תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בדרך למונוגמיה עוברים בפוליאמוריה

לכתבה
מתוך "אנריל" Lifetime / באדיבות yes

TheMarker Women: תוכנית הריאליטי "הרווק" מקדשת את הרעיון הרומנטי של זוגיות בלעדית - באמצעות קיום כמה וכמה מערכות יחסים בעת ובעונה אחת - למה למרות השקר הבוטה הזה, הצופים ממשיכים לקנות את האגדה של "אהבת אמת"?

"אני לא רוצה שהבת שלי תראה את אבא שלה מנשק 20 בנות", אמר בשעתו חואן פאבלו, המתמודד הראשי בעונה ה־18 של "הרווק", תוכנית הריאליטי האמריקאית. פאבלו, שהסתבך במשך העונה בשל אמירות פוגעניות והומופוביות שלא היה אכפת לו שבתו תשמע, גם לא נרתע מעצם העובדה שבתו תראה אותו במצבים אינטימיים, ועוד על המסך, לעיני מיליונים. הוא משתתף מרצונו החופשי במה שפרופ' מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות מבית הספר לתקשורת של המכללה האקדמית נתניה, מכנה "האוקסימורון התרבותי של האינטימיות החשופה, שבה תהליכים שבמציאות היומיומית הם סמויים מן העין – איך נראה דייט רומנטי, מה המשתתפים בדייט חושבים זה על זה – נהפכים גלויים וחשופים לצופים". רק הכמות היא שמפריעה לו.

שער מגזין וומן יוני 2017

בהתחסדות זו חשף הרווק פאבלו עוד פרדוקס בסיסי של סדרת הריאליטי השמרנית־מתירנית הכל כך פופולרית הזאת: דווקא אותו 'הרווק' – מצב זמני המרמז על חתונה עתידית – בחיפושיו אחר "האחת והיחידה", חושף את האפשרות לכל מיני מערכות יחסים לא בלעדיות. "הרווק" נמצאת כעת בעונתה ה־21, וכבר הספיקה להצמיח סדרות ספין־אוף למכביר (שלא במפתיע, הגרסה הנשית שלה "הרווקה" מצליחה פחות, עם 12 עונות בלבד עד כה, ועל כך בהמשך), וכמובן שיש לה גרסאות מקבילות בעולם.

הכללים של סדרת הריאליטי הזאת פשוטים ומוכרים לרוב. היא מתחילה בכך ש־25 מתמודדות מגיעות בלימוזינה, לבושות בשמלות נשף, לווילה ענקית עם בריכת שחייה פרטית וגינה פרחונית. שם הן פוגשות את "הרווק", שהוא גבר יפה ומושך, לרוב גם עשיר (יש גם גרסאות של מיליונר ושל בן אצולה לסדרת שידוכים זו), והן מתמודדות על תשומת לבו – ובהמשך, על לבו.

הנשים עוברות לגור למשך העונה בבית המפואר, ובפרקי העונה הן יוצאות לפגישות קבוצתיות, משולשות ולבסוף גם פרטיות עם הרווק. הן מפלרטטות איתו, מחפשות את קרבתו, צוחקות מהבדיחות שלו וכל אחת בתורה מרגישה "חיבור אמיתי" איתו. הן מקנאות זו על זו וכועסות זו על זו, ובמיוחד על אלה ש"הגיעו לכאן מהסיבות הלא־נכונות", כשהכוונה היא לנשים שבאו לתוכנית רק כדי להתפרסם, ולא כדי למצוא אהבת אמת.

הרווק, מצידו, נענה לחיזורים, מפלרטט בעצמו, משוחח ברגישות, מוחה דמעה של עלבון פה ושם ונהנה על הדרך מאופנוע הים, הצניחה החופשית, הטיסות, הטיולים והארוחות המהודרות. בכל פרק הוא מנפה כמה מהנשים המועמדות בכך שאינו מעניק להן ורד. מי שמקבלת ממנו את הפרח המיוחל ממשיכה איתו לעוד פרק בתוכנית, ומי שלא, לוקחת את המזוודות שלה ונעלמת. בסוף נותרות שלוש מועמדות שניכר שהן מוצאות חן בעיניו ממש באותה המידה. הוא פוגש במשפחות שלהן. אחר כך הוא מבלה איתן זמן פרטי "ללא מצלמות" (כלומר עם יחסי מין), ולאחר שנשארות רק שתיים, הן פוגשות במשפחה שלו.

ואז הוא בוחר באחת. הבחירה הזאת לפעמים מנוגדת לתחזית של הצופים (עד כדי כך שבאחת העונות הזוג שיצא מהתוכנית, לאחר שהסתיימה, הוא של הרווק עם המועמדת שלא בחר בה) – כלומר, יש הפתעה. הקהל אמור להשעות את חוסר האמון שלו – להתעלם מן השרירותיות של הבחירה ולקבל את הרומנטיות שבה, וגם את המציאותיות שבריאליטי.

מתוך "הרווק". הנשים יוצאות לפגישות קבוצתיות, משולשות ופרטיות עם הרווק. הן מפלרטטות איתו, מחפשות את קרבתו, צוחקות מהבדיחות שלו וכל אחת בתורה מרגישה "חיבור אמיתי" איתו

הרווק
אילוסטרציה : עדי ע

אהבת האמת הזאת, הגשמת אגדת הילדים של הנסיך והנסיכה ואושר ועושר, מושגת לא לפני שבמקביל היא מתקיימת בכמה מערכות יחסים רומנטיות באותה מידה. שלא כמו במציאות בחברה המודרנית, שבה לפני הבחירה במונוגמיה הנצחית נבדקות אופציות אחרות, לרוב זו אחרי זו, כאן היחסים הם אינטנסיביים באותה מידה ומתקיימים במקביל.

כשל באגדה

נכון להיום, אחרי יותר מ־30 עונות של "הרווק" ו"הרווקה", שישה זוגות מיוצאי התוכנית עדיין יחד, כשחלקם אף התחתנו (בשידור) ונולדו להם ילדים. ארבעה מתוך השישה שנשארו יחד הם מ"הרווקה", ושניים מ"הרווק". זוג אחד מתוך השישה נמצא יחד עוד מהעונה הראשונה של "הרווקה" ב־2003. יש מי שיחשבו שמדובר במספר נמוך למדי, אך לאור הפיקטיביות שבסיטואציה, נדמה שעצם קיומם של זוגות אלה לאורך זמן הוא הנתון שצריך להפתיע.

ד"ר נועה לביא־שדה, רכזת החטיבה לתקשורת פוליטית במכללה האקדמית תל אביב־יפו, מסבירה את ההיתכנות הזאת במה שהיא מכנה "חוויית הלאב בואט" (ספינת האהבה): "לפעמים גם שחקנים בסדרה או בסרט מתאהבים ונשארים יחד. בסופו של דבר, אם שמים הרבה אנשים צעירים יחד, מבחינה סטטיסטית, הם יכולים להתאהב. גם אם מתמודדי הריאליטי כיום הם אנשים מתוחכמים שיודעים מה מצופה מהם, הם בכל זאת בני אדם שלא יכולים לשלוט באופן מוחלט בכל דבר, ולפעמים 'מתפלקים' להם סיפורי אהבה".

האהבה שמקדמת הסדרה היא זו המצויה באידיאל המונוגמי, המוזרם לווריד כבר באגדות ששומעים הילדים. בגרסה הדרמטית הצינית, "אנריל", שכאילו חושפת את אחורי הקלעים של סדרת ריאליטי המזכירה את "הרווק", מדגישים זאת עוד יותר בכך שלסדרת הריאליטי שבתוכה קוראים Everlasting – ובעברית, 'עד עצם היום הזה', משפט הסיום השגור של אגדות.

אך בו בזמן, בלי משים, התוכנית חותרת תחת המסר שלה. לפני שהנסיך בוחר באחת והיחידה שלו, נדמה שהוא יכול היה לבחור בלפחות שתיים אחרות. כמו שהבחין הרווק חואן פאבלו, יש כאן כשל באגדה. לפני שהסדרה מסתיימת בהפי אנד של נסיך ונסיכה ההולכים יחד לעבר האופק, הרווק מודד את מערכות היחסים האפשריות האחרות כאילו היו נעל הזכוכית של סינדרלה, עד שהוא מוצא את זאת שתתאים לו בדיוק. אלה הכללים של הסדרה: בדרך למונוגמיה עוצרים בפוליאמוריה.

"כשמסתכלים על מונוגמיה, על הדימוי הרומנטי המדבר על איחוד בין שניים, עדיין זהו מוסד פטריארכלי של בעלות על אישה", אומר ד"ר נועם יורן מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "כיום יש מחשבה שהרומנטיקה התנתקה מהמוסד הפטריארכלי, אבל עדיין מדובר בגבר שבוחר אישה כמו רכוש. ב'הרווק' הוא בוחר בה מתוך כמה, כמו הצרכן של היום. האהבה שלו לאחת כוללת את היחס בינה לבין כל האחרות.

איליה מלניקוב

ד"ר נעה לביא–שדה: "אם שמים הרבה אנשים צעירים יחד, מבחינה סטטיסטית, הם יכולים להתאהב. גם אם מתמודדי הריאליטי כיום הם אנשים מתוחכמים שיודעים מה מצופה מהם. אבל אין אפשרות חתרנית בנרטיב הזה, כי הוא תמיד זורם חזרה למונוגמיה"

"בתוך השפה הרומנטית הערך של אישה כרכוש קיים גם במחוות ובדימויים. הרווק נותן למועמדת ורד, זה רומנטי. הוא לא נותן לה כסף, הוא לא קונה אותה. אבל מעשה הקנייה מתקיים דרך ההיפוך שלו. רואים את זה בבירור בארצות הברית: בקניית טבעת האירוסים, יש כלל אצבע שלפיו ערך הטבעת צריך להיות שקול לשלוש משכורות של הגבר. כלומר לתת כסף זה הדבר הכי מגונה בעולם, אבל טבעת השקולה לערך של שלוש משכורות נחשבת רומנטית. ההכחשה של הפטריארכיה משמרת אותה. השפה של הרומנטיקה מקיימת אותה. כשאת קוראת המלצה רומנטית בעיתון את יודעת שבסופה תמיד תהיה פרסומת, כסף יעבור מיד ליד".

אם כבר מדברים על כסף העובר מיד ליד, כוכבי הסדרות "הרווק" ו"הרווקה" מקבלים 100 אלף דולר לעונה. המשתתפות והמשתתפים שאינם הכוכבים לא מקבלים שום תשלום מההפקה, אבל עם תום העונה בהשתתפותם, הם יכולים למנף את ההשתתפות שלהם לפרסום ולרווחים באפיקים שונים.

באשר לפרדוקסליות הטמונה ב"הרווק" – סדרה שמרנית המקדשת את ערכי המשפחה ובראשם את החתונה הנשגבת, אך עושה זאת במתירנות רבה – אומר יורן שאפשר למצוא דבר דומה גם באופרות סבון כמו "היפים והאמיצים". "האידיאל הפוריטני הוא חתונה, וכולם מזועזעים מכל חריגה ממנו, כמו הריון ללא חתונה, למשל. אבל בסדרה רואים שהאישה החסודה היא בעצם מפלצת, שהולכת קודם עם האח, ואחר כך עם האבא מבלי שזה פוגע בדימוי החסוד שלה. העיקר 'איפה הטבעת?'".

ואולם, תוכניות מציאות אינן אופרות סבון. המשתתפים בהן אינם שחקנים והדברים הנאמרים בהן אינם כתובים ומבוימים מראש, באופן יחסי. "בניגוד לשמן, 'תוכניות מציאות' אינן משקפות הצגה אותנטית של המשתתפים", אומר נייגר. "אלו הן תוכניות בידור שמטרתן לשעשע את הצופים ולגרום להם לצרוך אותן. הן ערוכות ומתסיסות את המציאות כדי להפוך אותה למבדרת. המנגנון העיקרי הוא האצת התהליכים הרומנטיים (מספר הדייטים, התקדמות הקשר, דרכי סיום הקשר). האצת התהליכים האלה והאינטימיות החשופה משרתות את יצר המציצנות של הצופים ומאפשרות לחלק מהם להרגיש טוב עם עצמם, במובן זה שהם משווים את עצמם למשתתפים ומתנשאים עליהם.

"צריך לזכור שרבים צופים בתוכנית עם אנשים נוספים, לעתים עם בני ובנות הזוג שלהם, והתוכנית יכולה לשמש מראה להתבוננות עצמית. התוכניות האלה משתמשות באוטופיה הרומנטית, שבה פועלים מיתוסים כמו 'לכל אחת ישנו האחד שלה', 'האהבה תמיד תנצח', אך היא מוקפת תמיד בצרכנות ובערכים", מוסיף נייגר. או כמו שאומרת לביא־שדה, "אי אפשר לעשות רומן רומנטי בלי לצנוח מצוק, לצאת לשיט ביאכטה. זו פרסומת לעולם נחשק".

"במובן זה, החתירה למונוגמיה אינה שונה מזו של הצעירים המשתתפים בתוכנית. בתהליך זה, גם הרווק והרווקה, ושאר המשתתפים, נהפכים בעצמם לסחורה ונמכרים לצופים", אומר נייגר. "אם מביאים בחשבון את כל אלה, הפוליאמוריה שבדרך למונוגמיה נראית הגיונית לצופים המנוסים של תוכניות הדייטינג. הלוא כדי להתמסר לתוכניות האלה צריך להשעות את חוסר האמון וכולם – הן המשתתפים והן הצופים – מבינים שהם צופים בבידור טלוויזיוני שכלליו ברורים, עד כדי כך שהמשתתפים מנסים לשחק את הטייפ־קאסט שהודבק להם".

זה לא אמין? אז מה

הכללים הברורים כל כך, לצופים ולמשתתפים, הולידו צורך בחידוש מרגש – והוא אכן הגיע. ההתפתחות של הסדרה "הרווק" היא "חתונה במבט ראשון" – תוכנית ריאליטי חדשה, שבה המשתתפים מתחתנים בסוף העונה עם אדם זר, שנבחר בעבורם על ידי ההפקה. שוב מדובר באמירה עקומה על המוסד המונוגמי, על רומנטיקה ואהבת אמת. חתונה – הגביע הקדוש של הזוגיות - היא כל כך סתמית עד שכל אחד יכול להתאים, לפי הסדרה הזאת שנהפכה לפצצת רייטינג, כך שגופי השידור כבר מבטיחים עוד ועוד גרסאות לפורמט הזה.

"גם כאן, כמו ב'הרווק', זהו משחק טלוויזיוני שלמשתתפים בו הובטחו הון כספי והון סימבולי (חשיפה) כדי שייקחו בו חלק", אומר נייגר. "כאן אין צורך להשעות את חוסר האמון, כי חוסר האמון הוא חלק מהעניין, ומאחר שבארצות הברית קל להתחתן וקל להתגרש, זה כנראה לא כזה עניין גדול עבור המשתתפים ואף עבור הצופים.

"המונוגמיה היא עדיין הערך המוביל בתוכניות השידוכים האלה, אבל הן מערערות על דרך השגתה – ומכאן גם יכול להתעורר, בהפוך על הפוך, דיון בצורות אחרות של קשרים רומנטיים".

בסופו של דבר, מסביר נייגר, "תוכניות מציאות שכאלה הן ראי לחברה, גם אם הוא מעוות ומועצם – ובהחלט אפשר לראות בהן שיקוף של ערכים בולטים בחברה. המונוגמיה והמיתוסים הרומנטיים שנקשרו בה עדיין חזקים מאוד, והם מתחזקים עוד יותר כשהם נקשרים לערכים הקפיטליסטיים שמקדמות התוכניות".

יורן מצביע על ביטוי נוסף של צביעות – הפער בין ההצלחה של "הרווק" לעומת הכישלון היחסי של "הרווקה". "במעשה הזנות, אף שהוא נעשה על ידי שני אנשים, רק האישה נהפכת לזונה. הגבר נשאר אותו דבר, הוא לא נהפך למשהו אחר. זה לא מוסד סימטרי. יש בו מוסר כפול. נוח לנו לראות את הגבר שניסה את כולן ובחר, אבל האישה שעושה את זה היא זונה, שרלילה". ואכן במשך העונות של "הרווקה" הכוכבות לעתים הואשמו בהתנהגות "זנותית", טענה שכמובן לא הועלתה מול הרווקים על אף המעבר המהיר שלהם מאישה לאישה. גם אם לא מחמירים עם הרווקות, הצפייה בהן פחותה. "אנחנו רגילים לפרינס צ'ארמינג, לא לפרינסס צ'ארמינג", אומרת לביא־שדה.

"האתוס המיני של 'הרווק' הוא שהנשים אמורות להיות חסודות למדי, עד שהגבר מבקש מהן להפסיק להיות כאלה", מסכמים במאמר באתר "סלייט" האמריקאי. היפוך נוסף מתרחש בסופה של הסדרה: המשתתפות אמורות לקבל בשיא הטבעיות את העובדה שהרווק מקיים קשרים במקביל עם כמה מהן, עד שלבסוף מגיע רגע הבחירה והן אמורות לקדש את הבלעדיות שבקשר. "כנראה שאין עוד תוכנית בטלוויזיה המציגה תפישה כל כך מעוותת בנוגע למין ומונוגמיה כמו 'הרווק'", נאמר בכתבה ב"שרלוט אובזרוור". "'הרווק' היתה יכולה להציף את הרעיון שאדם אחד אולי לא מספיק, ושזה בסדר לצאת עם עוד אנשים במקביל או לנהל כמה מערכות יחסים משמעותיות, ושלא הכל שחור או לבן". אבל, נטען שם, זה לא מה שקורה בסדרה.

"הרווק" ו"הרווקה" אמנם מציגות את האפשרות של המצב הזה. ג'ו־ג'ו פלטשר, כוכבת אחת מהעונות של "הרווקה", אמרה בראיון למגזין "פיפל": "התנשקתי עם יותר גברים בשבועות האלה מאשר בכל ימי חיי! כשיש כימיה ומשיכה פיזית כדאי למצוא זמן פרטי, ולראות שמה שיהיה יהיה". אך על אף ההיתכנות של יחסים מרובי בני זוג המוצגת בסדרה, בסופו של דבר היא אוסרת על קיומם. "בעולם של 'הרווק' אין זה אפשרי לאהוב יותר מאדם אחד. התוכנית הזאת עוסקת במציאת האחת, לא האחדות", מסכמים ב"אובזרוור".

ועדיף שהאחת הזאת גם לא תתנשק עם כל כך הרבה גברים. בתוכניות האלה כל אחת מהנשים מייצגת תכונה אחת – "התמימה", "הטובה", "הביץ'" וכו' – וזאת שמרבה להתמסר בקלות, לרוב לא תגיע לטקס חלוקת הוורד האחרון. "אחרי 20 שנה שהתוכנית משודרת, דבר אחד ברור – לנועזות יש פחות סיכוי לשרוד", אומרת לביא־שדה.

"מיתוס אהבת האמת, התפישה שיש אדם אחד בעולם שמתאים לך והוא גזירת הגורל שלך, שכולנו לומדים אותו ושואפים אליו מגיל צעיר, דרך סרטי דיסני וספרות הילדים, מחזק את המונוגמיה – והיא קובעת שתחיו כל חייכם עם המיתוס. השניים משלבים כוחות, אחד מזין את השני. ב'הרווק' ו'הרווקה' רואים במובהק את הוויזואליה של דיסני. יש אזכור של עולם דימויים שהקהל מכיר היטב. אחד המתחים שבאים לידי ביטוי בתוכניות האלה הוא זה שבין מיניות לאהבה. אנחנו מוקפים בייצוגים מיניים, אך המונוגמיה אמורה להיות מנותקת ממיניות, זכה יותר.

"'הרווק' ו'הרווקה' מספקות את סף הגירוי של העולם, דרך פרסומות של ייצוגים מיניים, של איזשהו רצון לראות מתירנות מינית, אבל בעצם עם המיתוס של אהבת האמת. אין אפשרות חתרנית בנרטיב הזה, כי הוא תמיד זורם חזרה למונוגמיה. זאת חבילה נוצצת של פרסומת לתרבות הצריכה. ריאליטי זה ז'אנר של פרסומת", אומרת לביא־שדה. בעולם קפיטליסטי, המונוגמיה, גם אם היא נמכרת באופן חתרני, עדיין מקדשת את המוצר.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות