמאסתם!", הביאה לחקיקת חוק הבחירה הישירה וההצבעה בשני פתקים. זאת ועוד, אם הפרשה תקל על פטריק דרהי לרכוש את "ידיעות" או תזרז את העסקה, אזי ספק רב אם יחול שינוי לטובה בעיתון. התרחיש הרצוי ביותר הוא שציבור העיתונאים יעשה חשבון נפש ויחשוב ברצינות איך להגן על המקצוע, בפרט, כפי שציין העיתונאי אבנר הופשטיין, איך לעודד ולהגן על חושפי שחיתות שנכונים לחשוף מו"ל כוחני שעושה שימוש לרעה בסמכותו. מוטב לא להשאיר את הסוגיה אך ורק למחוקק.

כך שככל שמדובר בשוחר הדמוקרטיה וחופש הביטוי, המימרה הקלאסית "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי", אינה מתקיימת כאן. במצב כזה הסכנה היא לא של פגיעה באמון הציבור בעיתונות הישראלית או בדמוקרטיה, אלא פגיעה באמון הציבור ובהיתכנות של עיתונות חופשית ודמוקרטיה בישראל. הידיעה כי שני האנשים האלה מנהלים את חיינו הציבוריים ב־25 השנים האחרונות, וכי הניסיון לשתף פעולה בצורה כה מושחתת עוד היה מבשיל, מעוררת חלחלה.

תגובות

מ"ידיעות אחרונות" נמסר: הכתבה רצופה חומרים ממוחזרים ואמירות אנונימיות, נטולות בסיס עובדתי, וחסרות שחר ברובן, שנועדו להצדיק מטרה שסומנה מראש. אמצעי תקשורת אחדים, ובראשם TheMarker, מנסים ללא הועיל לפגוע בקבוצת 'ידיעות אחרונות' במשך שנים רבות. אנו מציעים לקוראים לא להתעלם מהאינטרס הכלכלי הברור של 'הארץ-TheMarker' לפגוע בקבוצת 'ידיעות אחרונות', באמצעות פרסומים מעוותים, המתבססים על 'מקורות' שהם לא אמינים ובעלי אינטרס, כמו חלק מהכותבים בקבוצת 'הארץ'".

מטעמו של ראש הממשלה נמסר: "שאלותיכם אבסורדיות. אבל יחד עם זאת אנו מציעים שתפנו אותן לחמשת הח"כים שהגישו את הצעת החוק נגד העיתון 'ישראל היום', ול-43 הח"כים שהצביעו בעד הצעת חוק זו, ושרבים מהם קיבלו בתמורה סיקור תקשורתי מלטף בקבוצת 'ידיעות אחרונות'".

ד"ר דורון נבות הוא ראש התכנית לדמוקרטיהבבית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות