מכונת הכסף שלא מפסיקה להרוויח

הכירו: קרן מדליון היא הקופסה השחורה של עולם הפיננסים - היא הפסידה כסף רק פעם ב-28 שנות קיומה וגם אז ב-0.5% בלבד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קובייה בשמיים
קתרין ברטון, בלומברג

כ־100 ק"מ ממזרח לוול סטריט, על חופה הצפוני של לונג איילנד, שוכנות אחוזות מוקפות שערים שמחלונותיהן נשקף נוף שערכו מיליוני דולרים. אחוזות אלה הן חלק מכפר שנקרא אולד פילד. המקומיים קוראים לו "ריביירת רנסנס". מדוע? מאחר שהתושבים העשירים שמתגוררים באזור, כולם מדענים, עובדים עבור קרן הגידור הכמותית רנסנס טכנולוג'יס שמשרדיה שוכנים לא הרחק משם – במזרח סטוקט. הם היוצרים והמפקחים על קרן מדליון, ככל הנראה מכונת הכסף הגדולה בעולם. במדליון יכולים להשקיע רק כ־300 עובדי רנסנס, כ־90 מהם בעלי תואר שלישי, וכמה אנשים בודדים שהם בעלי קשרים חזקים ועמוקים לחברה.

רווחי הקרן המסתורית, שידועה בסודיות שאופפת אותה, הגיעו ל־55 מיליארד דולר במהלך 28 השנים האחרונות, לפי נתוני בלומברג – מה שהופך אותה לרווחית בכ־10 מיליארד דולר יותר מקרנות המנוהלות על ידי מיליארדרים כמו ג'ורג' סורוס וריי דאליו. יתרה מכך, היא עשתה זאת מהר יותר ועם פחות נכסים תחת ניהולה. הקרן כמעט אף פעם אינה מפסידה. ההפסד הגדול ביותר שלה הסתכם ב־0.5%. "זו הגרסה המסחרית של פרויקט מנהטן", אומר אנדרו לו, פרופסור למימון בבית הספר לניהול סלואן במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ויו"ר חברת המחקר הכמותי אלפאסימפלקס. לדבריו, ג'ים סימונס, המתמטיקאי בן ה־78 שייסד את רנסנס ב־1982, הוא שאחראי על קיבוצם של כל כך הרבה מדענים במקום אחד. "הם מסמלים את השיא של ענף ההשקעה הכמותית. איש לא מתקרב לרמה שלהם", מציין לו.

חברות מעטות הן כה מרתקות ומשמשות מקור לספקולציות בלתי־נגמרות. כולם שמעו על רנסנס: בודדים יודעים מה קורה בחברה (החברה מפעילה גם שלוש קרנות גידור, שפתוחות למשקיעים חיצוניים ומנהלות בסך הכל 26 מיליארד דולר, אם כי הביצועים שלהן פחות מדהימים מאלה של קרן מדליון). למעט סימונס, שפרש ב־2009 כדי להתמקד בפילנתרופיה, עד עתה כמעט דבר לא היה ידוע על קבוצה קטנה זאת של מדענים – שסך עושרם גדול יותר מהתמ"ג של מדינות רבות, וההשפעה שלהם על הפוליטיקה האמריקאית גוברת והולכת. הבעלים והמנהלים של רנסנס סירבו להגיב על הכתבה, מסר דובר החברה ג'ונתן גסתלטר. לפניכם תוצר של מחקר מקיף ויותר מ־24 ראיונות עם אנשים שמכירים אותם, עבדו אתם או התחרו בהם.

רנסנס היא ייחודית, אפילו בין קרנות הגידור, בגאוניות ובאקסצנטריות של עובדיה. פיטר בראון, מנהל שותף של החברה, ישן במשרדו על מיטת קיר. עמיתו, רוברט מרסר, כמעט לא מדבר; בישיבות, הוא נוהג לשרוק מנגינות של שירי ילדים. שיטת העבודה השגרתית של שני מדענים בעלי תואר שלישי בתורת המיתרים, שהם גם במקרה תאומים זהים, היא צרחות. העובדים אינם טומנים ידם בצלחת גם כשמדובר במלחמות טריטוריה. מאבקי כוחות בין הדור הישן לדור החדש משמשים אותם לא פעם כדרך מפוקפקת להתקדם בחברה.

ג'יימס סימונס
המייסד ג'יימס סימונס. עזב את העולם האקדמי כדי לנסות את מזלו בניהול כספיםצילום: Jin Lee / BLOOMBERG NEWS

עבור זרים, התעלומה הגדולה ביותר היא כיצד מדליון מצליחה לייצר תשואות שנתיות של כמעט 80%, לפני עמלות. "גם אחרי כל השנים, הם הצליחו לשמור על עצמם מפני העתקה", אומר פיליפ בונפוי, משקיע לשעבר במדליון שמאוחר יותר ייסד את חברת ייעוץ ההשקעות אליותרה קפיטל. עם זאת, המתחרים זיהו כמה סיבות אפשריות להצלחת הקרן. לדוגמה, המחשבים של רנסנס הם מהחזקים בעולם; לעובדי הקרן יש יותר נתונים טובים ורבים יותר; הם מצאו יותר סימנים שעליהם הם מבססים את התחזיות שלהם; ויש להם מודלים טובים יותר עבור הקצאת ההון. הם גם עוקבים מקרוב אחר עלות העסקות, וכיצד המסחר שהם מבצעים מניע את השווקים. אבל האם בזמנים שבהם עוצמת המחשוב נהפכת לזולה יותר ויותר ויכולת המתחרים משתפרת, יכולה מדליון להמשיך לייצר כסף?

בעיני משקיעים שהתאכזבו מהדרך שבה בני אנוש ניהלו את כספם, ניתוח כמותי הוא הישועה. ב־2016 השקיעו לקוחות 21 מיליארד דולר בקרנות גידור כמותיות, ומשכו 60 מיליארד דולר מאלה שעושות את כל השאר. קרן הגידור טו סיגמה ניהלה 5 מיליארד דולר בלבד במהלך המשבר הכלכלי. כיום שווי הנכסים שהיא מנהלת הוא 37 מיליארד דולר. אפילו משקיעים ותיקים כגון פול טיודור ג'ונס וסטיב כהן מגייסים עוד מדעני מחשב, בתקווה שאלה יגרמו לזינוק בתשואות.

הצלחתה של רנסנס, בסופו של דבר, קשורה לאנשים שבנו, שיפרו וממשיכים לתחזק את המודלים של מדליון. רבים מהם נפגשו ביבמ בשנות ה־80, שם הם השתמשו בניתוח סטטיסטי כדי להתמודד עם אתגרים לשוניים מאיימים. זהו סיפורם.

סימונס הוא דמות מוכרת: גאון מתמטיקה, פרופסור ב־MIT ובהרווארד, חתן פרס אוסוולד ובלן בגאומטריה, ומחבר שותף של תורת צ'רן־סימונס. הוא גם עבד כמפצח צפנים עבור המכון לניתוחים ביטחוניים (IDA), שם חיפש מסרים נסתרים בהררי נתונים.

היעד במסחר על בסיס עקרונות הניתוח הכמותי דומה: בניית מודלים שמוצאים סימנים מוחבאים ברעש השווקים. לעתים קרובות אלה רק לחישות, אך הן יסייעו לחזות לאן ינוע מחיר המניה, האג"ח או חבית הנפט. הבעיה מורכבת. תנודות מחירים תלויות בגורמי היסוד, בתזרימים ובהתנהגות הבלתי־רציונלית לעתים של האנשים שקונים ומוכרים.

אף על פי שסימונס איבד את עבודתו ב־IDA אחרי שהוקיע את מלחמת וייטנאם במכתב ששלח ל"ניו יורק טיימס", הקשרים שיצר שם עזרו לו בהקמת רנסנס, וכמה שנים לאחר מכן, בהקמת מדליון. במשך העשור שלאחר מכן, בעודו עומד בראש המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת סטוני ברוק, סימונס עסק במסחר על חוזים עתידיים של סחורות. ב־1977 הוא עזב את העולם האקדמי כדי לנסות את מזלו בניהול כספים. בהתחלה הוא קנה ומכר סחורות. את הימוריו ביסס על גורמי יסוד כמו ביקוש והיצע, אך הוא גילה שהחוויה מורטת עצבים, והחליט לבקש עזרה מרשת הקריפטוגרפים והמתמטיקאים: אלווין ברלקמפ ולאונרד באום, עמיתיו לשעבר מ־IDA, והפרופסורים מסטוני ברוק הנרי לאופר וג'יימס אקס. "אולי יש כמה דרכים לחזות מחירים באמצעות סטטיסטיקה", אמר סימונס בראיון מ־2015. "התחלנו לבנות מודלים בהדרגה".

בבסיסם, מודלים כאלה בדרך כלל מתחלקים לשני מחנות: מעקב טרנדים או נסיגה לממוצע. למערכת של רנסנס יש טביעת רגל בשניהם. התוצאות היו מעורבות בתחילה: עלייה של 8.8% ב־1988 – השנה הראשונה, וירידה של 4.1% ב־1989. אך ב־1990, לאחר התמקדות בלעדית במסחר לטווח קצר, מדליון הניבה תשואה של 56%, נקייה מעמלות. "הייתי בטוח שהמודלים יעבדו טוב יותר", אמר ברלקמפ, שחזר לאקדמיה ב־1991 וכיום הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. "אך לא שיערתי בנפשי שהם יהיו כה טובים".

בסופו של דבר, המדענים הרחיקו לכת עד כדי פיתוח שפת תכנות פנימית עבור המודלים שלהם. כיום, מדליון משתמשת בעשרות אסטרטגיות שפועלות יחד כמערכת אחת. הקוד שתומך בקרן כולל מיליוני שורות, לדברי מקורבים לחברה. צוותים שונים אחראים לתחומים ספציפיים של המחקר, אך בפועל כולם יכולים לעבוד על הכל. ישיבת סיעור מוחות מתקיימת כל יום שלישי כדי לדון ברעיונות.

בתחילת שנות ה־90, התשואות השנתיות הגבוהות נהפכו לשגרה ברנסנס: 39.4%, 34%, 39.1%. משקיעים עתידיים התדפקו על שערי מדליון, אך החברה לא שתה לבה אליהם. המחלקה המשפטית של רנסנס שימשה גם שירות לקוחות כושל. ב־1993, רנסנס הפסיקה לקבל כסף חדש מבחוץ. העמלות התייקרו גם הן – מ־5% מהנכסים ו־20% מהרווחים, ל־5% ו־44%. "הם העלו את העמלות לרמות מוגזמות ועדיין הצליחו יותר מכולם", אומר בונפוי, שבדומה לכל מי שהגיע מבחוץ, נזרק החוצה ממדליון ב־2005.

מעודד מהצלחתה של מדליון, באמצע שנות ה־90 סימונס חיפש חוקרים נוספים. קורות חיים שכללו ניסיון בוול סטריט או אפילו רקע במימון היו אישור הכניסה. "אנו מגייסים אנשים שעושים מדע טוב", אמר סימונס. הגל הבא של כישרונות – מרביתם עדיין משמשים הליבה של החברה עד היום – הגיע מצוות מתמטיקאים מהמרכז למחקר של יבמ ותומאס ג'יי. ווטסון בניו יורק, שעבדו בתחומים של זיהוי דיבור ותרגום מכונות.

כשרק התחילו לחקור את התחומים האלה, מדעני מחשב שיתפו פעולה עם בלשנים בניסיון לקודד את הדקדוק. ביבמ, קבוצה שכללה את מרסר ובראון סברה שהבעיות ייפתרו בצורה טובה יותר באמצעות סטטיסטיקה והסתברויות (הבוס שלהם, פרדריק ילינק, נהג לומר: "כשאני מפטר בלשן, המערכת משתפרת"). לפי המדענים שעבדו במרכז למחקר באותה תקופה, הצוות הזין למחשבים נתונים מקודדים. מסמכים מהפרלמנט הקנדי, לדוגמה, היו נגישים באנגלית ובצרפתית – שפה שאיש מהמדענים לא דיבר בה (פעם אחת, מרסר אף נעלם לכמה חודשים כדי להזין הטיות פעלים בצרפתית למחשב, לדברי מקור). הנתונים אפשרו למדענים לחבר אלגוריתם שמצא שהתרגום לאנגלית המדויק ביותר לביטוי Le chien est battu par Jean הוא "John does beat the dog". גישה דומה יושמה גם בזיהוי דיבור: אם המחשב הציג את הסימן X, הדובר ככל הנראה אמר בכלל Y.

התשואה השנתית של מדליון מאז היווסדה
סכום של 1,000 דולר שהושקע בקרן בתחילת הדרך יהיה שווה כעת 13,830,598 דולר

"זיהוי דיבור ותרגום הם הצומת של מתמטיקה ומדעי המחשב", אומר ארני צ'אן, שעבר במרכז למחקר באמצע שנות ה־90 וכיום מנהל את QTS קפיטל מנג'מנט. לדבריו, המדענים לא עבדו רק על בעיות אקדמיות; הם פיתחו תיאוריות וחיברו תוכנות כדי ליישם את הפתרונות. העבודה שעשתה הקבוצה פילסה בסופו של דבר את דרכה לשירותים כמו גוגל טרנסלייט וסירי של אפל.

מרמר ובראון פנו להנהלת יבמ ב־1993 בהצעה אמיצה, מספר מקור המקורב לשניים: הם ביקשו לקבל אישור לבנות מודלים שינהלו חלק מקרן הפנסיה העצומה, אז 28 מיליארד דולר, של החברה. בכירי יבמ תהו מה הקשר בין בלשני מחשוב לניהול השקעות. אך העניין שמצאו השניים בשווקים הפיננסיים רק התחיל.

באותה שנה, ניק פטרסון, מפצח קודים לשעבר עבור סוכנויות המודיעין של ארצות הברית ושל בריטניה, הצטרף לרנסנס ופנה למרסר ולבראון. "יבמ היתה בצרה גדולה, מצב הרוח היה ירוד, כך שזה היה מעין ניצול של הזדמנות", אומר פטרסון, שעבד ברנסנס עד 2001 וכיום עוסק בביולוגיה חישובית וחוקר גנטיקה במכון ברוד ב־MIT ובהרווארד. מרסר ובראון החליטו להצטרף אליו, לא רק בשל העלאה בת 50% בשכר. הם התגוררו בדירת גג בסטוקט ונהגו לאכול יחדיו לעתים קרובות. כשהחשבון היה מגיע, הם שלפו מחשבונים שפלטו מספרים אקראיים. מי שמחשבו יצר את המספר הגבוה ביותר – שילם את החשבון.

"שני מתמטיקאים ייסדו את רנסנס", אמר בראון בכנס ב־2013. "לא היה להם מושג כיצד מתכנתים. הם אנשים שלמדו כיצד לתכנת מקריאת חוברות הפעלה של מחשבים, וזאת לא הדרך הכי מומלצת ללמוד". בראון ומרסר למדו כיצד לבנות מערכות גדולות שעליהן עובדים אנשים רבים בו־זמנית – מיומנות שהיטיבה עם רנסנס. בל נשכח גם שהתחום החדש אליו נכנסו היה מלא באתגרים חדשים. "הרעש שולט בשווקים", אמר בראון.

יוצאי יבמ נוספים הצטרפו למדענים בלונג איילנד, לרבות התאומים וינסנט וסטיבן דלה פייטרה, מומחים לתורת המיתרים; לליט באהל, שיצר אלגוריתמים לזיהוי דיבור אנושי; מוקונד פאדמאנבהאן; וגלן וויטני, שחיבר תוכנה כשהיה מתמחה. "מה שהם למדו ביבמ היה שהשלם גדול מסך חלקיו", אומר צ'אן. "כולם עבדו יחד".

האווירה ברנסנס היתה שונה מזאת שהם השאירו מאחור. "מהר מאוד למדנו שהעולם הפיננסי היה שונה מהעולם של יבמ", אמר בראון בכנס. "זה עולם אכזר. או שהמודלים שלך עובדים טוב יותר משל החבר'ה האחרים, ואתה עושה כסף, או שהם לא ואז אתה מפסיד הכל. לחץ מסוג זה עוזר למקד את תשומת הלב". רנסנס השקיעה הרבה באיסוף, מיון וניקוי נתונים, כמו גם בהפיכתם לנגישים עבור החוקרים. "אם יש לך רעיון, אתה רוצה לבחון אותו במהירות. אם אתה מקבל נתונים שאינם מוכנים, זה מאט את התהליך בצורה דרמטית", פטרסון מסביר. אך המדענים נהנו מדבר נוסף ברנסנס: תחושה של משפחה.

סימונס שימש דמות האב טוב הלב. לאף בכיר ברנסנס לא היה צוות עם מיומנויות ויכולות כמו הצוות שלו, אומרים מקורבים לחברה. הוא היווה השראה לחנוני־על ועזר להם להישאר יחד. "זאת אווירה פתוחה", אמר סימונס במהלך נאום שנשא ב־MIT ב־2010. "אנו מוודאים שכולם יודעים מה האחרים עושים, מהר ככל האפשר. זה מה שמדרבן אנשים".

כשהצוות מיבמ הגיע לרנסנס, מדליון ייצרה כבר תשואות שנתיות, לאחר עמלות, של לפחות 30% כמעט אך ורק ממסחר על חוזים עתידיים. בימים הראשונים היה קל לזהות אנומליות ולנצל אותן. מדען של רנסנס זיהה כי בין זמני הסגירה של המסחר על האופציות ועל החוזים העתידיים בסטדנדרד אנד פור'ס היה פער של 15 דקות, פרט שהוא הפך לרווח במשך תקופה מסוימת, אומר משקיע לשעבר. המערכת היתה מלאה בסטיות מסוג זה, הוא מספר, והמדענים חקרו אותן עד בלי די. יחד, כל הסטיות האלה הניבו סכומי כסף רציניים – בתחילה מיליוני דולרים ומהר מאוד, מיליארדים.

אולם כשהתחכום הפיננסי גבר, הסטיות נעלמו. כשמרסר ובראון הצטרפו לחברה, הם הוקצו למשימות שונות, אך מהר מאוד התברר שהם עובדים טוב יותר יחד. הם הזינו זה את זה: בראון היה אופטימי, מרסר היה סקפטי. "פיטר יצירתי מאוד ויש לו רעיונות רבים, ובוב אומר, 'אני חושב שאנו צריכים לחשוב על זה'", מספר פטרסון. השניים השתלטו על קבוצת המניות, שלפי השמועות, הפסידה כסף. "לקח להם ארבע שנים לגרום למערכת לעבוד", אומר פטרסון. "ג'ים היה סבלני מאוד". ההשקעה השתלמה. כיום קבוצת המניות אחראית לחלק הארי מרווחי מדליון, בעיקר בשל השימוש בנגזרות ובמינוף גבוה פי ארבעה וחמישה של ההון שלה, לפי מסמכים שהוגשו למשרד העבודה האמריקאי.

"אתה חייב לבנות מערכת מרובת שכבות", אמר סימונס בראיון מ־2000 ל"אינסטטיושנל אינווסטור", כשהסביר את הפילוסופיה שמאחורי החברה ואת המודל של מדליון. "עם כל רעיון חדש צריך גם להחליט: האם זה באמת חדש, או שזה משהו שנגזר מממשהו אחר שכבר עשינו?". ברגע שההחלטה מתקבלת, הצוות צריך להחליט כמה זמן להקדיש לרעיון וכמה הוא חשוב. סימני מסחר יכולים להתקרר עם הזמן אך הם לא יישכחו, כי ישנה אפשרות שיצוצו שוב בעתיד – או שלהסרתם תהיה תוצאה בלתי־רצויה. מקור מספר שפוזיציות נשמרות במשך שניות עד רבעונים שלמים.

בכנס ב־2013, בראון נזהר בדוגמה אותה חלק עם משקיעים מחוץ למדליון: על ידי בחינה של נתונים לגבי כסות עננים, הם מצאו התאמה בין ימי השמש לבין עלייה בשווקים מניו יורק ועד טוקיו. "התברר שכאשר בפריז מעונן, השוק הצרפתי פחות צפוי לעלות מאשר ביום שמשי", סיפר. אבל חיזוי זה התברר כנכון רק ב־50% מהפעמים. בראון המשיך: "הנקודה היא שאם יש סימנים חזקים, מזמן כבר היו סוחרים על פיהם. אנחנו מחפשים אחר עוד ועוד סימנים ויש לנו כ־90 דוקטורים במתמטיקה ופיזיקה שפשוט יושבים ומחפשים אחר סימנים כאלה כל היום. יש לנו 10,000 מעבדים שכל העת מעבדים נתונים ומחפשים אחר סימנים".

בנוסף למומחי בלשנות, גם לאסטרופיזיקאים היתה השפעה גדולה על ההצלחה של המערכת, לפי מקורות המקורבים לחברה. מדענים אלה מצטיינים בבידוד נתונים "רעשניים". תאורטיקנים של תורת המיתרים שיחקו תפקיד מרכזי גם הם, והתאומים דלה פייטרה – שהתאחדו עם הבוסים לשעבר מיבמ כדי לעבוד על המניות – היו הראשונים מבין רבים בעלי רקע דומה. האחים, כיום בני 56, מעולם לא נפרדו: הם למדו בתוכנית מדעים למצטיינים באוניברסיטת קולומביה כשהיו תלמידי תיכון; למדו פיזיקה בפרינסטון; וקיבלו דוקטורט מהרווארד ב־1986. "הם תמיד ישבו זה לצד זה", אומר סטיבן סטרוגץ, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת קורנל, שזוכר אותם משיעורי אלגברה בפרינסטון. "הם נהגו להתווכח הרבה ולתקן את המורה או להסביר זה לזה דברים". צ'אן, שעבד איתם ביבמ, זוכר אותם צורחים זה על זה – אך מעולם לא על אחרים. "הם היו כמעט טלפתיים", הוא מספר. ברנסנס, האחים דלה פייטרה חלקו משרדים סמוכים שחלון חצץ ביניהם כדי שיוכלו לנהל שיחות. "הם אנשים יצירתיים ובעלי יצר תחרות עז", אומר פטרסון, שלו הם דיווחו על עבודתם מדי פעם.

הצוות של יבמ התמקד בשיפור הביצועים של המערכת והיעילות שלה. מאחר שהמודלים של רנסנס היו קצרי טווח, הם בדקו את העלויות וחקרו כיצד המסחר שלהם משפיע על השווקים – בעיה קשה במיוחד לפיצוח, לפי מנתחי כמות אחרים. הם גם הבטיחו שהמסחר והרווחים תאמו את כוונות המערכת, מאחר שתמחור שגוי או תקלה טכנית עלולים היו להרוס את הפעילות כולה.

כמות הכסף שיש לעובד במדליון תלויה בתרומה הכללית שלו לחברה, ושיתוף פעולה הוא הכרחי כדי לקבל נתח גדול יותר של העוגה. העובדים זוכים בהקצאה של מניות שאותן הם יכולים לקנות. בנוסף, רבע מהשכר של העובד נדחה ומושקע במדליון, שם יישאר ארבע שנים. העובדים גם חייבים לשלם עמלות על פי מפתח דומה ל"5% ו־44%".

סימונס החליט, כמעט מההתחלה, שהגודל הכולל של הקרן יכול להשפיע על הביצועים: יותר מדי כסף יהרוס את התשואות. רנסנס מגבילה את הנכסים של מדליון לשווי של 9־10 מיליארד דולר, כפליים לעומת העשור הקודם. חלוקת רווחים מתבצעת מדי ששה חודשים.

רוברט מרסר
רוברט מרסר. עזב את יבמ והשתלט על קבוצת המניות ברנסנסצילום: Joe Giron / World Poker Tour

הודות למדליון, סימונס – שעדיין מחזיק בבעלות של 50% מהחברה – שווה 15.5 מיליארד דולר, לפי הערכות של מדד המיליארדרים של בלומברג. לאופר, שמחזיק בבעלות על הנתח השני בגודלו בחברה (ככל הנראה 25%), בראון ומרסר הם בין העובדים ששווים מאות מיליוני דולרים.

מכמה בחינות, כסף, בדומה לאווירה המשפחתית בחברה, מחזיק את כולם יחד. למעט המדענים שעזבו לאקדמיה או לתחום הפילנתרופיה, אנשים לא נוהגים לעזוב את רנסנס. למה להם? הבעיות מורכבות, העמיתים הם אנשים מהשורה הראשונה, והשכר עצום.

בעוד כולם התעשרו במדליון, סגנון החיים השתנה. רכבות למנהטן פינו דרכן למסוקים. המדענים החליפו את ההונדה בפורשה. תחביבים רבים נהפכו לשגרה. בן דודו של סימונס, רוברט לורי, העומד בראש מחלקת המחקר של חוזים עתידיים, בנה זירת רכיבה עבור בתו. הקשתות שקישטו את הזירה היו כה גדולות עד כי היה הכרח לסגור את הגשר שמוביל לתוך ניו יורק למשך לילה שלם, כדי לאפשר את העברתן למקומן. יאכטות נהפכו גם כן לתופעה מוכרת. מרסר הזמין שתיים – כל אחת מהן קרויה "ינשוף הים". ביאכטה של סימונס, "ארכימדס", יש אפילו אח. סימונס תכנן טיול חברה ביאכטות לברמודה, הרפובליקה הדומיניקנית, ורמונט ופלורידה, ועודד את עובדי החברה להביא את משפחותיהם.

הכסף איים להרוס את האווירה המשפחתית. ב־2001 רנסנס שכרה את אלכסנדר בלופולסקי: מדען רוסי שכמו עמיתיו, הגיע למערב לאחר קריסת ברית המועצות. פטרסון התנגד לגיוס, לדבריו, מאחר שבלופולסקי עבד בוול סטריט לפני כן, שם נהג לעבור מעבודה לעבודה. החששות שלו התגלו כנכונים: ב־2003 בלופולסקי ורוסי נוסף, פאבל וולפביין, הכריזו שהם עוזבים לקרן הגידור מילניום פרטנרס, שם הם קיבלו בונוסים נאים ואת הזכות לשמור על חלק גדול מהרווחים שייצרו. רנסנס תבעה אותם ואת מילניום מתוך חשש שהחוקרים ייקחו עמם את סודות החברה. הצדדים הגיעו להסכמה מחוץ לבית המשפט.

באותה תקופה, חוקר רוסי אחר ברנסנס, אלכסיי קונוננקו, שקיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת פנסילבניה ב־1997 ועבד זמן קצר בוול סטריט, קודם בתוך קבוצת המניות. בכירים בצוות שוחחו ביניהם על הקידום באחת מהארוחות שלהם בביתו של סימונס. מקורב לעניין אומר שהמדענים רצו לדעת מדוע הוא קודם לפני עמיתים שעבדו במחלקה זמן רב. אחרים אומרים שהקידום של קונוננקו היה אירוע משמעותי בהיסטוריה של רנסנס, וכי הרוסי השתמש בכוח כדי לקבלו.

תהא הסיבה אשר תהא, התוצאה היתה שמירה של הבאר ממנה שאבה רנסנס את עושרה: מדליון רשמה תשואות של יותר מ־40%, לאחר עמלות, מאז אותה ארוחה.

כשמתחרים ומשקיעים לשעבר נשאלים כיצד רנסנס יכולה להמשיך לייצר תשואות כה גבוהות, התשובה זהה: הם רצים מהר יותר מכולם. עם זאת, הריצה הזאת לא תמיד שמרה עליהם כשכל השאר נכשלו.

באוגוסט 2007, העלייה בחדלות הפירעון של משכנתאות הכניסה כמה קרנות גידור, בהן הקרן הענקית בשווי 30 מיליארד דולר בניהול גולדמן סאקס, למערבולת. מנהלי חברות אלה נאלצו לחתוך פוזיציות, מה שהחמיר את המצב. מקורות אומרים שהמשבר עלה למדליון כמעט מיליארד דולר – כחמישית מהקרן – בתוך ימים ספורים. מנהלי רנסנס, שחששו כי הכאוס ימחק את הקרן שלהם, התכוננו להקטין סיכון ולמכור פוזיציות. הם כמעט נכנעו כשהשוק התאושש; מדליון פיצתה על ההפסדים ואף יותר, וסיימה את 2007 עם עליה של 85.9%. בכירי רנסנס למדו לקח חשוב: אל תתעסקו עם המודלים.

לקח נוסף יכול להוכיח את עצמו יום אחד כחשוב אף יותר: היזהרו מהנזק שאחרים יכולים לגרום. במכתב שנשלח למשקיעים באותו חודש, סימונס כתב: "בעוד אנו מאמינים שיש לנו שורה של סימנים אמינים, כמה קרנות גידור משתמשות בהם גם כן, ללא שום ספק".

אף מערכת לא שורדת לנצח, אומרים המנתחים הכמותיים. הם תוהים כמה זמן הקסם של מדליון יכול עוד להימשך, אך שבע שנים לאחר פרישתו של סימונס, השיטות של הקרן עדיין עובדות. אפילו במחצית הראשונה של 2016, כשקרנות גידור אחרות נקלעו לקשיים, מדליון הניבה תשואה של יותר מ־20%. העושר וההשפעה ברנסנס ממשיכים לצמוח במהירות.

ועדיין, מצליחה ככל שתהיה תחת ניהולם של בראון ומרסר, בני ה־61 ו־70 בהתאמה, יש השואלים איך תתמודד החברה עם הדור הבא, אך גם הם נזהרים מלגלות זלזול, כפי שהאנקדוטה הבאה מוכיחה: בכנס למוזמנים בלבד שנערך מוקדם יותר השנה, נשאלו המנהלים מי יהיה העובד המושלם הבא שיגייסו לחברה. התשובה היתה: ג'ים סימונס.

קתרין בורטון מסקרת את תחום קרנות הגידור בבלומברג בניו יורק. סייעו בהכנת הכתבה: פמלה רו וזכרי ר. מיידר

תרגום: טלי גולדשטיין

תגובות