תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה יש לישראלים נגד עשירים - ומה הם באמת חושבים על תשובה וגיל שויד?

לכתבה
ארסוף דודו בכר

50% מהשיח על עשירים ברשתות החברתיות מכיל תוכן שנאה; האם בחברה הישראלית השתרשה שנאת עשירים? ואם כן, מהיכן היא נובעת? האם הישראלים יודעים להבחין בין עשירים "טובים" לעשירים "רעים"? ומה באמת אנחנו חושבים על מיליארדרים כמו עידן עופר, יצחק תשובה, שרי אריסון, אליעזר פישמן, רמי לוי, סטף ורטהיימר, משפחת שטראוס וגיל שויד?

87תגובות

"יש שנאת עשירים בישראל". 

כך קובעת התוצאה הראשונה במנוע החיפוש של גוגל, כשמקישים בעברית את צמד המילים הטומן בחובו כל כך הרבה יצרים.

"אין שנאת עשירים בישראל", חורצת התוצאה השנייה.

שתי התוצאות הסותרות האלה מפנות למאמר שפרסם אורי משגב באוגוסט 2013 ב"הארץ", ולתגובה שפרסם אורי כץ. באותם ימים ממש דילג סמל העושר והעוצמה הישראלי נוחי דנקנר בין משרדי אי.די.בי במגדלי עזריאלי לאולם בית משפט השלום בתל אביב, בשל מעורבותו בהרצת מניות של חברת האחזקות שבה עמד לאבד את השליטה, לאחר שדרדר אותה בתוך שנים מעטות מעמדת הכוח החזקה במשק הישראלי לחובות של כ־6 מיליארד שקל.

"מה קורה כשפירמידת הקלפים נופלת? מבקשים 'תספורת', או 'הסדר חוב', כלומר לשמוט, למחוק ולהעלים מיליארדים מכספי הפנסיה והביטוח", כתב משגב, המחזיק בעמדות שמאל כלכלי. "המזמזמים ממהרים לספר לציבור הנדהם והמתקומם שככה בנויה כלכלה מודרנית, ושבישראל יש שנאת עשירים וקנאת עשירים, ואם זה יימשך יברחו מפה כל המשקיעים. אין צורך לשנוא, אבל מותר להעיר שהמשחק מעוות מיסודו. מעט מדי אנשים מתחלקים בהרבה יותר מדי משאבים".

כעבור יממה השיב לו כץ, דוקטורנט לכלכלה בעל השקפה כלכלית ימנית, ובעל הבלוג "דעת מיעוט": "שנאת עשירים בהחלט קיימת כיום במדינת ישראל, היא התגברה ביתר שאת מאז המחאה החברתית המהוללת, היא פוגעת בכלכלת ישראל, והכחשתה איננה תורמת לדיון הציבורי. משמעותה של שנאת העשירים היא לקנא בעשירים בגלל עושרם (...) לצאת מנקודת הנחה שאם אדם מסוים הוא עשיר, הוא בהכרח גנב משהו".

נראה כי הניגוד הגמור בין שתי העמדות הללו מבטא בבירור את המחלוקת סביב הסוגיה הנפיצה שעוטפת בשנים האחרונות כמעט כל דיון כלכלי בישראל – פערי ההכנסות, מתווה הגז, יוקר המחיה, שוק הדיור, מסים, ריכוזיות, שכר הבכירים, קרטל הבנקים ועוד.

כשלוש שנים לאחר פרסום המאמר והתגובה לו, ואחרי שתי ממשלות ומתווה גז אחד, שהוליד את גל המחאה הגדול ביותר מאז מחאת האוהלים של 2011, נדמה שהפער בין שני הכותבים דווקא הצטמצם. "יש בהחלט שנאה וטינה כלפי עשירים ספקולנטים שעושרם מגיע מביזת הציבור, ואלו יגברו ויילכו ככל שהמעמדות הבינוניים והמוחלשים ימשיכו להישחק תחת גלגלי המכונה", אומר כיום משגב. "באופן אישי, אני מתנגד לאלימות פיזית מכל סוג שהוא ומתקשה לשער שאלימות כזו כלפי היורשים והבוזזים תיהפך לתופעה רווחת. אבל האיבה והטינה יצמחו ויילכו ככל שתגבר המודעות לגזל ולביזה".

אוליבייה פיטוסי

"הפוליטיקאים והביורוקרטים צריכים לחשוש, שכן שנאת הציבור תוביל במוקדם או במאוחר להחלפתם בדמויות פופוליסטיות בנוסח דונלד טראמפ בארצות הברית. פופוליזם, ולא אלימות, תהיה התשובה האפקטיבית של הציבור הישראלי"

כץ סבור גם הוא ששנאת העשירים החריפה בשנים האחרונות, אך תולה את האשם בגורמים אחרים. "קשה למדוד דבר כזה, אבל אני חושב שהשנאה לעשירים גוברת", הוא אומר. "רואים את זה למשל בחקיקה כמו הגבלת שכר הבכירים בענף הפיננסי, חוק שאין לו שום השפעה על מידת אי־השוויון בישראל, ועוסק בשכר של מספר זניח של אנשים שאפילו אינם עשירים מופלגים, אלא שכירים שעובדים עבור בעלי מניות עשירים בהרבה. הדיון הציבורי בישראל אינו מבחין בין עשירים שמייצרים שירותים ומוצרים טובים ומתעשרים בזכותם, לבין 'שוחרי רנטות' שהתעשרו תודות לכשלי שוק או קשרים עם הממשל. רמי לוי, למשל, הוא דוגמה קלאסית לעשיר מהסוג הראשון, ובכל זאת הוא סופג ביקורת אף שתרם רבות להפחתת מחירים".

 

לא מפרגנים

האם אכן השתרשה בישראל שנאת עשירים? ובהנחה שהתשובה חיובית, מי בדיוק שונא את העשירים, איזה סוג של עשירים הישראלים שונאים, ומדוע שונאים אותם? האם הסיבה לתחושות הטינה היא עושרם גרידא? או אולי זו הדרך שבה העשירים מנצלים את הונם כדי לצבור עוד כוח ועוד כסף? האם ייתכן שאלה רק תחושות הקנאה והתסכול של האדם העובד – ועובד קשה – שמעבירות אותו על דעתו?

התפלגות השיח כלפי עשירים באינטרנט
מקור: מחלקת המחקר Buzzilla

ומה בעצם אנחנו חושבים על מיליארדרים כמו אלה שמופיעים מדי שנה בדירוג מגזין TheMarker? האם אנחנו רואים בהם דבוקה אחת של בעלי הון, או שהציבור יודע להבחין בין סוגים שונים של עשירים, בין מייצרי ערך ומשמידי ערך ובין עשירים 'טובים' ועשירים 'רעים'? ואם קיימת בישראל שנאת עשירים, מתי בכלל היא החלה?

"יותר ויותר קולות בציבור הישראלי ובתקשורת מכוונים אצבע מאשימה כלפי העשירים ותולים בהם את האשם לפערים החברתיים העצומים". השנה: 2003. הדובר: משה פרל. המקום: ספרו "בעיניים פקוחות: מנגנון ההרס העצמי של כלכלת ישראל". פרל היה אז פרשן כלכלי ותיק ומוערך ב"מעריב", שלא עשה הנחות לבכירי המשק. "בישראל של תחילת המילניום קשה לחיות ממשכורת מינימום או מקצבאות, אבל קשה פי כמה לעשות את זה לצד אלה שיש להם משכורת של מאות אלפי שקלים בחודש", כתב אז פרל. "בישראל של שנות האלפיים הראשונות מתחילים לדבר בקול רם על שנאת עשירים. הזעזוע שפוקד את החברה והכלכלה הישראלית מבהיל את העשירונים העליונים והם מחליטים שנמאס להם. רבים מהם מתחילים פשוט לרדת מהארץ (...) זה מה שעושה אצולת הממון המבוהלת שלנו בעיצומו של המשבר. מיליארדי שקלים נודדים אל מעבר לים".

באותה שנה הודיעה שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים ובתו של המיליארדר המנוח תד אריסון, על כוונתה לעזוב את ישראל בשל שנאת העשירים, וטענה כי אינה מעוניינת לגור עוד במדינה או לתרום לה. אריסון מאסה בחוסר הפרגון של החברה הישראלית, טענו אז מקורביה, ונפגעה קשות מההדים התקשורתיים סביב התלונות של נשים שונות נגד בעלה אז, עופר גלזר, כי הטריד אותן מינית. בשליחותה של אריסון תקף איש יחסי הציבור שלה, רני רהב, את שלי יחימוביץ', אז עיתונאית, ויועצה המשפטי פיני רובין העניק תעודת עניות למדינת ישראל, מאחר ש"לא השכילה לשמור את שרי בישראל".

באזילה

"אם פעם פרגנו לאנשי עסקים מצליחים, מאז המחאה החברתית אנו עדים לשינוי בתפישה, ולראייה חדשה של הטייקון כעושק וכדמות הראויה לגינוי"

בקהילה העסקית זכתה אריסון לתמיכה בעקבות צעדיה אלה. התעשיין איתן ורטהיימר, בנו של המיליארדר סטף ורטהיימר וממשיך דרכו בחברת ישקר שנמכרה לוורן באפט ב־4 מיליארד דולר, הסתייג אמנם מהאיום של אריסון לעבור לחו"ל, אבל הגן על עמדתה בנושא שנאת העשירים. "אין ספק שמשתרשת כאן תופעה של שנאת עשירים", אמר ורטהיימר לאתר ynet ב־2003. "אני יודע שאני לא רוצה לגור בשום מקום אחר, ואני רק מקווה שמספר העשירים יגדל ויילך, ואז פחות אנשים יהיו צרי עין". ורטהיימר סירב למסור התייחסות מעודכנת לדברים שאמר אז.

ביולי 2004, כעבור פחות משנה, חזרה אריסון ארצה, וכעבור שנתיים נוספות התייצב לצדה במפתיע פרל, שהחליף צד ונהפך לאחד ממגניה הגדולים. ב־2006 הוא מונה למנכ"ל איגוד הבנקים, תפקיד שבו הוא מחזיק עד היום. שכרו השנתי ב־2009, לדוגמה, עמד על 1.6 מיליון שקל – כ־133 אלף שקל ברוטו בחודש, סכום שמציב אותו בצמרת השכירים המתוגמלים במשק. איגוד הבנקים, המאגד את כל הבנקים בישראל, משמש כלובי שלהם ומייצג אותם מול הממשלה, הכנסת ובנק ישראל בסוגיות של רגולציה וחקיקה.

מאז אמצע העשור שעבר, אז אבחן פרל העיתונאי כי בישראל "קשה לחיות משכר מינימום לצד אלה שיש להם משכורת של מאות אלפי שקלים בחודש", זינק שכר הבכירים בעשרות אחוזים – לצד המשך הגידול בפערי ההכנסות. ב־20 השנים האחרונות נסק שכר הבכירים בישראל ב־963% – משכר ממוצע של 460 אלף שקל בשנה למנכ"ל ב־1995, לממוצע של 6.7 מיליון שקל בשנה ב־2015. השכר הממוצע במשק עלה באותן שנים ב־146% בלבד. שיאני השכר במשק שלשלו לכיסם בשנים האחרונות עשרות מיליוני שקלים בשנה. ואולם למרות הזינוק בשכר הבכירים והקיפאון בשכר של השאר, הלשון המשוחררת שבה תיאר פרל בעבר את השיח השלילי כלפי עשירי הארץ רוסנה. פרל אינו מעוניין לדבר כיום על שנאת עשירים וסירב להתראיין לכתבה. הוא אינו היחיד. לא מעט אנשים, משני צדי המתרס, סירבו לדבר לציטוט או בכלל, או לנקוב בשמותיהם של עשירים ידועים שאינם אהודים, בלשון המעטה, על הציבור.

 

הדיסקט התחלף

פרל נאלץ להגן כיום על מנהלי הבנקים לא רק מפני הצעת החוק להגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי שהתקבלה במארס, לפיה ירוסן שכר המנכ"לים לעד 2.5 מיליון שקל בשנה, ולא רק מהאפשרות של הגברת התחרות בענף, הנחשב לאחד הריכוזיים בעולם המערבי, אלא גם מפני ביטויי שנאה במדיה החברתית ומחוצה לה. לפעילות הקיצונית ביותר אחראית קבוצת האקטיביסטים "באים לבנקאים" שמוביל עו"ד ברק כהן נגד מנהלי הבנקים.

אדוארד וולף

"הסיבה המרכזית לטינה של מעמד הביניים כלפי העשירים היא שהעשירים השתלטו על המערכת הפוליטית. בזמן שהעשירים מפעילים את העוצמה שלהם בוושינגטון באמצעות לובינג ותרומות גדולות למפלגות, מעמד הביניים מרגיש שקולו לא נשמע"

קבוצה זו, שהוקמה בפייסבוק בסוף 2014 בעקבות חוב של 182 אלף שקל שצבר כהן לבנק לאומי, נוקטת שיטות פעולה פרובוקטיביות ורדיקליות. "המערכת הבנקאית אינה מופשטת. יש לה פנים, שמות, כתובות, ילדים, הורים, משפחה, סביבה. אנחנו נגיע אליהם", נכתב באתר האינטרנט של הקבוצה. הכתובת המרכזית של כהן וחבריו הם המנכ"לים של שני הבנקים הגדולים בישראל – הדואופול לאומי ופועלים – המחזיקים יחד כ־60% ממערכות הבנקאות המקומית.

כהן, שותפו ערן ורד ופעילים נוספים בקבוצה נקטו בשנתיים האחרונות צעדי מחאה שטרם נראו בישראל. בין היתר, הם הפיצו מנשרים בעלי תוכן אלים נגד מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח בבית הספר של בתה, ותקפו מילולית את מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן בבית המשפט כשהגיע לדיון בצו הרחקה נגדם. הם הטרידו קרובי משפחה של מנהלי הבנקים והגיעו לבתיהם של רוסק עמינח, קינן ודמויות בולטות נוספות, בהן שרי אריסון, מנכ"לית בנק דיסקונט לילך אשר טופילסקי, ואיש יחסי הציבור זמיר דחב"ש הממונה על היח"צ של בנק הפועלים ואיגוד הבנקים. הם מצמידים את התואר "גנב" לשמותיהם של רוסק עמינח וקינן בכל פעם ששמם מופיע, מכנים את יצחק תשובה "חזיר" ונוקטים לשון משתלחת ואלימה נגד כל מי שמגן, לדעתם, על האינטרסים של הבנקים הגדולים. "באנו מהאוויר לבניין שבו עובדת רקפת רוסק עמינח הגנבת בזמן שהיא היתה בחופשה בחו"ל מהגניבות, כדי שלא נפריע לה בזמן שהיא גונבת", כתבו על רוסק עמינח ביולי שעבר, כשפרסמו צילום אווירי של משרדיה.

את פעילותם מינפו כהן וחבריו עד תום בפייסבוק וביוטיוב. הם העלו סרטונים פרובוקטיביים של פעילותם, הפיצו אותם וזכו למאות אלפי צפיות ושיתופים, שזיכו אותם בחשיפה רחבה גם בכלי התקשורת הממוסדים, לרבות TheMarker. פרל נהפך גם הוא ליעד עבור הקבוצה. "הערב חל יום הולדתו של משה פרל הגנב, מנכ"ל איגוד הבנקים הפוגעים", נכתב בתיאור של סרטון שהעלתה הקבוצה ליוטיוב במאי 2015. "הלכנו לביתו (כאן הופיעה כתובת המגורים של פרל) כדי להביע את דעתנו על מעשיו כלפי יושבי הארץ".

המחאה האלימה של "באים לבנקאים" גלשה עד מהרה למישור המשפטי. ביוני 2015 הוציאו ציון קינן וזמיר דחב"ש צו הרחקה נגד כהן, שכלל איסור תקדימי על פעילות מחאה נגדם גם ברשתות החברתיות. כעבור חודש הוצא צו הרחקה נגד פעיל נוסף, יגאל רמב"ם, מחתונת בנו של קינן ונכדתו של תשובה. צו הרחקה למשך חצי שנה הוצא נגד פעילי הקבוצה גם כלפי רוסק עמינח, כשהשופטת טל לוי מותחת ביקורת נוקבת על השיטות שבהן נקטו. "המעשים עולים באופן מובהק כהטרדה מאיימת", הדגישה בהחלטה.

"תופעת 'באים לבנקאים' התפתחה על קרקע המחאה החברתית, תוך שהיא ניזונה מתופעת השיימינג שממשיכה לצבור תאוצה ומעלה את רף האלימות המילולית", אומרת מירב בורנשטיין, סמנכ"ל אסטרטגיה ומחקר בחברת Buzzilla, המתמחה בניטור ומחקר שיח חברתי, בדגש על מדיה חברתית. "שיימינג האקסטרים שנקט כהן בפייסבוק זכה להתעניינות רבה, כולל תקשורתית, אך לא ברור עד כמה הוא זכה לתמיכה בקרב הציבור הרחב. ברגע שעמוד הפייסבוק נסגר, היוזמה נעלמה ולא הצליחה לצאת מגבולות העולם הווירטואלי לעולם האמיתי – וזו המשימה החשובה של כל מחאה", מציינת בורנשטיין. "המחאה החברתית הוכיחה את כוחו של אדם בודד להביע את משנתו ולקבל תשומת לב כלל ארצית, במידה שנגע בעצב הנכון. יתרה מכך, נוצר 'טייפ קאסט' ליוזמי מחאות חברתיות הבאים ממצוקה אישית ומובילים אחריהם את ההמון שנפגע מאותן עוולות".

האם הבחנתם בהתגברות שנאת עשירים ברשת מאז המחאה? ומהם הביטויים שלה?

"מאז המחאה אכן יש התגברות של שיח שלילי כלפי עשירים. אם פעם לאנשי עסקים מצליחים פרגנו על העשייה וההצלחה, כעת אנו עדים לשינוי בתפישה, הרואה בטייקון עושק, ודמות הראויה לגינוי. ההתייחסות כיום היא בשאלה מהיכן הגיע הכסף – האם זה על חשבון המדינה, מעמד הביניים או עובדי החברה. גם תרומות נבחנות כעת תחת זכוכית מגדלת ובציניות רבה מבעבר. לא רק לגבי מקור הכסף, אלא גם שיקולי התרומה – פטור ממסים או האדרת שמו של הטייקון".

עופר וקנין

עד כמה המדיה החברתית משפיעה על השיח הזה?

"המדיה החברתית היא המקום שבו אנשים יכולים לבטא תחושות ועמדות שליליות כלפי אנשים גם אם אין להם אפשרות לפגישה אישית איתם. זה המקום לפרוק את התסכול האישי ותחושות הזעם. כותרת באתר חדשות או אפילו פוסט בודד של אדם המציין שמו של איש עסקים ידוע ומצליח מעוררת לרוב תגובות מתלהמות באופן מיידי. מעגל החברים מגיב וכך מתפשט השיח למעגלים רחבים יותר, תוך מתן לגיטימציה לשיח אלים ומתלהם. במקרים רבים אתרי החדשות מרבים לדווח על השיח השלילי ובכך מעצימים את התופעה".

האם את צופה שהתופעה תגבר בשנים הבאות ברשת?

"אין ספק שמחאות חברתיות על בסיס סיפורים אישיים ימשיכו להציף את הרשתות החברתיות בישראל ויאתגרו את המוסדות הפיננסיים ורשויות השלטון. הרגישות של מקבלי ההחלטות והקשב ליוזמות כאלו גברה, ולכן האפקטיביות של מחאה מסוג זה צפויה לגדול, במיוחד אם היא מצליחה לייצר תמיכה חברתית מחוץ למעגל הקרוב של יוזמיה".

 

המדינה מטפחת קפיטליסטים

בורנשטיין ובאזילה סירבו לציין מיהם העשירים ששמם עולה בראש ההתייחסויות השליליות במדיה החברתית, ואולם מנתונים שסיפקה באזילה לבקשתנו, עולה כי בשנה האחרונה, כמעט 50% מההתייחסויות לבעלי הון בישראל במדיה החברתית היו בהקשר של שיח שנאה. צמיחתו של שיח כזה בולטת על רקע התופעות שלהן היה הציבור עד בשנים האחרונות: הסדרי חוב למחזיקי אג"ח שביצעו תשובה, לב לבייב, עידן עופר, יוסי מימן ונוחי דנקנר; פרשות שחיתות בצמרת העולם העסקי שהסתיימו בהרשעות מהדהדות, ובראשן כניסתם לכלא של יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; פטור של מיליארדי שקלים ממס לחברות ענק כטבע ואינטל; קשרי הון־שלטון שנחשפו בסוגיות מרכזיות ובראשן מתווה הגז, כמו קשריו של שר האוצר משה כחלון עם בעל השליטה בישראמקו, קובי מימון; והתבטאויות שנויות במחלוקת של בעלי הון שעוררו סערה, כמו הדברים שאמרה באפריל רעיה שטראוס, בת למשפחת התעשיינים, כשניסתה להגן על החקלאים מגדלי העגבניות: "יש משמעות להיות אזרח ישראלי, שכחנו להגיד תודה… שכחנו שיש לנו בית. רק אתמול היתה שואה, אנחנו מדברים על עגבניות? הם בכלל רעבו ללחם. הם מתו מרעב, כל העשירים שהיו בשואה", אמרה שטראוס, שב־2007 מכרה את אחזקותיה בשטראוס תמורת 160 מיליון שקל.

MCT via Getty Images

ביחד עם אחיו, דייוויד, מרבה לפעול בזירה הפוליטית לקידום האינטרסים העסקיים שלהם

לפי הניתוח שערכה באזילה, הסנטימנט השלילי כלפי עשירים כיום "נובע ברובו מתסכול של הציבור, שחש כי בישראל פועלת קבוצה סגורה ובעלת פריווילגיות שחיה על חשבונו, ואינה משתפת את הציבור הרחב ברווחיה. רוב הסוגיות שעולות בשיח השלילי כלפי עשירים נכללות בקטגוריית 'הון־שלטון': רווחים לא מוצדקים, תספורות למשקיעים, תשלום מועט לעובדים, חבות המס של חברות שונות, מתווה הגז, שינויים ברגולציה ועוד", כך על פי ניתוח באזילה. בחברה מציינים גם כי גם שיח על פעילות חיובית כמו תרומות עלול ליהפך כיום לשיח שלילי, מאחר שחלק מהציבור סבור שהתרומות מגיעות מכספי הציבור, ולא מתוך ההון הפרטי של העשירים.

"קל מאוד למנות את המחדלים של הפוליטיקאים והביורוקרטים בנושאים שתרמו לסנטימנט הציבורי השלילי כלפי עשירים", אומר פרופ' דוד לוי־פאור, ראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, שחוקר את השפעות הרגולציה על החיים המודרניים. "המחדלים, ולעתים הזדון, בולטים הן בניהול אוצרות הטבע של ישראל (מתווה הגז, מפעלי ים־המלח), הן בנושא ניהול מושכל של מדיניות המיסוי (פטור ממס לאינטל, העמקת המיסוי הרגרסיבי), הן בנושא של הטבות השקעות הון (לחברות גדולות דוגמת טבע), והן בטיפוח מונופולים (תנובה, לדוגמה, בצד היצרני, חברות הקוסמטיקה וההיגיינה האישית בצד היבוא).

"כל אלה גרמו וגורמים להפסדים של עשרות מיליארדי שקלים שכל כך חיוניים וחסרים בשירותים החברתיים. ממשלות ישראל מצמצמות בפועל את מדינת הרווחה לציבור אבל מגדילות ומטפחות – במחדל ובפועל – את רווחתן של החברות הגדולות, ואלה מוגנות ממילא על ידי קשרי הון־שלטון־משפט־ביורוקרטיה. הממשלה נוקטת מדיניות של טיפוח קפיטליסטים במקום טיפוח הכלכלה".

כיצד יכולה הממשלה לגרום לציבור להרגיש שהיא דואגת לו ולא רק לעשירים?

"שינוי כיוון במדיניות הממשלה צריך להדגיש כיום קודם כל את טיפוח שוק העבודה המקומי ואת התאמתו למציאות המשתנה שבה חלקים גדלים בחברה הישראלית חשופים לסכנת פיטורים מצד אחד ולשכר נמוך מצד אחר. יציבות פיננסית, משרות איכותיות ומכבדות בתנאים של שכר גבוה ושעות עבודה מצומצמות הן המטרה. זה קשה להשגה הרבה יותר מאשר בניית מערכות נשק כמו כיפת ברזל, אבל התשואה גבוהה הרבה יותר. פשוט צריך לטפח את נקודות העוצמה והאור במערכת הפוליטית והביורוקרטית שלנו, ולהפסיק לחשוב על מחיר נמוך של עבודה ומוצרים כמטרת מדיניות עיקרית. המשמעות של דיור זול, למשל, אינה בעיקרה המחיר האבסולוטי של הדירה, אלא היכולת לקנות אותה דרך ההכנסה הפנויה של הרוכש".

האם אתה חושש שעם המשך המגמה הנוכחית ולאחר כישלונה של המחאה החברתית, שהיתה לא אלימה, עלולה להתרחש התפרצות אלימה בציבור כלפי בעלי הון, בנקאים בכירים ופוליטיקאים שנתפשים כמשתפי פעולה שלהם?

"הן הניסיון והן הדעת מראים שמחאות אלימות על רקע כלכלי אינן סבירות בישראל. הטרדות נוסח 'באים לבנקאים' כן, אבל מחאה המונית או טרור אדום לא. להזכירך, הם נדירים יחסית אפילו סביב שאלות של דת ומדינה ושלום וביטחון. אפילו פינוי ימית היה יחסית בלתי־אלים. רוב האלימות בחברה הישראלית מופעלת על ידי הצבא ושלוחותיו בשטחים ובהקשר לכיבוש. אלימות שוטרים היא בעיקרה אינדיבידואלית, לא שיטתית, ומופנית כלפי קבוצות ויחידים מודרים. בקצרה, לא אנחנו ולא העשירים צריכים להיות מוטרדים. אולי לא אוהבים אותם, אבל הם לא מטרה סבירה לאלימות או טרור פוליטי.

"מי שצריכים לחשוש הם הפוליטיקאים והביורוקרטים, שכן שנאת הציבור תוביל במוקדם או מאוחר להפללתם בבית המשפט על נושאים של שחיתות ורשלנות ולהחלפתם בדמויות פופוליסטיות בנוסח דונאלד טראמפ בארצות הברית. פופוליזם, ולא אלימות, תהיה התשובה האפקטיבית של הציבור הישראלי, והיא תלווה הן בשנאת זרים והן בשנאת הממסד באשר הוא ממסד", מזהיר לוי־פאור.

 

הטייקונים החדשים

מוטי קמחי

כניסתו של דני דנקנר לכלא סימנה שיא של שחיתות בצמרת העולם העסקי

ימימה כהן־אהרוני, דוקטורנטית מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ועמיתת מחקר באוניברסיטת ניו סקול בניו יורק, מציעה נקודת מבט אחרת: "הישראלים אינם 'שונאי עשירים' או 'לא מפרגנים' למנהיגים, אלא רואים בהם קבוצת שווים", היא אומרת. "הביקורת החריפה של ישראלים כלפי עשירים היא אחד המאפיינים של תחרות קשה וצמודה במרחב מצומצם. במדינת מהגרים כמו ישראל אין מעמד אצולה או אליטה וותיקה של ממש כמו באנגליה, למשל. כל ההון הקיים בחברה זו – הן הכלכלי, והן החברתי והסמלי – נאגר לכול היותר ב־100 השנים האחרונות. החלוקה המעמדית בישראל נוצרה לפני דורות ספורים, ואינה מעוגנת במוסדות חזקים כמו בתי ספר פרטיים או תוארי כבוד רשמיים. האליטה הישראלית גם אינה מופרדת מהציבור על ידי מוסדות השכלה גבוהה יקרים או מבטא שונה, ולפיכך הישראלים חשים כי אין הבדל מהותי ביניהם לבין בני האליטות, ושלא יותר מדור אחד או עסק אחד מוצלח מפריד ביניהם.

"הגבולות הבין־מעמדיים בישראל נתפשים כשרירותיים וניתנים לגישור יותר מאשר במדינות שבהן האליטה שמרה על מעמדה במשך מאות שנים", מוסיפה כהן־אהרוני. "היעדר מסורת של מעמדות חברתיים יציבים מביא לכך שישראלים רבים רואים את עצמם כמי שיכולים להצטרף למעמד הגבוה ולאליטה הכלכלית או השלטונית, אם רק יעשו את הדברים 'כמו שצריך'. תורם לכך גם הצבא, אשר עלייה בדרגות הקצונה בו יכולה לשמש קרש קפיצה לעמדות כוח באזרחות (לגברים). הישראלים, למעשה, רואים בעשיר משהו זהה להם, שבמקרה הצליח. ואם הוא הצליח, מדוע לא אני?".

ואכן, בשני העשורים האחרונים נוצרה בישראל שכבה חדשה של מיליארדרים שהפיקו את הונם מכישוריהם ולא מייחוסם המשפחתי או המעמדי, ובהתאם, נתפשים בציבור כעשירים "טובים". אלה הם מתעשרי ההייטק, ובראשם מייסד צ'ק פוינט גיל שויד, שצבר הון אישי המוערך ב־3.5 מיליארד דולר. עשירים בולטים נוספים בסטארטאפ ניישן הישראלי הם מייסד מובילאיי אמנון שעשוע, שהונו מוערך ב־900 מיליון דולר, וכן משקיעים ויזמים כמו מריוס נכט, בני לנדא, משפחת זיסאפל, שלמה קרמר, ניר צוק ושי אגסי, שעד לקריסת בטר פלייס נתפש כאחד מסיפורי ההצלחה המבריקים של ההייטק הישראלי. מכירתה של חברת הניווט וייז לגוגל ב־2013 תמורת מיליארד דולר הפכה את ארבעת מייסדיה, ובראשם אורי לוין, לגיבורים החדשים של המגזר העסקי בישראל, במיוחד על רקע קריסתו של נוחי דנקנר והמאבק הציבורי ביצחק תשובה במסגרת מתווה הגז.

"לא רק שלא שונאים את מתעשרי ההייטק, עבור צעירים רבים הם נהפכו מודל לחיקוי", אומר יועץ התקשורת אודי נחשון, שכמו פרל היה כתב כלכלי במעריב, וכיום עוסק במתן שירותים ללקוחות עסקיים, ובהם איגוד הבנקים ובנק הפועלים. "רוב המתעשרים האלה בורחים מחשיפה ואת הבזבוזים על תענוגות החיים, אם בכלל, הם מבצעים בחו"ל. אנחנו בקושי מכירים אותם בשמם ובוודאי לא במראה, ואלה מהם שמוכנים להיחשף מספרים בעיקר על כך שהכסף לא שינה אותם, ושהם משקיעים את רוב ההון שצברו בסטארטאפים חדשים וביוזמות חברתיות. חלק מזה באמת נכון, ואני מכיר יזמים שתורמים הרבה מאוד לתעשייה ולקהילה ללא שום רצון להיחשף".

 

דרור ארצי

"שכחנו להגיד תודה"

זכור בזכות מי התעשרת

אולם אפילו יזמי ההייטק המצליחים ביותר אינם חסינים בפני סנטימנט ציבורי שלילי, כשנראה שהם משתמשים בעוצמתם העסקית להשפעה פוליטית. באפריל הסעיר שויד את מגזר ההייטק ואת המשק כולו כשאמר כי הוא שוקל להעביר את פעילותה של צ'ק פוינט מישראל בגלל עול המסים. בכנס שוק הון שנערך בתל אביב מתח שויד ביקורת על הממשלה ואמר כי "המעשים של מדינת ישראל דוחפים החוצה חברות ישראליות. בשנים האחרונות נעשו המון רפורמות, ויש יותר ביורוקרטיה ויותר מדי רגולציה". בתחילת דרכה של צ'ק פוינט פעל שויד לדבריו בהמלצת עורכי הדין ורואי החשבון של החברה, שייעצו לו לרשום אותה בישראל, אבל כיום, אמר, גדל נטל המס במידה כזו שהישארות החברה בארץ נהפכת לעול. "יש תחושה של עליהום על כל החברות בארץ", אמר שויד. "זהו אותו שויד שקיבל בשנים 2006־2011 הטבות מס מהמדינה בשווי כולל של 1.6 מיליארד שקל, ללא כל הצדקה", מזכיר עמית נויפלד, עיתונאי וממובילי תנועת ההאטה בישראל – תנועת נגד לתרבות הצריכה המעודדת אנשים ברחבי העולם להקטין את רכישותיהם ולהאט את קצב החיים. "אני לא רואה שהעסקים הקטנים והבינוניים בארץ, שאחראים ליצירה של 77% מהמשרות במשק, זוכים לקבל ולו פרומיל מהסכומים ששאבו בשנים האחרונות חברות כצ'ק פוינט, טבע, אינטל וענקיות אחריות, תחת מטריית האיום 'תנו לנו או שנלך מפה'. החוק לעידוד השקעות מנוצל בצורה צינית כדי לנתב הון תועפות דווקא לחברות הגדולות ביותר, במקום להפנות אותו, למשל, לחברות הזנק בתחילת דרכן, או למפעלים יצרניים בתחום התעשייה".

נויפלד רואה את שויד בעיניים אחרות מהדימוי הציבורי הנקי אותו טיפח מאז הקים את צ'ק פוינט לפני כ־25 שנה. "בא שויד, אביר ההייטק הישראלי, שחייב לסביבה שבה הוא גדל לא מעט מהצלחתו הנוכחית, ומרשה לעצמו לשלוח יד לכיסה העמוק של המדינה ולקחת את מה שהיה יכול להיות מופנה לטובת הילדים של היום, שיהיו היזמים של מחר", אומר נויפלד.

למרות המתקפה של שויד נגד הממשלה, הוא זכה לתמיכתו של שר החינוך בהווה ושר הכלכלה לשעבר נפתלי בנט, בעצמו יזם ומשקיע הייטק שנהפך למולטי־מיליונר טרם כניסתו לפוליטיקה. "אסור להפוך את המגזר העסקי לאויב – הוא זה שמחזיק את כל המשק", אמר בנט, שלמרבה האירוניה הגן על שויד בעת שביקר באירוע אליפות הסייבר לבתי ספר של משרד החינוך. "אילו שויד היה מבקר בהאנגר 11 בנמל תל אביב, שם התקיימה האליפות, ורואה את המספר העצום של הילדים ובני הנוער שהגיעו לשם, הוא היה מוסיף לעצמו עוד כמה סיבות מדוע כדאי לו להישאר בארץ", נכתב באתר הטכנולוגיה 'מחשבים ואנשים', שמתח ביקורת פומבית על שויד, אירוע נדיר בתקשורת ההייטק הישראלית.

"צריך לזכור שההון האנושי שהקים את צ'ק פוינט, באופן מובהק יותר מאשר בחברות אחרות, הוא תוצר של פריווילגיות שהוענקו על ידי המדינה, החל בשירות ביחידות צבאיות כגון 8200 או פרויקט תלפיות, וכלה בלימודים גבוהים במיטב האוניברסיטאות המסובסדות", אומר נויפלד. עם זאת, הוא מבהיר כי בעיניו שויד אינו עשיר "רע", אלא תוצר של שיטה: "שויד הוא חלק ממערכת כלכלית שמפעילה עליו לחצים אינסופיים להראות 'צמיחה' ו'גדילה' וכמובן 'עלייה במחיר המניה'. מי שמפעיל את הלחצים הם כל אותם גופים מוסדיים שמושקעים במניות של החברות הגדולות, הדוחפים אותם בכל עת לצעדי התייעלות – מילה מכובסת שמשמעותה היא כמעט תמיד פגיעה בעובדים או העברה של הפעילות למקלטי מס. האירוניה היא שכספי המוסדיים שייכים לציבור, אז בסופו של דבר אנחנו, האזרחים הפשוטים, מניעים את גלגלי המכונה שדורסת אותנו, מגדילה את הפערים בחברה, ומונעת את האפשרות להשקעה ממשלתית גדולה יותר ברפואה, בתשתיות ובחינוך".

נויפלד מותח ביקורת גם על אנשי עסקים כמו מייסד ישקר סטף ורטהיימר ומנכ"ל טבע המנוח אלי הורביץ, שבדומה לשויד זכו וזוכים להערכה בציבור בזכות הצלחתם העסקית הבינלאומית, ולא פחות מכך, היעדר הראוותנות שאפיין אותם לאורך הקריירה שלהם. "הם ועוד עשירים 'טובים' אחרים שכנעו את עצמם שהם מורמים מעם, ושחוקים המאפשרים לחברות שלהם לשלם אחוזי מס מזעריים הם לגיטימיים. ואז, כשמעירים להם על התנהלותם, הם ממהרים לרמוז על עזיבה אפשרית. הם היו יכולים גם כמובן לנהוג אחרת. הם היו יכולים לגלות אחריות אישית ולהתריע בפני המערכת על חוסר ההוגנות, כפי שעשה למשל וורן באפט כשאמר שעליו לשלם יותר מסים, אולם הם בחרו לשתוק".

"חלק מהעשירים בישראל בהחלט חיים בניתוק, אבל זה לא תלוי בהיקף העושר אלא יותר במבנה האישיות", מאבחן נחשון. "למשל, יש טענה ששומעים מעשירים על כך שאנחנו עם לא מפרגן וקנאי להצלחות של אנשים שהרוויחו הרבה כסף (ראו מסגרת). לא נתקלתי במחקרים השוואתיים ביחס למדינות אחרות, אבל אני מציע להם לא לצפות לפרגון אוטומטי. מותר לאנשים להיות חשדניים".

 

השיח כלפי עשירים בארה"ב
מגזין דה מרקר

כמה עולה מצפון

הסנטימנט השלילי כלפי עשירים לא החל בישראל ולא בזמן האחרון, כמובן. המשבר הכלכלי העולמי עורר בתחילת העשור גלי מחאה חברתית מוול סטריט ועד מוסקבה, שתבעו חלוקה הוגנת יותר של העושר וזעמו על הברית בין ההון לשלטון שדאגה להגן על בכירי האליטה הכלכלית והפוליטית למרות אחריותם למשבר הפיננסי הגדול זה 80 שנה. מחאות חברתיות פרצו בצ'ילה, שמתאפיינת בפערי ההכנסות הגבוהים במערב ובריכוז עושר אדיר בידי המאיון העליון, ובספרד, שנפגעה קשות מקריסת שוק הנדל"ן והאשראי ושקעה באבטלת צעירים של יותר מ־50%. ארצות הברית, שחוותה את המשבר הכלכלי הקשה ביותר מאז השפל הגדול, הצליחה להיחלץ מהמיתון מהר יחסית, עם שיעור אבטלה שהתכווץ עד ל־5% כיום, אולם בעיית אי־השוויון צמחה לכדי משבר חברתי שהותיר את הציבור האמריקאי לא רק עם שכר תקוע בזמן שההוצאות על חינוך ודיור מטפסות, אלא גם עם תחושות גוברות של תסכול וזעם שעה שהעשירים ביותר ממשיכים לצבור הון פיננסי ועוצמה פוליטית.

עופר וקנין

חייב לסביבה שבה הוא גדל לא מעט מהצלחתו

בשנים האחרונות עברה המחאה מהרחוב לקלפיות, כשהמונים תמכו במנהיגי שמאל רדיקלי כמו ראש ממשלת יוון, אלכסיס ציפראס, ומנהיג מפלגת הלייבור בבריטניה, המרקסיסט ג'רמי קורבין, או רוממו אנשי ימין פופוליסטי ולאומני כמו מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת מרין לה־פן, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, ומי שנהפך בניגוד גמור לכל הציפיות למועמד הרפובליקאים לנשיאות ארצות הברית, המיליארדר המשתלח טראמפ. עלייתם של פוליטיקאים קיצוניים על חשבון הממסד הפוליטי מתרחשת על רקע שערוריות מקלטי המס שנחשפו בשנים האחרונות. "מסמכי פנמה" שפורסמו באפריל השנה וחשפו טריליוני דולרים שניתבו התאגידים הגדולים ועשירי העולם למקלטי מס ברחבי העולם, אשר פטרו אותם מכספי מסים שיועדו לידי הציבור הרחב. מסמכים אלה והדלפות נוספות בהיקף קטן יותר בוודאי לא סייעו להפיג את הטינה של ההמון כלפי בעלי ההון.

ארץ האפשרויות המצטמצמות
מגזין דה מרקר

"כשהמצב של כולם משתפר, יש פחות טינה" אומרת הסוציולוגית האמריקאית פרופ' לזלי מקקול מאוניברסיטת נורתווסטרן. "אם הציבור סבור שהעשירים התעשרו על חשבונו במקום לתרום לשגשוג של הכלכלה, הם ייתפשו כמי שאינם ראויים לעושר שלהם".

סקר שערכה רשת CNN ב־2012, עם שוך מחאת אוקיופיי וול סטריט והיציאה ממיתון של כלכלת ארצות הברית, מצא כי 68% מהאמריקאים מסכימים כי מערכת המס הנוכחית "מיטיבה עם העשירים ואינה הוגנת לאדם הפשוט". כעבור שנתיים, הראה סקר אחר של הרשת כי 73% מהאמריקאים אינם מעריצים את העשירים, אולם 88% מהנשאלים השיבו כי הם מעריצים עשירים שעשו את הונם בעצמם. בנוסף, מעמד העשירים זכה לשיעורי שביעות רצון הנמוכים ביותר מקרב המעמדות – 50% מהנשאלים הביעו כלפיו סנטימנט שלילי.

פרופ' מקקול, מהם הגורמים המובילים לסנטימנט השנאה כלפי עשירים כיום – האם אלה העושר והעוצמה האדירים שהם צברו או שמא מאבק ההישרדות של מעמד הביניים ואובדן ההזדמנויות שלו?

"אנשים המודעים למגמות כלכליות בסיסיות באבטלה ובעלייה בשכר, כמו גם להזדמנויות הכלכליות שלהם ושל הסובבים אותם, רואים אם הצמיחה מחולקת בצורה הוגנת או מיטיבה רק עם העשירים. התקשורת מכסה מגמות באבטלה, שכר, מחירי מניות וכדומה, כך שהמידע הזה זמין. אני חושבת גם שאמריקאים יודעים פחות או יותר מתי הכלכלה נמצאת במיתון, כלומר, הם לא מפגינים בורות בשינויים כלכליים מרכזיים. הציבור מבין שהכלכלה יצאה מהמיתון אבל רמת החיים שלו לא השתפרה, וזה מוביל לחשיבה של משחק סכום אפס. לשם השוואה, בסוף שנות ה־90 החששות בנוגע לאי־השוויון פחתו בדיוק משום שאמריקאים רבים חשו שרמת החיים שלהם עולה יחד עם העשירים, מה שבאמת היה נכון".

"הסיבה המרכזית לטינה של מעמד הביניים כלפי העשירים היא שהעשירים השתלטו על המערכת הפוליטית", אומר אדוארד וולף, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק (NYU). "בזמן שהעשירים מפעילים את העוצמה שלהם בוושינגטון באמצעות לובינג ותרומות גדולות למפלגות, מעמד הביניים מרגיש שקולו לא נשמע יותר במערכת הפוליטית. לדעתי הגורם המוביל לשנאת עשירים כיום הוא הידלדלות ההון של מעמד הביניים. לפי נתונים מ־2014 ההכנסות שלו לא השתנו מאז 1997, לצד עלייה בחוסר הביטחון הפיננסי. אנשי מעמד הביניים צופים בעשירים נעשים עשירים יותר, בזמן שההכנסות שלהם קפאו".

מקקול מאבחנת הבדלים בין שנאת העשירים כיום ובעשורים הקודמים, וכן לעומת תקופת 'הברונים השודדים' בתחילת המאה שעברה, שבה תעשיינים אמריקאים ריכזו בידיהם היקפי עושר חסרי תקדים. "אחד ההבדלים הוא שיש יותר ביקורת כיום כלפי מגזרים מסוימים בקרב העשירים, כמו אנשי המגזר הפיננסי, היות שרבים מאשימים אותם באחריות למשבר הפיננסי והמיתון הגדול, ועל כך שהעשירו את עצמם על חשבון האומה כולה".

מנגד, מקקול סבורה כי כלפי המיליארדרים החדשים של ההייטק, כמו מייסד פייסבוק מארק צוקרברג, מייסד אמזון ג'ף בזוס ומנכ"ל גוגל לארי פייג', קיים סנטימנט חיובי. "אני חושבת שהם עדיין נתפשים כדמויות חיוביות שיצרו תעסוקה וצמיחה לשאר המדינה". וולף חושב אחרת: "כשצוקרברג והאחרים החלו את דרכם, היתה הערכה והערצה כלפי החברות שלהם. אולם כיום, כשהם מיליארדרים ברשימת ה־400 של פורבס, אנשים חשים כלפיהם יותר אנטגוניזם מאשר הערכה", הוא אומר.

וולף מאבחן שינויים בעיקר בהתנהלות של העשירים כלפי המעמד העובד. "בזמן עידן הברונים השודדים, הסופר־עשירים ומנהיגי המגזר העסקי בלמו עובדים באמצעות התנגדות עזה לאיגודי עובדים, עד לרמה של אלימות פיזית כלפי עובדים. גם כיום האליטה התאגידית חונקת את העובדים, אבל באמצעים מתוחכמים יותר, כמו קיפאון בשכר המינימום ופיטורי עובדים בכל הזדמנות אפשרית. קשה יותר להבחין בשיטות האלה כיום".

ייתכן גם שהחלוקה לעשירים "טובים" ו"רעים" מתקיימת רק בתודעתם של ההמונים ואינה נוגעת לעשירים עצמם, שכולם מתנהגים בצורה דומה, פחות או יותר. מחקר מ־2012 של חוקרים באוניברסיטת ברקלי מצא כי עשירים נוטים להתנהג באנוכיות וברמאות ולהתנכר לסבל בסביבתם בלי קשר לאופן שבו צברו את הונם – בירושה, בפיננסים, בתעשייה או בטכנולוגיה. המחקר, How the rich are different from the poor ("במה העשירים שונים מהעניים"), פורסם בכתב העת Psychological Review, ובחן כיצד המעמד הכלכלי משפיע על ההתנהגות החברתית. צוות חוקרים בראשות פרופסור מייקל קראוס מצא כי אנשי המעמד הגבוה "מפתחים נטיות קוגנטיביות חברתיות סוליפסיסטיות (כשהאדם בטוח בקיומו של דבר אחד בלבד ביקום – הוא עצמו) המובילות אותם להתמקד בחייהם ותו לא – המעמד שלהם, המטרות שלהם, המניעים שלהם והרגשות שלהם".

"כל המנכ"לים של חברות ענק שמרוויחות מאות מיליארדים בשנה צריכים לרכוש לעצמם במיטב כספם קורטוב של מצפון ונשמה, שיאפשרו להם להתניע את התהליך מצידם, ובראש ובראשונה, להתחיל לשלם מס", אומר נויפלד. "ארגון ה־OECD צריך לנקוט בצעדים מעשיים על מנת לממש את הכרזת המלחמה שלו במקלטי המס, והציבור הרחב צריך לדרוש כי כספי הפנסיה וקופות הגמל יופנו להשקעה בחברות קטנות ומגוונות יותר על מנת לאפשר לבורסה לחזור ולהגשים את ייעודה האמיתי בעולם. במציאות של ימינו, דווקא החברות הגדולות ביותר, אלה שנהוג לחשוב שמהוות את חוד החנית של הכלכלה העולמית, הן האיום הגדול ביותר על המערכת כולה, ובשם התחרות, שכבר מזמן אינה משרתת את הצרכן, הן מותירות אחריהן אדמה חרוכה".

"הפערים המתרחבים בין העשירונים הנמוכים למאיון העליון יוצרים תשתית להתפרצות אלימה של שנאת עשירים", אומר נחשון. "כיום הכל נראה רגוע. יש חיזיון של מצב כלכלי סביר ונכונות של מחצית מהשכירים במשק הישראלי לעבוד בתנאי שכר מחפירים, כך ששיעורי האבטלה נמוכים. שנאת העשירים צפויה לגבור בתרחיש של משבר כלכלי חמור ואבטלה גבוהה, אם כי צריך להיזהר בנבואות. אני מזכיר שהחיזיון של מאות אלפי מפגינים ברחובות במהלך המחאה החברתית יצר הערכה שאם מצבם לא ישתפר, נגיע לשלב של שריפת בתי עשירים ואלימות פיזית. בינתיים לא הגענו לזה. נקווה שגם לא נגיע".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות