רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פס צר ויקר

לכתבה

למה דווקא באמריקה הטכנולוגית והמתקדמת, מולדת האינטרנט, מחירי חבילות הסלולר והאינטרנט הם מהגבוהים בעולם?

ידיעה בלעדית שפורסמה בחודש שעבר באתר בלומברג בישרה כי שתי ספקיות סלולר אמריקאיות, ספרינט ו־T-Mobile (השלישית והרביעית בשוק מבחינת מספר לקוחות), מנהלות משא ומתן לא רשמי על אפשרות של מיזוג ביניהן. אין זו הפעם הראשונה שאפשרות כזו נבחנת, אך בפעם שעברה, ב־2014, קיבלו שתי החברות כתף קרה מהרגולטור ופרשו מהדיונים. כעת, תחת ממשל טראמפ, כשבראש רשות התקשורת האמריקאית, ה־FCC, עומד יו"ר חדש, אג'יט פאי, וכשבאמריקה שוב שולטת גישה פרו־תאגידית, סיכוייה של העסקה לצאת לפועל טובים יותר. אם היא אכן תתבצע, בארצות הברית יהיו רק שלוש מפעילות סלולר: החברה הממוזגת, ורייזון ו־AT&T. צמצום מספרן של חברות הסלולר מארבע לשלוש, מלמד הניסיון בעולם, עלול להוביל לעליית מחירים בשוק.

אלא שמחירי התקשורת בכלל והסלולר בפרט ממילא גבוהים בארצות הברית. "מה שבישראל אני משלמת בשקלים, בארצות הברית שילמתי בדולרים", מספרת ישראלית שחזרה לאחרונה משהייה בת חודשים אחדים מעבר לים. אמנם הסיבה לכך אינה רק המחיר הגבוה יחסית בארצות הברית, אלא גם מחירי הסלולר הנמוכים במיוחד בישראל, אבל היא צודקת בתחושת הבטן שלה. לפי מחקר של FCC מינואר 2016, חבילות הסלולר בארצות הברית הן מהיקרות בעולם – מקום 25 מתוך 33 מדינות שנסקרו. עלות חבילת סלולר הכוללת שיחות ומסרונים ללא הגבלה, ונפח גלישה של 5 ג'יגה־בייט היא 63 דולר בארצות הברית, לעומת בערך שליש המחיר בישראל, שהיא אגב המדינה הזולה בעולם במדד.

מחיר חבילות האינטרנט בפס הרחב בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גבוה אף הוא. על פי ה־FCC, ארצות הברית מדורגת במקום ה־17 בעלות חיבורי הפס הרחב (מהירות גלישה של 25־50 מגה־ביט לשנייה), עם חשבון חודשי ממוצע של 52.5 דולר. בצרפת, המדינה הזולה ביותר לגלוש בה, חבילה דומה עולה 19 דולר לחודש, ובישראל, המדורגת רביעית, מחירה 27 דולר לחודש לקו אינטרנט ממוצע בפס רחב. על פי מחקר של עמותת Center for Public Integrity מ־2015, כרבע מהאמריקאים אינם מחוברים לפס רחב, וזאת גם בשל עלויות גבוהות של המוצר וההשלכות השליליות הנלוות לכך ברורות: היעדר גישה למידע רפואי, חינוכי וכדומה.

באירופה ובישראל הרגולטור מחייב את חברות הבזק המקומיות לאפשר גם לספקיות אינטרנט קטנות להשתמש בתשתית שלהן. רגולציה כזו, המכונה Wholesale )"שוק סיטוני"( לא הופעלה בארצות הברית, המעדיפה תחרות מבוססת תשתיות: אם מישהו רוצה למכור אינטרנט, שישקיע ויסלול קו אינטרנט פיזי באדמה

האם תמורת המחירים הגבוהים שהם משלמים, מקבלים אזרחי ארצות הברית מוצר טוב יותר? דו"ח של חברת Akamai, מבהיר שהתשובה לכך שלילית על פי הדו"ח, מהירות הגלישה הממוצעת בארצות הברית היא 17.2 מגה־ביט לשנייה, נתון שמציב אותה במקום ה־14 בעולם (למרות זאת מצבה טוב יחסית לזה של ישראל, שמדורגת במקום ה־27). למרבה המבוכה, ארצות הברית, ערש האינטרנט, אפילו אינה מדורגת בין עשר המדינות שמהירות הגלישה בהן היא הגבוהה בעולם – דירוג שבו מככבות מדינות סקנדינביה ודרום־מזרח אסיה. בדו"ח מקביל של חברת OpenSignal שבחן את מהירות הגלישה הסלולרית ברשתות דור 4 במדינות שונות, דורגה ארצות הברית בתחתית הרשימה (מקום 11 מהסוף) עם מהירות גלישה סלולרית ממוצעת של כ־14 מגה־ביט לשנייה.

כל חברה והתשתית שלה

מדוע שירותי התקשורת בארצות הברית, דווקא בארצות הברית, יקרים כל כך? המחקר המקיף של Center for Public Integrity מצביע על אחת הסיבות המרכזיות: מונופולים אזוריים. "ניקח לדוגמה את סיאטל", נכתב בכתבה באתר הטכנולוגיה והמדיה TheVerge, שמתבססת על המחקר. "יש שלוש ספקיות של אינטרנט מהיר, אבל כמעט לאף תושב אין אפשרות לבחור בין שלוש אפשרויות. קומקאסט מכסה 95% מהעיר, CenturyLink מכסה 31% ממנה והספקית השלישית, פרונטיר, כ־29% ממנה, אך שתי החברות הקטנות כמעט אף פעם אינן בחפיפה". קצת כמו בעולם התחתון, נראה שבין הספקיות מתקיימת חלוקת טריטוריות שלגביה יש הסכמה שבשתיקה, והמחקר מוכיח כי כך הדבר בערים רבות בארצות הברית. "אם אתה גר בקולומבוס אוהיו, אתה יכול לבחור אם לשלם 71 דולר לחודש לוורנר כייבל, או 61 דולר לחודש ל־AT&T; אבל אם אתה גר בניס בצרפת, תוכל לבחור בין שש ספקיות, בטווח מחירים של 19־40 דולר לחודש".

כמובן, האפשרות לבחור בין שש ספקיות אין פירושה שלבית הלקוח מגיעים ששה כבלי תקשורת של שש חברות שונות. זה תמיד כבל אחד, של חברת הטלפוניה ההיסטורית, או שניים – בתוספת חברת הכבלים. במדינות אירופה הרגולטור מחייב את הספקית העיקרית – חברת הבזק המקומית שהיא במקרים רבים מונופול – לאפשר גם לספקיות אינטרנט קטנות להשתמש בתשתית שלה בתמורה לתשלום שגובהו מפוקח. כך, ספקיות קטנות הן שמוכרות ללקוח את שירות הגישה לאינטרנט, ומאחורי הקלעים הן מתחשבנות עם החברה הגדולה. רגולציה כזו, המכונה Wholesale ("שוק סיטוני") הונהגה גם בישראל, כלפי בזק, החל באמצע 2015, ומי שרוכש שירותי אינטרנט בצורה זו חוסך 30־40% מהמחיר שהיה משלם עבור השימוש בתשתית לו היתה בשליטת המונופול. אולם שיטת פיקוח כזו מעולם לא הופעלה בארצות הברית, מתוך גישה שמעדיפה תחרות מבוססת תשתיות: אם מישהו רוצה למכור אינטרנט, שישקיע ויסלול קו אינטרנט פיזי באדמה. זו גישה קפיטליסטית שמתנגדת לפיקוח מחירים ממשלתי ול"הפקעת" קניין של חברה.

תחום הסלולר בארצות הברית לוקה בעוד כמה מחלות שאנחנו הישראלים עדיין זוכרים היטב. כך למשל, חברות הסלולר האמריקאיות קושרות בין רכישת מכשיר הטלפון לבין החבילה הסלולרית. בצורה זו גם כובלים את הלקוח עד לתום התשלומים על החבילה המשולבת, וגם ניתן לטשטש ולהסתיר את מחירה האמיתי של החבילה ולהקשות על הלקוח לבצע סקר שוק בין הצעות שונות. יש לכך גם סיבה טכנולוגית: ארצות הברית היא אחד השווקים היחידים בעולם שבו פעלו כמה טכנולוגיות רשת במקביל: טכנולוגיות ה־GSM שמחייבת כרטיס סים וטכנולוגיית ה־CDMA, שבמכשירים שלה אין סים (כמו פלאפון אצלנו לפני 2009). מסיבה זו, מעברים בין חברות בארצות הברית היו קשים יותר והצריכו גם החלפת מכשיר. השוק האמריקאי הוא גם בין היחידים בעולם שבו עדיין נהוגה השיטה שבה מקבל השיחה משלם חלק מעלותה (Receiving party pays).

יש הקושרים בין מחיר האינטרנט הקווי הגבוה בארצות הברית למחירי הסלולר. הכלכלן פטריק פודיאט מסביר באתר Quora: "אף שהאינטרנט הקווי אינו מתחרה ישירות בסלולר, אם אנשים מוכנים לשלם מחיר מסוים על קו האינטרנט הביתי, נראה להם הגיוני לשלם 'פרמייה קטנה' על מחיר קו הסלולר".

ניצנים ראשונים לשינוי נראים בארצות הברית רק בשנים האחרונות. באמצע 2013 החליטה T־Mobile להתחיל להילחם על נתח שוק והשיקה קונצפט שיווקי בשם UnCarrier, שבמהותו מסיר מעל הלקוח את שלשלאות ההתחייבות לספקית, למכשיר או לתוכנית. השיטה מצליחה הן במונחי לקוחות והן במונחי הכנסות, והיא אילצה את חברות הסלולר האחרות להתיישר ולנטוש בהדרגה את הנוהג של החתמת לקוחות על חוזים דראקוניים בלי אפשרות יציאה. "בהשוואה למצב ששרר בשוק לפני כמה שנים, אפשר לראות שספקיות הסלולר גובות כעת פחות מבעבר, ושהמחירים של חבילות הסלולר נעשים קרובים יותר לאלה שנהוגים בשווקים באירופה ואסיה", נכתב בסקירה האחרונה של האתר Digital Trends, מאפריל. חבילת גלישה סלולרית בנפח 2 ג'יגה־בייט, נכתב בסקירה, תעלה כעת 35 דולר לחודש מול מחיר של 25־27 דולר לחבילה דומה בבריטניה (המחיר לחבילה דומה בישראל הוא 29־39 שקל).

בלומברג

שוק כבקשתן

יש גם סיבות רוחביות לעלויות התקשורת הגבוהות בארצות הברית. מאז שנות ה־70 של המאה הקודמת, רשות ההגבלים העסקיים האמריקאית מחפשת דרך לפרק את חברת בל – מונופול התקשורת המוחלט של השוק האמריקאי אז, שהחזיק לא רק בקווים אלא גם שלט בייצור ושיווק הטלפונים עצמם. ב־1982 הגיעו הצדדים להסכם לפיו בל תפורק מרצון לכמה חברות קטנות שיצאו מבעלותה ויתחרו בה. ההסכם נכנס לתוקף בינואר 1984 ואכן, רמת התחרות בענף הטלפוניה בארצות הברית עלתה. עם זאת, באמצע שנות ה־90, באישור הרגולטור, המטוטלת נעה לכיוון השני והחל תהליך מואץ של מיזוגים, שהחזיר את ענף התקשורת לריכוזיות גדולה יחסית. בתחום הטלפוניה הקווית הסתיימו המיזוגים בתחילת העשור הקודם, ואילו בסלולר התרחשה קדחת המיזוגים בעשור האחרון: ספרינט רכשה את המתחרות Virgin Mobile ו־ClearWave; ורייזון רכשה את MetroPCS; ו־AT&T רכשה את Leap. כך שב שוק התקשורת האמריקאי להיות ריכוזי למדי, והיתה לכך תרומה ברורה לרמת המחירים הגבוהה שנהוגה בו, אך במרבית מדינות ה־OECD מספרן של מפעילות התקשורת הגדולות דומה לזה שבארצות הברית – ארבע חברות, במרבית השווקים – ושם לא הביא הדבר לתופעה דומה.

הסבר נוסף לעלויות הגבוהות שאותו אוהבות המפעילות האמריקאיות להזכיר, הוא המבנה הגיאוגרפי של המדינה. ארצות הברית היא ארץ ענקית ויש לה אזורי ספר נרחבים. מסיבה זו עלויות הכיסוי ופרישת התשתית – בין אם קווית או סלולרית – הן גבוהות, והן מתבטאות במחיר הסופי לצרכן. אלא שזוהי טענה מעט חלשה: מול עלויות הפרישה הגבוהות, החברות האמריקאיות נהנות מיתרונות הגודל. חברת סלולר אמריקאית כמו ורייזון עם 130 מיליון לקוחות צריכה להחזיק הנהלה אחת ומתג שיחות אחד – בדיוק כמו סלקום הקטנה, שמשרתת 3 מיליון לקוחות. בנוסף, לוורייזון יש כוח קנייה גדול הרבה יותר מול הספקיות שלה; ואם לא די בכך, במדינות אחרות עם בעיית פיזור גיאוגרפי, פינלנד למשל, עלויות הסלולר נמוכות מאשר בארצות הברית.

כל הסיבות הללו אינן צריכות להסיח את הדעת משאלות היסוד: מדוע בארצות הברית החברות הקוויות אינן מפוקחות, כנהוג באירופה? מדוע מותר לחברות הסלולר האמריקאיות לכבול את לקוחותיהן בחוזים מגבילים? וכן הלאה. כללי התחרות החופשית בארצות הברית, והנטייה של הממשל לא להתערב ב"יד הנעלמה", מספקים רק תשובות חלקיות לשאלות אלה. לצדן, יש גורם משמעותי נוסף שלא ניתן להתעלם ממנו: כוחן הפוליטי של החברות, שמאפשר להן לדרוש ולקבל את הכוח לעצב את השוק לפי האינטרסים שלהן. חברות התקשורת האמריקאיות הן בין המשקיעות הגדולות ביותר בתקציבי לובינג, והן קונות בכסף טוב את השלטון כשהן תורמות ביד רחבה לקמפיינים של פוליטיקאים המתמודדים במערכות בחירות (הן מקפידות לתרום למועמדים משני הצדדים של המפה הפוליטית, בחלוקה כמעט שווה). על פי אתר OpenSecret, שמרכז מידע על השפעות חברות מסחריות על הממשל, תעשיית הטלקום ממוקמת במקום ה־25 מתוך 120 תעשיות בהיקף ההוצאות שלה על קמפיינים פוליטיים. בראש הרשימה, חברת הכבלים קומקאסט שהוציאה בשנים 2015־2016 כ־14.3 מיליון דולר על פעילות לובי, ועוד 4.6 מיליון דולר על "תרומות" לפוליטיקאים.

חברות התקשורת האמריקאיות הן בין המשקיעות הגדולות ביותר בתקציבי לובינג, והן תורמות ביד רחבה לקמפיינים של פוליטיקאים המתמודדים במערכות בחירות. על פי אתר OpenSecret , תעשיית הטלקום ממוקמת במקום ה– 25 מתוך 120 תעשיות בהיקף ההוצאות שלה על קמפיינים פוליטיים

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות