תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסיכוי האחרון של הופמן

לכתבה
אליהו מלכה

יומן עתיק ומכונית אוטונומית חוזים את העתיד

3תגובות

שבוע לאחר יום הולדתו ה־31 גילה הופמן שהוא מצליח לחזות את העתיד. כך לפחות כתב ביומנו. הוא תיאר איך הוא מסוגל לראות, ממש בעיניו ולא בדמיון, חמש עד עשר שניות אל תוך העתיד. היה עליו רק להתבונן במי או במה שרצה לחזות את עתידו הקרוב ולהסיח מעט את דעתו שלו עצמו, פעולה שדמתה לחלימה בהקיץ. או אז המראה לנגד עיניו היה מתחיל לרצד והריצוד התגבש לכדי חיזיון המונח כשקף על גבי ההווה, תמונת עתיד דהויה אך מובחנת.

תחילה נתקף הופמן בהלה, אך תוך כמה ימים עלו בו הרהורים גדולים. האם המתנה הזו הורעפה עליו כדי להציל את האנושות מפני סכנה שעוד תתברר? האם יציל אנשים ממוות פתאומי ובלתי צפוי האורב להם מעבר לפינה ("היזהרי!", שמע את עצמו קורא, למי שזו לא תהיה)? האם חייו עמדו להשתנות ללא היכר מאחר שהוא הולך להתעשר בקלות איכשהו? ואולי זה יסתכם בכך שהוא ידהים את סובביו בתכסיסי נבואה קטנים שאיש לא יוכל להסביר. כך או כך, נראה היה שהופמן עמד להיכנס לספרי ההיסטוריה ואת הכל הוא תכנן לתעד בפירוט ביומנו.

אבל קיבינימט, התרגז בשצף מעל דפי היומן, ככל שחלף הזמן התחוור עד כמה היכולת המופלאה הזו בעצם חסרת תועלת. סכנות ואסונות, קטנים כגדולים, המשיכו להתרחש בעולם אבל הרחק מטווח מבטו חוזה העתיד. הדיווח עליהם הגיע אליו, אם בכלל, רק לאחר שהתרחשו. הבעיה, כתב ביומנו, היא היכן למקד את המבט. פעם אחת החרידה אותו חריקת בלמים, ולמראה גופת החתול על הכביש הוא חש את אזלת היד. לו רק יכול היה להחזיר את הגלגל עשר שניות לפני רגע התאונה! לו רק יכול היה לחזור ולהביט למקום הנכון, היה חוזה את העתיד ומסמן לנהג לעצור.

לא ייתכן שבכך כל זה יסתכם, התרעם הופמן, והחליט להקדיש לעניין מחשבה יסודית, שיטתית. יהיה עליו ליצור רשימה של הדברים האפקטיביים שהוא יוכל לעשות כדי לנצל לטובה את מצבו. הוא יציע למישהו טישו, נניח, כמה רגעים לפני שזה מתעטש. אולי יאמר לחברים מה השעה לפני שהם מסתכלים בשעונם. הו, הוא יפתח מטרייה לפני הטיפות הראשונות! כמה יתענג על המבטים המשתאים ברחוב. אבל כשסקר את הרשימה שהכין היא דיכאה אותו עד עפר והוא ייחל פשוט להיפטר מהקללה שרבצה עליו.

כל זה השתנה כמובן, כשהופמן גילה את ההזדמנות שנפתחה בפניו בכל הנוגע לנשים.

 

אליהו מלכה

ב.

הכביש חצה את השממה במדבר האוסטרלי הגדול. גרגרי חול בשוליים החלו לרעוד ולקפץ למשמע זמזום גובר, עד שמכונית שחתכה את האוויר במהירות 300 קמ"ש הניפה אותם במערבולת. בתוך המכונית האוטונומית השכורה התעורר נינו של הופמן משנת צהריים. המחשב הגיב בהפחתת ההצללה ובוהק המדבר התעצם דרך השמשות. המכונית דיווחה על המרחק מהיעד ומתוך פלייליסט חסר התחלה וסוף, בחרה שיר שהופמן הנין עצמו אפילו לא ידע שהוא מעדיף לשמוע באותו הרגע. היומן של סבא־רבא, אותו מעולם לא פגש, היה מונח לצדו והוא שלח אליו יד. הוא מצא אותו בבית אביו כמה שבועות לפני הטיסה ומאז קרא בו בשקיקה. היה זה ספר אמיתי מנייר־עץ, עמודים־עמודים כתובים בכתב יד באמצעות עט דיו; מילים־מילים שיצרו רצף ייחודי וחד־פעמי בידו הנרגשת של הנין.

"אתה יודע שאי אפשר להאמין כאן לכלום", הפטיר אביו בשדה התעופה, "זה ידוע שהסבא־רבא שלך היה גוזמאי גדול". את הופמן הנין זה לא עניין: "איך אתה לא רואה שזה אוצר? אתה יודע איזה חיים היו לו?!". "כן, מומצאים", גיחך האב. "חצי מומצאים", תיקן בנו. "אהה, כשהחצי הלא מומצא זה החלק שבו הוא מגלה שיש לו כוחות־על? או זה שבו הוא מנבא תגובות של נשים כדי להתחיל איתן?". "אבא, אתה בעצמך עושה את זה כל הזמן מאז שהתגרשת", אמר, והתחרט מיד. לכאורה פני האב לא השתנו, אבל התרחבות אישונים קלה וניצני זיעה כבר גרמו לעדשות המגע של הופמן הנין לשדר לו שאביו עומד להתעצבן. היה עליו לצחוק ולומר בזריזות, "סתם, אבא", אבל הלה כבר נעלב: "מה אתה מדבר?! אני בחיים לא הייתי משתמש באפליקציות האלה שממליצות לך מה להגיד". שניהם ידעו שזה שקר ועם זאת, ישנם שקרים שחוצפה לחשוף אותם.

את השקרים ביומן, לעומת זאת, הופמן הנין השתוקק מאוד לקלף. אוקיי, ברור שסבא־רבא שלו לא באמת היה מגיד עתידות. אבל מה לגבי כל השאר? האם מבעד למסך העשן הסתתרה איזו אמת גולמית, או שמא הכל הסתכם בחדוות יצירה, שעשוע באפשרויות? כך או כך, ככל שהופמן הנין התקדם בקריאה, נדמה היה לו שהכל מתערבל סביב דמות מרכזית אחת: א'. אפילו חלקים לא קשורים לכאורה הלכו והתבררו כהתחמקות, ריקוד מגושם בדרך אליה, וכל חצאי האמיתות התנקזו חזרה אל נקודת ההתחלה שהופיעה אי שם באמצע היומן: נדנוד מותני אישה.

 

ג.

הופמן הלך אחרי מותניה של א' ועוד בטרם הציץ בפניה הרגיש שמשהו לא כשורה עובר עליו. מוזר, הרי עשרות נשים הוא כבר הקסים עם כל הצעדים הנכונים. וכן, זה לקח זמן אמנם, לצבור מיומנות ולצפות במדויק איך הן הולכות להגיב וכך, בזהירות, להתחיל רק עם הנשים הספורות שכן היו מעוניינות בו מראש, בלי לבזבז זמן (ובושות) על כל היתר. כריזמה בלתי צפויה הלכה ונבעה מתוכו ועם הזמן, ולהפתעתו ההולכת ופוחתת, הוא גילה שיותר ויותר נשים מעוניינות בו. הוא נמלא ביטחון. הכוח היה בידיו. אבל בעודו הולך אחרי א' (ירד אחריה בתחנה כלשהי, בלי לדעת היכן), ועוד בטרם השיג אותה ברמזור (מה הוא יגיד לה!), הרגיש שאולי עליו לוותר ולברוח.

א' אפשרה לו לגמגם את דבריו וברגע של פיזור דעת אף הסכימה להיפגש בזכות איזה תירוץ אמיתי־אך־קלוש שהציג בפניה. אבל באותה פגישה הופמן נאלץ להודות שהתירוץ ההוא היה הרבה יותר קלוש מאשר אמיתי. התוצאה היתה מתעתעת. א' התבוננה בו חזרה, והתדר שעליו הם תקשרו נמוג לרעש לבן. א' והופמן נעשו לפסלים חיים זה מול זה, וכל מה שאפשר היה אולי לומר נפרם באחת. הוא הפעיל מיד את כוח הניבוי שלו אבל החיזיון המרצד שנגלה לו הסתעף, הוכפל לעוד ועוד תרחישים. בעוד א' הופכת לנגד עיניו להידרה מרובת הבעות פנים עם עשרות ידיים חצי שקופות, חלקן סטרו לו בעוצמה בעוד אחרות ליטפו את ראשו ואחת אף נשלחה לאיבר מינו. הופמן נמלא בהלה, אך הרגיש באופן עמום שהאישה הזו היא הסיכוי האחרון שלו למשהו שעוד יתברר בהמשך.

האם א' ניחנה גם בכוחות ניבוי שביטלו את אלה שלו? ואולי האשמה בו: משהו בעצם הניסיון לחזות אותה העיר בו איזה היסוס שטרף את כל תרחישי העתיד, עד שאלה עלו על גדותיהם והתרוקנו ממשמעות. הספק ננעץ כמו קרס, ומשך ומשך אותו חזרה אל פני השטח של ההופמן שהיה פעם. הוא איבד את יכולת הניבוי – אולי לתמיד, מי יודע – אבל במקום להצטער על כך, חש קליל כאילו נפטר מאיזה עול.

ומה א' מצאה בו? נו, מי יודע. הופמן מינוס כוחות־על היה בסך הכל אדם ממוצע. נגיד שהצחיק אותה; ייתכן שזיהתה בו שמץ מהילד שהיה פעם ונקשרה אליו למרות השכבות שעטה מאז; ואולי בכלל מצא חן בעיניה האדם שהיא עצמה עשויה להיות יחד איתו. מפעם לפעם הם עוד נלכדו במבט ההדדי המצמית הזה, תערובת רגעית של פליאה וריחוק. איזו ודאות היתה אז מתמוססת וזה היה מעקצץ ומביך אבל גם מענג באופן מוזר. לפעמים, במקום להתקרב ולנשק אותה, הוא העביר את ידו על לחיה עד שהסתיר כליל את פניה הירחיות. כך היה משתהה, מתבונן בה לרגע בעיני רוחו.

 

ד.

הופמן הנין חש שהוא יודע בדיוק כיצד נראתה א'. גם עכשיו ליוו אותו פניה כשבהה בגווני המדבר. את החלימה בהקיץ קטעה הודעה לקונית על תאונה בהמשך הדרך. דיווח משונה בהחלט, ולא רק מפני שכבר יומיים לא נראתה מכונית באופק מלפנים או מאחור, אלא פשוט משום שתאונות דרכים כמעט שלא התקיימו בעולם שבו רק מכוניות אוטונומיות חולשות על הכבישים, מתקשרות זו עם זו, מדווחות על סדקים בכביש וכולי. למעשה, עד עתה הודעת תאונה לא הגיעה מעולם לאוזניו. מתוך תערובת של שעמום וסקרנות הוא התקשר למרכז התמיכה אך ההודעה המוקלטת דיווחה שלא מדובר בתקלה.

מדוע האישה מכונה רק א', תמה הנין, מה בדיוק ההסתרה הזו חושפת? ולמה דמותה כה עמומה? א' חוזרת וצצה לאורך מאות עמודים ועדיין הוא לא ידע עליה הרבה. האם כותב היומן עצמו ידע? כשהמשיך לקרוא, ההתראה הממוחשבת התעקשה שנית על תאונה בהמשך הדרך. נינו של הופמן טרק את היומן על אגודלו. לבסוף החליט להורות למכונית לעצור; אולי בזמן שישתהה בשולי הכביש, המעורבים בתאונה יספיקו להתפנות. הרי גם כך אין ביכולתו לעזור להם.

איורים אליהו מלכה
אליהו מלכה

בחוסר תנועה ישב במכונית ולא הצליח לחזור ולהתרכז ביומן. האם ייתכן, עלה חשד בלבו, שהתאונה הצפויה בהמשך הדרך טרם התרחשה? הוא בלע את הרוק. התקשר שוב למרכז התמיכה ולאחר התעקשות מסוימת צלח את ההקלטות האוטומטיות והגיע לנציג אמיתי של בינה מלאכותית. לאחר סדרה של שאלות ענייניות, המוקדן הורה להופמן לצאת מהמכונית, לחזור אליה, לנסוע מטרים ספורים ולעצור. "את הפעולה הזו אתה צריך לבצע ארבע פעמים ברציפות". הופמן שתק. "אתה עובד עלי", אמר לבסוף אבל הנציג התעקש, "אדוני, לא הייתי מעז". הופמן הנין הרגיש אידיוט אבל עשה כפי שהתבקש.

בסוף הפעם הרביעית הוא התכוון לדווח למוקדן שזה בוצע אך לפתע נשמעה שוב ההתראה על התאונה. הוא נשטף זיעה. "שמעת את זה?!" צעק, "הלו, אתה כאן? זה־זה לא עזר!". המוקדן נשאר רגוע: "אני מבין אבל בבקשה סמוך עלי; לפי הפרוטוקול ככה בדיוק צריך לטפל בדיווח התראה חוזרת על תאונה".

"רגע־רגע", עצר אותו הופמן הנין, "אתה רוצה להגיד לי שאת כל היציאה־כניסה לאוטו עכשיו אתה שלפת לי מתוך איזה פרוטוקול?!".

"אדוני, אני יודע איך זה נשמע, אבל אנחנו חייבים ליצור באג, לשבור תבניות כדי שההתראה תיעלם מהמערכת".

הופמן הנין צרח: "ואת זה נעשה לפי הוראות פרוטוקול של הפאקינג מערכת עצמה?!".

"אדוני, בבקשה. אתה חייב להירגע. לנשום עמוק. תזכור את המום בלב שלך".

הוא שתק וחשב על הנתונים שאוספים החיישנים סביבו ומוצלבים עם הפרופיל הפסיכולוגי שלו. החליט לנשום עמוק. "אוקיי, ככה יותר טוב", המשיך הנציג, "אני מקווה שירגיע אותך אם אוסיף שההליך שביצעת עכשיו ארבע פעמים היה רק הראשון מתוך רשימה. כיוון שההתראה נמשכת, אנחנו עוברים הלאה לסעיף השני, שאומר שאתה צריך עכשיו לשפוך על עצמך...".

הופמן הנין ניתק את השיחה. הוא לא האמין שזה קורה לו. לבסוף החליט לא להסתכן, עדיף כבר לוותר על כל המסע. הוא הורה למכונית לחזור לכביש ולנסוע בחזרה לכיוון שממנו הגיע. דקות ארוכות חלפו לפני שהעז לשלוח יד חזרה אל היומן. אצבעותיו מוללו את קצה הסימנייה. הן קפאו. מחשב המכונית הודיע שוב על התאונה הצפויה בהמשך הדרך.

הופמן הנין נשם בכבדות. לאחר מכן עצר עוד כמה פעמים, החליף כיווני נסיעה, התקשר אל אביו (שפקד עליו להגיע מיד לעיירה הכי קרובה), ואפילו נטש את המכונית עד שהבין שזה יהיה מטופש אם הוא יצעד עכשיו במדבר אל מותו הוודאי. אך לפתע הבזיק בו רעיון: היומן! היומן הרי מעולם לא נסרק. אין בו אפילו צ'יפ שיחבר אותו למיפוי האינטרנט של הדברים. המערכת לא יכולה להכניס לשקלול אפילו את עצם קיומו של היומן ולכן דווקא החפץ הזה היה הסיכוי האחרון שלו. הוא זינק למכוניתו והורה לה לנסוע. הוא קרא ביומן עוד ועוד, מרפרף קדימה ואחורה, מדלג על משפטים כדי למצוא משהו, הוא לא ידע מה, משהו שיעזור לו לצאת מעצמו. רפרף מחדש על פרקי ילדותו של סבא־רבא, בעיר שהתבררה כעבור מאתיים עמודים כאותה עיר הולדתה של א' (הם גרו באותו רחוב מבלי לדעת זאת), דילג לנשים שבאו לפני א' ולאלה שאחריה, חזר ליומהּ הראשון בבית הספר של בתו של הופמן, קרא בקול חרישי כמתפלל את הקטע שבו הופמן שם לב לדמיון בין הילדה לבין א', למרות שזו כלל לא היתה אמהּ. כך התלפף הכל ברפרוף אחוז טירוף עד שהופמן הנין חדל ועצם את עיניו. הוא העלה בעיני רוחו את דמותה של א', מבטה חורך אותו. בעיניים עצומות נשם מול עיניה הגדולות. שניות ספורות לפני שגופו נזרק בתנופה אדירה דרך השמשה הקדמית, הופמן הנין עשה משהו שהפתיע גם אותו עצמו: הוא רכן אל א' ונשק לה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות