תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החיים בוורוד

לכתבה
מבוסס על צילום של מוטי קמחי

מאז שאליעזר פישמן רכש את "גלובס", העיתון הכלכלי הסב לו בעיקר הפסדים. ובכל זאת היתה זו האחזקה החשובה ביותר של פישמן, כיוון שהעיתון שימש אותו כמטריית הגנה על העסקים הכושלים, וכאמצעי להרתעת הנושים הגדולים

2תגובות

עד לאחרונה, שמו של אליעזר פישמן היה מוכר בעיקר לקוראי מדורי הכלכלה ולפעילים חברתיים שידעו לסווג אותו כאחד מגדולי הטייקונים הישראלים. פשיטת הרגל המהדהדת שלו הפכה את השם פישמן למוכר בכל בית, כבעל החוב הפרטי הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. "חידת פישמן", כשם הספר הביוגרפי שכתב עליו אריה אבנרי, השתנתה מקצה לקצה: אם פעם תהו כיצד צבר את עושרו הרב, כעת החידה המציקה היא כיצד הצליח אדם אחד להיות שרוי במשך כעשור בחובות של מיליארדי שקלים, ובכל זאת להמשיך לקבל אשראי מהבנק וכבוד מבכירי המשק.

כדי לפתור את חידת פישמן לא די לחקור את מחלקות האשראי של הבנקים או להבין את מודל הפירמידות והמינופים של עסקיו המסועפים. הסוד טמון באחזקה צדדית לכאורה, שאינה קשורה לפעילות העסקית הענפה שלו, ושהניבה לפישמן בעיקר הפסדים: "גלובס", שהיה במשך שנים העיתון הכלכלי היחיד בישראל, וזה שמקובל ביותר על הקהילייה העסקית. במשך כל אותן שנים שבהן היה למעשה הטייקון פישמן פושט רגל סמוי, שצבר הפסדי עתק בהימורי מט"ח ספקולטיביים, הוא דאג לממן בקביעות עסק שהתמיד בהפסד שנתי של מיליוני שקלים. מה אפשר ללמוד מההתעקשות להמשיך ולהחזיק בשליטה בעסק שולי ולממן את הפסדיו? איזו מטרה שירתה האחזקה ב"גלובס" ההפסדי, בתוך מכלול האינטרסים העסקיים של פישמן?

תחקיר "העין השביעית" שערכנו, אורן פרסיקו ואנוכי, והתבסס על שיחות עם עיתונאי "גלובס" בעבר ובהווה, יחד עם בדיקת הסיקור בעיתון לאורך השנים, מציע את התשובה הבאה: "גלובס" לא היה צדדי כלל וכלל לעסקיו של פישמן, אלא היווה המשך ישיר שלהם. פישמן השתמש ב"גלובס" כאמצעי תגמול והענשה, בהתאם לצרכיו העסקיים, מול הבנקים ובכיריהם ומול רגולטורים שאיימו להצר את צעדיו. העיתון שירת את פישמן בנקודות הכרעה ובסוגיות מפתח, למשל בפרשיות שבהן הבנקים (נושיו וספקי האשראי שלו) היו זקוקים לסיקור תקשורתי אוהד; בנקיטת עמדה לטובת טייקונים עמיתים השרויים בחובות ענק; ובצמתים שבהם רגולטורים איימו על רווחיות עסקיו.

מטעמו של פישמן נמסר: "פישמן תמיד דרש מהעיתון שהסיקור יהיה אמיתי, הוגן, לא מתלהם, מכובד ומכבד. בעניין זה, לא היה הבדל בין שוק הבנקאות לשווקים אחרים, ופישמן לא ביקש מהעיתון לתת יחס מיוחד לבנקים".

כאשר פישמן הסתבך בשלל פרשיות כלכליות בשנות ה־80, הוא הגיע למסקנה חשובה. בספר "חידת פישמן" מסופר כי בסיום אחת החקירות שעבר ברשות ני"ע, אמר לראש צוות החקירה: "הגיע הזמן שיהיה לי פעם עיתון... ואוכל גם להגן טוב יותר על עצמי". פישמן, כך נראה, ניסה לממש את השאיפה הזו בשנות שליטתו ב"גלובס", בהשחתה שחלחלה הלאה אל מערכת העיתון ואל עיתונאיו הבכירים.

בנקים וטייקונים

במסגרת ההליך לקראת ההכרזה על פישמן כפושט רגל, שבו היו שותפים הבנקים הגדולים, נחשפו היקפי חובותיו העצומים שנסחבו לאורך כעשור. הנושה העיקרי של פישמן הוא בנק הפועלים, שלו הוא חייב באופן אישי כמעט 2 מיליארד שקל, אבל יש לו חובות גדולים גם לבנקים אחרים: לאומי, המזרחי, איגוד ודיסקונט. בסך הכל חייב פישמן לבנקים יותר מ־3.5 מיליארד שקל, כך לפי המסמכים שהוגשו לבית המשפט במהלך כינוס הנכסים. במילים אחרות, הבנקים הישראלים העניקו לפישמן אשראי אדיר לאורך עשרות שנים, גם אחרי שידעו על הפסדי העתק שלו בהימורי מט"ח. לאחרונה, בפסק דין דרמטי, חייב השופט הכלכלי מגן אלטוביה את בנק הפועלים לחשוף את כל מסמכי ההלוואות לפישמן במשך השנים. "ב־2006 נקלעה קבוצת פישמן להפסדים כבדים ומצבה הכלכלי השתנה באופן מהותי, ולמרות זאת דומה כי לא מצאו מנהלי הבנק לנכון לעצור את מתן האשראי לקבוצת פישמן ולצמצם את חשיפת הבנק לעסקי הקבוצה", נכתב בפסק הדין.

בתחילת מאי 2009 התייחס נגיד בנק ישראל סטנלי פישר בפומבי לדרישה להדחתו של יו"ר הפועלים, דני דנקנר. בשבועות שלאחר מכן הקפיד "גלובס" על הבלטת תגובותיהם של בכירים בבנק הפועלים לדברי פישר, שבהן הובעו ספקנות ופקפוק ביחס לשיקול דעתו ומניעיו של הנגיד, ועל הצגת בעלת השליטה שרי אריסון כנפגעת עיקרית בפרשה

מוטי קמחי
מוטי קמחי

לדעת רבים מעיתונאי "גלובס" ששוחחו עם "העין השביעית", עצם החזקתו של העיתון הכלכלי בידיו של פישמן שימש אותו כמכשיר שאפשר לו לגלגל את חובות העתק עוד ועוד, מבלי שיידרש לפורעם. השפעתו של "גלובס" חרגה ממספר מנויי העיתון. "גלובס" היה (ואולי עודנו) סמל סטטוס עבור קהיליית העסקים, גם לאחר שקמו לו מתחרים בדמותם של TheMarker ו"כלכליסט". עבור פישמן, השליטה בעיתון הכלכלי היתה יותר מאשר רק אמצעי הרתעה פאסיבי, אומרים עיתונאים ב"גלובס". לדבריהם, היחס המוטה לטובה שקיבלו הבנקים מ"גלובס" לאורך השנים, הוא שגרם לנותני האשראי הגדולים במשק שלא לפעול בנחישות להשבת חובותיו. נראה כי התלות של פישמן ברצונם הטוב של הבנקים הלכה והעמיקה ככל שהשנים חלפו וחובותיו תפחו – ובמקביל, הלך והשתבש הסיקור התקין של המערכת הבנקאית בעיתון של בעל החוב.

בספר "חידת פישמן" שכתב אריה אבנרי מסופר כי בסיום אחת החקירות שעבר ברשות ני"ע, אמר פישמן לראש צוות החקירה: "הגיע הזמן שיהיה לי פעם עיתון... ואוכל גם להגן טוב יותר על עצמי"

עורך ב"גלובס" מספר כי אינו זוכר אם קיבל הוראה כללית שלא לכתוב רעה על הבנקים, אולם ברגע שהיה מעלה כתבה בנושא הבנקים שאינה תואמת את הלך הרוח הרצוי, היה "מקבל טלפונים" שהורו לו לשנות את מה שכתב. מכאן ואילך הבין לבד. לצד עיתונאים המעידים כי כלל לא הופעלו עליהם לחצים שלא לכתוב רעה על הבנקים, טוען עיתונאי שעבד שנים ארוכות ב"גלובס" כי נהג להצניע פרסום של ידיעות ביקורתיות כלפי הבנקים.

הוצאת ספריית מערי

עדויות אלה מתוך המערכת אינן רק אנקדוטות: התחושות הללו מגובות גם בבדיקה סטטיסטית של הסיקור ב"גלובס". בדיקה שנערכה בשנת 2013 על־ידי סטודנטים במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן־גוריון עבור עמותת "הצלחה" העלתה כי "גלובס", יותר משני העיתונים הכלכליים האחרים, נהג לפרסם ברוחב יד הודעות לעיתונות שיצאו מהבנקים. גם בנק לאומי, המלווה הגדול השני לפישמן, רווה נחת מהעיתון הכלכלי שהיה בשליטתו של בעל החוב. דו"ח מקצועי שבחן את התדמית התקשורתית של בנק לאומי ובכיריו בעיתונות הכלכלית בישראל בשנים 2013־2015, והגיע לידי "העין השביעית", העלה כי "גלובס" הוביל בסיקור האוהד לבנק לאומי בתקופה הנבדקת. התמונה הכללית שעולה מן המחקר ברורה: "גלובס" היה העיתון הנוח ביותר למערכת הבנקאית באותן שנים, שבהן הצליח פישמן לגלגל הלאה את חובותיו העצומים.

כדי לתת משנה תוקף לממצאים אלה, ערכה "העין השביעית" בדיקות עצמאיות של האופן שבו סיקר "גלובס" פרשיות מרכזיות מהשנים האחרונות הקשורות לבנקים הגדולים בישראל. כך היה לדוגמה בפרשת הדחתו של יו"ר בנק הפועלים, דני דנקנר.

דודו בכר
דודו בכר

בסוף אפריל 2009 כבר היה ברור לקהילה העסקית כי בנק ישראל איננו מרוצה מתפקודו של דני דנקנר (בן דודו של איש העסקים נוחי דנקנר, לשעבר יו"ר ועדת האשראי בבנק). בתחילת מאי 2009 נגיד בנק ישראל סטנלי פישר התייחס בפומבי לדרישה להדחתו של דנקנר. ואולם, בשבועות שלאחר מכן הקפיד "גלובס" על הבלטת תגובותיהם של בכירים בבנק הפועלים לדברי פישר, שבהן הובעו ספקנות ופקפוק ביחס לשיקול דעתו ומניעיו של הנגיד, ועל הצגת בעלת השליטה שרי אריסון כנפגעת עיקרית בפרשה. אחד מכותבי הטורים, איש היח"צ רונן צור, אף כינה את אריסון "קזבלן", בשל נכונותה לעמוד אל מול בנק ישראל.

לא לנדנד את הסירה

מוטי מילרוד
מוטי מילרוד

בשלהי אוגוסט 2015 פרסם ערוץ 10 ידיעות על אודות הקלטות שבהן מספר אחד מבכירי בנק הפועלים, אילן אמיר, לטייקון הקורס מוטי זיסר, על פרשיית מין שבה היו מעורבים מנהלים בכירים בבנק – פרשייה שאותה ניסה הבנק להשתיק. "גלובס" הצטרף לסיקור הפרשה רק בסוף אוגוסט, כמעט שבוע לאחר חשיפת הקלטת, ועשה זאת בצורה שנראית כאילו ניסה להוציא את הבנק מהזעזוע שזה עתה נקלע אליו. עיתונו של פישמן העדיף שלא לעסוק בשאלות מפתח ביחס לפרשה, ושהועלו במקביל בכלי תקשורת אחרים: מדוע החליט בנק הפועלים להעניק קידום לצלע הנשית בפרשת המין, ולמנותה לתפקיד בכיר זמן קצר לאחר פרוץ הפרשה? האם כך רכשו את שתיקתה? מדוע מנכ"ל הבנק, ציון קינן, נמנע מלהעביר את הטיפול בפרשה בעלת הפוטנציאל הפלילי לידי המשטרה, והאם הוא מעורב בה באופן כלשהו? ומדוע לא תבע את אלה הטוענים כי פרשת המין חשפה התנהלות מושחתת ומסואבת של בכירי הבנק? כמו בסיקור הפרשות האחרות, גם כאן נשמר הקו המערכתי שאפיין את "גלובס" בהתנהלותו מול הבנקים.

מקרה נוסף: בראשית ינואר 2012 הודיעה מנכ"לית בנק לאומי, גליה מאור, על פרישתה מהתפקיד, והמרוץ למילוי מקומה נהפך לגלוי. שני המועמדים המובילים לרשת את כיסאה של מאור היו רקפת רוסק־עמינח, בת טיפוחיה של המנכ"לית היוצאת, שכיהנה אז כמשנה הבכירה למנכ"לית, ורוני חזקיהו, לשעבר המפקח על הבנקים. מותר להניח כי פישמן, בתור בעל חוב עצום ללאומי, העדיף שהבנק ימשיך להתנהל בלא טלטלות ושהחוב שלו ימשיך לצבור ריבית מבלי שיידרש לפרוע אותו. מהבחינה הזו רוסק־עמינח, המועמדת שבאה מתוך הבנק, ייצגה את ההמשכיות. חזקיהו, כמועמד למנכ"ל שמונחת על הבנק מבחוץ, סימל אפשרות לשינוי.

מיום ההודעה על פרישת מאור והקמת ועדת האיתור למנכ"ל ועד ההודעה על בחירת רוסק־עמינח ב־2 בפברואר 2012, פורסמו ב"גלובס" טורים וכתבות שהתאפיינו בסיקור חיובי או נייטרלי לרוסק־עמינח ואף לא אחד מהם ביטא עמדה חיובית כלפי האפשרות שחזקיהו ייהפך למנכ"ל הבנק. בשנים שחלפו מאז בחירתה של רוסק־עמינח, המשיך בנק לאומי שלא לפעול במרץ להחזרת חובות העתק של פישמן. רק ב־2016, אחרי שרשות המסים פנתה לבית־המשפט ודרשה שיכפה על פישמן לשלם את חובותיו, הצטרף הבנק לתביעה, כמעט בעל כורחו.

עיתונאי "גלובס" שעבדו בעיתון בשנים האחרונות מתארים את העורך הראשי חגי גולן כאדם כנוע וצייתן, שמגיע לשעות מועטות אל מערכת העיתון, וגם אז כמעט אינו מורגש. חלק מהעיתונאים שעמם שוחחנו העלו את הסברה כי נפקדותו של גולן היא שהבטיחה את המשך העסקתו בתפקיד

תומר אפלבאום
תומר אפלבאום

לא רק הסיקור של "גלובס" את הבנקים הנושים נראה כמושפע מחובות העתק של פישמן, אלא גם היחס של העיתון לבעלי חוב אחרים. ברבע האחרון של 2009 נחשפו בזה אחר זה החובות העצומים של אילי ההון הגדולים במשק הישראלי. כעת ידוע שכבר אז, ומזה שנים, היה פישמן שרוי בהפסדים אדירים בשל מסחר כושל במט"ח. סדר הגודל הכביר של החובות המצטברים הכריח את אילי ההון שנחשפו לנסות ולהגיע להסדרים עם נושיהם מקרב בעלי איגרות החוב. אחד מהסדרי החוב המוכרים ביותר היה זה של לב לבייב, בעל השליטה באפריקה־ישראל. בדיקת "העין השביעית" העלתה 32 כתבות וטורי דעה שעסקו בהסדר החוב, ופורסמו באתר "גלובס" בשבוע שלאחר מסיבת העיתונאים הדרמטית שכינס לבייב בסוף אוגוסט 2009 – מסיבת עיתונאים שבה הודיע כי אפריקה־ישראל לא תוכל לעמוד בחובותיה לציבור. מבין כל הפרסומים ב"גלובס", רק שני טורים הכילו ביקורת חד־משמעית על לבייב. הסיקור הלם את זה של עיתון המצוי בשליטת טייקון שגם לו חובות עתק: כמעט שלא נשמעה ביקורת על נכונות הגופים המוסדיים לוותר על נתחים מן החוב, ובעיקר – להותיר את השליטה באפריקה־ישראל בידי לבייב.

האינטרס הכלכלי של פישמן נגע לא רק לחובותיו האדירים. פישמן היה איש עסקים עם מגוון אחזקות במשק הישראלי. ל"גלובס" היה חלק בשימור האינטרסים העסקיים שלו. אחת האחזקות המרכזיות של קבוצת פישמן היתה בתחום הטלוויזיה בכבלים, בחברת ערוצי־זהב (שמאוחר יותר התמזגה יחד עם חברות נוספות כדי ליצור את HOT). בניגוד לשליטה ב"גלובס" או לאחזקותיו ב"ידיעות אחרונות" (34%), מניותיו של פישמן בערוצי זהב הניבו הכנסות נאות, בעיקר עד שנת 2000, כאשר חברות הכבלים בישראל נהנו משליטה בשוק הטלוויזיה הרב־ערוצית. ההחלטה להקים להן יריב, בדמות הטלוויזיה בלוויין (yes), היתה לאיום רציני על הכנסותיהן. ב"גלובס" ליוו באופן צמוד את תחום הטלוויזיה הרב־ערוצית, על אף שלבעל השליטה בעיתון היה אינטרס בולט בשוק. ניגוד העניינים היה גלוי במיוחד בשנתיים הראשונות לפעילות yes, אז כיהן מנכ"ל "גלובס", עמי אבן, במקביל גם כמנכ"ל חברת ערוצי־זהב, שבה היה פישמן מושקע.

עבור פישמן, השליטה בעיתון הכלכלי היתה יותר מאשר רק אמצעי הרתעה פאסיבי, אומרים עיתונאים ב"גלובס". לדבריהם, היחס המוטה לטובה שקיבלו הבנקים מ"גלובס" לאורך השנים, הוא שגרם לנותני האשראי הגדולים במשק שלא לפעול בנחישות להשבת חובותיו

חברת הלוויין yes הפסידה מאות מיליוני שקלים בשנות הפעילות הראשונות שלה, ונעשתה תלויה בהזרמות כספים מבזק, החברה־האם. היה זה תהליך שעורר מחלוקות, וב"גלובס" אכן סיקרו אותו בביקורתיות. גם כלי תקשורת אחרים לא חסכו ביקורת מהחברה ששורפת מאות מיליוני שקלים, אולם נראה כי באותה התקופה היו עמודי "גלובס" משופעים במיוחד בסיקור המשבר של yes. בראשית 2003, לקראת עוד אחת מהזרמות המזומנים הענקיות, פרסם אלי ציפורי, אז עורך "שוק ההון" ב"גלובס", מאמר נוקב במיוחד שבו יצא נגד ההזרמות של בזק ל־yes, וקרא להוביל את החברה לפירוק והסדר נושים. לאחר הפרסום מסר עורך "גלובס" אז, חגי גולן, כי בשל "שכחה" לא הובא גילוי נאות לאינטרס של פישמן בקריסת yes. חודשיים לאחר מכן, כשציפורי הקדיש מאמר נוסף לכישלון הניהולי המהדהד של yes, שוב נשכח הגילוי הנאות.

איתותים לרגולטורים

מוטי קמחי

מול היחס המיטיב לבנקים, לבעלי החוב אחרים ולעסקיו של פישמן, הטיפול השלילי ב"גלובס" בסיקור הרפורמות במשק גרם לדעת רבים לנזק ציבורי משמעותי יותר. המניע לעמדות של "גלובס" בסוגיות הללו יכול להיות מוסבר, לפחות בחלקו, בזהותו של בעל השליטה בעיתון. המלחמה שאסר העיתון על רפורמות במערכת הבנקאית שעלולות להסב הפסדים לבנקים הישראליים, כמו רפורמת בכר או הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, יכולה לנבוע מהמוטיבציה לשרת את האינטרסים של הבנקים, הנושים העיקריים של פישמן. בעשור האחרון עלו לסדר היום הציבורי בישראל כמה רפורמות מרכזיות. מערכת העין השביעית בדקה את האופן שבו סיקר "גלובס" שתיים מהן: הרפורמה בשוק הסלולר של משה כחלון, וצמצום הריכוזיות שבה עסקה הוועדה להגברת התחרותיות במשק.

רפורמת הסלולר נועדה להרחיב את התחרותיות בשוק התקשורת הניידת, שנשלט אז בידי שלוש חברות גדולות והתאפיין במחירים גבוהים ובקשיי ניוד. הרפורמה נועדה להכניס מפעילי רשתות סלולר וירטואליים וחברות סלולר חדשות. מבדיקה שערכנו בתאריכי מפתח בשנים 2007־2013, עולה כי "גלובס" מיעט לסקר את רפורמת הסלולר ביחס ל־TheMarker, והעדיף לעסוק בהשפעתה על המגזר העסקי ולא בתועלת לצרכנים הפרטיים. "גלובס" גם הקפיד לנקות מן הסיקור דברי ביקורת כלפי חברות הסלולר.

לעומת הרפורמה בסלולר, שעסקה בשוק ספציפי והיתה בעלת השפעה ישירה וברורה על הציבור הרחב, הרפורמה בריכוזיות מתפרשת על פני תחומים רבים, והיא קשה יותר לעיכול ובעלת השפעות משמעותיות אך עקיפות על הארנק של הצרכן הישראלי. פעילות הוועדה בשנים שלאחר המחאה החברתית של 2011 לוותה ב"גלובס" בקו מערכתי אגרסיבי, בהובלת סגן עורך העיתון אלי ציפורי: "פופוליזם הריכוזיות"; "לוקש הריכוזיות"; "פסטיבל הריכוזיות הוא הולכת השולל הגדולה ביותר של העשור האחרון" – אלה רק כמה דוגמאות מייצגות ליחסו של ציפורי לוועדה. קמפיין "פופוליזם הריכוזיות" ליווה את "גלובס" לאורך שנים. בנוסף, כמות הדיווחים ב"גלובס" על נושא הריכוזיות היתה קטנה פי 4.3 מזו שב־TheMarker, ומספר העמודים שהוקדשו לסוגייה היה קטן פי 5.5.

מי שעוד סבלו מהסיקור המוטה ב"גלובס" היו שורה של רגולטורים שהחלטותיהם איימו על האינטרסים העסקיים של פישמן. "במשך שנים הגחיכו את האנשים שפעלו נגד פישמן, למשל את יוסי בכר", אומר גורם בכיר לשעבר בשירות הציבורי. "כך 'גלובס' אותת לאחרים: אם תלכו נגדנו, סופכם יהיה כזה". דרור שטרום, שכיהן כממונה על ההגבלים העסקיים בתחילת העשור הקודם, ספג ביקורת חריפה מ"גלובס" בכלל ומסגן העורך ציפורי בפרט. יישום המלצות ועדת הריכוזיות במשק, ששטרום היה חבר בה, צפוי היה לכרסם ברווחיות הטייקונים. מאז שקיבל את ההחלטות הללו, וביתר שאת מאז שעזב את תפקידו כממונה על ההגבלים העסקיים, מסקר "גלובס" את שטרום באופן שלילי, בעיקר ברצף של טורים אגרסיביים מאת ציפורי. ציפורי כינה את שטרום "אדריכל שוד הפנסיה הגדול" (יחד עם דידי לחמן־מסר), ש"מצחצח את המוניטין שלו". בטור אחר כתב על "שטרום ולהקת העיתונאים שלו", ש"יצרו את הריכוזיות בשוק הביטוח והפנסיה והובילו לעליית מחירים בדמי הניהול ולנזק של מיליארדים לצרכנים".

עסק משפחתי

פעילות ועדת הריכוזיות לאחר המחאה החברתית של 2011 לוותה ב"גלובס" בקו מערכתי אגרסיבי, בהובלת סגן עורך העיתון אלי ציפורי: "פופוליזם הריכוזיות"; "לוקש הריכוזיות"; "פסטיבל הריכוזיות הוא הולכת השולל הגדולה ביותר של העשור האחרון" – אלה רק כמה דוגמאות מייצגות ליחסו של ציפורי לוועדה

עמדות באייטמים על ריכוזיות במשק בתאריכים נבחרים*, 2010 – 2014

סיקור החברות שבשליטת משפחת פישמן היה מוגבל ב"גלובס", לפחות עד שנפילתו העסקית נהפכה גלויה. עיתונאית שעבדה ב"גלובס" מספרת כי בכל הקשור לעסקיו של פישמן, "היינו חייבים לכתוב רק דברים טובים". לדבריה, "כשהיינו קולטים סימני אזהרה בחברות אחרות היינו מבליטים, אבל אם ראינו אצל פישמן לא כתבנו". מנגד, עורך לשעבר בעיתון מספר כי מעולם לא קרה שנחשפה פרשה גדולה הקשורה לפישמן, ולא היתה לכך התייחסות ב"גלובס". עם זאת, הוא מוסיף, לאחזקותיו של בעל הבית התייחסו "בדחילו וברחימו". עורך מוסף הנדל"ן של "גלובס", דרור מרמור, טען במאמר שפרסם בסוף 2016 כי העיתונאים פעלו בעידן פישמן באופן עצמאי: "לא היתה 'רוח מפקד'" בעיתון, כתב מרמור, לכל היותר "בריזה קלה".

גם אם פישמן היה מעורב באופן שוטף בנעשה בעיתון "גלובס", הוא לא נהג להפוך את המעורבות לגלויה. זאת, כפי שעולה מעדויות העיתונאים ששוחחו עם "העין השביעית". עם זאת, בשנים האחרונות פישמן לא היה החולייה היחידה, וגם לא העיקרית, של "גלובס" אל עסקי משפחת פישמן. מי שהתערבה בפעילות העיתון באופן גלוי ושיטתי היתה בתו, ענת מניפז־פישמן, שמונתה ב־2005 ליו"ר דירקטוריון "גלובס", במקום אביה. בשנים האחרונות לשליטת המשפחה בעיתון החלה מניפז־פישמן להגיע לישיבות העורכים השבועיות, ולא רק כמשקיפה מהצד, אלא כמשתתפת שמביעה את דעתה, מתווכחת ואף מנחיתה הוראות. אחד העובדים סיפר אז ל"מעריב" כיצד במהלך הכנת פרויקט "אנשי השנה" של "גלובס" לשנת 2006, נערכה ישיבה שבה התלבטו כיצד לדרג את פישמן, לאור הפסדיו העצומים בהימור על הלירה הטורקית. הדיון נפסק כאשר לחדר הישיבות נכנסה מניפז־פישמן, ופישמן האב הוצב בסופו של דבר במקום העשירי בדירוג, והוצג כמי שהצליח להתאושש באופן מפתיע מהמכה שספג. "ענת מניפז ניהלה את העיתון בשביל אבא שלה, וזו אישה שלא מבינה כלום בעיתונות, באמת כלום", אומרת עורכת לשעבר בעיתון. לדבריה, "היו לה החלטות הזויות ברמת התוכן".

ממשפחת פישמן נמסר בתגובה: "ענת מניפז כיהנה כיו"ר גלובס. במסגרת זו, תפקידה היה לפקח על ניהול העיתון וקביעת האסטרטגיה שלו. מניפז לא השפיעה על סיקור העיתון את עסקי אביה וכמובן שלא השפיעה על ההחלטה לדרג את פישמן במקום העשירי ברשימת המשפיעים לשנת 2006".

מי שאמור להוות חיץ בין האינטרסים הזרים של בעל השליטה לבין המערכת העיתונאית של כלי תקשורת הוא העורך הראשי. במקרה של "גלובס", חגי גולן. אולם בפועל, לדברי עיתונאים רבים מ"גלובס" בעבר ובהווה, גולן כמעט שלא תפקד בשנים האחרונות כעורך. עיתונאי "גלובס" שעבדו בעיתון בשנים האחרונות מתארים את גולן כאדם כנוע וצייתן, שמגיע לשעות מועטות אל מערכת העיתון, וגם אז כמעט שאינו מורגש.

אופי הסיקור של בנק לאומי בשלושת העיתונים הכלכליים, באחוזים, 2013 – 2015

מרגע שהתברר מצבו הכלכלי האמיתי של פישמן, והוא כבר לא היה גורם משפיע ב"גלובס", הפך העיתון את עורו, בהובלת אלי ציפורי, סגן העורך הדומיננטי ומי שקודם לכן הוביל את ההתקפות על הרגולטורים שלא היו נוחים לבעל השליטה. בחודש האחרון, בראיון לערוץ 10, השלים ציפורי את המהפך: "עצם העובדה שאנשי עסקים מחזיקים בעיתון, במיוחד בעיתון כלכלי, היא בעייתית ולא בריאה. במיוחד כשיש להם חובות גדולים מאוד. פישמן לא היה צריך להיות הבעלים של גלובס ממזמן". עוד קודם, בספטמבר 2016, אחרי שהבנקים הצטרפו לבקשת רשות המסים לפשיטת רגל של פישמן, פרסם ציפורי טור שבו קרא לחשוף את נכסי ילדיו של פישמן. אחר כך קרא במפורש לבנקים לדרוש את הנכסים ש"הוברחו" לדבריו לילדי טייקונים עתירי חובות כפישמן. "גלובס" התמיד בסיקור תוקפני ואגרסיבי כלפי פישמן, כלפי הבנקים שאפשרו את הפיאסקו המהדהד של פשיטת הרגל שלו, וכלפי שיטת הפירמידות והמינופים. היכן היתה הביקורת החריפה הזו בשנים שבהן היה פישמן בעל השליטה בעיתון? הקו התקיף של "גלובס" בשנה האחרונה משמש כנייר לקמוס לאופן שבו פעל העיתון בשנים קודמות.

האם הצליח פישמן לממש ב"גלובס" את שאיפתו ש"יהיה לי פעם עיתון... ואוכל גם להגן טוב יותר על עצמי"? למרות הטענות, חלקן כנות, של אנשי "גלובס" לחופש עיתונאי ועבודה מקצועית , אפשר לקבוע שהתשובה חיובית. "גלובס" סיפק לפישמן מעטפת הגנה מול הבנקים, מהם לווה מיליארדים וכלי עבודה מול הרגולטורים והפקידים שהשפיעו ישירות על רווחיות עסקיו. בסופו של דבר, גם השליטה בעיתון לא עזרה. פישמן כרע תחת נטל החובות שלא החזיר. אבל "גלובס" בהחלט קנה לו זמן יקר להתכונן לרגעי פשיטת הרגל – לפחות עשור שבו המשיך להיות חבר של כבוד ברשימות המשפיעים. החטא הקדמון של "גלובס" היה בעלים שהחזיק בו למרות ההפסדים העקביים, וכזה שהיה אדיש לשליחותו העיתונאית.

מערכת מגזין TheMarker שלחה שאלות מפורטות למערכת "גלובס" בנושאים שהועלו לעיל. זו התגובה: "אין חולק על הגינותם, מקצועיותם ואומץ ליבם הציבורי של עיתונאי "גלובס", אשר כמו בגופי תקשורת אחרים עומדים במבחנים רבים ובתנאים לא פשוטים, לאורך השנים. מעבר לכך, אין בדעתנו להתייחס״.

מטעמו של אליעזר פישמן נמסר: "לטענתם של עיתונאים הסבורים שכל הערה שקיבלו מעורך העיתון או ממי שממונה עליהם, נבעה מהוראה של פישמן, אין בסיס במציאות. למותר לציין שפישמן לא היה מעורב בסיקור עסקיו".

הכותב הוא מנכ"ל קרן התחקירים העצמאית, ארגון גג לגופי עיתונות עצמאית מובילים בישראל; הכתבה ערוכה מתוך תחקיר של "העין השביעית" שפורסם בינואר 2017

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות