אידאולוגיה שמידאולוגיה

היינו רוצים להאמין שתפישת העולם שלנו מתעצבת מתוך ניסיון ומחשבה רציונלית, 
אך מחקרים מראים שנטייה להחזיק בעמדות ליברליות או שמרניות היא תולדה של מבנה האישיות, ושיש לה שורשים ביולוגיים ואבולוציוניים. פרק מתוך הספר החדש 
"פעם כשאהיה יותר צעיר"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תומכי הילרי קלינטון בכינוס של המפלגה הדמוקרטיתצילום: LUCY NICHOLSON/רויטרס
יעקב בורק
יעקב בורק

"אונקייה של אלגברה שוקלת כמו טונה של מילים בוויכוח", נהג המהנדס והמתמטיקאי מיינרד סמית לצטט מדבריו של חוקר הטבע והביולוג האבולוציוני, ג'יי. בי. אס הלדיין. סמית הוכיח שהוא עומד מאחורי הדברים, כשהתגייס לנסות ולהשיב בכלים מתמטיים על שאלה שהטרידה חוקרי התנהגות של בעלי חיים בשנות ה־60 של המאה הקודמת: כיצד ניתן להסביר התנהגות טקסית, אבירית כמעט, של חיות המעדיפות לפרוש מעימות עם חיות אחרות.

סמית בחר לנסח את השאלה במונחים של תורת המשחקים: הבה נניח כי שני תת־מינים של מין מסוים בטבע מתחרים על משאב זהה, מזון לדוגמה. מין אחד, שאותו כינה סמית "נץ", מאמץ אסטרטגיה לוחמנית שעל פיה בכל מפגש הוא מפגין בשלב ראשון אגרסיה, ואחר כך עובר למאבק שבו הוא זוכה או נפצע אנושות. המין האחר, שסמית קרא לו "יונה", בוחר באסטרטגיה של הימנעות מעימות. אמנם בראשית המפגש מפגינה גם היונה אגרסיביות, אבל אם היריב מחליט להתעמת, היא נמלטת למקום בטוח. כך, נץ שפוגש יונה יזכה בכל המזון, ואם הוא פוגש נץ אחר, הוא זוכה במחצית מהמקרים ומפסיד במחציתם. אם יונה פוגשת נץ, היא בורחת ואינה מקבלת דבר, אך גם אינה נפגעת, ואם יונה פוגשת יונה, הן מחלקות ביניהן את המזון. שני המינים יפגשו במשחק זה את זה על פי שכיחותם היחסית באוכלוסייה.

תרומתו החשובה של סמית היתה בביסוס ההבנה שקיומה של אסטרטגיה המבטיחה יציבות אבולוציונית בין המינים (Evolutionarily Stable Strategy או ESS), תבטיח גם את שרידותו של כל אחד מהם. סמית גם הצליח לחשב את נקודת שיווי המשקל בין מספר הנצים והיונים שמבטיחה איזון מושלם בין התועלות (מזון) וההפסדים (פציעות ובזבוז זמן) של כל המשתתפים במשחק. גם מי שאינו בקי בתורת המשחקים יכול להבין שללא היונים יחסלו הנצים עוף את רעהו, ואילו ללא נצים היונים יתרבו עד שהמזון לא יספיק לכולן. טובתה של אוכלוסיית בעלי הכנף מבקשת שנצים ויונים יתקיימו בה זה לצד זה.

הגנטיקה השמרנית
 והפסיכולוגיה הליברלית

גילם של הנצים והיונים במחשבה המדינית הוא כגילה של הדמוקרטיה. תבנית פוליטית בסיסית זאת מתועדת לאורך כל ההיסטוריה, מימי ספרטה ואתונה ועד למפלגות המרכזיות של כמעט כל הדמוקרטיות כיום. ויכוחים סביב מסורת וחדשנות, קדמה מול יציבות או "אנחנו והם" צפו מאז ומעולם, וימשיכו לצוף, בתרבות שבה דעות פוליטיות נידונות בפתיחות. המשותף לנסיבות פריצתן של מלחמות ולארוחות חג שמשתבשות הוא הוויכוח האידאולוגי העתיק בין שמרנים לליברלים, נצים ויונים או ימנים ושמאלים, ואלה רק כמה מהכינויים השכיחים לשני המחנות. אולם השאלה מדוע אנשים מסוימים מאמצים ראיית עולם ליברלית ואחרים שמרנית נותרה פתוחה.

שמרנים נבדלים מליברלים במאפיינים שונים, החל בטעמם באמנות וכלה בהרגלי הסדר שלהם. ליברלים אולי אופטימיים יותר, אך שמרנים, מתברר, נוירוטיים פחות ומאושרים יותר. חוקרי מוח מספרים לנו כי שמרנים וליברלים משתמשים באזורים שונים של מוחם לקבלת החלטות הנוגעות לסיכון, וכי כמות החומר האפור במוחם של ליברלים גדולה יותר. גם אם היינו רוצים להאמין כי עמדותינו האידאולוגיות התפתחו בעקבות תהליך של הערכה רציונלית של עובדות ודעות של אחרים, גוף מחקרי שהולך ונערם מוכיח לנו כי אנו טועים.

אף שפוליטיקה וגנטיקה נראות לכאורה בלתי תלויות זו בזו, נדמה שהניסיון לקשור בין השתיים הוא צעד מחקרי טבעי בעידן מדעי שהצליח לפצח את סודות הגנום האנושי. סקירת התפתחות המחקר הצעיר יחסית בתחום מגלה כי נקודת הציון הראשונה נרשמה כבר ב־1974, במהלך ניסיון לתלות את הדמיון בין עמדותיהם של תאומים זהים בנושאים כמו עונש מוות, אבטלה, איגודים מקצועיים והפלות, בבסיס גנטי משותף.

הפגנת ימין בתל אביבצילום: מוטי מילרוד

כ־30 שנה לאחר מכן הוביל ג'ון אלפורד קבוצת חוקרים שטענה כי ניתן לייחס לגנטיקה לא פחות מ־43% מהשונות באידאולוגיה הפוליטית בארצות הברית. אמנם החוקרים מודים כי אין בנמצא גן שאחראי ישירות לגיבוש עמדות פוליטיות, אך מעריכים כי לגנטיקה השפעה עקיפה עליהן – היא משפיעה על התהליכים הקוגניטיביים והרגשיים שמעורבים בגיבוש עמדות אלה. תוצאות המחקר התקבלו בהסתייגות בקרב פסיכולוגים וסטטיסטיקאים כאחד, והם מטילים בספק את אמינותם של מחקרי התאומים – הכלי השכיח במחקרי גנטיקה. לדעתם של המבקרים, התייחסות הסביבה לתאומים זהים שונה בתכלית מההתייחסות לתאומי אחווה (שאינם זהים), המשמשים במחקרים אלה קבוצת הביקורת.

הפסיכולוג החברתי ג'ון ג'וסט הציע ב־2003 מודל שונה להבנת ההבדל בין שמרנים לליברלים. לאחר שערך מחקר השוואתי שהקיף 88 מחקרים שפורסמו בתחום, קבע ג'וסט כי שמרנים מתאפיינים ברמת חרדה גבוהה מפני המוות, בצורך בוודאות ובהיעדר יכולת לשאת עמימות: "שמרנות", כך אמר, "היא מערכת אמונות אידאולוגיות שמורכבת משני יסודות מרכזיים: התנגדות לשינוי והתנגדות לשוויון כדי לצמצם אי־ודאות ואיום". הטיעון הרחב יותר בהקשר הפסיכולוגי היה שיציבות והייררכיה מספקות לשמרנים חיזוק מרגיע ומבנה עמיד בפני זעזועים, ואילו שינוי עשוי לבשר על אי־סדר ועל הבלתי צפוי המאיים.

המחקר של ג'וסט ועמיתיו ספג קיתונות של ביקורת כשפורסם, אך ג'וסט התעקש. בעבודת המשך שפרסם עם עמיתים כארבע שנים לאחר מכן, הוא חזר וטען כי הצורך הפסיכולוגי לצמצם אי־ודאות ואיום מונח בבסיס הנטיות הפוליטיות שלנו. בשאיפתם להימנע ככל האפשר מאי־ודאות בעולם שהם תופשים כמאיים, השמרנים זקוקים לסדר ואינם פתוחים לניסיונות חדשים. הרצון לצמצם את אי הוודאות הוא גם הסיבה לכך ששמרנים נוטים להחליט מהר יותר, ללא קשר ליכולתם הקוגניטיבית.

בשלב הבא ניסו החוקרים לעמוד על הקשר בין עמדותיהם האידאולוגיות של שמרנים וליברלים לבין מאפייני האישיות שלהם. לצורך כך הם בחרו בהגדרה מקובלת של האישיות המורכבת מחמישה ממדים עיקריים, המוכרים גם בשם "חמש התכונות הגדולות" (The Big Five). על פי מודל זה, ניתן לתאר את אישיותו של אדם על פי דירוגו היחסי בכל אחת מחמש התכונות הבאות: מוחצנות, נועם הליכות, פתיחות מחשבתית, מוכוונות (נכונות לעבודה קשה, אחריות ויכולת מיקוד) ומידת הנוירוטיות. התברר כי שתי התכונות הרלוונטיות ביותר לאוריינטציה פוליטית מתוך רשימה זאת הן פתיחות לניסיונות חדשים ומוכוונות.

בשם המדע, רחרחו החוקרים גם בחדרי המגורים ובמשרדיהם של הנבדקים וחיפשו רמזים להעדפותיהם האידאולוגיות על פי האופן שבו עיצבו את החלל הפרטי שלהם. המחקר מצא כי חדריהם של השמרנים היו מאורגנים ונקיים יותר ומוארים היטב. משרדיהם קושטו בפשטות והיו, בדרך כלל, נוחים פחות בהשוואה למשרדיהם של הליברלים. שמרנים, בקיצור, הם מוכוונים יותר. לעומת זאת, חדרי השינה של הליברלים הכילו ספרים רבים, מפות, מסמכי נסיעות ופריטי מוזיקה רבים, בהם מוזיקת עולם. משרדיהם היו צבעוניים יותר ואוספי הספרים שבמשרדם עשירים יותר. ליברלים, אישרו החוקרים, פתוחים יותר לניסיונות. לקורא התמים של עבודת החוקרים נדמה לרגע שאם שמרנים מפחדים מעולם שבו שולט כאוס, הליברלים חוששים מעולם ריק מרגשות וחוויות.

הבחנה חשובה במיוחד בדרך לגיבוש תפישה מחקרית כוללת יותר של הנושא זכתה לפרסום ב־2008 בכתב העת Science. באמצעות ציוד למעקב אחר תנועת העיניים והמוליכוּת החשמלית של העור, הצליחו החוקרים לגלות כי מי שהגדירו את עצמם שמרנים בשאלון מוקדם, מגיבים באינטנסיביות יתר לגירויים שליליים. תמונות של עכביש על פנים מפוחדות, אדם המום שפניו מדממות ותמונותיהם של אנשים האוכלים תולעים ששולבו בין תמונות ניטרליות הקפיצו יותר את מחט המכשירים הרגישים שאליהם חוברו הנבדקים השמרנים. גם רפלקס רתיעה בעקבות שמיעת רעש חזק היה מובחן יותר אצלם.

שמרנים, הסיקו החוקרים, ממהרים להבחין בשלילי, מאריכים להתבונן בו ודעתם מוסחת ביתר קלות בגללו. שורשיה של התופעה אבולוציוניים ומעוגנים בתקופה הקדומה שבה תגובה מהירה לאיום היתה ההבדל בין שמרן חי לליברל מת. כאן גם טמון ההסבר לעובדה שמי שמוכוונים ביולוגית להדיפת איומים מעדיפים עמדות מדיניות התומכות בחיזוק צבאי, הגבלת הגירה (הנתפשת כנושאת מחלות), מלחמה בהתבוללות ואכיפה נוקשה של החוק. עם זאת, חשוב להבין שמבחינה מדעית אין, כמובן, יתרון לאף אחת מהגישות. יתרה מזאת, אם איינשטיין צדק כשאמר כי איננו יכולים לפתור את בעיותינו באמצעות אותה צורת מחשבה שיצרה אותן, הרי שהחיפוש אחר חדשנות נעשה חשוב לא פחות להישרדותנו מאשר הרגישות לאיומים – נחלת עברנו האבולוציוני.

הפגנת שמאל בזמן מבצע צוק איתן, 2014צילום: תומר אפלבאום

מאמר שפורסם ב־2014 ממשיך מהנקודה הזאת ומבקש להציע תשובה חותכת לשאלה מה הגורם המרכזי המבדיל בין שמרנים לליברלים. עורכי המאמר (שאחדים מהם השתתפו במחקרים הקודמים שהוזכרו כאן) טוענים כי אף שקיימים מאפיינים רבים המבחינים בין תגובותיהם הפיזיות והפסיכולוגיות של חברי שני המחנות, הרי ש"הגורם המארגן" – אותו מאפיין מרכזי שהגורמים האחרים מסתדרים סביבו – הוא אכן תגובתם הפיזיולוגית והפסיכולוגית השונה למאפייני סביבה שליליים. שמרנים מושפעים מהם הרבה יותר והם נוטים להגיב יותר לגירוי שלילי ולהשקיע בכך משאבים פסיכולוגיים רבים יותר. על הליברלים, לעומתם, השלילי מאיים פחות, תבנית התנהגותית העולה בקנה אחד עם נטייתם לנסות ולבחון גישות חדשות לחיים ולניהולם גם במחיר רגישות חברתית לאיומים ואי־סדר.

החוקרים מסכמים את עבודתם: "סביר להניח כי מי שמגיבים יותר מבחינה פיזית או פסיכולוגית לגירוי שלילי נוטים לתמוך במדיניות ציבורית הממזערת את האיומים המוחשיים, כיוון שהיא מעניקה חשיבות לפתרונות מסורתיים מהעבר ומגבילה את שיקול הדעת האנושי (תומכת ברעיונות כמו שוק חופשי, שאינם כרוכים בגילויי נדיבות, שיקול דעת או אלטרואיזם). לשם כך היא גם מקדמת קבוצות פנים ("אנחנו") על פני קבוצות חוץ ("הם") ומאמצת מדיניות תקיפה ומאחדת שקובעות דמויות סמכותיות". אחת הסיבות שהופכות את הטיית השליליות לגורם מבחין נוח מבחינה מחקרית היא השונות הרבה המתגלה בקרב אנשים ביחס אליה.

לכתב העת שבו פורסם המאמר, Behavioral and Brain Sciences, נוהג מרענן שעל פיו מפרסמים עורכיו לצד מאמר מעניין במיוחד או מעורר מחלוקת את דעותיהם של חוקרים אחרים על מסקנותיו. 22 מתוך 26 המאמרים שפורסמו בתגובה למאמר הנ"ל תומכים במסקנותיו. ארבעת האחרים, המקבלים גם הם את טענתו המרכזית, מבקשים לשפר את הגדרת המונח "הטיית השליליות" ואת ההבדלים שבין שמרנים לליברלים בהקשר המסוים שבו מתייחס אליהם המאמר. מי שמכיר מעט את התחרות בעולם המחקר המדעי מבין כי זוהי תמיכה גורפת. המכנה המשותף לכותבי המאמר ולמעירים עליו הוא ההבנה כי אפשר להבחין בין שמרנים לליברלים על יסוד הבדל אישיותי ביניהם המתבטא לא רק במאפיינים פסיכולוגיים אלא גם במאפיינים פיזיים ולעתים אף גנטיים. בין המגיבים השונים בלט ג'ון ג'וסט, שהמתין יותר מעשר שנים לאישור ממצאיו המוקדמים.

ג'ון היבינג ועמיתיו, שכתבו את המאמר, סיכמו את הבחנותיהם בספר Predisposed: Liberals, Conservatives, and the Biology of Political Differences ("מוטים מראש: ליברלים, שמרנים והביולוגיה של הנטייה הפוליטית"), שראה אור בשנת 2013. בראיון שהעניק לרגל הופעת הספר אמר היבינג: "שמרנים נהנים לומר כי 'ליברלים אינם תופשים זאת', ואילו האחרונים משוכנעים כי השמרנים רק מגבירים את תחושת האיום. שניהם צודקים", הוא קובע על פי העדויות המחקריות המבססות זאת. "אם רק נוכל לגרום לאנשים לראות נטיות פוליטיות באור זהה לזה שבו הם רואים נטיות מיניות או את הנטייה לכתוב ביד מסוימת", הוא אומר, "יהיה קל יותר לקבל את דעתו של הזולת".

נשרים לא עפים בלהקות

עבודתם של היבינג ושותפיו היא בבחינת ההשתקפות הפסיכולוגית של שיווי המשקל הביולוגי שמצא מיינרד סמית במודל הנצים והיונים שפיתח. החברה זקוקה לשניהם. שמרנים שומרים עלינו כחברה לבל ננוצל או נותקף, ואילו ליברלים מצעידים אותנו קדימה באמצעות החדשנות שהם מעודדים ונכונותם להתנסות. חבָרות יוצאות נשכרות מהשילוב בין אלה שפתוחים להשפעתן של קבוצות חיצוניות ובין אלה שמנסים לחסום כל קשר איתן בעולם שבו אפילו קהילת עכבישים מפיקה תועלת מדו־קיום בין עכבישים חברותיים יותר ובין אחיהם החברותיים פחות.

מי שהפנים זאת בוודאי יוכל גם להבין כי אדם שאינו מסכים אתנו אינו בהכרח רדוד, בור או תוצר של הכוונה מוטעית. הוא פשוט חווה את העולם בדרך שונה מזו שלנו, מעבד את התנסותו ומגיב בהתאם. לכולנו העדפה ערכית של הדרך שבה יש לבנות חברה – חלקנו מעדיפים מבנה הייררכי, אחרים מעדיפים שוויון; יש בינינו התומכים בענישה חמורה של מפרי חוק, ויש סלחניים יותר; מקצתנו רואה בקבוצות חיצוניות מקור לסקרנות ועניין, ואילו אחרים רואים בהן איום.

כנס תמיכה בדונלד טראמפצילום: Jett Loe/אי־פי

עם זאת, הרעיון ששמרנים וליברלים יגיעו להסכמה באמצעות דיאלוג אינו מציאותי. מעשי ומפוכח יותר להכיר בהבדלים בינינו ובמקורותיהם ובעובדה שאנו שמים לב לדברים שונים. אז אולי נהיה מוכנים להתפשר, מתוך הבנה שזו הדרך הטובה ביותר לממש את האינטרסים שלנו. בנוסף, חשוב להבין כי עמדותינו האידאולוגיות מייצגות נקודות ברצף יותר מאשר השקפת עולם חדה וברורה המתאימה לכל הנושאים שעל סדר היום הלאומי והאישי. ואמנם, כמה מחקרים מתמקדים דווקא במשותף לחברי שני המחנות. אחד מהם התחקה אחר ציפיותיהם של שמרנים וליברלים משירותי אתר שידוכים שאליו נרשמו. מתברר כי כולם מחפשים אותו דבר: בן זוג שדומה להם.

במחקר אחר, שנערך באוניברסיטה של ויניפג, נמצאו תחומי דמיון נוספים ומפתיעים. אם חשבתם כי שמרנים מקדשים את הצייתנות בשעה שליברלים נוטים למחאה ומקדשים פחות את הסמכות, טעות בידכם. על פי המחקר, שני הצדדים מעריכים ציות לסמכות במידה שווה, אבל נבדלים בהגדרה של הסמכות שראוי לציית לה. תכונה נוספת שבה שמרנים וליברלים דומים זה לזה היא הנטייה להגזים בעוצמת עמדותיה הערכיות של הקבוצה היריבה. אמנם קיימים הבדלים אמיתיים בדרך שבה ליברלים ושמרנים תופשים נושאים ערכיים שונים, אך שני הצדדים מגזימים בהערכה של ממדי ההבדלים הללו ובכך מבססים סטריאוטיפים מנוגדים של כל אחד מהצדדים. העובדה שליברלים ושמרנים קרובים איש לרעהו יותר ממה שעולה בדעתם היא עוד אבן בדרך לגישור אפשרי על חוסר האמון והעוינות שביניהם.

אלא שמשהו חשוב השתבש בדרך לתרגום ההבחנות של המחקר הפסיכולוגי המעודכן לכלל מהלכי פיוס בין שמרנים לליברלים במישור החברתי והלאומי. מתברר כי כמעט בכל מדינה דמוקרטית, השפעתם של הנצים על מקבלי ההחלטות המדיניות גדולה יותר מזו של היונים. הסיבה נעוצה בהשפעתן של הטיות קוגניטיביות שונות על מקבלי ההחלטות ועל יועציהם, הבאה לידי ביטוי מטריד במצבי מלחמה דווקא. אלה גם אלה נוטים להגזים בכוונותיהם העוינות של יריבים, לטעות בהערכה של תפישת היריב בנוגע אליהם עצמם, לגלות אופטימיות בלתי מבוססת כאשר פעולות האיבה בראשיתן ולסרב בעקשנות לכל ויתור במשא ומתן לאחר שוך הקרבות. הטיות אלה מעודדות את התלקחותן של מלחמות ומונעות סיום מהיר שלהן.

הפסיכולוג הישראלי־אמריקאי דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2002 והקולומבוס של חקר ההטיות הקוגניטיביות במחקר ההתנהגותי, פירט במאמר שהתפרסם ב־Foreign Policy בשנת 2007 רשימה ארוכה של הטיות שבהשפעתן מקבלי החלטות מעניקים משקל יתר לדעתם של יועצים נציים (הוא חזר על הדברים בהרצאה שנשא בניו יורק לפני כשנה). נצים, טוען כהנמן, בטוחים בעצמם, אינם נותנים אמון ב"צד האחר" והסיפור שהם מספרים הוא קוהרנטי ופשוט יותר מכל סיפור שתמצאו בעולם האמיתי. זהו סיפורם של הקיפודים בעולם שבו "שועלים יודעים דברים רבים, בעוד הקיפוד יודע דבר אחד גדול", כמאמרו המפורסם של ישעיהו ברלין משנת 1953.

הטיה מרכזית שמעניקה רוח גבית לנציות משתקפת בנטייתנו לשפוט את מעשיהם של האחרים כייצוג של טבעם (הם קבוצה דתית שלא בוחלת באמצעים כדי להשיג את מטרותיה), בעוד מעשינו שלנו הם תמיד מענה לנסיבות (העמידו אותנו עם הגב אל הקיר, אז נאלצנו להגיב). הבעיה, כמובן, היא שגם הצד השני חושב כך. מי בכלל זוכר כיום כי כל המעורבים במלחמת העולם הראשונה נטו להתייחס אל עצמם כעוינים פחות מאשר יריביהם?

הטיה מוכרת אחרת, שכבר גבתה מהאנושות קרבנות רבים, מגולמת באופטימיות האנושית. מקורה של היוזמה לפתוח במלחמה הוא בהטיה זו המתגלה אצל יועצים, מנהיגים ואנשי צבא. כל הצדדים במלחמת העולם הראשונה האמינו כי יחזרו הביתה עד חג המולד. הם רק לא ציינו באיזו שנה. מפקד הצבא הצרפתי, גנרל נואל דה קסטלנאו, הצהיר לפני המלחמה ההרסנית ביותר בתולדות האנושות: "תנו לי 700 אלף חיילים ואכבוש את אירופה".

נוסף על האופטימיות אנו לוקים, כפי שכבר ראינו, בעודף ביטחון ובתחושת שליטה מוגזמת בסיטואציות שונות. כאזרחים הבטוחים כי אנו נהגים טובים מהממוצע, כעורכי דין המשוכנעים כי התיק שלהם "חזק" יותר מהתיק של יריביהם, נוכל להבין בקלות כיצד יועצים ומנהיגים מאמינים כי יחסי הכוחות נוטים לטובתם וכי יצליחו לשלוט במהלכי המלחמה לאחר שיפתחו בה.

הילרי קלינטון עם תומכיהצילום: AARON P. BERNSTEIN/רויטר

עוד בטרם מסתיים הקרב ושני הצדדים מתחילים לאמוד את נזקיהם, מתאפשר לנצים לבטא הטיה אנושית נוספת: אם מוצגת לנו האפשרות לקבל רווח בטוח או לחילופין סיכוי מסוים לרווח גדול יותר הכרוך בסיכון לאבד את כולו, נעדיף את הרווח הבטוח. אך כשהדבר נוגע להפסדים אנו נוהגים אחרת: כאן אנו מוכנים להמר כי נצליח לצמצם את הפסדינו גם במחיר הסיכון כי נגדיל אותם מאוד. מאחר שמקבלי ההחלטות בשני הצדדים חשופים להטיה זו, המכונה "שנאת ההפסד" Loss Aversion)), מלחמות מתמשכות שלא לצורך בשל הקושי של היריבים לוותר על ההימור בשדה הקרב מתוך תקווה כי הוא יצמצם את הפסדיהם.

ההטיה האחרונה שמזכיר כהנמן עוסקת בקושי לשים קץ לסכסוכים באמצעות משא ומתן עקב היחס השונה שלנו להפסדים ולרווחים. על פי תורת הערך (Prospect Theory), שהוא עצמו ניסח, אנו זקוקים לרווח כפול מהפסד נתון כדי לפצות על הכאב הרגשי הכרוך בהפסד זה. כיון שאנו רואים בדבר שוויתרנו עליו במשא ומתן הפסד ובדבר שקיבלנו רווח, אנו זקוקים לקבל פי שניים לפחות ממה שאנו מוותרים עליו כדי שנרגיש נוח. הבעיה היחידה היא שגם הצד השני מרגיש כך.

כהנמן מבין שאין בכל אלה כדי לקבוע שהנצים טועים תמיד. הוא רק חושב שהם משכנעים יותר מן הראוי. נראה שבוויכוח המתמשך בין נצים ויונים כולנו זקוקים דווקא לנשרים – מנהיגים שמסוגלים לראות מבעד להטיות את האיומים הממשיים, אך בה בעת להבחין גם בהזדמנויות, אפילו כשהן כרוכות באי ודאות. הבעיה היא שהנשרים נדירים, והם אינם עפים בלהקות.

יעקב בורק הוא איש עסקים, סופר ופעיל חברתי, מייסד חברת ההשקעות "אוורגרין", אחד 
ממייסדי המיזם "עיגול לטובה", והיזם 
והמו"ל של כתב העת הדיגיטלי "אלכסון"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker