תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השחיתות תמיד היתה כאן

לכתבה
מהדורת "מבט", 1980 . מהשורה הראשונה לשורה האחורית חנניה הרמן / לע"מ

נדמה לכם שמצבה של העיתונות בישראל מעולם 
לא היה כה רע? שרכישת "מעריב" בידי נוחי דנקנר, עלייתו של "ישראל היום" וחגיגות התוכן השיווקי באתרי האינטרנט ובטלוויזיה דרדרו אותה לשפל שלא היה כמותו? רק נדמה לכם

5תגובות

תענו מהר, בלי לחשוב: אם הייתם צריכים לתת ציון מ־1 עד 10 לעיתונות הישראלית (10 זה סופר־דופר, 1 זה גועל נפש), מה היה הציון? טוב, אל תענו. אנחנו כבר יודעים את התשובה. לפי מדד הדמוקרטיה, ב־2014 הגיע אי האמון של הציבור בתקשורת הישראלית לשפל שלא נמדד כמותו מאז נוסד המדד ב־2003. למעשה, התקשורת קיבלה את מידת האמון הנמוכה ביותר מבין כל המוסדות שנבדקו – כולל הרבנות הראשית והכנסת. ב־2015 נרשמה עלייה מסוימת, אבל המספרים נותרו נמוכים באופן מובהק.

באותה שנה המליצה ועדה ממשלתית לסגור – לא פחות – את השידור הציבורי כולו. באופן די חסר תקדים, ההמלצות הללו גם זכו להיחקק במהירות שיא. התיעוב שרחש הציבור לרשות השידור היה חזק עד כדי כך, שמהלך הכולל פיטורי אלפי עובדים נהפך לצ'ופר פוליטי. למעשה, ראש הממשלה בנימין נתניהו הגדיל לעשות והשתמש בעובדי הרשות כבובת וודו בתשדיר זכור לשמצה לפני הבחירות הכלליות בשנה שעברה. סביב אותה מערכת בחירות הגיעו לשיא ההתקפות על התקשורת על ידי פוליטיקאים ברשתות החברתיות. קבוצת "ידיעות אחרונות", במשך שנות דור מונופול תקשורתי מעורר מורא, ספגה מטחי נאצות שנבחרי ציבור היו מהססים בעבר להטיח בביטאון החמאס או אפילו ב"הארץ".

זה לא נשאר בפייסבוק: צלמי עיתונות ישראלים מתלוננים בשנים האחרונות שהם סופגים מכוחות הביטחון יחס שפעם היה שמור רק לפלסטינים, עובדי הסוכנויות הזרות. הם נכלאים במתחמים סגורים, מעוכבים, הציוד שלהם נפגע ולפעמים גם הם עצמם. אין אלה מגמות שקיימות רק בקרב המשטרה, מג"ב או צה"ל: כתבים נתקלים לא פעם ביחס עוין מצד אזרחים זועמים כשהם מגיעים לזירות סיקור נפיצות או אפילו סתם להפגנות. בכמה הזדמנויות זה לא נגמר בגידופים בלבד. אם פעם ישראלים היו מצטופפים מאחורי הכתב כדי לנופף לאמא, כיום קורה שהם עושים זאת כדי לנפנף את הכתב.

חוגי התקשורת, שעלו ופרחו מאז תחילת העשור הקודם, סובלים מבריחת סטודנטים המונית. גם מי שכבר הולך ללמוד תקשורת, חולם להיות יועץ או יחצ"ן, ומסלולי העיתונות מצטמצמים ואפילו מתבטלים כליל. אם פעם אפשר היה למכור לצעירים בתחילת דרכם שיש כאן מסלול לנגיעה בזוהר, כיום הם מאמינים שזוהי דרך ללא מוצא. את הבדיחה על כך שהדבר היחיד שאפשר להאמין לו בעיתון הוא התאריך הכיר כבר סבא שלי, אבל כיום גם הוא כבר לא חושב שזו בדיחה. אם התקשורת הישראלית היתה מניה, אפילו דודה שלכם לא היתה קונה אותה. טוב, אתם מבינים לאן אני חותר.

אבל מה שדי מדהים הוא לא שזהו מצב העיתונות – אלא שזה מצב די חדש. די בנסיעה קצרה בזמן – מרחק של מצמוץ היסטורי – כדי להיזכר במציאות שונה מאוד בכל מה שקשור לאופן שבו נתפשת התקשורת הישראלית, בדגש על החלק העיתונאי שבה. וזה לא שמפת התקשורת השתנתה באופן דרמטי.

הרשימה הזו אינה מחקר אקדמי מחייב או פרויקט חגיגי לציון יובל כלשהו, אלא רק סיכום של רשמי האישיים. לכן תרשו לי לדלג לאחור מספר לא עגול של שנים, ל־2005, השנה שבה התחלתי לכתוב ב"העין השביעית" והפכתי את העיסוק שלי בעיתונות לרפלקסיבי. אז, כמו היום, היו לנו שלושה עיתונים מרכזיים (אחד מהם התחלף מאז), שלושה ערוצי טלוויזיה, שניים וחצי אתרי חדשות גדולים ושתי תחנות רדיו עיתונאיות. ועם זאת, הסתכלנו עליהם אז בעין שונה לגמרי.

מוטי מילרוד

ב־2005, ערוץ 1 כבר נתפש שנות דור כמסואב, אבל לא מעבר לתדמית הרגילה של השירות הציבורי בישראל, והטלוויזיה הישראלית עוד נתפשה כשחקן מהשורה – גם אם האחורית. "וואלה", ynet ו־nrg, שרק נוסד, היו ונותרו כתובת ראשונה לעדכונים שוטפים, תכונה מהותית שעידן הטלפונים החכמים העצים אלפי מונים, אבל נראה כי המוניטין השלילי שלהם לא השתנה אלא רק התחלף. אם אז נתפשו אתרי האינטרנט כנחותים – בנים חורגים של העיתונים שהפעילו אותם ותעלות הדהוד עבור כלי התקשורת הוותיקים שפעלו לידם – כיום מתחזקת התדמית שלהם כמדמנה טובענית של תוכן שיווקי ואינטרסים זרים (הדוגמאות הבולטות והמתוקשרות הן כמובן הסיקור שמשפחת נתניהו זכתה לו ב"וואלה" וזה שהיא ספגה מ־ynet).

מי ששלטו אז בכיפה, מלכי הגבעה, "ידיעות אחרונות", "מעריב" וערוץ 2, נהנו מהילה של כלי תקשורת רציניים ואמינים. נכון, המו"לים עופר נמרודי וארנון מוזס החלו את דרכם כשהם כבר אפופי הילה בעייתית, ופרשת האזנות הסתר סימנה לציבור כי עבריינות חדרה לעיתונות הישראלית, אך נדמה לי שלא היה מקובל אז לחשוב שהעיתונות הישראלית היא עבריינית, וזה הבדל גדול. ובכלל, כמה קוראי עיתונים ידעו אז מיהו נוני מוזס – שם שבשנים האחרונות נהפך למותג מוכר בכל סלון, ואם נאמץ את הז'רגון הפרסומאי: מותג בעל ערכים שליליים למדי.

אם את המו"לים של העיתונים לא בטוח שהציבור הרחב הכיר לפני עשור, את המו"לים של הערוצים 2 ו־10 הוא לא היה מזהה גם אם היו מאיימים לעקל לו את הטלוויזיה. אני סבור שגם מי שידע, למשל, מיהו מוזי ורטהיים, וידע שהוא הבעלים של ערוץ 2 – לא צפה במהדורות החדשות בערוץ מתוך הידיעה הזו. רק בסוף 2005 פרצה פרשת ישראייר, אבן דרך בחשיפת הקשרים הגורדיים שמאחורי העיתונות הישראלית. צחוקו הפרוע של הגורל הוא שניסיון ההתערבות של ורטהיים בשידור תחקיר "עובדה" על ישראייר היה בכלל לטובת איש עסקים אחר, נוחי דנקנר – אותו דנקנר שבשנים שלאחר מכן יתרום בהתנהלות חסרת העכבות שלו את מה שהיא אולי התרומה הבודדת הגדולה ביותר להכתמתה של התקשורת הישראלית כמשרתת של ההון.

אבל זה היה אחר כך. ב־2005 האווירה הציבורית הנוחה והתמימה הביאה לכך שבתגובה לחשיפת ניסיון ההתערבות שלו, ורטהיים פרסם מאמר בעיתון(!), "ידיעות אחרונות" כמובן, ובו כתב שהוא לא מבין בכלל מה רוצים ממנו, ושקשת בכלל לא צריכה לשדר תוכניות תחקירים ("עובדה" עברה אז לזכיינית קשת מהזכיינית טלעד, שהפסידה במכרז השני לערוץ 2). אני בטוח שאתם מבינים שכיום ורטהיים לא היה מעז בשום פנים ואופן לבטא זאת במפורש, דווקא מאחר שאנחנו יודעים שזה בדיוק מה שהוא חושב. לא רק הוא כמובן. הם, המו"לים. לא?

בעקבות פרשת ישראייר נזף אלי ציפורי, אז עורך שוק ההון ב"גלובס" וכיום סגן העורך הראשי, בעו"ד דידי לחמן־מסר, שבתפקידה כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה דחפה את חוק הבעלויות הצולבות, שאילץ את המו"לים הוותיקים, בעלי העיתונים, למכור את המניות שלהם בערוץ 2 לאילי הון חסרי רקע בתקשורת: היה עדיף עם נוני מאשר עם מוזי, קבע ציפורי. כן, היה זה רגע בהיסטוריה שבו אפשר היה לקבוע ברצינות שאם מוזס ונמרודי היו שולטים ברמה גם בתקשורת המשודרת, הציבור היה יוצא נשכר ותחקירים נפיצים לא היו נעצרים. ב־2016, הרבה אחרי שמוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", "7 ימים" נהפך לסמרטוט, כש"מחלקת התחקירים" של העיתון מתמחה באיתור מטרות רכות, כשהרשימות השחורות והלבנות של העיתון הן שם דבר, וכשעדויות על צנזורה, הטיה, הנחתות והכתבות הצטברו זה מכבר לערימה של סחי, ברור עד כמה הקביעה הזו מציאותית. אבל כך היה ב־2005: "ידיעות אחרונות" היה עיתון לגיטימי לכל דבר ועניין. אף אחד לא היה מעז לקרוא לו "אימפריית רשע", כלשון המכתם שטבע "ישראל היום", ואני חושב שגם לא רבים חשבו כך.

כרוניקה של השחתה

אם הצלחתי לשכנע אתכם בתמונת המציאות שרקמתי כאן, ראוי לשאול – מה גרם לשינוי הדרמטי והמהיר הזה? כיצד איבדה התקשורת הישראלית את הישראלים? אני מאמין שהתשובה הראשונה שתתגלגל על הלשון של רבים מאותם ישראלים תהיה קשורה לחטאי התקשורת – האמיתיים והמדומיינים – כלפי השבטים השונים שמרכיבים את הישראליאנה שלנו. אני מדבר כמובן על תחושת הקיפוח הצורבת של ימנים, מזרחים, דתיים – אבל גם של שמאלנים, חילונים ואשכנזים. לשם הנוחות, בואו נקרא לזה "בעיית ייצוג" (אגב, בעיות הייצוג החמורות ביותר הן אלו של קבוצות ומגזרים שכלל אינם יכולים למחות על כך). קל מאוד לזהות תקשורת שסובלת מבעיית ייצוג: פשוט מאוד, כל תקשורת סובלת מבעיית ייצוג. תשאלו ברחוב. הרגשת הקיפוח, אני מהמר, היא התחום היחיד במשק שאין בו חשש למונופול.

בדיוק בגלל זה, אני רוצה לטעון שהניתוק וההדרה בתקשורת הישראלית אינם הסיבה האמיתית להידרדרות המהירה שלה בדעת הקהל. את זה שהתקשורת שמאלנית מדי (או ימנית מדי, תלוי באיזה בית קפה אתם שואלים), ידעו להגיד לכם כבר ב־2005. לעומת זאת, נראה כי ב־2016 יותר ויותר אנשים יגידו לכם שהבעיה של התקשורת היא לא שהיא פועלת עבור השמאל או הימין, אלא שהיא פועלת עבור הכוח (אגב, זהו רעיון שמאלי). ובקיצור, שהתקשורת הישראלית מושחתת. ואם ב־2005 אפשר היה להתלונן, אולי בצדק, שחצי העם לא מיוצג כמעט בכלל בתקשורת, ב־2016 החצי הזה מצביע ברגליים: "מקור ראשון" ו"ישראל היום", בניגוד ל"הארץ" ו"ידיעות אחרונות", מתקיימים בעיקר בזכות כסף של מהמרים סיניים ולא של קוראים ישראלים, ועם ישראל עדיין מזפזפ לערוץ 2 ולא לערוץ 20.

מבחינת תפקידה של העיתונות בחברה שלנו, תהליכי ההשחתה בעיתונות הישראלית משמעותיים הרבה יותר מאשר התהליכים המדוברים יותר של עיוותים בייצוג – שהם, לדעתי, במידה מסוימת פועל יוצא של השחתת המידות העיתונאית. אבל קודם כל אני צריך להסביר על מה אני מדבר כשאני מדבר על שחיתות. אני בוודאי לא מדבר על מעשים פליליים, למרות שפעמים רבות שחיתות מגיעה בסוף גם לשם. ד"ר דורון נבות, חוקר השחיתות הפוליטית בישראל, מגדיר בפתח ספרו את השחיתות כך: "שימוש בלתי הולם בכוח הציבורי במטרה לקדם אינטרסים פרטיים של בעל הכוח". אם כך, עיתונות מושחתת היא עיתונות שלא פועלת בשליחות הציבור. מאחר שבניגוד לסנדלרות או עמילות מכס, לעיתונות אין משמעות אם המוען והנמען שלה אינם הציבור.

יכול להיות שזה נשמע לכם טריוויאלי (באקלים התרבותי הנוכחי, זה לא ברור בכלל), או סתם חלול, אבל בניגוד לסנדל, למשל, למוצר העיתונאי אין משמעות בפני עצמו. מאחר שהעיתונות לעולם לא פועלת בתוך ואקום, אם השליחות הציבורית היא לא מי שמעצבת אותה, יעצבו אותה כוחות אחרים. לצורך ההפשטה, נהוג לכנות אותם "הון" ו"שלטון". המכתם הידוע המתאר עיתונות מושחתת, "הון־שלטון־עיתון", מתאר בדיוק את זה: עיתונות ששכחה כי המחויבות שלה היא אך ורק לציבור. לכן עיתונות שמתעלמת או מדירה חלקים מהציבור שהיא פועלת בשמו ולמענו – כלומר, סובלת מבעיית ייצוג – יכולה עדיין לנסות ולממש את המחויבות הבסיסית הזו, גם אם באופן חסר. אבל עיתונות שמתמסרת להון או לשלטון היא כזו שמתנערת מעצם המחויבות שלה. היא לא־עיתונות. ובשנים האחרונות, נדמה שהעיתונות הישראלית הולכת ומתרחקת מהתפקיד שנועד לה בחברה דמוקרטית. היא נהפכת ללא־עיתונות.

למשל, הסנסציונליזציה של התקשורת הישראלית. החדשות נהיו רכות בשוליים, והשוליים התרחבו והלכו והמושג "אינפוטיימנט" עשה עלייה. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הלכו והצהיבו. השערים האדימו והלכו. הדפים הפנימיים החלו להיות דומים יותר ויותר מבחינה ויזואלית לאלה של עיתוני ילדים – אם אלה ילדים חובבי סנאף הסובלים מהפרעת קשב וריכוז ומחזיקים במנת משכל גבולית. הטבלואידיזציה של העיתונות – כלומר, הזלזול בציבור – היתה רק תהליך אחד בריסוק התדמית של העיתונות כתחום לגיטימי.

תופעה בולטת נוספת, כבר מזמן מגיפה עולמית, היא זו של הפרסום הסמוי (תוכן שיווקי, שיתופי פעולה, תוכן ממומן – או כל שם מכובס אחר המועדף עליכם). "ידיעות אחרונות", העיתון הנמכר במדינה, מוכר בלי בושה כתבות וידיעות למרבה במחיר. באתר האינטרנט שלו, ynet, אפשר לקנות אפילו את הכותרת הראשית או ערוצים שלמים. Mako, האתר של "קשת", נולד כמסלקה של תוכן שיווקי. שידורי הפרה־פריים בערוצים המסחריים, מהבוקר ועד הערב, קנויים כמעט כולם על ידי גורמים מסחריים ואחרים (אני כותב "כמעט" רק לשם הנימוס), וגם הפריים־טיים זוכה מדי פעם להימכר למרבה במחיר. הציבור אולי מטומטם, אבל הוא לא טיפש. הוא למד להשעות את האמון כשהוא רואה מודעה, והוא לומד כעת להשעות את האמון גם כשהוא קורא ידיעה.

וישנה גם השחתה פשוטה, ישירה. עיתונאים – מו"לים, עורכים וכתבים, שמשתמשים בעיתון או במסך כדי לקדם אינטרסים זרים. של עסקיהם הפרטיים או של הפוליטיקאים המקורבים אליהם. כאמור – הון־שלטון. אפשר להיזכר בכמה שיאים כאלה במהלך העשור (אני שולף מהשרוול: חגיגות העשור להכשרת היישוב ב"מעריב" של נמרודי; הסיקור של בני הדודים דני ונוחי דנקנר ב"ממון" וב"כלכליסט"; מונופול הגז ב"גלובס"), אבל בתהליכים הכי מובהקים של השחתה עיתונאית אפשר היה לצפות בשנים האחרונות בעין בלתי מזוינת ובאופן קבוע ויציב בשני עיתונים גדולים: ב"ישראל היום", וב"מעריב" של נוחי דנקנר. אם עד אז אפשר היה להגיד על ההשחתה בעיתונות הישראלית שהיא משתינה מהמקפצה, בשני העיתונים הללו פשוט רוקנו את המים מהבריכה.

על האופן הגס, המגושם והאגרסיבי שבו מקדם "ישראל היום" את משפחת נתניהו אין צורך להרחיב. מספיק פשוט להצטייד בגיליון של העיתון כמעט בכל יום נתון. אבל מה שפחות ידוע הוא שכדי להוציא לפועל את הפראבדה שלהם, ב"ישראל היום" הנהיגו משטר קפדני של דיאטה בעבודה עיתונאית. ב־2011 סיכם זאת אורן פרסיקו בכתבת תחקיר ב"העין השביעית" תחת הכותרת "כרוניקה של בינוניות": הכתבים מיומנים פחות מאלה שביומונים המתחרים, מערכת החדשות קטנה יותר, הידיעות קצרות יותר, המערכת לא מעודדת הבאת סיפורים בלעדיים, בטח שלא תחקירים. התוכן מוכתב על ידי העורך הראשי לפעמים עד רמת המבזק.

אייל טואג

ב"מעריב" של נוחי דנקנר הונהגה גם כן צנזורה לוחצת על ידי העורך אז, ניר חפץ. סיפור אותה תקופה פורט כבר בכתבות תחקיר עתירות פרטים, אבל הדבר אולי המדהים ביותר היה הקלות הבלתי נסבלת שבה השתמשו בעיתון לחיסול חשבונות מול יריבים עסקיים ופוליטיים, באופן אולי חסר תקדים. למעשה, עסקת "מעריב" היתה, במשפט אחד, שריפה של כ־300 מיליון שקל מכספי המשקיעים רק כדי לטרפד סיקור ביקורתי.

 

די.אן.איי של שחיתות

אז התחלנו מ־2016, טסתם איתי במכונת זמן ל־2005 ובחזרה. עכשיו, אחרי ששכנעתי אתכם (נניח), בדבר תהליך ההשחתה של העיתונות הישראלית בשנים האחרונות, הגיע הרגע להתוודות: זהו בלוף. העיתונות הישראלית לא עברה תהליך השחתה. היא תמיד היתה כזאת. נכון, תופעות מסוימות עלו מתחת לפני השטח ונהפכו לבוטות מתמיד. נכון, מי שמבכים את השחתת העיתונות הישראלית בשנים האחרונות צודקים. אך מי שבד בבד גם מציירים תמונה ורודה של השנים שקדמו לכך, חוטאים בדמעות תנין. מבט כן, לא נוסטלגי, על העיתונות הישראלית, מראשיתה ממש, יבחין בכל אותן הרעות החולות שפורחות בה כעת.

כך למשל, מי שכותב על תהליך הסנסציונזליציה של "ידיעות אחרונות", העיתון שיחד עם ערוץ 2 מגדיר יותר מכל כלי תקשורת אחר את העיתונות הישראלית, לא יכול לעשות זאת מבלי לזכור ששנים קודם לכן – ובמשך עשרות שנים – הוא היה שם נרדף לעיתונות צהובה ונמוכה שמדמיינת את עם ישראל כאומה של שוטים, וגרר אחריו את העיתונות כולה. מרבים לצטט את אמרתו של דב יודקובסקי, העורך המיתולוגי שהפך את "ידיעות אחרונות" לאימפריה, לפיה מדובר בעיתון "גם לנהג וגם לשר". אבל אני מעדיף את מה שכתב עליו רן אדליסט בכתבה מכוננת ב"מוניטין" ב־1983: "אתה לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לדעת שיש יותר נהגים מרמטכ"לים, ויודקובסקי הלך על הנהגים כשהוא יודע – אולי בחוש נבואי – שבמדינה הזאת יילכו הרמטכ"לים אחרי הנהגים".

עוד עובדה היסטורית נשכחת: ל"ידיעות אחרונות", העיתון המסחרי בה"א הידיעה מול העיתונות הפוליטית הענפה שהיתה כאן במשך שנות דור, היה במשך תקופה ארוכה בעל מניות אקזוטי: מפלגת מפא"י. זו עובדה מדהימה למדי, אבל היא רק סמל ומשל להתמסרות המסורתית של העיתונות הישראלית לשלטון, לכל שלטון, ולקראת סוף המאה שעברה, עם המעבר לכלכלת שוק – גם להון. כך למשל, כבר בתחילת שנות ה־90 סיפר דן מרגלית כיצד התפטר מתפקיד העורך הראשי של "מעריב" על רקע השימוש הבוטה שעשה בעיתון המו"ל עופר נמרודי לקידום האינטרסים של החברה האם, "הכשרת היישוב". אבל אפשר להרחיק לכת אחורה הישר אל השנה שבה נולדה המדינה.

הגרסה הפופולרית של סיפור "הפוטש הגדול" ב־1948, המפץ שעיצב את עיתונות ההמון הישראלית עד להופעתו של "ישראל היום", נוקבת בקמצנות של מו"ל "ידיעות אחרונות" יהודה מוזס כסיבה לכך שהעורך האגדי עזריאל קרליבך ארז את המערכת ועבר לצד השני של הרחוב כדי להקים את "מעריב". מה שנשמט תדיר הוא החלק האחר, זה שנוגע למנהגו של מוזס לנצל את העיתון כמכשיר לקידום עסקיו וסיפוק שנאותיו. "אנחנו קיבלנו הוראות על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב", העיד כתב לשעבר ב"ידיעות אחרונות" במשפט שנערך לאחר הפוטש. "היתה הוראה מתמדת לא להזכיר לטובה את שמותיהם של אישים ידועים ביישוב כגון מ. שנקר (הבעלים של מפעל לודז'יה ונשיא התאחדות בעלי התעשייה), ושל מר הופיין (מנכ"ל בנק אפ"ק, קודמו של בנק לאומי), מפני שהיו למר מוזס חיכוכים אישיים עימהם". תחליפו את השמות ותקבלו תיאור מהימן של העיתון גם אחרי 68 שנים.

אבל אני רוצה לטעון דבר מה מרחיק לכת הרבה יותר מאשר הנטייה של שושלת מוזס לעיתונאות קלוקלת כמטאפורה לפניה של העיתונות בישראל. השחיתות לא סתם תמיד היתה כאן, היא מובנית בתוך העיתונות שלנו. אני לא מתכוון למתח שבין מסחריות לבין עיתונאות. שורת הרווח מקלקלת את השורה – זה ידוע. אני מדבר על העיתונאות עצמה. ההשחתה מובנית בלב האתוס העיתונאי המקובל. באופן שבו מוגדר מיהו עיתונאי טוב ומוצלח ומי רע וכושל, מהו הישג עיתונאי וכיצד ראוי ונכון להשיג אותו, מהי עיתונות הגונה ומהי הפרקטיקה הנכונה כדי ליישם אותה, מה חשוב בעיתונות ומה שולי וטפל. בדי.אן.איי של העיתונות.

הנה למשל כמה מוסכמות כאלה: ההישג העיתונאי החשוב ביותר הוא הסקופ; עיתונאי הגון דואג לסיקור מאוזן; התחרות היא ערך עליון; עיתונאי הוא סך מקורותיו; חייבים תמיד לקחת תגובה. אני לא טוען שכל אלה הם דברים פסולים, ממש לא, אלא שהאופן בו הם התקבעו במחשבה ובפרקטיקה העיתונאיות שלנו בוגד בעצם המטרה שלשמה נתכנסנו כאן, ומסיט את העיתונאים מהמחויבות האחת והיחידה שלהם – לציבור שבתוכו הם פועלים.

הדוגמאות האלה טבועות עמוק כל כך בתרבות העיתונאית שלנו עד שקשה לשים לב עד כמה הן נהפכו למקולקלות. למשל, איך נהפך מוסד התגובה מכלי לבירור האמת למכשיר גס של כסת"ח. הצו "לקחת תגובה" – אולי המוטמע ביותר בפרקטיקה של עיתונאים בני זמננו – הוא רישיון לפרסום כל דבר בדיה ושקר מבלי לטרוח לבדוק, להצליב ולאמת.

בת הדוד החורגת של מוסד התגובה המקולקל היא מצוות האיזון הקדוש, שבשמה מבצעת העיתונות כל חטא. בשם האיזון, תאגידי הנפט מצליחים לעכב את הנחלת הקונצנזוס המדעי בדבר התחממות כדור הארץ, וכוכב הריאליטי מנחם בן מוצמד לעיתונאית המעולה קרן נויבך כדי להוציא אותה מאיזון. עסקים גדולים מצליחים לקעקע רפורמות חיוניות שפוליטיקאים לא יכולים להעביר בלי דעת קהל אוהדת, ופוליטיקאים נוכלים מקבלים במה רק כי יריביהם מופיעים על המסך.

פיסת אתוס אחרת שהיתה יכולה לכאורה לשמש משקל נגד לאיזון הקדוש־טמא היא התחרות. אבל למרות ההילה הקולנועית שנקשרה ליריבות בין עיתונאים, היא נהפכת ממכשיר שימריץ אותם לשרת טוב יותר את לקוחותיהם (כלומר אתכם), לכלוב שמרעיב וממית סיפורים חשובים רק בגלל שנולדו אצל המתחרה. את העניין לציבור כקריטריון לפרסום מחליפות צרות העין והנקמנות, ונושאים מהותיים מטופלים רק על ידי כלי תקשורת אחד ונזנחים על ידי השדרה התקשורתית כולה, וכך יכולים להיות נידונים להתמוססות אל החידלון.

באותו האופן, נהפך גם הסקופ מתמריץ לשרת את הציבור לכלי להאדרת העיתונאי, ומכאן – לכלי לשירות המקור. אם תעברו על רשימת ההישגים הבולטים שעיתונאים נוהגים להתהדר בהם, ה"חשיפות", תגלו פעמים רבות מדי שמדובר פשוט במי שהגיעו ראשונים לעובדות שהיו נחשפות ממילא גם אם לא היו בנמצא עיתונאים בכלל. למעשה, מוסד הסקופ מאפשר לפוליטיקאים ולאנשי עסקים לתמרן את העיתונות לצורכיהם. עיתונאים מתחרים ביניהם לא על חשיפת מידע שההון והשלטון מעוניינים שיישאר קבור, אלא על מי יהיה הראשון להודיע על מהלכים שלטוניים או עסקיים שמעצם טבעם היו נהפכים לגלויים. וברור לכם שהמטבע באמצעותו משלם העיתונאי עבור הראשוניות הזו היא אתם, הציבור. מאחר שכך הפוליטיקאי ואיש העסקים משיגים את היתרון שמאפשר להם להכתיב לעיתונאי את האופן בו המהלך ידוברר אל העם.

מה שמוביל אותנו לקלישאה העיתונאית הוותיקה לפיה עיתונאי הוא סך מקורותיו. גרעין האמת שבקביעה הזו התחלף מזמן במשחק המקורות, התמסרות של העיתונאים למקורותיהם. עיתונאינו, ובמיוחד הבכירים שבהם ואלה שעוסקים בתחומים הרגישים של פוליטיקה, מדיניות, כלכלה וביטחון, נהפכו מאז ומעולם ברוח הקלישאה הזו לכתבי חצר. הדבר מביא לכך שההבדל בין הכתבים הצבאיים שלנו הוא במקרה הטוב איזה אלוף הם מדבררים ובמקרה הרע איזה קדימות הם הצליחו להשיג על שולחנו של דובר צה"ל; ההבדל בין הפרשנים הפוליטיים שלנו הוא במקרה הטוב איזה שר הם מדבררים ובמקרה הרע כמה מהר הם מפרסמים את הפוסט שפרסם בדף הפייסבוק שלו; ההבדל בין כתבי שוק ההון שלנו הוא במקרה הטוב איזה טייקון הם משרתים ובמקרה הרע כמה מהר הם מגיבים לתכתיבים של הרני־רהבים למיניהם, וכן הלאה בתחומי סיקור אחרים. כל זה מעצב את הסיקור והופך אותו באופן טבעי לטפל, רכילותי, רעשני, נוצץ וחלול. עיתונאים נהפכים לעבדים למקורות שלהם במקום לציבור אליו הם כותבים ומשדרים, ומקבעים נקודת מבט מעוותת, מלמעלה למטה, במקום להפך.

לא כולם כאלה, ואלו שכן הם לא בהכרח כאלה כל הזמן או אפילו רוב הזמן, אבל זה מה שמכתיב האתוס וכך מתחנכים דורות של עיתונאים. ולא שאי אפשר אחרת. יש עיתונאים שעבורם סקופ הוא לא תחרות בהעלאת גירה של בעל אינטרס צר אלא ניסיון כן ואמיץ לחשוף את מה שבעלי הכוח מנסים להסתיר. יש מי שעבורם עבודה עם מקורות אינה היכולת להתחבר באופן הרמטי לעטין מודלק אלא החיפוש אחרי הגליץ' במטריקס. מי שלא מקיימים חמ"ל שבועי עם החבר שלהם במטכ"ל, אלא יוצאים בימי ראשון לתחנות מרכזיות כדי לחלק כרטיסי ביקור למזכירות הלשכה. אבל הם בדרך כלל חריגים, מוזרים, יוצאי דופן, עושי צרות. הם לא פועלים לפי האתוס אלא בניגוד אליו, והמערכת מגיבה בהתאם: היא מנסה לדרוס אותם.

 

הכותב הוא עורך "העין השביעית"

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות