תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החיים שלפני המוות

לכתבה
כדי אפר במקדש קוקוקוג'י בטוקיו, יפן בלומברג

הפרדוקס של הרפואה המודרנית הוא שאנשים חיים זמן רב יותר, אך גם סובלים ממחלות רבות יותר, ומטיפול אגרסיבי וחסר תוחלת. האם מתחילה לחלחל ההכרה שבמקום להילחם במוות, לעתים צריך לקבל אותו?

לא רחוק מתחנת הרכבת טודורוקי שבטוקיו, בקצה שביל מוקף בעצי דובדבן נמצא בית מקדש קטן בנוי מעץ. בתוך המקדש נמצא פסלו של בודהה התינוק. תושבי המקום מבקשים מהתינוק, פין פין קורורי, שני דברים: חיים ארוכים ומוות מהיר נטול כאבים.

רק חלק מכך עשוי להתגשם. הפרדוקס של הרפואה המודרנית הוא שאנשים חיים זמן רב יותר, אך גם סובלים מיותר מחלות. המוות הוא לעתים נדירות מהיר או נטול כאבים, ולעתים קרובות הוא טראומטי. ככל שהמוות מתקרב, לאנשים יש מטרות אחרות חשובות יותר עבורם מאשר לסבול עד הרגע האחרון, אולם רק מעטים נשאלים מה באמת חשוב להם. במדינות המפותחות רוב האנשים מתים בבתי חולים או בבתי אבות, לעתים לאחר טיפול רפואי אגרסיבי וחסר תוחלת. רבים מתים לבד ובסבל.

זה לא חייב להיות כך. הרפואה המודרנית מתחילה לנקוט גישה מתחשבת יותר כלפי הסובלים ממחלות סופניות. השינויים ניכרים בדרך שבה מטפלים באנשים שעומדים למות, ובצורת התקשורת בין הרופאים לחולים. מטרת השינויים היא להפחית את הכאב, ולשלוט טוב יותר על החיים גם ברגעים האחרונים שלהם.

היבטים רבים הקשורים למוות השתנו במהלך המאה ה־20. הראשון הוא תוחלת החיים, שגדלה בארבעת הדורות האחרונים בקצב מהיר יותר מאשר ב־8,000 השנים שקדמו להן. תוחלת החיים של אנשים ב־1900 היתה 32 שנה (ממוצע עולמי), גבוהה במקצת מתוחלת החיים כאשר הם נהפכו לחקלאים. תוחלת החיים כיום היא 71.8 שנה. חלק גדול מהעלייה בתוחלת החיים מיוחס לירידה בתמותת תינוקות וילדים – לפני 100 שנה, כשליש מהילדים מתו לפני יום הולדתם החמישי. אולם, גם מבוגרים מאריכים ימים. גבר בריטי בן 50 יכול לצפות לחיות עוד 33 שנים, לעומת 13 שנים ב־1900.

magno / Getty Images

מישל דה מונטן, פילוסוף ומסאי צרפתי שמת ב־1592 והוא בן 59, כתב כי מוות בגיל זקנה הוא דבר נדיר. לדברי ד"ר קתרין סלימן מאוניברסיטת קינגס קולג' לונדון, כיום המוות מתגנב אל האנשים. היא מעריכה כי רק חמישית ממקרי המוות בבריטניה הם פתאומיים, כמו למשל תאונות דרכים. חמישית ממקרי המוות מתרחשים בהידרדרות מהירה, כמו אצל חולי סרטן שנשארים פעילים עד השבועות האחרונים של חייהם. אולם, חמישית ממקרי המוות בבריטניה מגיעים לאחר שנים של קריסה והתאוששות, שמובילות להידרדרות אטית והדרגתית בתפקוד, אומרת סלימן.

תושבי המדינות העשירות יכולים לעבור שמונה או עשר שנים של מחלות עד מותם. במדינות עניות גדל היקף המחלות הכרוניות. בסין, מחלות כרוניות היו הגורם ל־75% ממקרי התמותה המוקדמת ב־2015, לפי סקר נטל התחלואה העולמי (GBD), לעומת כ־37% ב־1990. תחזית ארגון הבריאות העולמי היא כי התחלואה בסרטן ובמחלות לב תוכפל באזור אפריקה שמדרום לסהרה עד 2030.

תופעת לוואי של הקידמה היא מה שאטול ג'וונדה, כירורג וסופר, מכנה "ניסיון להפוך את חוויית המוות לחוויה רפואית". לפני 100 שנים רוב מקרי המוות התרחשו בבית. כיום, לפי סקר שערך ארגון הבריאות העולמי ב־45 מדינות עשירות, פחות משליש ממקרי המוות מתרחשים בבית. המוות היה פעם שוויוני יותר, אומר היידר וואריץ' מבית הספר לרפואה באוניברסיטת דיוק, ומחבר הספר "מוות מודרני". להכנסה לא היתה השפעה על השאלה מתי והיכן אנשים ימותו. בימינו לאנשים עניים במדינות עשירות יש סיכוי גבוה יותר למות בבית חולים מאשר לעשירים.

המוות היה פעם "אירוע חברתי", כפי שמכנה זאת ההיסטוריון פיליפ אריאס, שבו חברים וקרובי משפחה התאספו יחד. כיום, המבוגרים והקשישים מופרדים מהצעירים, ובעקבות זאת קטן הסיכוי שהצעירים יהיו עדים למוות, או ימצאו זמן מתאים לדבר על הנושא. עד 2020 , כ– 40% מהאמריקאים ימותו לבדם או בבתי אבות

מקרי מוות רבים מתרחשים לאחר טיפול רפואי אינטנסיבי – וחסר טעם. מסקר שנערך ביפן בקרב רופאים עולה כי 90% מהרופאים צופים כי חולים שלהם הוחדר צינור לקנה הנשימה (אינטובציה), לא יחלימו לעולם. שמינית מהאמריקאים שחולים בסרטן סופני מקבלים כימותרפיה בשבועיים האחרונים לחייהם, אף שטיפול זה אינו מסייע להם בשלב כל כך מאוחר של המחלה. כשליש מהאמריקאים עוברים ניתוח בשנה האחרונה לחייהם, 8% עוברים ניתוח בשבוע האחרון לחייהם.

לעתים קרובות מערכת הבריאות מעודדת טיפולי יתר. בתי חולים מקבלים תשלום עבור טיפול בחולים, ולא עבור הקלה בכאב. לא רק החולים סובלים, אלא גם בני משפחותיהם. רוב האנשים שזקוקים לאינטובציה, או לצורה אחרת של הנשמה מלאכותית, לא נמצאים במצב שבו הם יכולים להסכים לטיפול שכזה.

מחקר אמריקאי מצא כי במחצית מהמקרים שבהם יש להחליט על המשך טיפול או הפסקתו מתעורר עימות בין משפחות החולים לרופאים. שליש מקרובי המשפחה של החולים במחלקות לטיפול נמרץ מדווחים על תסמינים של פוסט־טראומה. אנשים רבים מעוניינים להילחם עד הסוף או כמו שהמשורר דילן תומס כתב "זעם, זעם על גסיסת האור". אחרים מעוניינים להיות נוכחים באירועים מסוימים, כמו סיום הלימודים של הנכד. אולם הטיפול הרפואי ניתן לעתים קרובות כברירת מחדל, ולא כתוצאה מבחירה אישית שמבוססת על הבנה ברורה של האבחון הרפואי.

הפער הגדול בין הדרך שבה אנשים רוצים להיות מטופלים לפני מותם, לבין הטיפול שאותו יקבלו, נראה בבירור בסקר שערך "אקונומיסט" בשיתוף עם קרן משפחת קייזר, באמצעות צוות חשיבה אמריקאי למערכת הבריאות. הסקר נערך בארצות הברית, ברזיל, איטליה ויפן – ארבע מדינות שלכל אחת מהן מאפיינים דמוגרפיים שונים.

רוב משתתפי הסקר אמרו כי הם מקווים למות בבית. מעט פחות אמרו כי הם צופים שכך אכן יקרה – ומספר קטן יותר השיבו כי אדם קרוב להם מת בביתו. למעט משתתפי הסקר בברזיל, רק בודדים סבורים כי הארכת חיים חשובה יותר ממוות ללא כאב, אי נוחות ומתח.

ברגע האמת עשוי להשתנות סדר העדיפות של מה שאנשים בריאים חושבים שירצו כאשר יהיו חולים סופניים. "החיים הופכים לדבר יקר כשלא נותר זמן רב עד המוות", אומרת דיאן מאייר, מאושפזת בבית החולים מאונט סיני בניו יורק. כך לדוגמה הרעיון של צינור הזנה שנוא על אנשים, אך הם מתרגלים אליו כשהאלטרנטיבה היא מוות.

את הפער בין הרצון של האנשים לבין הטיפול שהם מקבלים קשה להסביר. משאלותיהם של אנשים גוססים לעתים קרובות אינן ידועות. מתוך אלה שנאלצו לקבל החלטות בנוגע לטיפול הרפואי של האדם הקרוב שאיבדו, יותר משליש מהאנשים באיטליה, יפן וברזיל אמרו כי הם לא ידעו מה הוא רצה. או שהם מעולם לא שאלו, או שהם חשבו על כך מאוחר מדי. לפעמים, גם כשהקרובים יודעים מה רצונו של האדם הגוסס, הם לא יכולים להבטיח כי הוא יתממש. 12%־24% מהאנשים שאיבדו אדם קרוב אמרו כי בקשותיו של אותו אדם לא יצאו לפועל. 25%־38% אמרו כי החבר או קרוב המשפחה חווה כאב מיותר. רוב המשתתפים בסקר דירגו את הטיפול הרפואי לקראת המוות כ"נאות/בינוני" או "ירוד".

קשר של שתיקה אופף טיפולים לקראת המוות. רוב המשתתפים בסקר אמרו כי מוות הוא נושא שמנסים להימנע ממנו. הסיבה הברורה היא שאנשים מפחדים מהמוות. "בכל אדם רגוע והגיוני מסתתר אדם אחר שמפחד מפני המוות", אומר המספר בספרו של פיליפ רות. התיאוריה הפילוסופית "ניהול האימה" טוענת כי הפחד מהמוות הוא המקור לכל מה שמייחד את האנושיות, מפוביות ועד דת.

הכי טוב בבית
אם יכולת לבחור, היכן היית מעדיף למות??
להערכתך, היכן רוב הסיכויים שתמות?
בין אלו שחוו מוות של אדם קרוב, היכן אותו אדם מת?

בעבר היה המוות "אירוע חברתי", כפי שמכנה זאת ההיסטוריון פיליפ אריאס, שבו חברים וקרובי משפחה התאספו יחדיו. כיום, השינוי במבנה המשפחתי מפריד את המבוגרים והקשישים מהצעירים, וקטן הסיכוי שהצעירים יהיו עדים למוות, או ימצאו זמן מתאים לדבר עליו. רק 10% מהקשישים באירופה מעל גיל 80 חיים עם משפחותיהם. עד 2020, כ־40% מהאמריקאים ימותו לבדם או בבתי אבות.

ביפן הבנות נוטשות את תפקידן המסורתי – הטיפול בהורים. הדבר הביא לעלייה במספר של מוסדות כמו בית התקווה, הוספיס במזרח טוקיו שמטפל באנשים בודדים או עניים מדי מכדי לקבל טיפול בבית חולים. לפני כעשור איבדה היסקו ינאגידה, בת 88, את בעלה, שעמו היתה שרה במקהלה יפנית מסורתית. כיום ראייתה נחלשת אך היא עדיין יכולה לראות את התמונות הדהויות של שניהם על קיר חדרה. היא מנסה לא לחשוב על המוות, "אין שום טעם בדבר", היא אומרת.

האחריות המרכזית לכישלון בטיפול לקראת המוות מוטלת על הרפואה. מערכת היחסים בין הרופאים לחולים היא של חשדנות הדדית, אומרת ד"ר נאוקי איקגמי מאוניברסיטת לוקס אינטרנשונל בטוקיו. לפני עשור הרופאים ביפן נהגו להימנע מלספר על אבחון של סרטן. כיום הם כנים יותר, אך עדיין חסרי רגישות. אישה יפנית סיפרה כי הרופא שלה אמר לה שאם הכימותרפיה תגרום לקרחת, זה לא יהיה סיפור רציני.

הרופאים בדרך כלל גם מגזימים בהערכת הזמן שנותר לחולים במחלות קשות, וכך הם יכולים להתחמק משיחה כנה, או שהם ממליצים על טיפול קיצוני בעל סיכוי קטן להצליח. סקירה בינלאומית של אבחנות רפואיות שניתנו לחולים שמתו בחודשיים לאחריהן, מעידה כי החולים במחלות קשות חיו כמחצית מהזמן שהרופאים חזו. לעתים קרובות הרופאים מזניחים את הטיפול המקל, שכולל מתן משככי כאבים, טיפול בקשיי נשימה וניחום החולים. שאלה טיפוסית כמו "מה באמת חשוב לך עכשיו?" אינה נתפשת כריפוי. "זה נראה כאילו ויתרת על החולה", אומרת ד"ר איקגמי.

לשבור את הטאבו

קבוצת המחקר אריאדנה לאבס פיתחה מדריך לשיחה עם חולים במחלות קשות. זוהי רשימת נושאים שהרופאים צריכים לוודא שהם מדברים עליהם עם החולה. הרופאים צריכים לפתוח בשאלה האם החולה מבין את מצבו, לבדוק עד כמה הוא מעוניין לדעת מה מצבו, להעניק אבחון אמיתי, ולשאול את החולה מה מטרותיו בטיפול

מחקרים מציגים את מחיר ההזנחה. כמה ניסויים מבוקרים מ־2009 ואילך הראו מה קרה כשחולי סרטן בשלב מתקדם קיבלו טיפול מקל לצד הטיפול הסטנדרטי, כמו כימותרפיה. בכל הניסויים, בקבוצה שקיבלה טיפול מקל נמצאה רמה נמוכה יותר של דיכאון, ובכולם, למעט מחקר אחד, החולים דיווחו על פחות כאב. נמצא גם שחולים שקיבלו טיפול מקל האריכו חיים מאחרים, אף שהטיפול הסטנדרטי שהם בחרו לקבל היה מצומצם יותר. במחקר אחד החולים שקיבלו טיפול מקל חיו בממוצע שנה, לעומת תשעה חודשים בקרב הקבוצה שקיבלה טיפול סטנדרטי בלבד. מחקר שסקר מקרים ב־2016 שבהם הוענק רק טיפול מקל במקום טיפול סטנדרטי מצא כי הטיפול לא קיצר את חיי החולים.

הסיבות אינן ברורות. אלה שקיבלו טיפול מקל שהו פחות זמן בבית החולים, כך שנחשפו פחות לזיהומים. אך ישנם גם הסברים נוספים. חלק מהחוקרים סבורים כי הגורם הוא פסיכולוגי – באמצעות הטיפול חלה ירידה בדיכאון, שלעתים תורם לתמותה מקדימה. "שיחה יכולה להיות יותר עוצמתית מטכנולוגיה", אומרת ד"ר סלימן.

בבית החולים סנט לוקס בטוקיו, יוקי אסאנו תומך בטיעון הזה. בגיל 76 הוא עדיין מתנהג כמו מנכ"ל ומחלק את כרטיס הביקור שלו. הבוס לשעבר של מבשלת בירה הוא כיום חולה סרטן. הוא הפסיק את טיפולי הכימותרפיה בשנה שעברה, ומטופל באחד מהמרכזים היחידים ביפן לטיפול מקל שיכין אותו למותו הקרב. "השגתי כל מה שרציתי בחיי, עכשיו אני מחכה לטקס הענקת הפרסים", הוא אומר.

אולם, רק מעט מ־56 מיליון האנשים שמתים בכל שנה מקבלים טיפול נאות. דו"ח של מחלקת המחקר של "אקונומיסט" שפורסם ב־2015 העריך את "איכות המוות" ב־80 מדינות. על פי הדו"ח רק לאוסטרליה ולארצות הברית יש את היכולת להבטיח טיפול מקל לכמחצית מהחולים שטיפול זה מתאים להם.

טיפול בהוספיס, שם מוענק טיפול באיכות גבוהה לחולים לפני המוות, החל בבריטניה בשנות ה־60, אולם רק כחמישית מבתי החולים במדינה מעניקים טיפול מקל על בסיס יומיומי. שיטת המימון לשירותי בריאות פוגעת בטיפול המקל. הרופאים ביפן לא מקבלים מחברות הביטוח תשלום עבור שיחות עם מטופלים על אפשרויות הטיפול העומדות בפניהם לפני המוות. בארצות הברית, תשלום לבתי החולים מהווה חלק נכבד מהוצאות המטופלים, אף שעבור החולים במחלות קשות עדיף לעתים לקבל טיפול במקום אחר.

ב־2014 המליץ ארגון הבריאות העולמי לשלב טיפול מקל במערכת הבריאות. חלק מהמדינות המתפתחות, כולל אקוודור, מונגוליה וסרי לנקה מתחילות לעשות זאת. חלק מחברות הביטוח בארצות הברית מבינות כי מה שיעזור לחולים יעזור גם להן. במחקר שנעשה בקרב חולים באי־ספיקת לב נמצא כי לעתים נדירות הרופאים עוקבים אחר חולה שהביע פחד מפני המוות. כמעט 75% מהנפרולוגים, העוסקים בתפקוד הכליות, לא למדו איך לספר לחולה כי הוא עומד למות. ובכלל, סיבה שכיחה לשחיקה בקרב הרופאים היא חוסר יכולת לדבר עם מטופלים על המוות הקרב.

כדי לגשר על הפער הזה פיתחה קבוצת מחקר בשם אריאדנה לאבס מדריך לשיחה עם חולים במחלות קשות. זוהי רשימה פשוטה של נושאים שהרופאים צריכים לוודא שהם מדברים עליהם עם החולה. הרופאים צריכים לפתוח בשאלה האם החולה מבין את מצבו, לבדוק עד כמה הוא מעוניין לדעת מה מצבו, להעניק אבחון אמיתי, ולשאול את החולה מהן מטרותיו ועל מה הוא מוכן לוותר.

"צוואה בחיים" ומסמכים שמפרטים את רצון האדם במקרה שהוא יאבד את היכולת להביע אותו, נהפכו פופולריים בעשורים האחרונים בארצות הברית. בסקר שנערך על ידי "אקונומיסט" נמצא כי 51% מהאמריקאים מעל גיל 65 כתבו את רצונותיהם לטיפול לפני המוות, אולם מסמכים כאלה לא יכולים לכסות את כל האפשרויות. הרופאים מודאגים מכך שחולים ישנו את דעתם. באחד המחקרים נמצא כי רק 43% מהאנשים שכתבו "צוואה בחיים" רצו את אותו טיפול שנתיים לאחר מכן.

 

בסוף כל הדברים

ב־2010 ייסד הסופר האמריקאי אלן גודמן את פרויקט שיחה, שהחל באנשים שהתאספו יחדיו וחלקו סיפורים על "מוות טוב" ו"מוות רע" של קרוביהם. הפרויקט פרסם מדריכים כמו זה של אריאדנה לאבס שנועדו לאנשים ללא הכשרה רפואית. חוויית המוות מגיעות גם לשיתוף ברשת. "ענייני גסיסה" (Dying Matters) הוא פורום פופולרי. ב־2013 צייץ העיתונאי סקוט סימון לצד מיטת אמו הגוססת "קצב פעימות הלב ירד, הלב צונח". קייט גרנגר הבריטית, שמתה בשנה שעברה מסרטן, תכננה לצייץ בימיה האחרונים. היא לא הצליחה בכך, אך ציוץ שהכינה מראש נשלח לאחר מותה: "תודה לכולכם שהייתם חלק מחיי. בבקשה תדאגו לבעלי המדהים כריס (נ.ב – אל תתנו לו להוציא את כל הכסף על ריינג' רובר)".

הפיכת המוות לנושא שיחה חיונית להתמודדות עמו, אך תנועת ה"מוות החיובי" אינה תירוץ שנועד לאפשר למערכת הבריאות להישאר במצבה הנוכחי. המוות תמיד יאיים על בני האדם, ואם לא יהיה שינוי עמוק בטיפול הרפואי, רוב האנשים ימשיכו לסבול ללא צורך לפני הסוף.

תרגום: יוסף חרש

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות