נעלמים

בשולי הערים הגדולות, שכונות ותיקות משנות את פניהן כאשר אוכלוסיות מבוססות נכנסות אליהן ומעלות את ערך הדירות. מהתהליך הזה כולם יוצאים נשכרים - חוץ מהתושבים שהיו שם קודם

נמרוד בוסו
נמרוד בוסו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נמרוד בוסו
נמרוד בוסו

שעת אחר צהריים מוקדמת יושבת קבוצת אימהות בגינה שבמרכז שכונת קריית שלום שבדרום תל אביב. על רקע צעקות וצהלות הילדים המתרוצצים בין המתקנים, הנשים, רובן בכיסוי ראש, משוחחות על ענייני היום כשזוג צעיר חולף על פניהן עם עגלת תינוק וכלב. היא בשמלת כתפיות, הוא במכנסיים קצרים וחולצת פולו. "תראי כמה צפונים יש כאן בזמן האחרון!", אומרת בהשתאות אחת הנשים לחברתה, ומקפידה לעשות זאת בקול רם מספיק כדי שגם זוג ה"צפונים" שזה מקרוב בא יוכל לשמוע.

כבר כמה שנים שתושבי השכונה הוותיקים חשים שמשהו יסודי בשכונה משתנה להם מתחת לאף. יותר ויותר חברי ילדות, שכנים ומכרים נעלמים מרחובותיה, ואת מקומם תופס פלח אוכלוסייה שעד לפני שנים ספורות לא נראה כאן: צעירים, על פי רוב חילונים בעלי הכנסות גבוהות יחסית. הם לא עשירים – אילו היו עשירים, היו קרוב לוודאי מצליחים להישאר בשכונות שמהן באו במרכז ובצפון תל אביב – אבל רמת החיים שלהם גבוהה משמעותית מזו של תושבי השכונה הוותיקים יותר.

תהליכים דומים, בעוצמות שונות, מתרחשים בשכונות דרום תל־אביביות נוספות כמו שפירא, נווה שאנן וכמובן יפו, שנהפכה לבון־טון החדש של מעמד הביניים התל־אביבי. בכל השכונות הללו האמירו מחירי הנדל"ן ביותר מ־100% תוך פחות מעשור, ובחלקן מלווה התהליך בפרויקטים חדשים של בנייה והתחדשות עירונית. כאלה הם פני הדברים גם בשכונת נווה שרת שבצפון־מזרח העיר, בשכונת מורשה ברמת השרון, בנווה ישראל ונווה עמל בהרצליה, ובעוד שכונות רבות בישראל – כמעט כולן בלב אזורי הביקוש.

שכונת נווה עמל בהרצליה. עירית אהרוני, תושבת השכונה: "יש תושבים ששמנסים לקדם שיח של 'הם' ו'אנחנו'. ברור לי לחלוטין למה ליליד השכונה חורה שהבן שלו לא יוכל לקנות לידו בית, לעומת תושב חיצוני עם כסף שכן יוכל. אבל אלה תהליכים שאי אפשר לעצור"צילום: אייל טואג

תופעה זו של כניסה מסיבית של בני מעמד הביניים אל שכונות חלשות מכונה "ג'נטריפיקציה", ולצד העלייה ברמת החיים ושדרוג התשתיות שהיא מביאה עמה לשכונות הוותיקות, היא כרוכה כמעט תמיד גם בתופעת לוואי בעלת השלכה חברתית מזיקה: דחיקתה של האוכלוסייה הוותיקה מהשכונה. בשכונות שבהן המהלך כבר הושלם, האוכלוסייה הוותיקה כמעט אינה מורגשת עוד, גם אם נותרו ממנה שרידים מעטים פה ושם. כאלו הן שכונת נווה צדק שבדרום תל אביב ופלורנטין הסמוכה אליה, ושכונות ירושלמיות דוגמת עין כרם, נחלאות והמושבה הגרמנית. לפני שנהפכו לשכונות יוקרה, כל השכונות הללו אוכלסו בבני המעמד הבינוני־נמוך.

קריית שלום עדיין לא שם. לעת עתה שומרת השכונה על צביונה המסורתי־דתי וכן על הדומיננטיות של העדה הבוכרית בקרב תושביה, אך כבר כעת מעורר התהליך המתעצם אי נחת מסוימת בלב התושבים. "השנים האחרונות הביאו איתן אוכלוסיות מגוונות מאוד לקריית שלום", אומרת שרון ארדיטי, תושבת המקום הנשואה ליליד השכונה. "ב־2008 אפשר היה לקנות פה דירת שלושה חדרים ב־400 אלף שקל. כיום דירה כזו עולה 1.5־1.6 מיליון שקל. אנשים קלטו שמצד אחד זו תל אביב ומצד אחר המחירים כאן עדיין זולים מאוד, והתחילה נהירה של אוכלוסיות חדשות. הנוף האנושי השתנה. הרבה אנשים הגיעו ממרכז תל אביב ואפילו מרמת אביב, לאחר שלא הצליחו להמשיך לעמוד ברמת המחירים באזורים הללו, והתחילו לזרום לכאן".

ארדיטי חשה בשינוי במלוא עוצמתו כאשר היא ובעלה חיפשו דירה להשכרה בשכונה, לאחר שהנכס שבבעלותם כבר הפך קטן למידותיה הגדלות של המשפחה. "גיליתי שכל מה ששמעתי על מרכז תל אביב הגיע לכאן. על כל דירה יש עשרה קופצים, ובעלי הבתים מעלים את דמי השכירות על המקום, לאור הביקוש האדיר וההיצע המוגבל", היא מספרת, ומוסיפה שלמצב החדש יש גם צדדים חיוביים: "כשמחירי הדירות עולים, בסופו של דבר כל בעלי הנכסים נהנים מזה. בנוסף, עד לפני כמה שנים לא היה בשכונה היצע של גנים פרטיים – רק ויצ"ו ונעמת. כיום, עם השינוי באוכלוסייה, כבר יש יותר אפשרויות". למרות זאת, בסיכומו של דבר, היא אינה מרוצה מהתהליך: "זו היתה שכונה חמימה מאוד ו'שכונתית', שבה כולם מכירים את כולם, ויודעים מי נכד של מי ומי דודה של מי. מהשכונות שבהן השכנות מדברות זו עם זו דרך החלון. זה עוד קיים פה ושם, אבל זה הולך ונעלם, ומבחינתי זה היה אחד הדברים הכי נעימים בשכונה. אנשים שגדלו פה לא עומדים במחירים ויוצאים, וה'תל אביבים' משתלטים. בגינה, למשל, נוצרה קבוצה של אמהות שאנחנו לא מכירים, סגורה בתוך עצמה ולא מתערבבת".

גם לשלי בר גיל, ילידת השכונה ששבה אליה לפני כשנתיים לאחר שנים ארוכות של מגורים מחוץ לה, יש רגשות מעורבים בקשר לג'נטריפיקציה: "הביקוש הגובר מצד אוכלוסייה מבחוץ הביא לעליית מחירים, וכמי שגדלה פה הייתי רוצה שתהיה לי איזושהי עדיפות ביכולת לרכוש דירה ולהישאר. כל מי שגדל בשכונה היה רוצה להרגיש ככה. עם זה, אני מצפה שלאוכלוסייה החדשה תהיה השפעה על רמת החינוך בשכונה. בית הספר היסודי־ממלכתי בשכונה, 'נופים', שכשלמדתי בו נחשב לאחד מבתי הספר הטובים בעיר, הידרדר מאוד. חטיבת ביניים בכלל לא קיימת בקרבת מקום. אני מקווה מאוד שהאוכלוסייה שתגיע תדע לשנות את המצב לטובה, ולהרים את כל האזור".

מוסר כפול

בחוות דעת שהוגשה ב־2013 לבית המשפט כנספח לעתירה של האגודה לזכויות האזרח נגד מדיניות רשות מקרקעי ישראל ביפו, ציינו ד"ר אמילי סילברמן והמתכנן ד"ר סבסטיאן ולרשטיין, כי דחיקת האוכלוסייה הוותיקה היא ההשלכה השלילית המרכזית של הג'נטריפיקציה במדינות המערב. לדחיקה שתי צורות מרכזיות, כתבו החוקרים. הראשונה ישירה, ובה נדרש הציבור הוותיק לעזוב את מקום מגוריו בהוראת השלטונות או רשויות המשפט. כך קורה, למשל, במקרים של פינוי מבנים מסוכנים, פרויקטי פינוי־בינוי וכדומה. צורה שנייה היא דחיקה בלתי ישירה, המתרחשת כאשר תושבים בעלי הכנסה נמוכה נאלצים לעזוב את ביתם, מאחר שאין ביכולתם להמשיך לשלם את העלות הגבוהה של המגורים במקום. במקרים כאלה, דווקא הימנעות מפעולה מצד השלטונות היא זו שמניעה את הג'נטריפיקציה. "תהליך זה יכול לגרום גם לכך שאוכלוסייה ותיקה של השכונה מתחילה להרגיש 'לא בבית' בשל שינוי השכונה והשירותים הניתנים בה", נכתב בחוות הדעת.

שכונת קריית שלום בתל אביב. שרון ארדיטי, תושבת השכונה: "זו היתה שכונה חמימה שבה כולם מכירים את כולם, ויודעים מי נכד של מי ומי דודה של מי. זה עוד קיים פה ושם, אבל זה הולך ונעלם. אנשים שגדלו פה לא עומדים במחירים ויוצאים, והתל אביבים משתלטים" צילום: אסף עברון

בנוסף, ולרשטיין וסילברמן ציינו כי הדחיקה פוגעת במקורות פרנסה שכן בעקבותיה גדל המרחק בין מקום העבודה של התושבים העוזבים לבין מקום מגוריהם. "העלות לחברה כפולה: אובדן תוצר עקב העלאת עלות ההעסקה של העובדים, והקטנת הכדאיות לעבודה מצד העובדים", כתבו החוקרים, וציינו כי הדבר מוביל לעלייה בשיעור האבטלה בקרב האוכלוסייה הנדחקת, ולהטלת עומס הולך וגדל על תקציב הממשלה בשל היחלשותה של האוכלוסייה הענייה המרוחקת ממקורות התעסוקה.

בשיחה עם מגזין TheMarker אומר ולרשטיין כי הדרך היעילה ביותר למניעת דחיקה היא יצירת פתרונות דיור לאוכלוסייה המקומית. "בסוף זו שאלה של מחירי הדיור, ויכולתה של האוכלוסייה המקומית להמשיך להתגורר בשכונה. כדי להמשיך להתמודד עם מחירי הדיור, הפתרון הוא דיור חברתי. אין כל רע בפיתוח מושכל, כל עוד אתה מספק פתרונות דיור לאנשים שלא יכולים להישאר במקום. השוכרים הם הקבוצה שנמצאת בסכנה הגדולה ביותר בתהליכים מהסוג הזה, הרבה יותר מבעלי הנכסים. לכן הדיור בר ההשגה ודיור בהשכרה ארוכת טווח הם כלים מרכזיים בהתמודדות עם ג'נטריפיקציה".

דן מנחם, מנהל פיתוח עסקי בקרן ריאליטי העוסקת בהשבחת נדל"ן, פעילות המבוצעת לא פעם באזורים העוברים תהליך של חילופי אוכלוסייה, סבור כי זהו תהליך כמעט בלתי נמנע. "אחת הבעיות הכי גדולות בהתחדשות העירונית היא היחס בין מספר הדירות העתידי למספר הנוכחי. כדי שהפרויקט יהיה כלכלי – יש צורך למקסם אותו. המשמעות היא שכמעט בכל המקרים את מקומם של המבנים הישנים תופסים מגדלים שעלות אחזקתם גבוהה", הוא מספר. עוד לדבריו, יש גם מי שכלל לא מעוניינים לגור במגדלים גם בלי כל קשר לעלות אחזקתם, וזוהי האוכלוסייה החרדית, שאינה נוטה להשתמש במעליות שבת. "נווה שרת זו שכונה עם הרבה אוכלוסייה דתית־חרדית במקור, אבל על רקע ריבוי המגדלים בשכונה, הם לא יוכלו להישאר לגור בה. מאחר שזוהי תל אביב לא מדברים על זה הרבה, אבל בפועל, מעיפים את החרדים מהשכונה".

"בהרבה מהמקרים, מקבלי ההחלטות רואים בהכנסתה של אוכלוסייה חדשה ואיכותית לשכונה קשה יעד, ואפילו מתייחסים אליה כאל פעולה חברתית, שכן מבחינתם, כך הם מחזקים את השכונה", אומר עו"ד גיל גן־מור מהאגודה לזכויות האזרח. "אבל מה שקורה בחלק גדול מהמקרים הוא שהשכונה משנה את פניה מהקצה אל הקצה, האוכלוסייה החדשה משתלטת והאוכלוסייה המקורית נדחקת. יש כאן מוסר כפול: העיריות מעודדות תמהיל מגורים בשם האינטגרציה ומניעת ריכוזי העוני, ובשם המטרה הזו נעשה 'יבוא' של אוכלוסייה חזקה לשכונות מוחלשות. אבל ההפך לא קורה. אף רשות לא חושבת שבשכונות חזקות צריך ליצור תמהיל שיאפשר לאוכלוסייה חלשה להיכנס לגור בהן. זה תמיד חד־כיווני – אוכלוסייה חזקה נכנסת לשיכוני עוני. אז נכון, השטח הציבורי מסודר יותר, יש יותר תאורה, יותר ביטחון ברחובות, יותר השקעות עירוניות ויותר קשרים של תושבי השכונה אל מקבלי ההחלטות. השאלה המרכזית היא אם העירייה שמה לנגד עיניה כמטרה את מניעת הדחיקה. כי אם לא, אז לא רק שתהיה דחיקה – אלא שהיא תהיה משמעותית".

אילו צעדים ניתן לנקוט כדי למנוע את הדחיקה?

"הדבר הראשון הוא לדעת מה קורה בשכונה כיום. הרבה תוכניות מתעלמות לחלוטין מהאוכלוסייה המקומית. נניח שכמו בנווה שרת, חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה הם בכלל שוכרים שמנצלים את המאגר הגדול של דירות קטנות ישנות וזולות להשכרה בשכונה. איפה הם יגורו אחרי פרויקט הפינוי־בינוי? מה אמור לקרות אתם? אם אתה לא בעל דירה, אף אחד לא מסתכל עליך".

בלי להתנשא

רחוב סן מרטין בשכונת קטמונים ט', ירושליםצילום: תומר אפלבאום

יעל פדן, מתכננת בעמותת "במקום" המסייעת לאוכלוסיות מוחלשות לממש את זכויותיהן בתחום התכנון והפיתוח ובהקצאת משאבי קרקע, אומרת שאם יתממשו תוכניותיה של עיריית ירושלים להתחדשות עירונית בחלקים נרחבים של דרום מערב העיר, בהן שכונות קטמונים, קריית יובל ועיר גנים, צפויה דחיקה משמעותית של תושבי השכונות החוצה. "בכל תוכנית פינוי־בינוי שמצויה בשלבי הכנה ראשוניים, השיקול המרכזי שמנחה הוא רמת הרווחיות ליזם. בעיר גנים שבירושלים, למשל, התכנון הוא של בניינים בני 12־26 קומות. ברור מראש שרוב התושבים לא יוכלו להישאר במקום כשרמת התחזוקה תגיע לעלות חודשית של 400־500 שקל. יש סיכוי גבוה שאלה שלא יכולים או לא רוצים לעזוב לא יוכלו לעמוד בעלויות. המהלך נעשה בידיעה מלאה שתבוא אוכלוסייה חזקה יותר במקומה", היא מאשימה. לדבריה, לו היה נעשה מיפוי מראש של האוכלוסייה וצרכיה, ניתן היה להגיע לתוצאות אשר יטיבו עם האוכלוסייה המקומית.

"במיפוי בכפר שלם בדרום תל אביב, למשל, גילינו שב־60% מהמקרים גרים ביחידת הדיור אדם אחד או שניים, מבוגרים או חד־הוריים. הם לא צריכים דירה גדולה יותר. אם היה למתכננים מידע כזה, הוא היה משפיע על התכנון. הבעיה היא שמה שהתושבים האלה צריכים הוא 'לא כלכלי', ולכן המדינה צריכה להתערב. אם צריך להעניק קרקע משלימה (קרקע פנויה שזכויות הבנייה בה מוענקות ליזם פינוי־בינוי כדי להפוך את הפרויקט לכלכלי, נ"ב), ואם צריך אז לתכנן באופן שיגדיר שלפחות חלק מהבניינים ייבנו לגובה נמוך ועם דירות קטנות.

"אם לא רק השוק יכתיב את אופי הבינוי כולם ירוויחו, גם התושבים החדשים. האוכלוסייה תהיה מגוונת יותר וצריך לזכור שגם רוכשי הדירות החדשות באזורי מצוקה הם על פי רוב לא כאלה עשירים".

גן־מור מסכים: "תסקיר חברתי חייב להיות חלק מובנה מקידום שכונות שעברו תהליך של הזנחה. אם מזהים שכיום רוב האנשים שוכרים, אז חשוב שגם בפרויקט החדש ייעדו חלק גדול מהדירות להשכרה ארוכת טווח. אם מזהים ריבוי של קשישים, אז חשוב שחלק גדול מהדירות יהיו דירות קטנות, וכן הלאה". דבר נוסף שיש לקחת בחשבון, לדבריו, הוא הדרכים לשמר את חיי הקהילה שהתקיימו בשכונה ולמנוע תחושת ניכור. "אי אפשר למנוע לגמרי את הדחיקה או את השינוי באופי השכונה. אבל אפשר לעשות יותר ממה שעושים כיום", הוא אומר.

דוגמאות לדרכים שבהם ניתן להפחית את תחושת הניכור הנוצרת בשל תהליכי השינוי שעוברת השכונה מספקת עירית אהרוני, תושבת שכונת נווה עמל בהרצליה זה יותר מ־20 שנה – תקופה שלדבריה, לא שינתה כהוא זה את מעמדה כתושבת "חדשה" בשכונה בעיני אוכלוסיית השכונה הוותיקה. היא ובעלה, ילידי תל אביב, הגיעו לשכונה כאשר זו היתה עדיין בעלת צביון מסורתי־דתי מובהק, והתאפיינה בשיעור גבוה של יוצאי תימן, בחיפוש אחר בית עם גינה במחיר סביר. "בשלב הראשון היינו המומים, כי זה באמת היה שינוי קיצוני מאוד בסביבת המגורים שלנו, אבל עם הכניסה של הילדים לגנים התחלתי להיות מעורה יותר בקהילה ולגלות עוד משפחות שהגיעו מבחוץ, כמוני", היא מספרת. הצורך בתחושת הקהילתיות הביא את אהרוני להקים יחד עם קבוצת תושבים את "עמליה", ארגון תושבים שמקדם את ערכי הקהילתיות בשכונה ומשלב תושבים חדשים וותיקים. "אנחנו מפיקים אירועים קהילתיים שכל קבוצות האוכלוסייה בשכונה יכולות למצוא את עצמן בהם. פיקניק שכונתי בבוקר יום העצמאות נהפך למסורת, וכך גם אירוע פתיחת הקיץ. אין רצון להתנשא מעל האוכלוסייה הוותיקה, להפך. אנחנו אף פעם לא נעשה אירוע שכונתי בשבת".

עם זאת, אהרוני מודה כי האוכלוסייה הוותיקה לא תמיד מגיבה בהתלהבות לניסיונות ההתקרבות. "יש כאלה שהכניסה שלנו מהווה איום מבחינתם, שמנסים לקדם שיח של 'הם' ו'אנחנו'. למשל כשניסינו לעשות איזשהו חיבור קהילתי עם הורי הילדים בבית הספר הדתי רמב"ם, חלקם ענו 'לנו כבר יש קהילה. אנחנו לא צריכים עוד אחת'. ברור לי לחלוטין למה ליליד השכונה חורה שהבן שלו לא יכול לקנות לידו בית, לעומת תושב חיצוני עם כסף שיכול. אבל אלה תהליכים שאי אפשר לעצור. ובתוך התהליך הזה יש קבוצה לא קטנה של אנשים שרואה את החשיבות ביצירת הקהילה".

שכונת כפר שלם בדרום תל אביבצילום: דודו בכר

הגירה פנימית

מחקרים שנעשו בארצות הברית מראים כי לתופעות הג'נטריפיקציה והדחיקה השפעה רבה במיוחד על קבוצות של מיעוטים אתניים, באופן חסר פרופורציה למשקלן של קבוצות אלה בחברה. בדיקה שנעשתה בניו יורק ב־1993 הראתה כי 86% ממשקי בית המיועדים לפינוי בשל הליכי התחדשות עירונית היו אפרו־אמריקאים או לטינים. מחקר דומה שנעשה בפילדלפיה ב־2001 מצא כי 83% מהדיירים המועמדים לפינוי השתייכו למיעוטים אתניים. "בסביבה עוינת, שבה שוררת לעתים אפליה על רקע אתני, קהילות אלה מהוות מקום מפלט מבחינה חברתית ותעסוקתית, וערוץ אלטרנטיבי למוביליות חברתית על בסיס קהילתי־אתני", כתבו החוקרים, והוסיפו כי הדחיקה מאיימת לנתק משפחות ויחידים מקשרים קהילתיים קיימים.

המקבילה המובהקת של תופעה זו בישראל כיום היא הדחיקה שחווה האוכלוסייה הערבית ביפו. כמו רוב שכונות דרום תל אביב, גם תושבי יפו מתמודדים עם עליות חדות במחירי השכירות מזה כמעט עשור, וביפו מגמה זו מועצמת בשל מיקומה האטרקטיבי בסמוך לחוף הים. בפרט אמורים הדברים לגבי חלקה הערבי של יפו – השכונות עג'מי וג'בלייה (גבעת עלייה) השוכנות על קו החוף עצמו. באזורים אלה נבנים בזה אחר זה פרויקטי בוטיק, שמחירי הדירות בהם מגיעים ל־4־5 מיליון שקל ואף למעלה מכך.

"האזור שממערב לרחוב יפת, מעג'מי וג'בלייה ועד אזור השעון, עובר את הג'נטריפיקציה החזקה ביותר", אומר עו"ד אמיר בדראן, חבר מועצת העיר תל אביב־יפו ותושב יפו. לדברי בדראן, 44, מבין בני המחזור שלו בבית הספר הצרפתי ביפו, רבים אינם מתגוררים עוד בעיר. "גם למי שגר ביפו אין דירה משלו. יש שגרים בשכירות בשוק החופשי או בשכירות מתוקף חוזה דייר מוגן, ויש שגרים עדיין עם הוריהם. מי שרוצה לרכוש כיום דירה בעג'מי נדרש להון עצמי של חצי מיליון שקל לפחות. זה כמעט לא קיים".

לדברי בדראן, האפשרויות העומדות בפני אלה העוזבים את חלקיה הערביים של יפו הן ערים מעורבות אחרות דוגמת לוד ורמלה, ולעתים יישובים ערבים דוגמת כפר קאסם. אפשרות נוספת היא הגירה פנימית בתוך יפו – אל אזוריה המזרחיים, הזולים יותר. "ההגירה הפנימית מעוררת שתי בעיות", הוא אומר. "האחת היא הריחוק ממוקדי התרבות הערבית וממוסדות החינוך של האוכלוסייה הערבית; והשנייה היא שאנשים חשופים לגזענות פנימית בתוך יפו. בשכונת צהלון, למשל, סירבו במשך שנים למכור דירות לערבים. מי שבכל זאת רצה לקנות היה צריך לתחמן או לרכוש באמצעות נאמן יהודי. אני חוויתי את הגזענות הזו על בשרי כשניסיתי לפני כמה שנים לרכוש דירה בשכונה. המוכרת שאלה אותי: 'אתה לא ערבי, נכון? כי אתה יודע שאנחנו לא מוכרים פה לערבים'".

לעתים קרובות, מוסיף בדראן, נראה כי התושבים החדשים כלל אינם מעוניינים להשתלב במרקם היפואי הוותיק. פרויקט היוקרה "גבעת אנדרומדה", שהוקם לפני כעשור על קרקעות הכנסיה היוונית־אורתודוקסית בשכונה, הוא דוגמה טובה לכך, לדבריו: "כבר כמה שנים טובות שאנחנו שומעים תלונות של תושבי המקום שפעמוני הכנסיה מפריעים להם, ששבט הצופים שפועל לידם מפריע להם ושקריאות המואזין חמש פעמים ביום מפריעות להם. כיום יפו זה 'אין'. אנשים מרגישים שזה אותנטי לגור בה אבל הם רוצים אותנטיות מזויפת, של גלויה. בלי שהמואזין יפריע להם לשנת הצהרים ובלי מגע עם התושבים המקומיים".

לתופעת הג'נטריפיקציה ביפו מאפיינים היסטוריים ומשפטיים ייחודיים המעצימים את הדחיקה של הציבור הערבי. זאת מאחר שרבות מהמשפחות המתגוררות בעיר כלל אינן נחשבות לבעלים של הדירות שבהן הן מתגוררות זה שנות דור. הסיבה לכך היא הסדרי המקרקעין שביצעה מדינת ישראל שאך זה נולדה מיד בסיומה של מלחמת העצמאות מול האוכלוסייה הערבית שנותרה ביפו. רבים מהתושבים שנותרו בעיר הוגדרו אז על ידי המדינה כ"נוכחים־נפקדים", וככאלה לא הוכרה בעלותם בנכסים שהחזיקו עד 1948, ואלה הועברו לניהולה של רשות הפיתוח – הרשות שהוקמה כדי לנהל את נכסיה הנטושים של האוכלוסייה הערבית בסיום המלחמה. כתחליף בעלות נחתמו מול מאות ממשפחות יפו הערביות חוזי דיירות מוגנת, בעיקר בשכונת עג'מי. במרוצת השנים עבר ניהול הנכסים לידיהן של רשות מקרקעי ישראל ו"עמידר", ובעשור הקודם, כשאותם חוזים הגיעו לסיומם, הוגשו מאות תביעות לפינוי נגד המשפחות המתגוררות במקום.

בדראן, שמלווה כמה מהמשפחות במסגרת עיסוקו כעורך דין, מעריך שיש כ־400 משפחות ערביות שסכנת פינוי מרחפת מעל ראשן. לדבריו, לאורך השנים האחרונות נעשו ניסיונות רבים, גם מצד עיריית תל אביב, להסדיר את חזקת הדיירים בדירות מול רשות מקרקעי ישראל, כדי למנוע פינוי המוני של משפחות לרחוב. ואולם לטענתו, לעת עתה לא מראה הרשות כל רצון להסדיר את הנושא, והיא אף מוציאה את נכסי רשות הפיתוח המפונים מיושביהם בקצב הולך וגובר לאורך השנים האחרונות. "גם דיירים מוגנים שמבקשים לרכוש את הנכסים שבהם נולדו וגרו כל חייהם, נתקלים בקשיים רבים מאוד שמערימה עליהם רמ"י, וגם הם נמצאים בסכנת פינוי", הוא טוען.

קולנוע הדר בחיפהצילום: רמי שלוש

תופעה נוספת המתעצמת בשנים האחרונות היא של גרעיני התיישבות בני הציונות הדתית, המגיעים ליפו כדי "לחזק" את ההתיישבות היהודית בה, ולמעשה לייהד אותה. אלה אף ממומנים בכספי ציבור, כפי שחשף תחקיר שערך מכון מולד לפני כשנתיים. בין היתר מומן גרעין יפו, שהוקם בלב שכונת עג'מי, בכ־1.5 מיליון שקל מכספי החטיבה להתיישבות. ב־2009 זכתה חברת "באמונה" במכרז של מינהל מקרקעי ישראל לרכישת קרקע לבניית פרויקט בן 20 דירות ברחוב בית פלט בשכונת עג'מי ביפו. כנגד זכייה זו עתרו האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים בטענה כי החברה מייעדת את הדירות לרוכשים הנמנים על הציבור הדתי־לאומי בלבד, ולכן זוהי אפליה. בתחילת 2011 דחה בית המשפט העליון את העתירה.

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "על מנת לצמצם את תופעת הג'נטריפיקציה בשכונות דרום העיר מבצעת העירייה כמה מהלכים במקביל, ובהם יצירת מאגר גדול של דירות קטנות וכן יצירת מאגרי דיור בר השגה בכל רחבי העיר, ובתוך כך גם בשכונות הצפון. על אף הקשיים החוקיים, זה כמה שנים שעיריית תל אביב־יפו מקדמת בכל דרך אפשרית דיור בהישג יד לטובת אוכלוסיית מעמד הביניים בעיר, הן בקרקעות העירייה והן בקרקעות ביזמות פרטית. כיום מצויות בשלבים שונים של תכנון יותר מ־3,000 יחידות דיור בהישג יד, ומתוך זה תכנית צפון־מערב העיר כוללת כ־1,300 דירות לדיור בר־השגה".

לדברי חדוה פיניש, סגנית מנהלת היחידה לתכנון אסטרטגי בעיריית תל אביב־יפו, "אין קסם שמצליח להעלים לחלוטין ג'נטריפיקציה, וזו תופעה שמתרחשת בכל עיר גדולה בעולם. ישנן רק דרכים לנסות לווסת את התהליך. כיום אנחנו מודעים לבעיה הרבה יותר מבעבר, ומשתדלים לא לתכנן באזורים החלשים מגדלים גבוהים. זהו מצב מורכב ומאתגר, שכן אוכלוסיות דרום ומזרח העיר זכאיות לפיתוח עירוני, תשתיות והיצע דירות חדשות וגדולות יותר בדיוק כפי שאוכלוסיות המרכז והצפון זכאיות לכך, ועם זאת, ברגע שמבצעים כאלה תהליכים ישנה סכנת ג'נטריפיקציה. צריך למצוא את האיזון באמצעות פיתוח מושכל". מהלך נוסף שהעירייה מקדמת כיום, לדבריה, הוא הסדרת הבסיס החוקי להקמת קרנות אשר יאפשרו מימון תחזוקת מגדלים ובכך יאפשרו לאוכלוסיות פחות מבוססות המתגוררות באזורים אשר עברו התחדשות עירונית, להמשיך ולהתגורר בשכונה ולא לעזוב את העיר.

מרשות מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "שיווק והקצאה לבני מקום מתבצעת בכפוף למדיניות מועצת מקרקעי ישראל. כיום ישנה אפשרות להקצות לבני מקום ביישובי מיעוטים אולם אין אפשרות חוקית להקצות יחידות דיור לאוכלוסיית מיעוטים ביישוב כגון תל אביב".

תגובות