איך הלייב וידאו הורג את הטלוויזיה (ולמה זה בדיוק מה שצריך לקרות)

אנשים נמצאים בפייסבוק וברשתות אחרות והם לא עוברים למקום אחר - זאת מלחמה שבה הארגונים המסורתיים כבר הפסידו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ירון כהן צמח
ירון כהן צמח
ירון כהן צמח
ירון כהן צמח

יולי 2016 ייחשב קו פרשת המים של השידורים החיים בווידאו באינטרנט. האירוע ב־7 בחודש שבו ירו שוטרי מינסוטה למוות בפילאנדו קסטיל, וגסיסתו במכוניתו אשר שודרה במשך עשר דקות בשידור חי בפייסבוק על ידי חברתו, דיימונד ריינולדס, הגיע בזמן אמת לעשרות אלפי צופים ולמיליונים נוספים למחרת, והם צפו, הגיבו ושיתפו בו את חבריהם. הסרטון פרץ מהר מאוד את גבולות פייסבוק, שודר שוב ושוב במהדורות החדשות בטלוויזיה ועורר את ההמונים לצאת אל הרחובות, עד כדי הצתה מחודשת של המהומות בין השחורים לבין השוטרים בארצות הברית.

אירוע נוסף שמסמן את המפנה הוא ניסיון ההפיכה בטורקיה ב-15 ביולי, אז יצאו המוני טורקים לרחובות ושידרו את עצמם ואת חבריהם בפייסבוק לייב ובשירות המקביל של טוויטר, "פריסקופ", קוראים לחזרתו של ארדואן לשלטון ויוצאים נגד המורדים.

לאלה קדם אירוע מעניין שהתרחש באפריל במערכת האתר Buzzfeed, שם ישבו שני עורכים ושקדו על ניסוי שערכו המדעי מפוקפק, אך השפעתו התבררה כגדולה למדי. כשהם עוטים חלוקי מעבדה ולעיניהם משקפי מגן, כרכו העורכים מאות גומיות מסביב לאבטיח, במטרה לבדוק מתי הוא יתפקע. הם הוסיפו גומייה ועוד גומייה, כשמסביבם מתקבצים חברי המערכת שמריעים ככל שהתקרב רגע ההתפוצצות – שאירעה לאחר 670 גומיות ו-45 דקות. באותן 45 דקות, הגיע השידור אל כ-800 אלף צופים, וגרר מאות אלפי תגובות.

נראה כי הרשת כולה גועשת עם תוכן חדשותי בווידאו. אל השחקניות הוותיקות בתחום – Ustream, שפועלת שנים רבות, ויוטיוב שמאפשרת שידורים חיים – נוספה לפני כשנה וחצי טוויטר עם פריסקופ, שמספר משתמשיו, על פי נתונים מתחילת השנה, מגיע ליותר מ-2 מיליון מדי יום. אורכם של הסרטונים שמפרסמים משתמשי טוויטר באמצעות השירות בכל יום מצטבר לכ-110 שנים. טוויטר גם העבירה בשידור חי משחקי פוטבול של ליגת NFL, במקביל לשידורם בכבלים, ולאחרונה דווח כי היא חתמה הסכמים עם גופים נוספים, בהם בלומברג, וכי היא פועלת להשיג הסכמים עם ליגות ספורט כמו האן.בי.איי וליגת הכדורגל בארצות הברית.

גם גוגל עושה צעדים ראשונים בתחום הצומח. במארס האחרון דווח כי הפלטפורמה שלה, "גוגל קונקט", תאפשר שידורים חיים דרך יוטיוב ותתחרה בפייסבוק לייב ובפריסקופ. אפילו ביטורנט, שפרשה מעסקי ההזרמה של תכנים פיראטיים, פונה אל המיינסטרים של הזרמת תוכן והקימה אתר חדשות המועבר בשידור חי באמצעות אפל טי.וי. בתחילת יולי אמר אריק שוורץ, סגן נשיא לענייני מדיה של ביטורנט, לאתר Venturebeat, כי "הטלוויזיה נמצאת בקיפאון כבר עשרות שנים. כדי להגיע לבני הדור הצעיר יש להיות מחובר כל הזמן לאינטרנט, כי שם הם נמצאים. החיבור גם מאפשר ללמוד מה הקהל רוצה, ואם הגוף המשדר זריז וגמיש מספיק, הוא יוכל להתאים לו את התכנים כראוי".

עם "פייסבוק לייב", כל אחד יכול לשדר כל דבר מכל מקום בכל זמן, מבלי שמישהו יוכל למנוע זאת ממנו, יהיה הדבר מזוויע או מגוחך ככל שיהיה. מהלך זה של פייסבוק ישפיע על עולם התקשורת כולו. אם בעבר המושג "תקשורת המונים" התייחס לרשתות טלוויזיה או רדיו המשדרות באפיקים קבועים וחד־כיוונים אל נמענים אנונימיים, כיום אלה ההמונים שמשדרים להמונים, דרך פלטפורמות שיתופיות. וזו כבר אינה תקשורת המונים, אלא תקשורת של המונים.

צ'דר משדרת בפייסבוק לייב מ"רצפת המסחר" בבורסת ניו יורק צילום: מתוך ערוץ הווימיא

איפה הצופים

מה כל זה אומר על הטלוויזיה ועל עולם החדשות בכלל? העולם הזה משתנה לנגד עינינו. הטלוויזיה כבר מזמן אינה הקופסה הגדולה שישבה בסלון של ההורים, אך היא כבר מתרחקת גם מהמסך השטוח שתלוי אצלנו על הקיר. הטלוויזיה היא גם לא רק התוכן שמשודר בה, ונראה כי עבר זמנו של זרם התכנים הבלתי פוסק שמגיע אלינו באופן מסודר, בשעות קבועות, מיום ליום ומשבוע לשבוע. לוח השידורים שאותו עורכים אנשים שקיבלו רישיון מהמדינה לשדר, או עשו הסכם עם החברה ששולטת בצינורות ההפצה (כבלים או לוויין), מאבד את הרלוונטיות שלו.

הראשונים להיפגע מהשינויים האלה בהרגלי הצפייה הם משדרי החדשות. מחקר של מכון Pew מיולי מלמד כי כיום רק 57% מהציבור מקבלים מידע חדשותי מהטלוויזיה – ומעדיפים לקבל אותו ממנה. ההעדפה הזאת שכיחה יותר בקרב צופים מבוגרים, כששיעור הנאמנים לטלוויזיה הולך ויורד בהתאם לגיל, ובקרב בני 18-29 הוא מגיע רק ל-27%. מחצית מהצעירים בשכבת גיל זו מעדיפים לקבל את החדשות שלהם אונליין. ביחס לווידאו, נמצא כי 46% מהנשאלים מעדיפים לצפות בווידאו על פני קריאה או האזנה לחדשות. עוד נמצא כי שיעור הנשאלים שהצהירו כי הם מקבלים את החדשות מארגוני חדשות (76%) קרוב מאוד לשיעורם של אלה שהצהירו כי הם מקבלים אותן מחברים (69%), אולם, האחרונים אמרו גם כי החדשות שהם מקבלים מחברים רלוונטיות עבורם מעט יותר מאלו שמספקים ארגוני החדשות (74% לעומת 71%). הסקר הראה גם כי מידת האמון שרוחש הציבור לכלי התקשורת המסורתיים מצויה בשפל עמוק במיוחד: רק 20% ממשתתפי הסקר מאמינים לתקשורת המסורתית, ו־4% בלבד מאמינים לחדשות ברשתות החברתיות.

מחקר אחר, שערך ביוני מכון רויטרס למחקרי עיתונות, העלה ממצא מפתיע: התנופה של הווידאו בתקופה האחרונה אינה תולדה של עלייה בפופולריות של תכנים כאלה בקרב הגולשים, כפי שהיא נובעת מזמינות הטכנולוגיה ומהדרישה העולה מכיוונם של גופי התוכן עצמם. מרבית המו"לים במערב אירופה (מתוך 30 שהשתתפו במחקר) יותר מהכפילו את ההשקעה בווידאו ובהפצתו ברשתות חברתיות בשנים האחרונות, ורבים מהם אף ערכו ניסוים בשידורים חיים בפריסקופ ובפייסבוק לייב. צרכני החדשות בפייסבוק ובטוויטר, לעומת זאת, הקדישו זמן מועט מאוד לצפייה בווידאו באתרי החדשות עצמם (רק אחד מתוך עשרה צופים פנה לראות תוכן משודר, ובממוצע, 2.5% מזמן הגלישה של משתתפי הסקר מוקדש לצפייה בווידאו. שאר הזמן מוקדש לקריאת טקסט).

המחקר של רויטרס הראה כי תוכן בווידאו מקבל חשיפה נרחבת בעיקר בזמן אירועים משמעותיים וחדשות מתפרצות. כך לדוגמה, הוכפלה הצפייה בווידאו באתר הבי.בי.סי בזמן הפיגועים בפאריס בנובמבר 2015 – מממוצע של 10% ביום ל־20%. עם זאת, במחקר קודם, שבו השתתפו כ־50 אלף גולשים, נמצא שרק 22% מהם צופים בפוסטים הכוללים וידאו. המסקנה – אמנם יש השקעה בתחום, אך היא לא נובעת דווקא מדרישה של הצופים אלא מתפישה של האתרים שיש צורך בעניין הזה, ומקיומה של פלטפורמה טכנולוגית שמאפשרת לעשות זאת. "הווידאו לא יחליף את הטקסט בשנים הקרובות", אומרת פדריקה קרבוני, מעורכי המחקר. "הוא ישמש השלמה לתוכן הטקסטואלי, אך לא יחליף את הסיקור העמוק והתוספות שאפשר לתת בטקסט, והוא חייב להיות דרמטי ומעניין". 41% מהנשאלים במחקר אמרו כי הם מעדיפים לצרוך חדשות בקריאה. 35% מהם אמרו שהם לא צופים בווידאו ברשת בגלל הפרסומות שמוצגות לפני הסרטונים, ורק 19% דיווחו שהסיבה להעדפת הטקסט היא גודל המסך, ושהם מעדיפים לצפות בווידאו על גבי מסך גדול יותר.

לכך יש השפעה גם על התוכן החדשותי, שמשתנה בהתאם למגמה. מצד אחד, ערוצי הטלוויזיה מציגים לא מעט סיפורים חדשותיים שהחלו את דרכם כסיפורים אישיים ברשתות, והופכים אותם לעניין ציבורי. אך מצד אחר, במסגרת התחרות על תשומת הלב של המשתמשים, הם צריכים לשנות ולהתאים את התוכן לאופי הפלטפורמה, וכך נהפכות הכתבות לקצרות ומרגשות יותר, וכל מטרתן ליהפך לוויראליות כמה שיותר. ד"ר טל פבל, מומחה לאיומי אינטרנט וסייבר ומרצה בתחום התקשורת, רואה בדינמיקה ההדדית הזאת סימן לגוויעתה האטית של אמינות ערוצי החדשות והתקשורת המסורתית. "התקשורת הממוסדת לא יכולה להתחרות במיידיות של הרשתות, אלא אם היא מוותרת על המאפיינים שמושכים אליה את הקהל – עובדתיות, אמינות ואיכות", הוא אומר. "בסופו של דבר אנחנו מקבלים כתבות אינטרנטיות שטוחות ורדודות ללא עריכה וללא בקרה". עם זאת, לטענתו, התהליך הוא בלתי נמנע. "רשתות השידור לא יכולות להרשות לעצמן לא להיות ברשתות החברתיות, וזה המחיר שעליהן לשלם לשם כך". פבל לא רואה בכך אסון. מה שיקרה בפועל, לדבריו, הוא שגופי התקשורת האלה יחיו ביחד וישתלבו זה בזה.

ד"ר טל פבל

מה שלא בפיד לא קיים

חברת החדשות Cheddar משדרת בפייסבוק לייב מ"רצפת המסחר" בבורסת ניו יורק, אך בשונה מגופי שידור ותיקים כמו CNBC, פונה לבני דור המילניום. מייסדי החברה הבינו שכדי להגיע לקהלים שברשתות עליהם להתאים את התוכן לצורכיהם, ובהתאם, צ'דר מדווחת פחות על הפד ומחירי הנפט, ויותר על חברות טכנולוגיה, אופנה, ודברים אחרים שמעניינים צעירים. "הקהל שלנו לא יישב מול המסך דקות ארוכות ויצפה בניתוחים", אמר ג'ונתן סטיינברג, היזם והמייסד של צ'דר, בראיון למכון פוינטר לעיתונות. "הוא ייכנס וייצא בהתאם למה שיש לו בפיד".

מבחינתה של צ'דר, העתיד כבר נקבע. "הטלוויזיה מתה", הצהיר סטיינברג בראיון. "כשם שאתרי האינטרנט החליפו את העיתונות הכתובה, כך יחליפו שידורי הווידאו את הטלוויזיה המסורתית". היותה של צ'דר חברת סטארטאפ קטנה וגמישה מעניקה לה יתרון על פני גופים מסורתיים שמנסים כעת להתאים עצמם למציאות החדשה. השחקנים הוותיקים הם כבדים מדי ופועלים לאט מדי וגם מאוחר מדי, ולא מאחר שהאנשים שם לא מבינים את מה שקורה, אלא, כפי שאומר סטיינברג, "הם פשוט כבולים בתוך ארגון איטי – יש להם אינרציה בעייתית ביחס למהירות שבה העולם משתנה".

סגן נשיא אפל למדיה, אדי קיו, תומך בגישה זו. בראיון ל"הוליווד ריפורטר" אמר קיו בחודש שעבר כי אפל טי.וי היא הפלטפורמה המתאימה ביותר לאותו עתיד. "אם תאגידי מדיה כמו טיים וורנר, לדוגמה, רוצים להגיע לקהלים שלהם, הם צריכים לבוא אלינו ואנחנו נוכל לשדר את הערוץ לפלטפורמות השונות – אפל טי.וי, אייפד ואייפון", אמר קיו, והצביע על יתרון נוסף של הפלטפורמות החדשות: בניגוד לטכנולוגיה הקיימת בטלוויזיה, שכובלת את הצופה ללוח השידורים ומגבילה את יכולתו לחפש תוכן על פי העדפותיו, בטכנולוגיות השידור החדשות – המחוברות לאינטרנט – ניתן לערוך חיפושים ממוקדים, ואפילו לדבר אל המכשיר ולבקש ממנו להציג תכנים בסגנון מסוים או כאלה שבהם מופיע שחקן כלשהו, לתזמן הקלטה או התראה או אפילו לערוך ערוץ מיוחד שמורכב רק מתכנים התואמים את תוצאות החיפוש. "הבעיה אינה שיש 900 ערוצים אבל אין מה לראות", אמר קיו, "אלא שיש 900 ערוצים ולא מוצאים את מה שרוצים לראות".

טל חלוזין, הנמנה עם מייסדי אינוביד, אחת החברות שמנסה להתמודד עם ריבוי ערוצי ההפצה, סבור כי לא רק התקשורת המסורתית משנה את פניה, אלא גם עבר זמנו של האינטרנט, שאליו התרגלנו ב־20 השנים האחרונות. "האתרים מתים", הוא אומר. "יש רשתות חברתיות ושם הכל קורה על ידי המוני משתמשים. וגם אם יש עדיין כתבות תוכן ממוסדות, הווידאו תופס יותר ויותר מקום".

את שוק התקשורת של ימינו מתאר חלוזין כעולם של "הוצאה לאור אופקית" (Horizontal Publishing), לעומת הדגם המסורתי, ההייררכי, של עיתונות המאה ה־20. "התקשורת המסורתית בנויה כמערכת אנכית", הוא מסביר. "בדומה למבנה ארגוני של עיתון שיש בו עורכים, כתבים, צלמים ומפיקים. כיום, לעומת זאת, אנו רואים מערכות שונות לגמרי שבהן יש צוותים מצומצמים שעושים הכל – כתבים שהם צלמי וידאו ומפיקים ששולחים את השידור דרך הרשתות לכל מי שרוצה. יש ארגוני חדשות שעדיין חושבים שהדבר הכי חשוב הוא שליטה בתוכן והגדלת טראפיק לפורטל או לערוץ – כאילו שהם עדיין יכולים לעשות זאת. בפועל האנשים נמצאים בפייסבוק וברשתות אחרות והם לא עוברים למקום אחר. זאת מלחמה שבה הארגונים המסורתיים כבר הפסידו. מי שינצח הוא מי שיידע לעבוד עם הרשת ולהבין מי הצופה בכל פלטפורמה".

לדברי חלוזין, גופי הפרסום וגופי התוכן חייבים להתאים את עצמם למגמה של מעבר למובייל, ולעשות זאת תוך התאמת המסר לפלטפורמה. "לא ניתן לשדר בסלולר אותה מהדורת חדשות של שעה ששודרה בטלוויזיה", הוא אומר. "אלה סוגי קהל שונים ואופי הצפייה אחר. השימוש בסלולר הוא מיידי, קצר ונוטה להיות אינטראקטיבי – הצופה מעורב בקצה האצבע. אך יותר מכך – לרוב זו גם לא אותה טכנולוגיה, וצריך לדעת להתאים את השידור לפלטפורמה".

חברת החדשות NowThis לוקחת את הרעיונות האלה לשלב המתבקש הבא. עמוד הבית שלה הוא בסך הכל דף שמפנה אל הרשתות שבהן היא מפיצה את התכנים שלה. "הבית", מבחינתה, הוא כל מקום שבו נמצאים הצופים – פייסבוק, טוויטר, סנאפצ'ט או תיבת המייל – ולכן לשם עליה להגיע כגוף תקשורת. האתר של חברת החדשות עצמה? הוא כמעט חסר משמעות.

NowThis מייצרת כ־60 קטעי וידאו ביום, ואורזת אותם בהתאם לתשע הפלטפורמות השונות שבהן הם מופצים. בראיון לאתר NewsWhip הסביר אשיש פאטל, סגן נשיא החברה לענייני מדיה, את הרציונל מאחורי הפנייה לפלטפורמות שונות עם תכנים נפרדים ומותאמים אישית. חדשות מתפרצות, הסביר, אינן מתאימות לפרסום באינסטגרם, למשל, מאחר שהאינטראקציה של הגולשים בפלטפורמה הזו מוגבלת. "מנגנון התגובה היחיד שם הוא לב גדול", אמר פאטל. "לא תרצו להשתמש בו בתגובה לסיפור על בוקו חראם". לעומת זאת, אמר, סנאפצ'ט מתאימה באופן מפתיע לפרסום חדשות, אף שזו קהילה קטנה יחסית, מאחר ששיעור המשתמשים שמגיבים לפרסום ידיעה שם הוא גבוה במיוחד.

טל חלוזין, אינוביד: "יש ארגוני חדשות שעדיין חושבים שהדבר הכי חשוב הוא שליטה בתוכן והגדלת טראפיק לפורטל או לערוץ - כאילו שהם עדיין יכולים לעשות זאת. בפועל, אנשים נמצאים בפייסבוק וברשתות אחרות ולא עוברים למקום אחר. זאת מלחמה שבה הארגונים המסורתיים כבר הפסידו"צילום: David Pexton

אסטרטגיה זו משפיעה גם על התוכן – הוא חייב להיות בעל יכולת להעביר מסר גם ללא צליל, מאחר שרוב הרשתות מפעילות את הווידאו באופן אוטומטי וללא סאונד. בנוסף, עליו לתפוס את תשומת הלב של המשתמש בתוך זמן קצר ביותר – כחמש שניות – ולגרום לו להישאר ולהמשיך לצפות בשאר הסרטון. שרה פרנק, עורכת ב־NowThis, סיפרה בראיון לרויטרס שהדרך לעשות זאת היא לפנות לרגש. "אנחנו מודעים למדרון החלקלק ולסכנה לעולם החדשות שיש בפנייה כזו לרגש במקום לעובדות", אמרה פרנק, "אך כמותג צעיר, אנחנו עדין מנסים לראות כיצד לשלב בין שניהם".

טראומת המציאות המועשרת

ואולי הפריחה הנוכחית של שידורי הווידאו החיים אינה חידוש כה גדול כפי שנדמה, אחרי הכל. ההיסטוריון ד"ר משה אלחנתי מאוניברסיטת תל אביב רואה בתופעה זו חידוש של הישן: "העיתונות נולדה מתוך יוזמה של אנשים פרטיים לדווח על אירועים בכל פלטפורמה שמגיעה לקהל", אומר אלחנתי. "במאה ה־17, כשנולדה העיתונות המודפסת, היא התבססה על מה שניתן לכנות 'הבלוגרים הראשונים', שהדפיסו את מה שהם רצו לדווח ומכרו לאנשים את הדפים המודפסים או תלו אותם על קיר בכיכר העיר. גם סוכנויות ידיעות כמו רויטרס נולדו עם הפיתוח של טכנולוגיה חדשה, אבל לא באמת שינו את הרעיון הבסיסי של איסוף, דיווח ומכירה של מידע – הן אספו ידיעות מכל מיני מקומות באמצעות הטלגרף ומכרו אותן לעיתונים".

לדברי אלחנתי, שידורי הווידאו החיים עובדים בצורה דומה: מישהו מצלם את מה שקורה סביבו ומשדר את זה, ואם תפס אירוע מעניין, כולם משדרים את מה שהוא צילם. "זו רק טכנולוגיה חדשה לאותם דברים ישנים, רק שעכשיו זה גם וידאו ולא רק טקסט", הוא אומר. "העניין הוא שכיום אין מרכז ואין הייררכיה ויש כמות עצומה של תוכן. האם הכמות תיהפך לאיכות? לא ברור". בפועל, הוא אומר, "הטכנולוגיה אולי חדשנית, אבל העבודה העיתונאית לא משתנה".

"המשמעות של ריבוי ערוצים דיגיטליים שמשדרים וידאו וחדשות כל הזמן היא שנוצרת מציאות מועצמת שדוהרת ושועטת, אך גם מתעתעת", אומר עופר נורדהיימר נור, מהתוכנית ללימודים דיגיטלים במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. "יש יותר ויותר 'מציאות', אך היא דיגיטלית, והדיגיטליות משטיחה את המציאות, את המרחב ואת כל ההקשרים המיידים של המציאות".

האדם שמשדר אונליין, כמעין יומן מתמשך של חייו, בעצם מעתיק את עצמו לרשת ומתנתק מהמציאות המיידית שלו, מסביר נורדהיימר נור. "הוא כל הזמן חושב 'איך אני נראה ואיך אני נשמע ומי רואה אותי'. זה משתלט על החיים, אבל זו מציאות רק לכאורה. מהצד השני, זה של הצופה, המצב הזה מייצר טראומה – כל העולם משודר מכל מקום כל הזמן. זה מעמיס על הצופה וזורק אותו להיתפס לדברים שהוא מכיר, הדברים המקומיים והמידיים שבמציאות שלו. כלומר, הוא בוחר בדברים 'הקטנים' שלו במקום להיחשף לדברים ה'קטנים' של אדם בצד השני בעולם. זו הטראומה. כמו אדם שטס בחללית באפס כבידה וכל הזמן מחפש את הרצפה בשביל ללכת אליה ביציבות". בעתיד, הוא צופה, הכל ישודר כל הזמן בכל מקום ופלטפורמה, אבל ייתכן שתהיה גם מגמה הפוכה של אלה שלא יהיו מוכנים להשתתף בהיפר־מציאות הזו ויבקשו להישאר במציאות עצמה.

פיצוץ אבטיח בשידור חי במערכת באזפיד, אפריל 2016 צילום: מתוך ערוץ היוטיוב

מבשרי העתיד

בנוסף לאתגר של מי הוא זה שמשדר את התוכן וההשפעה של הפרטת יצירת התוכן לכל אחד, ישנו כאמור האתגר השיווקי לדעת היכן נמצא הצופה ובאיזו פלטפורמה הוא משתמש. גם כאן הטכנולוגיה באה עם פתרונות. כך לדוגמה חברת אינוביד וחברת אינטרלוד – שהטכנולוגיה של שתיהן מייצרת שכבת אינטראקטיב על סרטון וידאו שמתאים את עצמו לכל פלטפורמה ומאפשרת לצופה להיות מעורב בו ולשחק עם התוכן, כך שקליפ של כמה שניות נהפך לחוויית תוכן של דקות ארוכות. מודל זה משנה את האופן שבו התוכן מוגש לצופה ומעודד מעורבות של הצופה בשידור.

האינטראקציה של הצופה בווידאו מונעת מסקרנות (מה יקרה אם אלחץ על הכפתור הזה?), ומאפשרת לחשוף אותו לתכנים פרסומיים משוכללים יותר מבעבר. כך למשל, פרסומת לרכב שהפיקה אינוביד מאפשרת לצופה לראות את הרכב מכל הכיוונים, הן מבחוץ והן במפנים, ואף לשמוע את נהמת המנוע בזמן לחיצה על דוושה וירטואלית – והיא אכן גורמת למשתמשים להיחשף למסר הפרסומי זמן ארוך מהרגיל. בנוסף, האינטראקטיביות מאפשרת למפרסם לאסוף מידע חשוב. ניתן לדעת, למשל, כמה פעמים צפה המשתמש בווידאו, מהו משך הצפייה הממוצע בפרסומת, מה עשה המשתמש לפני ואחרי הצפייה, היכן היה, וחשוב מכל – מה משך אותו ומה הוא אהב, וכך להתאים לו את הפרסומות הבאות באופן ממוקד יותר.

יוני בלוך, מוזיקאי ויזם שהקים את חברת אינטרלוד שעוטפת סרטוני וידאו בשכבות אינטראקטיב ומידע, צופה כי מעורבותו של הצופה בתוכן תלך ותגדל בעתיד. "כל השווקים שמשתמשים בווידאו יכולים לעבור לשימוש בווידאו אינטראקטיבי, כי זו בעצם חוויה משודרגת שמערבת גם את הצופה", אומר בלוך. "בעולם החינוך, למשל, אפשר להכניס שאלות תוך כדי ההרצאה; ניתן ליצור סדרות שבהן הצופה נהפך בעצמו לבמאי, ומשנה את הווידאו לפי רצונו; בעולם התיירות או הנדל"ן אפשר ליצור סרטונים שמאפשרים לצופה לטייל בתוך עולם וירטואלי במקום לראות סרט לינארי; ובעולם הילדים ברור שכל אינטראקטיביות רק תעצים את החוויה.

"תאר לעצמך שאתה רואה תוכנית חדשות שכבר מכירה אותך ויודעת מה אתה אוהב", מוסיף בלוך, "ולכן מדברים בה רק על מה שקרה היום בישראל או בבריטניה, כי זה מה שמעניין אותך, ורק בנושאי תרבות, אבל לא על ספורט. דמיין שבזמן שאתה צופה אתה יכול לקבל מידע נוסף על האירועים או לחזור לחדשות קודמות בנושא או לדלג על מה שלא מעניין אותך. אם התוכן לא מעניין, אתה באמת לא תשתתף בו. אבל אם הקריאייטיב וההפקה יהפכו את זה למעניין, אתה תרצה לראות מה קורה, תרצה להשפיע. אף אחד לא רוצה לראות פרסומת באמצע וידאו, אבל כיום הסרטון נפסק ואתה נאלץ לראות פרסומת של 30 שניות. תאר לעצמך שאתה יכול להחליט מתי תהיה הפרסומת ואיזו פרסומת זו תהיה, ובמהלכה אתה גם יכול לשחק איתה קצת ואולי היא תימשך רק אם אתה מעורב אחרת היא תהיה קצרה מאוד, זה יהפוך את כל חוויית הפרסום בתוך הווידאו להגיונית יותר".

התפתחות עתידית אחרת, לא פחות מרתקת, היא בתחום שאותו מכנה נורדהיימר נור "טלקינזיס", שבו ההשתתפות של המשתמש בווידאו מתבטאת בהפעלה או הזזה מרחוק של אובייקטים שונים בתוך הווידאו עצמו, באמצעות "האינטרנט של הדברים" (I.O.T), ובאופן שמשפיע על התוכן המשודר. כבר כיום ניתן לראות ניצנים של מגמה זו בתחום שמאז ומעולם היה הראשון לאמץ חידושים טכנולוגיים שלאחר מכן קנו אחיזה גם בזרם המרכזי של התקשורת: פורנו.

פורנו בשידור חי מגשים כבר כיום את החלום האינטרנטי הגדול על אינטראקטיביות ושיתופיות, אומר נורדהיימר נור. שחקני פורנו, מקצוענים או חובבים, לבדם או בריבוי משתתפים, משדרים את עצמם ברשת לכל דורש. הצופים יכול לצפות במתרחש באופן פסיבי, אך באפשרותם גם לרכוש אסימונים וירטואליים המקנים להם את הזכות לשלוט במעשיהם של המציגים, לתת הוראות בימוי או לבקש מהם להשתמש באביזרי מין שונים. כלומר, באמצעות רכישת אסימון שמחירו 10 סנט בלבד, אדם אנונימי יכול להפעיל חפצים בצד השני של העולם ולענג אנשים אחרים. הרווחים בתחום זה עצומים, אומר נורדהיימר נור. "יש אתר פורנו אינטראקטיבי של זוג שכשהוא עולה לשידור נכנסים אליו 11 אלף איש, ואפשר לשער שהוא עושה 7,000 דולר לאירוע מהאסימונים. ואם הם עושים את זה בקצב של שלוש הופעות לשבוע, הם מגיעים למיליון דולר בשנה".

יוני בלוך, מייסד אינטרלוד: "אף אחד לא רוצה לראות פרסומת באמצע וידאו, אבל תאר לעצמך שאתה יכול להחליט מתי תהיה הפרסומת ואיזו פרסומת זו תהיה, ובמהלכה אתה גם יכול לשחק איתה קצת ואולי היא תימשך רק אם אתה מעורב, אחרת היא תהיה קצרה מאוד"צילום: דניאל צ'צ'יק

בעולם שבו כל אחד יכול לשדר מה שהוא רוצה למי שהוא רוצה ולכל מסך, ואפילו תכנים שונים לצופים שונים בה בעת, אין יותר משמעות למסך שיושב בסלון, אין משמעות לתוכן חדשותי ממוסד, אין משמעות לעריכה של "בעל דעה" או "בעל אינטרס" ואין משמעות למושג "לוח שידורים". אך כבר כיום ברור שהפלטפורמות במסלול של התלכדות. ענקיות האינטרנט מחפשות את הדרך אל המסך הגדול המחובר לרשת (דרך אפל טי.וי לדוגמה), כדי לתפוס שם את הקהלים שלהן, בדיוק כשם שגופי השידור המסורתיים פונים לרשת בכדי להגיע לקהלים שלהם. בתוך כך, האפשרות של כל אחד להקים תחנת שידור וידאו עצמאית ובלתי תלויה ולהגיע באמצעותה להמונים היא בעלת משמעות עצומה. כבר כיום נהפכים שידורי הווידאו החי לשגרה, ממש כפי שהקמת בלוג מבוסס טקסט נהפכה לדבר מובן מאליו בעשור הקודם, והשידורים העצמאיים האלה כבר זולגים אל הטלוויזיה המסורתית כעוד מקור של מידע מבין רבים. בעתיד, זה כבר לא יהיה מאורע יוצא דופן. זאת תהיה המציאות.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker