ערי העולם נגד כל השאר

הערים הגלובליות הגדולות בעולם מגלות שהמרחק בינן לבין המדינות שסביבן הולך וגדל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ערים 197 עיר מרחפת
אור הירשאוגה
אור הירשאוגה

הן חולשות על הכלכלה העולמית ומרכזות חלק הולך וגדל של האוכלוסייה, אך במערכות בחירות לאומיות ובמשאלי העם שנערכו בשנים האחרונות, הערים הגדולות בעולם מצאו עצמן פעם אחר פעם בצד המפסיד. כך קרה בארצות הברית, בבריטניה, בפולין וגם בישראל. שוב ושוב התברר כי במטרופולינים הגדולים, החבים את התפתחותם לכלכלה הגלובלית, נטו רוב בעלי זכות הבחירה להצביע נגד מועמדים המייצגים עמדות ימניות, לעתים לאומניות במובהק, ונגד מדיניות שמבקשת לחזק גבולות לאומיים, להדק את הפיקוח על ההגירה ולהקשיח גבולות סחר. מגמה זו מציבה לראשונה את ערי העולם במסלול התנגשות עם המדינות שסביבן, שבהן היו נטיות הבוחרים לעתים הפוכות, ומביאה לכך שהן נוטלות על עצמן תפקידים שעד כה היו שמורים לאחרונות.

צילום: בלומברג

דו"ח שפרסם לאחרונה הארגון העצמאי למחקר של מדיניות גלובלית, CCGA (Chicago Council on Global Affairs), הראה כי 42 מתוך 100 הישויות הכלכליות הגדולות בעולם, נכון ל־2014, הן ערים. מניתוח של נתוני ההכנסות המטרופוליניות, לצד נתוני הכנסות של תאגידים ותוצר לאומי גולמי של מדינות, עולה כי השפעתן של הערים הגדולות על כלכלת העולם היא לעתים גדולה יותר מזו של אומות ותאגידים גדולים. בין 25 הערים החזקות ביותר בעולם, על פי הדו"ח, נמצאות ניו יורק וטוקיו, שלהן תוצר מקומי גולמי של יותר מטריליון דולר. התוצר של טוקיו גדול מזה של ערב הסעודית, קנדה, ספרד וטורקיה; ניו יורק לבדה היא בעלת תוצר גדול מאלה של איראן, אוסטרליה, תאילנד וניגריה. ומהכוח הכלכלי נגזרת גם השפעה פוליטית גדולה – אך לעתים קרובות, לא גדולה מספיק.

שתי דוגמאות מהשנים האחרונות ממחישות זאת היטב. הראשונה היא מיוני 2016, אז הצביעו אזרחי בריטניה במשאל עם על ההצעה לעזוב את האיחוד האירופי ("ברקזיט"). תוצאות המשאל הראו כי תושבי לונדון הצביעו באופן גורף בעד הישארות באיחוד: כ־60% מהם תמכו בכך, וב־27 מתוך 33 מחוזות ההצבעה בעיר ניצח מחנה ההיוותרות באיחוד. במהלך החודשים שהובילו למשאל העם, היתה ההנחה הרווחת כי תוצאות ההצבעה בלונדון עשויות לסייע למחנה האיחוד לנצח. ואולם מחוץ ללונדון, הסיפור היה שונה: המחנה שתמך בעזיבת האיחוד זכה בניצחון דחוק (51.9% מכלל הקולות), והיה די בכך כדי להפוך את תוצאות ההצבעה בלונדון ל"בלתי רלוונטיות", כפי שקבע טים דונובן, עורך פוליטי בבי.בי.סי, בעקבות המשאל.

תופעה דומה התרחשה בבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2016 שבהן המועמדת הדמוקרטית, הילרי קלינטון, זכתה לרוב בשמונה מתוך עשר הערים הגדולות בארצות הברית, וברוב הערים שבהן יותר ממיליון תושבים. על פי ניתוח נתונים שבוצע באוניברסיטת טורונטו, התמיכה בקלינטון היתה גבוהה יותר באזורים שבהם רמות ההשכלה וההכנסה הממוצעות גבוהות יותר, באזורים שבהם שיעורים גבוהים יותר של מהגרים ושל עובדי צווארון לבן, ובאזורים שבהם ריכוזים גבוהים של סטארטאפים, השקעות הון סיכון וחברות הייטק. במנהטן הצביעו רק 10% לדונלד טראמפ, ובוושינגטון הבירה זכה טראמפ ל־4% תמיכה בלבד מהמצביעים – שניהם שיאים שליליים עבור מועמד רפובליקאי. אף שחלוקה בסיסית זו בין דמוקרטים לרפובליקאים אפיינה גם בחירות קודמות, היא התחזקה בבחירות האחרונות.

בפולין, סחפה מפלגת "החוק והצדק" הלאומנית את האזורים הכפריים בדרכה לניצחון בבחירות הכלליות ב־2015, אך הצליחה הרבה פחות בערים הגדולות. בבחירות לנשיאות צרפת, שהסתיימו בחודש שעבר בניצחונו של עמנואל מקרון, חיזקו הערים הגדולות את ההצבעה למועמד המרכז. ובישראל, שבה מרבים לדבר על "מדינת תל אביב" כמעין ישות עצמאית ושונה באופייה משאר המדינה, היו דפוסי ההצבעה בבחירות לכנסת ב־2015 שונים מאוד בתל אביב לעומת מקומות אחרים: 34% מהמצביעים בתל אביב בחרו במחנה הציוני (לעומת שיעור הצבעה כלל־ארצי של כ־19%), 13% הצביעו למרצ (4% כלל־ארצי), ו־12% ליש עתיד (8.8%).

ארון רן, מכון מנהטן לחקר מדיניות: "פורד, ג'נרל מוטורס וקרייזלר לא יכלו להרוויח אם לאמריקאים לא היה כסף כדי לקנות את המכוניות שלהן. בכלכלה הגלובלית, ענקי התעשייה יכולים להצליח מאוד ולהיות עשירים גם אם אמריקה ענייה מאוד"

"ערי העולם הצביעו באופן מוחץ למועמדים שתמכו ביותר פתיחות, יותר מגע עם העולם, גלובליזציה, חיזוק הכלכלה העולמית, יותר הגירה וגיוון", אומר למגזין TheMarker העיתונאי והסופר ריצ'רד לונגוורת', מחברם של ספרים העוסקים בהשפעות הכלכלה הגלובלית על ערים במרכז ארצות־הברית, וחבר ב־CCGA. לכך מצטרפת טינה כלפי "אליטה קוסמופוליטית שקשורה במעגלים האינטלקטואליים והפיננסיים הגלובליים", כפי שמגדיר זאת סיימון קרטיס, חוקר ערי עולם, ומרצה באוניברסיטת מזרח אנגליה בנוריץ', במאמר באתר CCGA. טינה זו, הוא כותב במאמר, תדלקה את ההצבעה בעד מועמדים פופוליסטיים ב־2016. "שלל הגלובליזציה לא חולק בצורה שווה", כתב קרטיס במאמר. "זה יצר קרע ברור בין הערים הגלובליות, הדינמיות והעשירות, לבין הפריפריה", ציין קרטיס שהוסיף שהבחנות אלו נכונות לערי עולם בארצות הברית ואירופה אך לא למגמות ההצבעה בדרום ודרום־מזרח אסיה.

מי צריך מעמד ביניים

המתחים בין העולם הגלובלי של ערים שמקושרות זו לזו והמערכת צמודת הטריטוריה של המדינה צפו במלוא חריפותם בבחירות בארצות הברית ובמשאל העם בבריטניה, כתבה פיונה אדמסון, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת לונדון, במאמר שהתפרסם בדצמבר במגזין הפוליטי המקוון duckofminerva.com. "תושבים רבים בערים מרגישים שהם אזרחי העולם ולא רק אזרחי המדינה שבה הם חיים. צורות של לאומנות שמדירות את הזר והשונה מנוגדות למציאות חייהם, המוגדרת על ידי ריבוי זהויות ומעגלים מתרחבים של אזרחות".

לאחר משאל העם בבריטניה קבע העיתונאי הכלכלי זוכה פרס הפוליצר ג'יימס סטיוארט, בטור שפרסם ב"ניו יורק טיימס", שאם בריטניה אכן תיפרד מהאיחוד האירופי, "ימיה של לונדון כבירה הפיננסית העולמית הבכירה, אפילו לפני ניו יורק, ספורים". ראש עיריית לונדון, סאדיק קאן, הכריז כי העיר "תמשיך להיות מצליחה", וארבעה ימים לאחר משאל העם פרסם ב"פייננשל טיימס" מכתב משותף עם ראש עיריית פריז, אן הידלגו. "אם המאה ה־19 הוגדרה על ידי אימפריות והמאה ה־20 על ידי מדינות, המאה ה־21 שייכת לערים", כתבו השניים. "כראשי הערים של לונדון ופריז אנחנו מתחייבים לעבוד קרוב מאי פעם כדי לבנות בריתות חזקות יותר בין ערים ברחבי אירופה ומסביב לעולם".

צעדת אחד במאי 2017 בסן פרנסיסקו. חלק מהמחאה נגד טראמפצילום: Jeff Chiu/אי־פי

למרות המסר המאחד, עיריית פריז לא היססה לנצל את הלך הרוח והחששות בעקבות הברקזיט כדי למשוך לעיר עסקים ויזמים מבריטניה, והיא אף הפעילה לשם כך שורת קמפיינים באתרים בריטיים. קמפיינים דומים ביקשו למשוך יזמים מלונדון לברלין, לדבלין, לאמסטרדם, לברצלונה ולמדריד. במאמץ לשכנע שותפים בינלאומיים שהעיר הגלובלית לא תסגור את שעריה לעסקים בעקבות הברקזיט, ולמנוע בריחת עסקים ויזמים מעירו, יצא קאן למסעות דילוגים באירופה ובארצות הברית תחת הססמה London is Open ("לונדון פתוחה").

הנתק הפוליטי בין הערים הגלובליות למדינותיהן הוא גם ביטוי לפערים כלכליים מעמיקים. בארצות הברית, ההכנסה החציונית למשקי בית יורדת בהתמדה מאז שנת 2000, אך ערים גלובליות כמו ניו יורק וסן פרנסיסקו משגשגות. איך זה קורה? ארון רן, חוקר מדיניות אורבנית וחבר בכיר במכון מנהטן לחקר מדיניות, קושר זאת בין השאר להתפתחותו של מגזר הטכנולוגיה. בעוד הצלחתן של חברות הענק בכלכלה הישנה, הוא אומר, היתה תלויה ברווחתו של הציבור האמריקאי בכללותו, הרי שענקיות הטכנולוגיה הגלובליות כבר אינן כה קשורות לציבור הצרכנים במדינותיהן, ולא זקוקות לכספו כדי להתקיים ולהצליח. "פורד, ג'נרל מוטורס וקרייזלר לא יכלו לעשות כסף אם לאמריקאים לא היה כסף כדי לקנות את המכוניות שלהן", אומר רן. "הרווחה של העלית התאגידית ושל המדינה היו קשורות זו בזו. לעומת זאת בכלכלה הגלובלית, ענקי התעשייה יכולים להצליח מאוד ולהיות עשירים גם אם אמריקה ענייה מאוד".

פייסבוק וגולדמן־סאקס, טוען רן, הן דוגמאות לחברות גלובליות שאינן תלויות בקיומו של מעמד ביניים מצליח בארצות הברית. "אפשר לטעון שחלק מהחברות האלו אפילו תלויות בכך שלמעמד הביניים אין הרבה אפשרויות. אובר רוצה שהאנשים האלו יעבדו אצלה כנהגים. אם כל נהגי אובר היו יכולים לקבל משרות טובות במפעלים, עם זכויות סוציאליות ותנאים טובים, הסבירות שהם היו עובדים עבור אובר היתה נמוכה בהרבה", הוא אומר.

פרופ' ריצ'רד פלורידה, אוניברסיטת טורונטו: "אלה שגרים מחוץ למרכזי הידע רואים בהם מקומות אליטיסטיים שמקבלים יחס מלטף מהממשלה. הם מודעים לפערים הגדלים בין הערים שיש להן ואלו שלא, והם רוצים לעצור את כוחות השינוי שמותירים אותם מאחור"

"אמריקה מחולקת בין ערי ידע ומיומנויות וכל השאר. התושבים בערי הידע מצליחים יותר כלכלית, הם נוסעים יותר בעולם, מחוברים יותר לכלכלה הגלובלית ופתוחים יותר לגיוון", כתב חוקר הערים פרופ' ריצ'רד פלורידה מאוניברסיטת טורונטו, במאמר שהתפרסם בנובמבר באתר Citylab.com. "אלה שגרים מחוץ לערים הללו רואים במרכזי הידע מקומות אליטיסטיים שמקבלים יחס מלטף מהממשלה. הם מודעים לפערים הגדלים בין הערים שיש להן ואלו שלא, והם רוצים לעצור את כוחות השינוי שמותירים אותם מאחור ולהשיב את הימים הטובים שבהם הם והחזון שלהם לאמריקה היו בפסגה", הוא מוסיף.

לונגוורת' מציע כדוגמה את עירו, שיקגו: "בני העיר שמעורבים בכלכלה העולמית, במובנים רבים מחוברים יותר לשנגחאי, פרנקפורט, בריסל או תל אביב מאשר לאינדיאנפוליס, סנט־לואיס או מיניאפוליס. יש כאן קבלה של רעיון הגלובליזציה והכרה בכך שאנחנו חלק מזה. אין לנו קשר לפריפריה שלנו, שנותרה מאחור".

על מסלול התנגשות

את המקור לפערים אלה מציע קרטיס לחפש בבנייתה מחדש של הכלכלה העולמית בשנות ה־70 של המאה הקודמת, ובסדר העולמי הליברלי שהכתיבה אז ארצות הברית. תחת הנהגה אמריקאית, הוא אומר, בנייתה מחדש של הכלכלה העולמית פתחה שוק גלובלי שעוצב על ידי התחייבות לשווקים פתוחים, הפרטה, דה־רגולציה ופתיחה של חסמי סחר, ותנאים אלה אפשרו לערים מסוימות לגדול בשטח ובצפיפות ולצבור עושר על בסיס היתרונות הכלכליים של ריכוזים אורבניים. "ערי העולם נהפכו למרכזים של רשתות חובקות עולם שמרכזות את מקבלי ההחלטות בתאגידים, תוך שהן שואבות אנשים ומשאבים", הוא כותב במאמר באתר CCGA, המבוסס על ספרו Global Cities and Global Order ("ערים גלובליות וסדר גלובלי"). "כתוצאה מכך הן אימצו השקפה קוסמופוליטית והטיה לפתיחות שמציבה אותן כנפרדות תרבותית מהסביבה הלאומית שבה הן ממוקמות".

לאפשרות שייווצר סדר עולמי חדש, אנטי־גלובלי, תחת הנהגתו של נשיא ארצות הברית החדש דונלד טראמפ, עשויה להיות השפעה אדירה על ערי העולם, כותב קרטיס, ומזכיר כי כבר באפריל 2016, בנאום הראשון שנשא על מדיניות החוץ שיקדם כנשיא, קבע טראמפ את ההתנגדות לגלובליזציה כאחד מעקרונות קמפיין הבחירות שלו. "המדינה נותרה היסוד האמיתי לשמחה והרמוניה", אמר טראמפ בנאום. "אני מטיל ספק בהתקשרויות בינלאומיות שכובלות אותנו ומכופפות את ראשה של אמריקה".

סימן מוקדם למתיחות כזאת אפשר למצוא בצו הנשיאותי שעליו חתם טראמפ חמישה ימים אחרי כניסתו לתפקיד, שמטרתו חסימת מימון ל"ערי מקלט" – אזורים בארצות הברית שבהם מוגבל שיתוף הפעולה בין המשטרה המקומית לרשות ההגירה הפדרלית. צו זה וצווים נשיאותיים אחרים תדלקו גל של מחאה וצעדות של מאות אלפים שיצאו ממרכזיהן של ערים מרכזיות, בהן ניו יורק, לוס אנג'לס ושיקגו. ביל דה־בלאזיו, ראש עיריית ניו יורק, נפגש עם טראמפ והתריע על ערים שראשיהן הכריזו כי על אף האיום ימשיכו בהגבלת שיתוף הפעולה עם רשויות ההגירה.

טראמפ מסייר במרכז התחבורה של ארה"ב יחד עם מנכ"לית ג'נרל מוטורס מארי בארה, השר להגנת הסביבה סקוט פרואיט, מושל מדינת מישיגן ריק סניידר, מנכ"ל פורד מארק פילדס, מזכירת מחלקת התחבורה של ארה"ב איליין צ'או ומנכ"ל פיאט קייזלר סרג'יו מרקיונהצילום: Evan Vucci/אי־פי

בעקבות חתימת הצו התקבלה בעיריית סן פרנסיסקו החלטה רשמית לפיה ללא קשר ל"איומים מצידו של הנשיא הנבחר טראמפ", סן פרנסיסקו תישאר עיר מקלט. "לא נסב את גבנו לאנשים ונשים מארצות אחרות שזקוקים לעזרתה של עיר גדולה זו ושמייצגים יותר משליש מאוכלוסייתה. זהו שער הזהב – אנחנו בונים גשרים, לא חומות", נכתב בהחלטה. בסעיף אחר הבטיחה העיר "להישאר מחויבת לבינלאומיות ולחברינו ובני בריתנו ברחבי העולם". באפריל קבע שופט בבית משפט בסן פרנסיסקו כי טראמפ חרג מסמכויותיו כנשיא וכי רק הקונגרס האמריקאי רשאי לאשר חסימת מימון כגון זו שהוצגה בצו הנשיאותי.

"לאומיות צרה וגבולות סגורים הם שיקוץ מבחינתן של ערים גלובליות", קובע קרטיס. "קווי השבר שצצים עכשיו בין מדינות ובין ערים גלובליות עשויים לגלות טפח ממה שצפוי לנו בעתיד. אף שהדבר עשוי לדרוש מנהיגות אמיצה כדי לשמר מחויבות לפתיחות, יתכן שהעתיד של הגלובליזציה רוכב על כתפיהן של ערים יותר מאשר על מדינות", הוא מוסיף.

מוקד נוסף של מתיחות נוגע להסכמים גלובליים על הגבלת פליטת גזי־חממה. ערי העולם הן היצרניות הגדולות של גזי חממה, וגם הסובלות העיקריות. "יותר אנשים, יותר מכוניות, יותר בניינים – לתחום הסביבתי יש חשיבות מכרעת לערים", אומר לונגסוורת'. "יש עכשיו מנכ"ל בוושינגטון שמכחיש שינויים אקלימיים. הערים חייבות להתקדם בעצמן, ואנחנו עושים את זה בשיתוף פעולה עם ערים אחרות".

שובה של עיר המדינה

המלחמה בטרור גם היא נושא שסביבו צפויות ערי העולם להתאגד. "מבצעי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 לא תקפו את ארצות הברית, הם תקפו את ניו יורק, כשם שהתוקפים בצ'רלי הבדו לא תקפו את צרפת, אלא את פריז", קובע לונגוורת'. "ערים הן המקומות שבהם התקפות כאלו מתרחשות, והן חייבות מדיניות משלהן ללחימה בטרור".

היוזמות הרגולטריות של ערים מתבצעות דרך ארגונים המאגדים ערים בעולם, דוגמת C40 Cities Climate Leadership Group שנוסד בלונדון ב־2005, איגוד ראשי הערים של ארצות הברית, ואיחוד הערים האירופאיות EuroCities. ארגונים אלה יצרו תקדימים רגולטוריים בנושאים כמו הגנה על הסביבה ומדיניות הגירה, אולם למרות הצלחות אלה, לא ברור באיזו מידה יצליחו הערים להתמודד ברמה הפוליטית מול גורמים מדינתיים, או אם יוכלו להציב משקל נגד משמעותי למגמות האנטי־גלובליות שמגיעות מהממשלות העולמיות. ארון רן ממכון מנהטן סבור שעל ראשי הערים להתמקד במשימות העומדות לפתחן: "אני מתקשה לראות מצב שבו ראשי ערים שולטים בעולם", הוא אומר. "התפקיד המרכזי של הערים הוא לספק שירותים לתושביהן – ביטחון, חינוך, תחבורה, פארקים. אם המנהיגות המקומית בניו יורק תתקן את הרכבת התחתית בעיר, יהיה בכך ערך גדול בהרבה מאשר אם היא תתמקד בסוגיות לאומיות".

דברים ברוח דומה אומר קרטיס. אמנם, הוא מסכים, יש ערים שנעשו גדולות וחזקות דיין כדי לקחת חלק בפתרון בעיות גלובליות, והן מקבלות עליהן תפקידים דיפלומטיים שהיו שמורים בעבר למדינות. ערים אלה, לדבריו, "מוצאות עצמן בעלות אינטרס שהוא גדול מהמדינות שהן נמצאות בו, אבל בסופו של דבר הן תלויות בממשלה הלאומית. לונדון הצביעה נגד היציאה מהאיחוד אבל מה היא תוכל לעשות? היא תיגרר עם המדינה".

לעומתו, לונגסוורת' סבור כי כוחן הכלכלי של הערים יאפשר להן ליצור מאזן חדש מול רשויות המדינה. "המאבק בין ערים למדינות עתיד להיות אחד המאבקים הפוליטיים הגדולים של השנים הבאות", הוא קובע. "לערים יש כוח כלכלי אדיר וכמעט אין להן כוח פוליטי, וחוסר האיזון הזה יהיה חייב להשתנות. במאה ה־16 היו ערי מדינה עצמאיות, אחר כך נוצרו מדינות וערים נהפכו לחלק מהן", הוא אומר. "ניו יורק ושיקגו הן חלק מארצות הברית וכפופות לממשל, ותושביהן שמחים בכך ולא חושבים על עצמם בשום דרך אחרת. אבל עכשיו זה משתנה. הערים האלו הן לא עצמאיות ולא הולכות להיות עצמאיות, אבל הן גם לא לחלוטין חלק מהמדינות שהן נמצאות בהן. הן במצב ביניים, וזהו מצב שלא יוכל להימשך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker