רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מרכז הליכוד, אבל לא רק: למה אובר לא מצליחה בישראל

לכתבה

שירות הנסיעות השיתופיות של אובר נחסם בישראל בגלל לחץ כבד שמפעילים בעלי מוניות דרך מרכז הליכוד. ואולם סיפורה של אובר, מבטא גם רתיעה מבשורת הכלכלה השיתופית - ומהחברות הגלובליות והאגרסיביות שמקדמות אותה

10תגובות

"חמש דקות, אחרי חמש דקות הבנו מה קרה", מספר ד"ר חליל אבו רביעה, מנהל מחקר יישומי באגף מחקר של חטיבת האשלג בכימיקלים לישראל (כיל), כיצד נפתרה הבעיה שהטרידה במשך חודשים רבים את הצוות שבראשו עמד - בעיה שאיימה להעלים מאות מקומות עבודה במכרה של כיל בבריטניה.

אבו רביעה, 49, עומד בראש צוות שאחד מתפקידיו הוא לפתח דשנים מתקדמים על בסיס המחצב פוליסולפט, שזוהה במכרה תת־ימי של החברה באתר באלבי (Boulby) שבצפון־מזרח אנגליה. בכיל ידעו על קיומו של המחצב במשך שנים רבות, אבל עד לפני שלוש שנים החברה לא ניסתה לכרות אותו. הסיבה לכך היא שכיל כרתה אשלג שמחירו גבוה משמעותית ממחירו של הפוליסולפט באותו אתר, ועל אותה תשתית הנדסית מסובכת של כרייה בעומק של עד 1,000 מטר מתחת לקרקעית הים הצפוני.

אלא שבמחצית השנייה של העשור הנוכחי החלו עתודות האשלג להידלדל, וברבעון השני של 2018 כיל נאלצה להפסיק לחלוטין את כריית האשלג, ולפטר 180 עובדים באתר. מה שהציל את האתר כולו ואת 660 מקומות העבודה ששרדו בסבב הפיטורים היה הפוליסולפט, שכיל החלה לכרות ב-2016, והניסיון לפתח על בסיסו דשני פרימיום.

פוליסולפט הוא דשן טבעי, שמשתמשים בו בחקלאות אורגנית וכן כבסיס לייצור דשנים מורכבים יותר, שמתאימים לסוגי קרקע שונים ולמגוון גידולים, ומאפשרים להגדיל את היבולים ולשפר את איכותם. פוליסולפט מורכב מארבעה יסודות שחיוניים להתפתחות הצמח: אשלגן, סידן, מגנזיום וגופרית, שריכוזה בקרקע ירד והלך במקביל לירידה בפליטתה מארובות, למשל של תחנות כוח.

המחצב מציע לחקלאים כמה יתרונות חשובים, כמו היותו דשן שכולל הרבה תרכובות מזינות (נוטריינטים), ופוטר את החקלאי מהצורך לרכוש אותם בנפרד ולערבב אותם בעצמו. יתרה מכך, פוליסופלט מעובד בתהליך פיזיקלי בלבד של גריסה, ולא באמצעים כימיים - ולכן אפשר להשתמש בו בחקלאות אורגנית, שהביקוש למוצריה גדל והולך.

מבחינת כיל, יש בפוליסולפט שני יתרונות חשובים: הייצור נעשה באמצעות התשתית הקיימת באתר באנגליה (בין השאר מכרה, פיר ואמצעי שינוע לוגיסטיים כמו פסי רכבת), כך שההשקעה במעבר מכריית אשלג לכריית פוליסולפט היתה שולית; והיתרון השני הוא שלפי שעה כיל היא החברה היחידה בעולם שכורה את הפוליסופלט. לכן, כיל מסוגלת להקדים מתחרים פוטנציאליים בפיתוח מוצרים מתקדמים על בסיסו, ולנגוס בנתח שוק משמעותי עד שחברות נוספות ייכנסו לפלח השוק הזה.

הכל מתחיל בלימודים

פיתוח הגרסה המשופרת של פוליסולפט, פוטאש פלוס, הוא אחד משיאי הקריירה של אבו רביעה בכיל בתשע השנים האחרונות - קריירה שראשיתה ברכישת השכלה גבוהה, מה שאינו מובן מאליו בחברה שעד לפני כמה עשרות שנים לא עודדה זאת. הוא החל את דרכו האקדמית כשלמד לתואר ראשון בפיזיקה, בכימיה ובהנדסה כימית באוניברסיטת בן־גוריון.

ההתנגדות לאובר חוצה גבולות, ומלווה בשיח חברתי–כלכלי סוער גם בשווקים אחרים בעולם. בשורת "התחבורה השיתופית" שמביאה עמה אובר אינה בגדר אידאל רומנטי טהור בהכרח - היות שזהו עסק גלובלי ואגרסיבי, שמעורר גם בישראל רתיעה

לאחר שסיים את התואר הראשון השתלב בחברת טבע־טק, שמייצרת חומרי גלם פעילים לתרופות, כמנהל מתקן הרצות שתפקידו להטמיע תהליכי ייצור חדשים ולתקף אותם. בתום התקופה בטבע־טק חזר אבו רביעה לאוניברסיטת בן־גוריון ללימודי תואר שני ודוקטורט בהנדסה כימית, שבמהלכם עבד כמנהל פיתוח בחברת אינוטק, שפיתחה תרופות לסרטן, מחלות לב ומחלות דלקתיות - עד שסגרה את מפעלה בישראל בעקבות סיום הסכם עם ענקית הפארמה ג'ננטק.

עם השלמת הדוקטורט קיבל אבו רביעה מלגה להמשיך בלימודי ננו־טכנולוגיה מתוכנית פולברייט של הממשל האמריקאי - שבה למדו בין היתר פרופ' אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה, ופרופ' אהרון ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון. אבו רביעה נאלץ לוותר על המלגה מסיבות אישיות, וחזר לתעשייה כמנהל פיתוח בחברת כיאזמה שמפתחת תרופה אוראלית למחלת אקרומגליה - שנגרמת כתוצאה מהפרשת יתר של הורמון הגדילה וגורמת לגידול לא פרופורציונלי של עצמות הגפיים והגולגולת.

רויטרס

כשעזב את כיאזמה בספטמבר 2010, התקבל אבו רביעה כחוקר במכון המחקר של כיל בים המלח, ובהמשך התקדם לתפקיד מנהל צוות מתקן ניסויים שבו מייצרים מודל של תהליך הייצור בסדום - כדי לאפיין אותו וללמוד על הקשרים בין הפרמטרים המרכזיים לבין תוצאות התהליך וביצועיו. בהמשך, מונה אבו רביעה למנהל מחקר יישומי באגף מחקר של חטיבת האשלג של כיל.

היחס לנשים השתנה

אבו רביעה גדל בכסייפה, יישוב בדואי המונה 22 אלף תושבים, 17 ק"מ מערבית לערד. התקדמותו במסלול האקדמי לא היתה מקרית - הוא לא היחיד מבני משפחתו שעשה חיל. "אנחנו עשרה אחים ואחיות, והכי פחות משכיל מאתנו הוא בעל תואר שני", מספר אבו רביעה. לדבריו, הוריו דחפו אותו ואת אחיו ואחיותיו לרכוש השכלה.

"אבא שלי למד בבית הספר עד כיתה ו' ועבד שנים רבות כחשמלאי בניין בבאר שבע. כשחזרנו מבית הספר, אמי נהגה לומר לנו 'אתם חייבים להכין שיעורים וללמוד'. זה היה חשוב לה, כי היא לא קיבלה את ההזדמנות ולא למדה, משום שבשנות ה-50 וה-60 לא היה מקובל בחברה הבדואית שנשים ילמדו. היא אמרה לנו, 'אני לא יכולה לעזור לכם כי אני לא יודעת קרוא וכתוב - אבל תראו את הדודים שלכם'".

דודיו של אבו רביעה, האחים של אמו, אכן היו מודל לחיקוי. "משפחת אבו רביעה היא משפחה של משכילים", הוא אומר. "ד"ר יונס אבו רביעה, שאני האחיין שלו, היה הרופא הבדואי הראשון; אחיו, עארף אבו רביעה, הוא פרופסור לאנתרופולוגיה ומזרח תיכון באוניברסיטת בן־גוריון; וד"ר חליל אבו רביעה, האח השלישי, הוא מרצה באוניברסיטת בן־גוריון".

שלושת הדודים עלו על המסלול של חינוך גבוה ומוביליות חברתית הודות להיכרותו של הסב, איברהים אבו רביעה, עם מפקדי המחוז, שהיה נתון אז לממשל צבאי. הסב נחשף באמצעות השיחות אתם לאפשרויות שמקנה ההשכלה הגבוהה, הסתקרן והחליט לעשות מעשה - הוא מכר עדר גדול כדי לממן לילדיו לימודים.

"באותם ימים לא היו בתי ספר לבדואים בדרום, וסבי ניצל קשרים שהיו לו עם חבר יהודי כדי להכניס את שלושת בניו לפנימיית טרה סנטה בנצרת, ולקבל מהממשל הצבאי אישור שיתיר לילדיו לנוע מחוץ למחוז הולדתם. כך התחיל הסיפור".

לדברי אבו רביעה, הפער בין הדאגה של הסב להשכלת בני המשפחה לבין ההזנחה של השכלת האחות, אמו של אבו רביעה שאפילו לא ניתן לה ללמוד קרוא וכתוב, הוא נחלת העבר.

"הזמנים השתנו. יש לי שש אחיות, כולן למדו במוסדות אקדמיים. שלוש מהן סיימו תואר שני בהוראת מדעים, אחת עוסקת בניהול מערכות בריאות בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ואחות אחרת למדה היסטוריה. כיום, כבר לא מקובל בחברה הבדואית לא לשלוח נשים ללמוד. כמה מבנות החברה הבדואית גם לומדות רפואה באירופה, בלי מלווה. אנחנו דור הביניים. היינו הגשר שעליו עבר הדור הבא לעולם המערבי. לדעתי, זאת הדרך היחידה לבנות חברה בריאה".

מרגיש בבית

אובר זה טוב או רע?
טובי מלוויל/ רויטרס

בעוד ניתן לראות סימנים לשינוי חיובי בחברה הבדואית, נראה כי דווקא החברה הישראלית נהפכת בריאה פחות, סובלנית פחות למיעוטים ולזרים, ומוכנה פחות להכיר בזכויותיו של האחר והשונה.

ואולם אבו רביעה מבהיר שבעיניו זה לא המצב - לפחות כשמדובר בכיל. "אני מרגיש לגמרי בבית בכיל, וגם כבן למגזר הבדואי אני לא חריג בחברה. יש לי עמיתים בדואים שנמצאים בתפקידים בכירים בחברות אחרות בקבוצה (החברה לישראל; י"ג), כמו תאופיק אגבריה, מנהל המו"פ של חברת רותם דשנים; חליל דרוויש, מנהל מפעל הגיבוש החם במפעלי ים המלח; ומוחמד אבו אל הייג'ה, מנהל המו"פ בחברת פריקלאס.

קיים חשש כי מרגע שבו תותר הסעת נוסעים ברכב פרטי, ייפרץ סכר תודעתי שלא ניתן יהיה יותר לחסום - והחאפרים יחגגו. אובר, לפי תחזית זו, תפתח את הדלת לאלפי "עוסקים זעירים", פטורים ממס, שיסיעו נוסעים "בשחור", בכלי רכב לא מורשים, וללא פיקוח על טיב השירות - וגם לא על מחירו

"אני לא מרגיש שעלי להתאמץ במיוחד כדי לזכות בהכרה, משום שאני בדואי. אם אני מתאמץ יותר, זה בגלל המחויבות והאהבה שלי למקום העבודה. אני מכיר בחברה אנשים בעלי דעות הכי ימניות והכי שמאלניות. הם מכבדים אותי ואני מכבד אותם, ואנחנו לא נותנים לדעות שלנו להשפיע על התקשורת בינינו. כשזה מגיע לקשר הבלתי־אמצעי עם בן אדם, לא משנה מה השקפת העולם שלו ומה הרקע והאמונה שלו. הדברים האלה מתפוגגים ונעלמים, ואני רואה את זה בכל מקום, כשאני מסתובב בייצור או במחקר. אף פעם לא אמרו לי משהו שכבדואי הייתי עלול לא לאהוב".

אבו רביעה טוען כי כיל עושה המון למען החברה הבדואית, ומזכיר פרויקטים כמו "בטיחות בחיי היומיום", הפרויקט למניעת תאונות ביתיות, שנועד לצמצם את הסיכון לתמותה ממקרי דריסה, שריפה, כוויות, טביעה והרעלות - סיכון שילדי הבדואים חשופים אליו פי 19 מילדים יהודים באזור המרכז, ופי 2 בהשוואה לילדים ביישובים ערביים.פרויקט זה מבוצע בשיתוף עובדי כיל הבדואים ובשיתוף עם אג'יק, ארגון ערבי־יהודי לשינוי חברתי בנגב, וארגון בטרם לבטיחות בקרב ילדים.

אבו רביעה מזכיר גם את פרויקט "סיסמה לכל תלמיד", למחשוב מערכות החינוך בפריפריה ויצירת תשתית טכנולוגית שמאפשרת תהליכי הוראה מתקדמים; פרויקט לעידוד לימודי הכימיה, בשיתוף מכון ויצמן; ופרויקט "חושבים־עושים" בכסייפה, שהוא מאמץ משותף של כיל, הרשות המקומית ואנשים בקהילה המקומית לשקם ולשפר את הסביבה הפיזית, לעידוד המיחזור, ולעידוד יזמים ואמנים מקומיים.

פוטאש פלוס: ידע הנדסי וניסיון - עם קורטוב של מזל

מחירו של פוליסופלפט הוא פחות ממחצית מחירו של האשלג שאותו החליף - 120 דולר לטונה לעומת 280 דולר לטונה, נכון ל-2018. לכן, כדי להפיק ערך כלכלי משמעותי מהפוליסולפט, יש לפתח על בסיסו מוצרי דישון מורכבים ומתוחכמים יותר, שיספקו לחקלאי ערך גבוה. בנוסף, כיל היא הראשונה שכורה ומשווקת אותו, ולכן צריכה לחנך את השוק ולספק לחקלאים פתרון דישון איכותי, זול ונוח לשימוש.

פוטאש פלוס (PotashPlus), תערובת דחוסה של פוליסולפט ואשלג, הוא אחד מדשני הפרימיום שכיל פיתחה על בסיס הפוליסולפט שהחלה לכרות באנגליה. דשן זה מיועד בעיקר לגידולי חיטה, קנולה וירקות, הזקוקים לדישון בגופרית כדי להגדיל את תכולת החלבון והשמן. נוכחות המגנזיום בדשן זה מתגברת על הירידה המחריפה בזמינותו באדמה, מסייעת לרמה גבוהה של פוטוסינתזה, ובכך לעלייה ביבול ובאיכותו. כיל מוכרת את המוצר בגרסתו המגורענת, ומנסה במקביל לייצר פוטאש פלוס באמצעות כבישה.

שילוב של ידע הנדסי וניסיון, עם יותר מקורטוב של מזל, הוביל לפיתוח מוצר איכותי יותר בתהליך חסכוני באנרגיה, בעל תפוקות משופרות, שיספק לכיל יתרון מסחרי שתוכל לנצל.
אחת הבעיות העיקריות של הפוטאש פלוס היא האבקתיות שלו. "חקלאים רוצים שהדשנים שהם רוכשים יהיו באיכות טובה, שלא יתפוררו ולא יהפכו לגושים במחסן", מסביר ד"ר אבו רביעה. "חקלאים מעדיפים לערבב את הדשנים עם דשנים אחרים, כל אחד לפי המתכון המתאים לצרכיו. כשהם מפזרים את החומר בשדה, הם רוצים שהחומר יהיה דחוס או מגורען כדי שלא יתפזר ברוח ויתבזבז מבלי שיגיע ליעדו, ולא יסבך אותם עם הרגולציה משום שחומר אבקתי גורם לבעיות בריאות".

הצוות של אבו רביעה ניסה  לפתח שיטה שתשפר את ייצור הפוטאש פלוס באמצעות כבישה (דחיסה), והוספת חומרי תזונה אחרים בעלי ערך גבוה. הצוות ניסה במשך שישה חודשים לחבר את האשלג לפוליסולפט באמצעות כבישה בטמפרטורות נמוכות, אבל התוצאות היו רחוקות מהפרמטרים שנקבעו כיעד. הייצור של פוטאש פלוס בכבישה הצריך תהליך עתיר אנרגיה שאיים על פוטנציאל המכירות שלו, כפי שמסביר אבו רביעה: "הכלכליות של מוצר נקבעת בתהליך המחקר והפיתוח בתהליך הייצור, ברכיבים של חומרי הגלם וביחסים ביניהם". חודשי התסכול הממושכים הסתיימו באקראי ובמפתיע דווקא אצל אחת מלקוחות החברה, חברה ספרדית.

"ממש כשהיינו לקראת סיכום הפיתוח והבנו שהוא יצריך עוד הרבה שיפורים, התקשר הלקוח הספרדי ואמר שניסה להריץ את התהליך - והגיע לתוצאות אחרות לגמרי", מספר אבו רביעה. "החומר היה באמת באיכות הרבה יותר גבוהה ממה שאנחנו השגנו. התחלנו לשאול שאלות, והם אמרו שהריצו את התהליך כהכנה לקראת הגעתנו לביקור, אבל לא ידעו להסביר מה גרם לו לעבוד, וגם כשניסו לחזור עליו - נכשלו. הבנו שהיה כאן ערבוב לא מכוון בין חומרים שנשארו מתהליך קודם על אותו פס ייצור, לבין התרכובת שניסו לייצר על בסיס הפוליסולפט. ביקשנו מהם דוגמאות ואמרנו להם לבדוק את קיומו של רכיב מסוים".

אבו רביעה מסביר מה גרם לו להבין שאותו רכיב - ראגנט (חומר או תרכובת שמוסיפים כדי לקבל תגובה כימית) על בסיס סולפט - הוא הפתרון. "הכרנו את הראגנט הזה, אבל לא ידענו שהוא עובד בתהליך של כבישה.  כשהתברר לנו שהוא היה חלק מתהליך הייצור הקודם - נפל לנו האסימון". בכיל ביצעו הנדסה לאחור של התהליך, פיתחו את הנוסחה המתאימה ורשמו פטנט על התהליך והפורמולה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות